Loading AI tools
תיק משפטי בארצות הברית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסק דין דובס נגד הארגון לבריאות נשים בג'קסון (באנגלית: Dobbs v. Jackson Women's Health Organization) הוא פסק דין תקדימי שניתן על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב-24 ביוני 2022, ואשר במסגרתו קבע בית המשפט שחוקת ארצות הברית אינה כוללת זכות לבצע הפלה מלאכותית ושהזכות להסדיר ביצוע הפלות נמצאת בידי המחוקקים במדינות האיחוד ללא מגבלה חוקתית.[2] השופט סמואל אליטו, שכתב את דעת הרוב, קבע שחוק של מדינת מיסיסיפי אשר אוסר על ביצוע הפלות אחרי השבוע ה-15 להיריון ואשר היה במרכז העתירה, הוא חוקתי, ובתוך כך קבע ששני פסקי דין קודמים – רו נגד וייד והורות מתוכננת נגד קייסי – מוטעים ובטלים. ארבעה שופטים הצטרפו לדעתו. נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס כתב בנפרד חוות דעה בה הוא הסכים שהחוק של מיסיסיפי חוקתי ושיש לבטל את הכלל שאוסר על מדינות למנוע ביצוע הפלות לפני הזמן בו העובר יכול לשרוד מחוץ לרחם, אך כתב שלא היה מרחיק מעבר לכך ומבטל את פסקי הדין הקודמים בשלמותם. שלושה השופטים שמזוהים עם הצד הליברלי של בית המשפט התנגדו להחלטת הרוב במלואה.
מידע החלטה | |
---|---|
ערכאה | בית המשפט העליון של ארצות הברית |
תאריך טענות | 1 בדצמבר 2021 |
תאריך החלטה | 24 ביוני 2022 |
מראה מקום | 19-1392 |
הליכים קודמים | בית המשפט הפדרלי המחוזי בדרום מיסיסיפי קבע שהחוק במיסיסיפי אינו חוקתי; בית המשפט הפדרלי החמישי לערעורים של ארצות הברית אישר את החלטת בית המשפט המחוזי; |
החלטה | |
החוקה אינה מעניקה זכות להפלה; פסקי דין רו נגד וייד והורות מתוכננת נגד קייסי מבוטלים; והסמכות להסדיר הפלות מוחזרת לעם ולנציגיו הנבחרים.[1] | |
חברי המותב | |
נשיא בית המשפט | ג'ון רוברטס |
חברי המותב | קלארנס תומאס, סטיבן ברייר, סמואל אליטו, סוניה סוטומיור, אלנה קגן, ניל גורסץ', ברט קוואנו, איימי קוני בארט |
דעות בפסק הדין | |
דעת רוב | אליטו, הצטרפו: תומאס, גורסץ', קוואנו, בארט |
דעות נוספות |
מסכים עם ההחלטה במלואה: תומאס מסכים עם ההחלטה במלואה: קוואנו מסכים חלקית: רוברטס מתנגדים: ברייר, סוטומיור, קגן (כתבו במשותף) |
פסקי דין שבוטלו | |
רו נגד וייד, הורות מתוכננת נגד קייסי |
במסגרת העתירה התבקש בית המשפט העליון לדון בחוקתיות של חוק במדינת מיסיסיפי, אשר אוסר על ביצוע הפלות אחרי השבוע ה-15 של ההיריון ואינו מחריג קורבנות של אונס או גילוי עריות מכלל זה. מרפאה שמבצעת הפלות בעיר ג'קסון במיסיסיפי עתרה נגד החוק לבית המשפט הפדרלי המחוזי בדרום מיסיסיפי, שקבע שהחוק אינו חוקתי ואסר לאוכפו, בהתאם לפסיקות בית המשפט העליון בתיקים רו נגד וייד ("רו") והורות מתוכננת נגד קייסי ("קייסי"). פסקי דין אלה קבעו שלמדינות אין אינטרס מספיק להגביל את זכותן של נשים להפיל לפני שהעובר מסוגל לשרוד מחוץ לרחם (כ-24 שבועות לאחר הכניסה להיריון). בעתירה לבית המשפט העליון ביקשה מיסיסיפי מהשופטים לדון מחדש בכלל זה, ובכך למעשה לדון מחדש בתוקף של פסקי הדין רו וקייסי.
