Loading AI tools
חמש אחיות המוזכרות בתורה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בְּנוֹת צְלָפְחָד הן חמש בנותיו של צלפחד בן חפר המוזכרות במקרא, בעיקר בפרשת פינחס שבספר במדבר. שמותיהן: מַחְלָה, נעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה. בעקבות פנייתן ציווה ה' את דיני הירושה, לפיהם בנות יורשות את אביהן כאשר אין לו בנים זכרים שירשו אותו.
במקרא מתוארת פנייתן הפומבית של בנות צלפחד אל משה רבנו. הן מסבירות כי אביהן מת ללא בנים זכרים וכעת עם הכניסה לארץ תיגרע נחלתו, על כן הן מבקשות לרשת אותו ולהמשיך את שמו. משה הפנה את הבקשה אל האלוהים שקבע את הלכות הירושה, לפיהן בנות קודמות לאחי הנפטר בסדר ההורשה. בהמשך פנו ראשי השבט למשה והביעו את חששם שבנות צלפחד יינשאו לבני שבט אחר, כך שלאחר מותן תיגרע נחלתן מנחלת השבט. בעקבות כך קבע ה' שבנות היורשות נחלה תינשאנה לבני שבטן בלבד. פרשיית בנות צלפחד היא אחת מארבע פרשיות בתורה בהן מתמודד משה עם סוגיה משפטית ועל מנת למצוא פתרון הוא פונה לאלוהים. תשובת האלוהים קובעת חוק כללי חדש[1]. מאוחר יותר נקבע שהאיסור על בנות יורשות נחלה להינשא לבני שבט אחר, נאמר רק לבני אותו הדור (עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה בימי יהושע בן נון).
שם בית אביהן גזור משם הצמח: צלף קוצני (צלפ-חד)[2]
שמות הבנות קשורים כולם בתנועה:[3]
בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר, באו חמש בנות צלפחד בתביעה אל משה. כיון שאביהן מת ללא בנים אין מי שיירש אותו ואין זה צודק שלא תהיה לו נחלה בארץ ישראל, ושמו יגרע ממשפחתו, כיון שהוא מת בחטא פרטי שלו ואין סיבה לשלול את זכותו על הארץ. כעת הציעו בנות צלפחד פתרון הלכתי לפיו הן תירשנה את אביהן וכך גם לו יהיה חלק עם הנוחלים בארץ. משה פנה אל האלוהים, שהורה לו לקבל את טענת בנות צלפחד ולהעניק להן חלק בארץ, ולאחר מכן פרט ה' למשה את יתר החוקים הקובעים את סדר הירושה.
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."
מאוחר יותר, לפני חלוקת הנחלות (במדבר, ל"ו, א'–י"ב) חלה התפתחות בעניינן של בנות צלפחד - בני משפחתן משבט מנשה העלו בעיה שנוצרה עם יכולתן של נשים לרשת: הזהות השבטית נקבעת על פי שייכותו השבטית של האב. אם יינשאו בנות צלפחד לאנשים משבט אחר, בבוא היום תעבור נחלתן אל ילדיהן, שלא יהיו משבט מנשה ותיגרע נחלתו של שבט מנשה. ההסדר שנמצא לבסוף הוא שבנות צלפחד יינשאו לאנשים משבט מנשה - "למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר, ל"ו, ו'). וחידוש הלכתי נוסף התחדש: כאשר בת יורשת את אביה עליה להינשא לאיש משבטו של אביה. על פי הרשב"ם הלכה זו נהגה רק בדור של באי הארץ, אבל לאחר שמתו כל הדור גם בת יורשת יכלה להינשא לאיש משבט אחר[4].
יש האומרים כי שמות של מקומות בנחלת מנשה נקראו על שמן של חלק מבנות צלפחד: מחולה (הטיה של מחלה), תרצה ועין חגלה. השערה זו מבוססת על הקשר בין שמות אנשים למקומות בשבט מנשה, כמו גלעד, שכם וחפר[5]., וכן בספר במדבר "וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ"[6]. חרסי שומרון כוללים גם את "חגלה" ו"נעה" כמקומות (ככל הנראה יישובים או בתי אב) שמהם הגיעו שמן ויין.