השופטים שמעו טיעונים בעל-פה ב-1 בדצמבר 2021. באופן חסר תקדים, ב-2 במאי 2022 הודלפה לאתר התקשורת פוליטיקו טיוטת ההחלטה מאת סמואל אליטו, אשר צפתה את ההחלטה הסופית.[3][4][5]
פסק הדין התקדימי רו נגד וייד משנת 1973 קבע שלנשים יש זכות לבחור לעבור הפלה בשליש הראשון של ההיריון, ושלמדינות האיחוד אין זכות להגביל הפלות בתקופה זו. בשנת 1992 דן בית המשפט בשאלת הזכות לבחור בהפלה בתיק "הורות מתוכננת נגד קייסי". על בסיס התיקון ה-14 לחוקה, בית המשפט קבע שהגבלות על הפלה לפני הזמן בו העובר מסוגל לשרוד מחוץ לרחם (viability) פוגעות בזכותן של נשים להליך הוגן. ככלל, מאז קייסי נאסר על מדינות להגביל הפלות לפני השבוע ה-24 להיריון. עם זאת, על פי הפסיקה ב"קייסי", הזכות של נשים לעבור הפלה אינה אבסולוטית, ויש לאזנה אל מול אינטרסים פוטנציאליים של המדינה.[6]
מאז קייסי הוגשו לבית המשפט העליון עתירות שונות המבקשות לערער על כלל זה, אך ככלל הן נדחו. לאחר מותה של השופטת רות ביידר גינסבורג והחלפתה על ידי איימי קוני בארט, וביתר שאת לאחר שהסכים בית המשפט לדון בחוק החדש של מיסיסיפי, מחוקקים במדינות בעלות רוב רפובליקני החלו לחוקק חוקים המערערים על הכללים שנקבעו בפסקי דין קודמים. עד מאי 2021, לפחות 22 מדינות העבירו חוקים ברוח זו, בתקווה שהרוב השמרני בבית המשפט יקבל את חוקתיותם.[7]
החוק במדינת מיסיסיפי (Gestational Age Act) עבר במרץ 2018. הוא קבע שאסור לאנשי רפואה לבצע הפלות לאחר השבוע ה-15 להיריון, למעט במקרים חריגים של מקרי חרום רפואיים וגילוי של מומים מולדים בעובר.[8] הארגון לבריאות נשים בג'קסון, שמפעיל את מרפאת ההפלות היחידה במיסיסיפי, הגיש עתירה נגד החוק יום לאחר שעבר.
בית המשפט הפדרלי המחוזי בדרום מיסיסיפי קיבל את עתירת הארגון נגד החוק והטיל צו שאוסר על אכיפתו. הוא קבע שעל פי העובדות שהוצגו בפני בית המשפט העובר הוא בר-קיימא מחוץ לרחם רק בשבועות ה-23 או ה-24 להיריון, ולכן למדינה אין סיבה לגיטימית להגביל הפלות לפני כן. השופט כתב בהחלטתו מנובמבר 2018 כי "המדינה בחרה להעביר חוק שהיא ידעה כי אינו חוקתי, בשביל לקדם קמפיין שהחל לפני עשורים והובל על ידי קבוצות אינטרס, במטרה לבקש מבית המשפט העליון לבטל את רו נגד וייד". הוא אמר בנוסף שבית המשפט מחויב לתקדימים של בית המשפט העליון ולא "לחישובים הבלתי-כנים של המחוקקים במיסיסיפי".[9]
לאחר ההחלטה בבית המשפט המחוזי, עתרה המדינה לבית המשפט הפדרלי החמישי לערעורים. שלושה השופטים שדנו בתיק דחו את הערעור ואישרו את פסיקת בית המשפט המחוזי. השופטים כתבו שלמדינות מותר לקבוע כללים לגבי הפלות גם לפני שהעובר בר-קיימא, כל עוד הם לא פוגעים בזכות האישה להליך הוגן, אך אסור להם להטיל איסור גורף על הפלות בתקופה זו של ההיריון.
מיסיסיפי עתרה ביוני 2020 לבית המשפט העליון בבקשה שיהפוך את החלטת הערכאות הנמוכות. באופן לא רגיל, בית המשפט העליון, שלו הזכות לבחור את התיקים בהם הוא דן, דחה את ההחלטה אם לדון בעתירה במשך חודשים רבים. ב-17 במאי 2021 הוציא בית המשפט צו עיון מחדש, לפיו בית המשפט ידון בעתירה ובאופן ספציפי בשאלה "האם כל האיסורים על הפלה מלאכותית לפני שהעובר בר קיימא הם בלתי-חוקתיים?".[10] על פי הכללים של בית המשפט העליון, כדי לדון בעתירה כלשהי, נדרשים קולותיהם של ארבעה שופטים לפחות המעוניינים לדון בה. כיוון שהחוק של מיסיסיפי מערער במפורש על הכללים שנקבעו ברו ובקייסי, ההחלטה לדון בעתירה פורשה כהבעת נכונות מצד בית המשפט לדון מחדש בפסיקה הקודמת, כתוצאה של שינויים בהרכב בית המשפט.[11]
הדיון בעל-פה נערך ב-1 בדצמבר 2021. פרקליט המדינה של מיסיסיפי, סקוט סטיוארט, ייצג את המדינה וביקש מבית המשפט לבטל את רו וקייסי ולהותיר את ההחלטה בנוגע להפלות לפני השבוע ה-24 למחוקקים במדינות ארצות הברית. הוא טען שפסקי דין אלה "רדפו את המדינה", "הרעילו את החוק" ו"חנקו את האפשרות לפשרה". ג'ולי ריקלמן (אנ') ייצגה את המרפאה לבריאות האישה. אליזבת פרילוגר טענה בפני בית המשפט מטעם הממשל הפדרלי של ארצות הברית, לטובת המשיבים (המרפאה).
השופטים המזוהים עם הצד הליברלי, סטיבן ברייר, סוניה סוטומיור ואלנה קגן הדגישו בדיון את החשיבות של כיבוד תקדימים משפטיים, וברייר טען שרו נגד וייד הוא "סופר-תקדים" (Super stare decisis) שחשוב במיוחד לא להופכו על מנת לשמור על הלגיטימציה של בית המשפט. סוטומיור אמרה במהלך הטיעונים שהסיבה היחידה לחקיקה ולדיון היא שינוי בהרכב של בית המשפט. השופטים המזוהים כשמרנים הביעו עמדות ידידותיות יותר כלפי העותרים. השופט ברט קוואנו הציע במהלך הדיון שעל בית המשפט להישאר נייטרלי בנושא הפלות, ובתגובה לטענות של הליברלים לגבי תקדימים הוא הזכיר שורה של תקדימים אחרים שנהפכו בהחלטות מאוחרות יותר של בית המשפט. גם סמואל אליטו הזכיר את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך שהפך החלטה קודמת של בית המשפט בפסק דין פלסי נגד פרגוסון, כדוגמה לכך שכאשר פסקי דין הם "מוטעים באופן ברור" ניתן לבטלם. קלארנס תומאס הוא השופט היחיד מבין התשעה, שהיה חבר בבית המשפט כשהתקבלה ההחלטה ב"קייסי". הוא התנגד להחלטה וכתב בדעת מיעוט שההחלטה ב"רו" היא טעות ושיש לבטלה. נשיא בית המשפט ג'ון רוברטס שאל בדיון מדוע 15 שבועות אינם זמן מספיק בשביל נשים לבחור להפיל. השופטת איימי קוני בארט הציעה בשאלותיה שטיעונים לפיהם הורות שאינה מבחירה פוגעת בנשים אינם רלוונטיים, משום שישנם חוקים חדשים שמאפשרים להורים טריים למסור תינוקות בני יומם לאחר הלידה מבלי להסתכן באשמה פלילית (Safe-haven law). השופט ניל גורסץ' הדגיש את הקושי לאכוף את הסטנדרטים שהוכרזו ברו וקייסי, והוא הציע שמצב זה מהווה שיקול-נגד לשיקולים הנובעים מרצון בית המשפט לכבד תקדימים.[12][10][13]
ההחלטה של בית המשפט העליון ניתנה ב-24 ביוני 2022.
ב-2 במאי 2022, בפעם הראשונה בהיסטוריה של בית המשפט העליון של ארצות הברית, הודלפה לפוליטיקו טיוטת ההחלטה של השופט סמואל אליטו בתיק, לפיה על בית המשפט לבטל את רו וקייסי ולהותיר את ההחלטה בנוגע להסדרת הפלות בידי המחוקקים במדינות, גם בתקופת ההיריון לפני שהעובר יכול לשרוד מחוץ לרחם.[3][14][15] המסקנה המרכזית בטיוטה של אליטו זהה לזו של פסק הדין הסופי, וכמו בפסק הדין הסופי אליטו דוחה בה את הטענה שעל בית המשפט לדבוק בהליכים קודמים.
יום לאחר ההדלפה אישר נשיא בית המשפט העליון ג'ון רוברטס את האותנטיות של המסמך המודלף. הוא הדגיש שהמסמך אינו משקף החלטה סופית של בית המשפט או של אף אחד מחבריו והגדיר את ההדלפה כבגידה באמון של בית המשפט וניסיון לערער את מהימנותו. הוא אמר בנוסף שבכוונתו להורות למרשל של בית המשפט (האחראית על משטרת בית המשפט העליון, שכפופה לבית המשפט עצמו) לערוך חקירה במטרה לגלות את המקור להדלפה.[16]
על פי הנוהג בבית המשפט העליון, לאחר שמיעת הדיונים בתיק מסוים, מתכנסים השופטים לישיבה שתוכנה חשאי ומצביעים בהתאם לעמדותיהם. עמדות אלה יכולות להשתנות לאחר מכן, עד שמתפרסמת חוות הדעה של בית המשפט באופן רשמי, כפי שקרה למשל בתהליך ההחלטה על קייסי, אז השופט אנתוני קנדי הצביע בישיבה החשאית בעד ביטול פסק דין רו נגד וייד ושינה את עמדתו בהמשך. לאחר ההצבעה הראשונית, אם נשיא בית המשפט נמצא ברוב, הוא מחליט מי יכתוב את דעת הרוב, ואם הוא לא ברוב, השופט הוותיק מבין שופטי הרוב מחליט מי יכתוב את הפסיקה.[17] לכלל זה יש חריגים, הידוע שביניהם הוא פסק דין רו נגד וייד עצמו, בו נשיא בית המשפט וורן ברגר החליט שהארי בלקמן יכתוב את דעת הרוב על אף שברגר עצמו היה בתחילה בדעת מיעוט.[18] לאור הנוהג, לאחר ההדלפה העריכו פרשנים שלאחר שמיעת הדיונים היה רוב של חמישה שופטים לפחות בעד ביטול רו וקייסי, ושבהתאם ניתנה לאליטו, שתמך בעמדה זו, הזכות לכתוב את דעת הרוב (אם רוברטס לא הצביע בעד ביטול רו וקייסי, סביר שקלארנס תומאס הוא שהחליט על מי יוטל לכתוב את דעת הרוב). עם זאת, לאחר כתיבת הטיוטה הראשונה היא מופצת לשאר השופטים, שיכולים להגיב לה ולהשפיע על כתיבתה.[19]
שעות לאחר ההדלפה החלו הפגנות של תנועות למען הזכות להפלה מלאכותית מחוץ לבית המשפט העליון בוושינגטון ובערים אחרות בארצות הברית.[20] נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן כינה את טויטת הדעה "רדיקלית" והזהיר שגם זכויות אחרות, כגון הזכות של זוגות להט"בים להינשא (פסק דין אוברגפל נגד הודג'ס) והזכות להשתמש באמצעים למניעת היריון (גריסוולד נגד קונטיקט) נמצאות בסכנה.[21] מזכירת האוצר של ארצות הברית ג'נט ילן אמרה בתגובה להדלפה "אני מאמינה שלביטול הזכות של נשים לקבל החלטות בעצמן לגבי מתי ואיך להביא ילדים יהיו השפעות מזיקות על הכלכלה וזה יחזיר נשים [בארצות הברית] עשרות שנים לאחור".[22]