סיפור בנות צלפחד מפוצל לשני חלקים בספר במדבר. חלק ראשון, בפרשת פנחס שבו בנות צלפחד מתלוננות למשה על נחלתן. וחלק שני בסוף ספר במדבר שבו מסופר על בני שבט מנשה שחוששים שאם בנות צלפחד יתחתנו עם בנים משבטים אחרים הנחלה תעבור לשבט אחר.
על כך עונה הרב אלחנן סמט במאמרו [7]ומסביר ששני החלקים התרחשו בהפרש זמן ביניהם ולכן הפרידו בין החלקים בתנ"ך כדי שיהיו בסדר כרונולוגי. אך השאלה שעולה היא למה היה הפרש זמן בין שני החלקים?
והתשובה היא שלאחר המפקד שבו הסביר משה על הכניסה לארץ בנות צלפחד הלכו להתלונן למשה, ולאחר שהביא להם תשובה משה היה צריך להתעסק בעניינים הקשורים לכניסה לארץ, ההתעסקות הזאת הזכירה לבני שבט מנשה ללכת להתלונן למשה, ומכאן הפרש הזמן בין שני חלקי הסיפור.
במדרש ובתלמוד מובאות דעות שונות על חטאו של צלפחד. לדעה אחת, היה מקושש עצים בשבת ונענש על כך בסקילה. לדעה שנייה, היה מן המעפילים שניסו לעלות לארץ אף על פי שמשה אמר כי הזמן אינו כשיר לכך[8].
בתלמוד ובמדרשים התייחסות רבה לפרשת בנות צלפחד. שלושה כיווני פרשנות לסיפור: פירושים העוסקים בפרשת דיני ירושה הבת, פרשנות הלכתית-אינטלקטואלית, ופרשנות מוסרית-חברתית. פירושים נוספים, בקונוטציה תאולוגית, המצטטים את הפסוקים הרלוונטיים בצורה חלקית אולם משלבים אותם בהקשר חדש, עוסקים בשאלת נתינת הנחלה מארץ הקודש לבנות[9].
עוסקים בכך מדרשים בעיקר על פרשת פינחס, ואף המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ח משנה ג), ובעקבותיה התלמוד עוסק בנושא זה במשך דפים אחדים. בין האגדות המפורסמות בתחום זה היא הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, במסכת בבא בתרא:
בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו (בשעת הכושר - ע"פ פירוש רשב"ם), דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר (דברים, כ"ה, ה') "כי ישבו אחים יחדו". אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתייבם אמנו! מיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". דרשניות הן - שהיו אומרות: אילו היה לו בן לא דיברנו. צדקניות הן - שלא נישאו אלא להגוּן להן.
על עצם דבריהן אומר המדרש: ”ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו”[10]. מדרש אחר מבקר את משה על כך שכאשר ייסד, בעצת יתרו, מערכת משפט (ספר שמות, פרק י"ח), ציווה: "ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה". על כך אומר המדרש: ”אמר לו הקב"ה: משה, אתה דן את הקושיות?! הרי בנות צלפחד באין לשאל בדין שאפלו תינוקות-של-בית-רבן משיבין עליו, ואין אתה יודע מה להשיב! אלא 'ויקרב משה את משפטן לפני ה' ' "”[11]. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי מובאת דעה שונה, שאין ביקורת כלפי משה, אלא שבח לבנות צלפחד: ”וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה (שהיה צלפחד, שהיה בכור, אמור לרשת בנכסי אביו) אם לאו. וראויה הייתה פרשת נחלות (דיני ירושה) להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן... ללמדך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי.”[12]
העובדה שחמש בנות צלפחד לא הוזכרו תמיד בסדר זהה (ראו במדבר, פרקים כ"ז, ל"ו) הביאה את אחת הדעות בתלמוד למסקנה כי "להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן", כלומר - הפסוק המספר על נישואיהן סידר את שמותיהן לפי גילן, ולעומת זאת בפסוק העוסק בעמידתן לפני משה סודרו השמות לפי סדר חכמתן. דעה אחרת בתלמוד (תנא דבי רבי ישמעאל) שוללת את ההסבר הזה, וגורסת כי "בנות צלפחד שקולות היו", היו שוות בחכמה זו לזו, ולכן הוזכרו בכל פעם בסדר אחר. על נישואיהן נאמר שם ”אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים (בניגוד לבנות-היורשות של אותו הדור), שנאמר (במדבר, ל"ו, ו'): לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. אלא מה אני מקיים (את המשך הפסוק) אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא יינשאו אלא להגון להן”. האגדה מוסיפה בשם רבי אליעזר בן יעקב כי "אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מ(גיל) ארבעים שנה", וסיבת הדבר - על פי המפרשים - שהמתינה לחתן המתאים לה ממשפחת אביה. התלמוד שם דן בגיל הנישואין, אשר בדרך כלל שולל את האפשרות להרות וללדת, ומסכם ש"מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס"[13].