כשבועיים לאחר מכן הזהיר השופט קלרנס תומאס שההדלפה גרמה למשבר עמוק באמון ההדדי של השופטים בבית המשפט ושהיא מערערת את יציבות המוסד.[23]
ב-19 בינואר 2023, פרסם בית המשפט העליון הצהרה, שבה נכתב כי החקירה שניהלה המרשל של בית המשפט לא הובילה לזיהוי של האחראים להדלפה. בהצהרה נכתב שההדלפה היא "אחת מהפרות האמונים הגרועות בהיסטוריה" ושהיא מהווה "התקפה חמורה על ההליך המשפטי". נכתב בה שבמסגרת החקירה תושאלו 100 מהעובדים בבית המשפט ושל-82 עובדים הייתה גישה לטיוטה, אך לא נמצאו ראיות לאחריות של מי מהם. להצהרה צורף דו"ח שכתב מייקל צ'רטוף, אשר נשכר כדי לבצע הערכה חיצונית של פעילות החקירה. נכתב בו, בין השאר, שלא נמצאו כל ראיות לפריצה חיצונית למערכות הממוחשבות של בית המשפט.[24][25]
ב-24 ביוני 2022 פרסם בית המשפט את החלטתו. רוב של שישה שופטים הפך את ההחלטה של הערכאות הנמוכות וקבע שהחוק במדינת מיסיסיפי הוא חוקתי. חמישה שופטים קבעו מעבר לכך שהזכות לבצע הפלה אינה מובטחת על ידי חוקת ארצות הברית, שפסקי הדין "רו" ו"קייסי" מבוטלים, והזכות לקבוע חוקים לגבי הפלות, ללא מגבלה חוקתית, נמצאת בידי העם ונציגיו במדינות השונות. שלושה שופטים כתבו במשותף דעת מיעוט המתנגדת להחלטה.
סמואל אליטו כתב את דעת הרוב, אליה הצטרפו קלארנס תומאס, ניל גורסץ', ברט קוואנו ואיימי קוני בארט. דעת הרוב קובעת שלא קיימת בחוקה באופן מפורש זכות לביצוע הפלה. המבחן בשאלה האם קיימת במובלע זכות כזו, על אף שהיא אינה מוזכרת במפורש, מתמקד בהיסטוריה ובמסורת של ארצות הברית. אך הזכות להפלה לא הייתה נטועה עמוק בהיסטוריה ובמסורת זו. מכאן מגיעה דעת הרוב למסקנה המרכזית:
אנו קובעים שקיימת חובה לבטל את רו וקייסי. החוקה לא מתייחסת כלל להפלות, ושום זכות כזו [להפלות] אינה מוגנת על ידי אף הוראה בחוקה, כולל זו שעליה מסתמכים המגנים על רו וקייסי – הזכות להליך הוגן בתיקון ה-14 לחוקה. הוראה זו התפרשה ככוללת הגנה על זכויות מסוימות שאינן מוזכרות בחוקה, אך כל זכות כזו חייבת להיות "בעלת שורשים עמוקים בהיסטוריה ובמסורת של האומה" ו"משתמעת במובלע ממושג החירות"... הזכות להפלה אינה נמצאת בקטגוריה זו.
— פסק הדין, עמ' 5
דעת הרוב נפתחת בהכרה בכך שנושא ההפלות מעלה שאלות מוסריות קשות ושבעם האמריקני קיימות דעות שונות בנושא. היא ממשיכה לסקירה של ההיסטוריה המשפטית של הזכות להפלה בארצות הברית. לפי שופטי הרוב, ב-185 השנים הראשונות של האיחוד, המדינות הורשו לקבוע חוקים בנושא על פי דעות האזרחים. רו נגד וייד לקח מהמדינות את הסמכות להחליט בנושא והחיל חוק אחיד על כל המדינות, זאת על אף שבזמן ההחלטה (1973), 30 מדינות עדיין אסרו על הפלה בכל שלב של ההיריון, ועל אף שהחוקה אינה מזכירה במפורש זכות לביצוע הפלה. בכך פסק הדין "סיים בפתאומיות את התהליך הפוליטי".[26] ב"רו" נטען שהמשפט המקובל קבע זכות לביצוע הפלה והסקירה ההיסטורית שלו נעה בין פרטים לא רלוונטיים לטענות שבבירור אינן נכונות. שופטי הרוב ב"רו" קבעו באופן שרירותי חלוקה משפטית שמתבססת על כל אחד משלבי ההיריון. נקודת הזמן המשמעותית ביותר לפי "רו" הוא הזמן שהחל ממנו העובר יכול לשרוד מחוץ לרחם. בית המשפט קבע שלפני נקודת זמן זו אין למדינות זכות להסדיר הפלות, אך הוא לא הסביר את הבחירה בנקודת זמן זו, שהיא שרירותית וחסרת בסיס משפטי או היסטורי. פסק דין "הורות מתוכננת נגד קייסי" נמנע מלאמץ באופן מהותי את הנימוקים של "רו" והתבסס על עיקרון התקדים המחייב (stare decisis), וזאת מתוך רצון לסיים את העימות הפוליטי סביב עניין ההפלות. אולם הוא לא השיג את המטרה הזו, והוויכוח המשפטי והפוליטי בנושא המשיך. דעת הרוב דוחה במילים חריפות את הטענה שעיקרון התקדים המחייב מחייב את בית המשפט לדבוק כעת בהלכה שנקבעה על ידי רו וקייסי:
עיקרון התקדים המחייב... לא מחייב דבקות אינסופית בשימוש לרעה של [פסק דין] רו בסמכות השיפוטית. רו היה מלכתחילה מוטעה באופן מביש. הנימוקים בפסק הדין היו חלשים באופן חריג, ולהחלטה היו תוצאות מזיקות. ורחוק מלהביא לפשרה לאומית בעניין ההפלות, רו וקייסי הבעירו את הדיון והעמיקו את הפילוג. הגיעה העת לשמוע לקולה של החוקה ולהחזיר את נושא ההפלה לנציגים הנבחרים של העם.
— פסק הדין, עמ' 6
קלארנס תומאס כתב באופן עצמאי שהוא מסכים עם דעת הרוב במלואה, על מנת להדגיש שלדעתו הסיבה המהותית יותר לבטל את "רו" ו"קייסי" היא שכל פסקי הדין אשר מתבססים על הטענה שהזכות להליך הוגן המובטחת על ידי התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית כוללת זכות ל"הליך הוגן מהותי", מעבר להליך ההוגן הפרוצדורלי, הן מוטעות מיסודן. "הליך הוגן מהותי" הוא, לדעת תומאס, "אוקסימורון" ואין למושג בסיס בחוקה. על כן, תומאס מדגיש שבהחלטות עתידיות על בית המשפט לבחון מחדש פסקי דין אחרים המתבססים על אותו העיקרון, ובכלל זאת, הזכות לגישה לאמצעי מניעה (גריסוולד נגד קונטיקט (אנ')), הזכות לקיים יחסי מין בהסכמה בין אנשים מאותו המין (לורנס נגד טקסס) והזכות של בני אותו המין להינשא (אוברגפל נגד הודג'ס).[27]
ברט קוואנו כתב בנפרד שהוא מסכים עם החלטת הרוב, על מנת להדגיש ש"החוקה היא נייטרלית בנוגע לנושא ההפלות" ועל כן על בית המשפט להיות גם כן נייטרלי בנושא. על כן, הוא הדגיש, החלטת בית המשפט לא מוציאה הפלות מחוץ לחוק אלא מותירה את ההחלטה בנושא לעם, לנציגיו הנבחרים ולהליך הדמוקרטי.[28] הוא הדגיש שלבית המשפט, שחבריו אינם נבחרים, "אין סמכות להכריז על קיומה של זכות להפלה או להכריז על איסור חוקתי על הפלה".[29]
נשיא בית המשפט ג'ון רוברטס כתב בנפרד חוות דעה שמסכימה עם המסקנה של דעת הרוב בנוגע לחוק ממדינת מיסיסיפי וכן מסכימה שיש לבטל את הכלל שנקבע ב"רו" ו"קייסי", לפיו הקו המבחין בין שלבי ההריון שבהם מותר למדינה להתערב בהחלטת האישה לעבור הפלה לבין השלבים בהם התערבות זו אסורה הוא "קו החיות" (באנגלית: viability line) – נקודת הזמן שממנה והלאה העובר יכול לשרוד מחוץ לרחם. אולם, הוא לא מסכים עם החלטת הרוב להרחיק מעבר למסקנה זו ולבטל את פסקי הדין הקודמים במלואם. רוברטס כתב: "הייתי מאמץ קו מחושב יותר מזה של שופטי הרוב. אני מסכים עם בית המשפט שיש לבטל את קו החיות, שנקבע על ידי רו וקייסי... קו זה מעולם לא היה הגיוני. התקדימים שלנו בנוגע להפלות מתארים את הזכות הקשורה בכך כזכותה של האישה לבחור לסיים את ההיריון. על זכות זו להיות רחבה מספיק בכדי להבטיח הזדמנות סבירה לבחור, אך היא לא צריכה להמשיך מעבר לכך – בהחלט לא להמשיך כל הדרך עד קו החיות". רוברטס כתב שאם היה בית המשפט מאמץ מסקנה זו, החוק ממדינת מיסיסיפי היה מאושר, כיוון שהוא מאפשר החלטה לסיים את ההיריון הרבה מעבר לנקודה שבה זה נחשב "מאוחר" עבור אישה לגלות שהיא בהיריון.[30]
סטיבן ברייר, סוניה סוטומיור ואלנה קגן כתבו במשותף דעת מיעוט המתנגדת לדעת הרוב. דעתם נפתחת בבחינת הבסיס של רו וקייסי. לפיהם, בית המשפט ברו וקייסי הכיר בזכותה של אישה על גופה ובזכותה לבחור האם להמשיך את הריונה. בנוסף הפסיקות הקודמות קבעו שעד לנקודה בה העובר יכול לשרוד מחוץ לרחם ("קו החיות"), לבתי המחוקקים ולמדינות ארצות הברית אין סמכות לשלוט בגופה של האישה או לשלוט בעתידה. פסקי הדין רו וקייסי, לפי שופטי המיעוט, לא התעלמו מכך שלמדינה יש אינטרס להגן על חיי העובר, אך כמו במקרים רבים שבהם ערכים ומטרות שונות נמצאים בקונפליקט, קבע בית המשפט כלל שמאזן ביניהם. הפסיקות הקודמות לא אסרו על המדינות להסדיר באופן משמעותי הפלות לפני קו החיות, אך הם אסרו על המדינות להעמיד בפני האישה "מחסומים משמעותיים" לפני חציית קו זה. בכך, הפסיקות הקודמות הכירו בנשים כבעלות אוטונומיה והעניקו להן "חופש בחירה משמעותי הנוגע להחלטה האישית ביותר ורבת ההשפעה ביותר מבין כל ההחלטות הנוגעות לחייהן".