סביב הירושה שזכו לה בנות צלפחד התפתח דיון תלמודי. המשנה מפרטת:[14] בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן, שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור - נוטל שני חלקים. בעקבות כך דן התלמוד על הקריטריונים שהנחו את חלוקת הארץ בימי יהושע בן נון, עם הכניסה לארץ, על פי הציוויים שנאמר בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר. לגבי בנות צלפחד נאמר כי חלק נוסף (רביעי) הגיע להן מאחיו של צלפחד שמת (כך נאמר גם בתוספתא).
חז"ל דייקו מהמקרא שלחמש בנות אלו הייתה מעלה מיוחדת של חיבת הארץ, היות שהמקרא[15] האריך ליחסן עד יוסף לפי שהוא חיבב את הארץ, שנאמר: (בראשית נ, כה) "והעליתם את עצמותי", וגם בנותיו מחבבות את הארץ[16]. כן ראו בהן דוגמה למעלת נשות ישראל במדבר, וראו את הנשים במיוחד כאוהבות את ארץ ישראל, לשון רש"י ”אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ.”[17][18]
מפרשי המקרא נתקשו להבין היכן ראו חז"ל את חיבת הארץ שלהן, ייתכן שרק רצו ירושה בארץ?
הנצי"ב מבאר[19]: בבקשתן הן אומרות "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", הייתה להן אפשרות לקבל נחלה גדולה אצל חצי שבט מנשה בעבר הירדן והמה בקשו דווקא בארץ ישראל בתוך אחי אביהם (משפחת החפרי) ולא אצל אחי אבי אביהם גלעד ומכיר שהתיישבו בעבר הירדן אף על פי שנחלת מנשה בעבר הירדן כבר היא כבושה ועומדת לפניהן - מכאן שהיו מחבבות את ארץ ישראל.
הרב אביגדר נבנצל מבאר: הן לא באות ואומרות למה יגרע חלקנו, טענה כזאת כל אחד יכול להעלות, הן אומרות למה יגרע שם אבינו? אם אנו לא נקבל חלק בארץ ישראל על שם אבינו, אז לאבינו המצוי בעולם האמת יהיה חסר, שכן חלקה בארץ ישראל היא חלקה בגן עדן כמבואר באבן עזרא (בראשית לג,יט)[20].
ב-1910, בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בשומרון העתיקה נתגלה בית מחסנים ובו כמאה שברי חרסים שעליהם כתב פיניקי, המכונים חרסי שומרון. בחלק מן הכתובות (בעיקר מן הקבוצה השנייה שנרשמו בשנה ה-15 לכהונת המלך) הופיע גם שם הנחלה בנוסף לשם היישוב. זיהוי היישובים שבתעודות נעשה על בסיס מחקרים ארכאולוגיים גאו-היסטוריים והשתמרות השמות ההיסטוריים בשמם של יישובים ערביים הקיימים כיום. מקומות ששמם הקדום לא השתמר זוהו בעזרת פרקים מן התנ"ך ונתונים גאוגרפיים-היסטוריים וארכאולוגיים. שניים משמות בנות צלפחד, חגלה ונעה, מופיעים כשמות נחלות בחרסים[21]. על בסיס זהות בין שם הפקיד המוזכר בחרס של חגלה לבין שם הפקיד שבחרסים אחרים המתייחסים ליישובים מזוהים, אפשר להסיק שנחלת משפחת חגלה כללה את היישוב יצת. יצת מזוהה, ככל הנראה ככפר הערבי בשם יאציד בשומרון'[21][22]. נחלת נעה, על פי סקר הר מנשה, הייתה באזור עמק זבבדה שממזרח לעמק דותן[23]. זיהוי נחלת תרצה מתבססת על תרצה בתל אל-פארעה שהתגלתה בחפירות ארכאולוגיות בשנות הארבעים. העיר תרצה המוזכרת לראשונה ברשימת הערים שכבש יהושע.