לפי שופטי המיעוט החלטת בית המשפט הנוכחית משליכה מהחלון את האיזון שקבע בית המשפט קודם לכן. בחוות דעתם הם הדגישו את התוצאות השליליות שתהיה להחלטה על חייהן של נשים ובעיקר של נשים עניות. התוצאה המיידית היא אישור החוק במיסיסיפי, אך מדינות ירגישו חופשיות כעת לקבוע כל חוק בנוגע לזכותן של נשים להפלה. התוצאה של גישת בית המשפט כבר מורגשת והמדינות כבר מתחילות להרחיב את הפגיעה בזכותן של הנשים לבחור בהפלה, כולל מניעה של הפלה באמצעות נטילת תרופות בבית, וזאת ללא התחשבות בנסיבות. "תחת חוקים אלה, אישה תהיה חייבת ללדת את הבן של האדם שאנס אותה וילדה צעירה תאלץ ללדת את הבן של אביה – מבלי להתחשב בכך שזה עלול להרוס את חייהן". בנוסף, מדינות יוכלו לאלץ נשים ללדת תינוקות עם מומים ואנומליות ויוכלו אפילו לכפות את שיפוטן המוסרי במקרים בהם קיים סיכון לבריאות האישה. שופטי המיעוט מכנים מגבלות כאלה "דרקוניות" ומשערים שפסיקת בית המשפט מתירה אותן.
החלטת הרוב, לפי שופטי המיעוט, "מנסה להחביא את ההשפעה הגאוגרפית היקרה של החלטתם". שופטי הרוב קובעים שהמדינות יוכלו להחליט בעצמן מהם הכללים בנוגע להפלות, "אך זו כמובן נחמה פורתא עבור נשים עניות שאין בהישג ידן כסף לטוס למדינות רחוקות בכדי לעבור את ההליך. יותר מכולן, נשים שאין ברשותן אמצעים פיננסיים יסבלו מההחלטה שקיבל היום בית המשפט". קיים חשש שבעקבות החלטת בית המשפט מדינות יפגעו בזכותן של נשים לנסוע למדינות אחרות כדי לעבור הפלה ואפילו ימנעו מהן להשיג תרופות ממדינות אחרות ויהפכו פעולות שונות של סיוע להן לעבירות פליליות. שופטי המיעוט מסכמים, "יהיה אשר יהיה הטווח של החוקים שיתקבלו בעתיד, תוצאה אחת של פסק הדין שהתקבל היום היא ברורה: קיצוץ זכויותיהן של נשים ופגיעה במעמדן כאזרחיות חופשיות ושוות".
עוד לפני פסק הדין חוקקו במספר מדינות חוקים "רדומים" שמטרתם להגביל הפלות לכשישתנה הדין הפדרלי, ואלו נכנסו לתוקף זמן קצר לאחר ביטול רו נגד וייד (באנגלית: trigger laws). חוקים כאלה קיימים באוקלהומה, איידהו, ארקנסו (האיסור בתוקף נכון לאוגוסט 2022, גם במקרים של אונס וגילוי עריות), דקוטה הדרומית (האיסור בתוקף נכון לאוגוסט 2022, גם במקרים של אונס וגילוי עריות), דקוטה הצפונית (החוק הושעה על ידי בית המשפט והוחלף בחוק חדש שאוסר על הפלות אחרי השבוע השישי), ויומינג (החוק הושעה ב-27 ביולי 2022, בעקבות עתירה משפטית), טנסי (החוק נכנס לתוקף ב-25 באוגוסט 2022, ובינתיים חוק אחר מונע הפלות לאחר השבוע השישי), טקסס (החוק צפוי להיכנס לתוקף ב-25 באוגוסט, ובינתיים חוקים אחרים מונעים הפלות בכל שלב של ההיריון), יוטה (החוק הושעה בבית המשפט; חוק אחר מונע הפלות אחרי השבוע ה-18), לואיזיאנה (החוק בתוקף ומונע ביצוע הפלות בכל שלב, כולל מקרים של אונס וגילוי עריות), מיזורי (החוק בתוקף ומונע ביצוע הפלות בכל שלב, כולל מקרים של אונס וגילוי עריות), מיסיסיפי (החוק בתוקף ומונע ביצוע הפלות בכל שלב, למעט מקרים של אונס, אך גם במקרים של גילוי עריות) וקנטקי (החוק בתוקף ומונע ביצוע הפלות בכל שלב, כולל מקרים של אונס וגילוי עריות).[33][34][35]
בנוסף, תשע מדינות מעולם לא ביטלו חוקים שחוקקו לפני פסק דין רו נגד וייד ואשר מגבילים גישה להפלות. עד ביטול פסק דין דובס לא ניתן היה לאכוף את החוקים האלה. חוקים כאלה קיימים באלבמה (בה חוק נוסף משנת 2019, שאוסר על ביצוע הפלות בכל המקרים, כולל אונס וגילוי עריות נכנס גם כן לתוקף), אריזונה (החוק בוטל באפריל 2024, אך עשוי להיות בתוקף למספר חודשים בקיץ 2024; בספטמבר צפוי להיכנס לתוקף חוק שאוסר על הפלות מהשבוע ה-15), וירג'יניה המערבית (הוחלף על ידי חוק אחר מספטמבר 2022, עם איסור מוחלט על הפלות), וכן בארקנסו, מיסיסיפי, אוקלהומה וטקסס.[33] במישיגן וויסקונסין היו חוקים רדומים, אך בתי המשפט אסרו לאוכפם. במישיגן, המושלת גרטשן ויטמר והתובעת הכללית, שתיהן מהמפלגה הדמוקרטית, הבטיחו שהחוק לא ייאכף, וב-8 בנובמבר 2022 הצביעו אזרחי מישיגן בעד תיקון לחוקת המדינה, אשר מעגן את הזכות לבחור בהפלה.[36]
במדינות אחרות נכנסו לתוקף חוקים שעברו לפני ההחלטה בפסק דין דובס והושעו עקב עתירות נגדם בבתי המשפט הפדרליים. כך למשל באוהיו נכנס לתוקף חוק משנת 2019 שאוסר על הפלות החל מהשבוע ה-6 להיריון, ללא חריגים במקרים של אונס, גילוי עריות או גילוי מומים מולדים. החוק עורר ויכוח ציבורי סוער לאחר שפורסם כי ילדה בת 10 שנאנסה באוהיו נאלצה לנסוע לאינדיאנה כדי לעבור הפלה.[37] ב-7 באוקטובר 2022 הוציא בית משפט באוהיו צו מניעה זמני על אכיפת החוק.[38] בג'ורג'יה נכנס לתוקף חוק מ-2019, שמונע ביצוע הפלות לאחר השבוע ה-6 להיריון,[39] אך ב-15 בנובמבר 2022 קבע שופט בית משפט מחוזי במדינה שהחוק אינו תקף כיוון שלא היה חוקי בזמן חקיקתו.[40]
בנוסף, בחלק מהמדינות מנסים מחוקקים רפובליקנים לקדם חקיקה חדשה נגד הפלות. ב-6 באוגוסט 2022 עבר באינדיאנה חוק שאוסר על ביצוע הפלות ברוב המקרים. החוק צפוי להיכנס לתוקף באינדיאנה ב-15 בספטמבר, ולאחר כניסתו תתוקף ייאסר ביצוע הפלות באופן גורף, למעט מקרים של אונס, גילוי עריות וגילוי מוקדם של מומים מולדים.[33][41] עוד קודם לכן, ב-5 ביולי, עבר בפלורידה חוק חדש שאוסר על הפלות החל מהשבוע ה-15. תיקון מ-1980 לחוקת פלורידה קובע שלאזרחי פלורידה קיימת זכות לפרטיות, ובית המשפט העליון של פלורידה פירש תיקון זה ב-1989 וב-2017 ככולל את הזכות לבחור בהפלה. עם כניסת החוק לתוקף קבע שופט בבית משפט של המדינה שהוא אינו חוקתי, אך המושל רון דה-סנטיס הגיש ערעור לבית המשפט העליון של פלורידה, ועד שתתקבל החלטה לגבי הערעור החלטת הערכאה הנמוכה מושעית והחוק בתוקף.[42] באפריל חתם דה-סנטיס על חוק חדש שאוסר על ביצוע הפלות לאחר שישה שבועות. החוק ייכנס לתוקף אם בית המשפט יאשר את החוק הקודם.[43] במאי 2023 עבר בקרוליינה הצפונית חוק שאוסר על ביצוע הפלות אחרי השבוע ה-12. מושל המדינה הדמוקרטי רוי קופר אמר שהוא יטיל וטו על החוק.[44]
בית המשפט העליון של קנזס קבע ב-2019 שחוקת המדינה כוללת זכות לבחור בהפלה מלאכותית, ועל כן למחוקקים במדינה אין סמכות להעביר חוקים המגבילים הפלות באופן לא סביר (החוק הקיים מתיר הפלות עד השבוע ה-22 להיריון).[45] פעילים המתנגדים להפלות הציעו תיקון לחוקה שלפיו החוקה אינה מגנה על הזכות להפלה, אך ב-2 באוגוסט 2022 דחו המצביעים בקנזס את התיקון ברוב של 59%.[46]
נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן מתח ביקורת על החלטת בית המשפט העליון, וב-8 ביולי 2022 הוא חתם על צו נשיאותי המבקש להתמודד עם חקיקה המגבילה הפלות במדינות השונות. בסעיף הראשון לצו הנשיאותי הגדיר ביידן את המצב החדש כ"משבר בריאותי" ונקבע בו שלהחלטת בית המשפט יהיו השלכות הרסניות על מיליוני נשים בארצות הברית. הסעיף השלישי מנחה את מזכיר הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית להגיש לנשיא תוך 30 יום דו"ח שבו יזוהו אמצעים להגנה והרחבה של הגישה לשירותי הפלה ולתרופות הקשורות בהפסקת היריון, וכן לאתר אמצעים להרחיב את הגישה לאמצעי מניעה, גופים המסייעים בתכנון המשפחה וחינוך הקשור בהפלות ובפיריון. הסעיף הרביעי מנחה את התובע הכללי של ארצות הברית ואת מזכיר ביטחון המולדת של ארצות הברית לבחון דרכים להבטיח את הביטחון של מרפאות ובתי מרקחת המספקים שירותי הפלה ותרופות להפסקת היריון ושל לקוחותיהם, וכן לטפל בבעיות הקשורות בזכות לפרטיות. סעיף זה "מעודד" גם את יושבת ראש נציבות הסחר הפדרלית לשקול דרכים להגן על הפרטיות של צרכנים המעוניינים במוצרים הקשורים בבריאות מינית ומנחה את מזכיר הבריאות להנגיש מידע לגבי הגנה על פרטיות ולשקול דרכים למניעת הונאה. הסעיף החמישי מנחה את מזכיר הבריאות ואת מנהלי נציבות המדיניות המגדרית בבית הלבן להקים צוות משימה מיוחד שיתאם מדיניות בין-משרדית בתחום.[47][48]