מאיר גרובר מצטט את מחקרה של צפרירה בן-ברק המראה, שישנם ממצאים המוכיחים שנשים במזרח הקדום החזיקו נכסים. תעודות שנמצאו בנוזי (המאה ה-15 לפני הספירה) ובאמר (המאה ה-13 לפני הספירה) מוכיחות שאבות הכריזו על בת מסוימת כ"בן בכור" על מנת להוריש לה ירושה כפולה. בנוסף, במקרא מסופר ששרה החזיקה שפחה, הגר, ולאה ורחל קיבלו שפחות מאביהן. ייחודו של מקרה בנות צלפחד הוא בכך שישנה התאמה בין הסיפור המקראי ותעודות מעמים אחרים המראים כי חוקי ירושה לבנות נקבעו על מנת לשמר את הרכוש במשפחה ולהעביר אותו לבנים של הבת[24]. בן-ברק מציינת כי החברה בנוזי הקפידה מאוד על שמירת הנכסים בתוך המשפחה ומראה במספר תעודות שאבות הורישו לבנותיהם את הרכוש באמצעות צוואה מפורשת, אך לא נוצר בנוזי פתרון מחייב כמו שהתגבש במקרה בנות צלפחד[25].
בנות צלפחד שימשו כמקור השראה ומודל תרבותי למאבק לשוויון זכויות בכלל, ולנשים בפרט. אליזבת קיידי סטנטון, מחלוצות המאבק להענקת זכות בחירה לנשים, פתחה את ספרה, "תנ"ך האישה" (The Woman's bible), בקריאה למחוקקים בני תקופתה ללמוד מהכבוד המוענק בתנ"ך לבנות צלפחד ולראות בהן מודל לחיקוי להענקת שוויון זכויות. חוקרים תיארו את בנות צלפחד בתור הנשים הפמיניסטיות הראשונות[26]. אולם, העובדה שבקשתן מאלוהים לא שיפרה את מעמדן המשפטי והכלכלי של נשות ישראל או אפילו של קבוצת נשים מסוימת, לא מאפשרת לטעון שבנות צלפחד הן הפמיניסטיות הראשונות. ובכל זאת, הן היוו השראה לרעיונות פמיניסטיים[27].
יואל אליצור[28] משער שמניית חמש הנחלות של בנות צלפחד יחד עם חמש הנחלות של חמש המשפחות האחרות בשבט מנשה (אחי חפר, סבן של בנות צלפחד) ביהושע, י"ז, על אף שבנות צלפחד השתתפו בנחלה של משפחה אחת בלבד, וכן אזכור נחלות הקרויות על שמן בחרסי שומרון, לצד נחלות של המשפחות האחרות בשבט, מעיד על כך שחכמתן ותעוזתן זכו להערכה והן מהוות דוגמה לפמיניזם כבר בתקופת המקרא. יעל שמש במאמרה[27], טוענת שאף על פי שבנות צלפחד יזמו שינוי ואף זכו שיתקבל בברכה על ידי אלהים בעצמו, לא ניתן לראות בהם "הנשים הפמיניסטיות הראשונות". וזאת מכיוון שמטרתן המפורשת הייתה לשמר את שמו של אביהם, מתוך דאגה שתואמת דווקא ערכים פטריארכליים. הרב אלחנן סמט כתב שמסיבה זו קריאת הסיפור בהקשרו המקראי מפקיעה ממנו כל שמץ פמיניזם, והשווה אותו לסיפורים על תמר אשר נאבקה על הזכות לדבוק במשפחת יהודה, רות אשר נאבקה על הקמת שם בעלה המת על נחלתו, והאישה החכמה מתקוע אשר התחננה על נפש בנה, פן "כִבו את גחלתי אשר נשארה לבלתי שום לאישי שם ושארית על פני האדמה". ועם זאת, הוסיף שביסוד טענתן של בנות צלפחד ובקבלתה ניצבת ההשקפה שאף הבנות נחשבות המשך לאביהן[29].
בנות צלפחד (אישיויות תנכיות), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