הצו הנשיאותי נועד להגביר את הסיוע הרפואי והמשפטי לנשים שיתמודדו עם מגבלות על בחירה בהפלה ועל ספקים שמסייעים להן במדינות השונות. בנוסף להוראות שניתנו למחלקת המשפטים של ארצות הברית ולמחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית לשקול אמצעים לסייע לנשים שמבקשות לעבור הפלה, הצו מביע את רצון הממשל להגן על הגישה לטיפול תרופתי לנשים שרוצות להפסיק את היריונן. הבית הלבן גם קרא לעורכי דין להעניק סיוע לנשים שמתמודדות עם תביעות בנושא.[49]
הבית הלבן הדגיש כי גם הצו הנשיאותי לא יחדש את הזכויות להפלה במלואן. על פי ההודעה, "הדרך היחידה להבטיח את זכותה של אישה לבחור היא שהקונגרס יהפוך את פסיקת העבר לחוק פדרלי".[50] חוק פדרלי קודם לחוק במדינות. חוק כזה היה זקוק באותה העת לתמיכה של הרוב בבית הנבחרים, לרוב של 60 קולות בסנאט, ולחתימה של נשיא ארצות הברית.[51]
ב-11 ביולי 2022 פרסמה מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית הנחיה לפיה "חוק הטיפול הרפואי בחירום ובלידה" מ-1986 (EMTALA; Emergency Medical Treatment and Labor Act) מחייב רופאים ובתי חולים שמשתתפים בתוכנית מדיקר הפדרלית להעניק טיפול חירום לנשים שנזקקות לו, ובכלל זאת לבצע הפלה במקרים שבהם זהו הטיפול שנדרש כדי לעזור לאישה.[52] לפי הממשל, חוק זה קודם לחוקי מדינה שאוסרים על הפלות. בתגובה, מדינת טקסס הגישה עתירה נגד הממשל הפדרלי, ואילו הממשל הפדרלי הגיש עתירה נגד מדינת איידהו בטענה שהחוק במדינה אינו עומד בכללים של של החוק הפדרלי.[53][54]
לאחר פרסום פסק הדין עברו בקונגרס ה-117 של ארצות הברית שתי הצעות חוק שמטרתן הרחבת הגישה להפלות ברמה הפדרלית. הצעת חוק אחת אוסרת על המדינות למנוע מנשים לבחור בהפלה לפני "קו החיות" ולמנוע מרופאים ומוסדות לבצע הפלות בשלב זה של ההיריון. מטרת ההצעה היא להפוך את הלכת רו נגד וייד לחוק פדרלי. הצעת החוק השנייה אוסרת על מדינות שבהן קיימים חוקים מגבילים להקשות על תנועה של נשים למדינות אחרות שבהן החוק מאפשר להן לבחור בהפלה. ההצעה השנייה באה על רקע ניסיונות לקדם חקיקה בחלק מהמדינות, שתמנע מנשים במדינות שבהן ההפלה אסורה לבצע את ההליך במדינות אחרות.[55] שתי ההצעות עברו בבית הנבחרים בתמיכת הנציגים הדמוקרטים שלהם רוב בבית זה. ההצעה הראשונה עברה ברוב של 219 תומכים מול 210 מתנגדים, כאשר נציג דמוקרטי אחד, הנרי קולר מטקסס, הצביע יחד עם הרפובליקנים נגד ההצעה. ההצעה השנייה עברה ברוב של 223 תומכים מול 205 מתנגדים, כאשר שלושה נציגים רפובליקנים – פרד אפטון ממישיגן, אדם קינזינגר מאילינוי ובריאן פיצפטריק מפנסילבניה – תמכו בהצעה.[56][57] עם זאת, שתי ההצעות לא קודמו בסנאט, שבו לא היה לדמוקרטים רוב של 60 קולות, שנדרש כדי להתגבר על עיכוב חקיקה בפיליבסטר.
הצעות אחרות לחקיקה פדרלית הועלו במטרה להגן על זכויות שמוגנות על ידי פסקי דין אחרים של בית המשפט העליון, אותם ביקר השופט קלרנס תומאס בדעת היחיד שכתב בפסק הדין, ביניהן הזכות לנישואים של בני זוג מאותו המין והזכות לשימוש וגישה לאמצעים למניעת היריון. גם הצעות חוק אלה עברו בבית הנבחרים אך לא עלו להצבעה בסנאט.[58][59]
בינואר 2024 פורסם בכתב בעת JAMA Internal Medicine מחקר לפיו היו כ-65,000 מקרים של היריון כפוי כתוצאה מאונס במדינות ארצות הברית שבהן חל איסור על הפלות, במהלך שנה וחצי לאחר שפורסם פסק הדין. חוקים האוסרים על הפלות נחקקו ב-14 מדינות. מחקר נוסף מצא שההפלות נפסקו כמעט לחלוטין ב-14 מדינות אלה. לרוב, נשים שנכנסו להיריון כפוי במדינות אלה לא מצליחות לבצע הפלה, למרות שהחוק מתיר הפסקה של היריון כתוצאה מאונס.[60]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.