כתוב בעיפרון בקרון החתום
שיר מאת המשורר דן פגיס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שיר מאת המשורר דן פגיס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כתוב בעיפרון בקרון החתום הוא שיר עברי קצרצר מאת דן פגיס. השיר מהווה חלק ממחזור השירים "קרון חתום", שהתפרסם בחודש יוני 1970 בגיליון ל"א של כתב העת הספרותי "מאזנים"[1] ובהמשך אותה שנה בקובץ שיריו השלישי של פגיס, "גלגול".[2]
השיר מתייחס לשילוח של אזרחים ממקום מושבם למחנות ריכוז והשמדה בתקופת השואה. בשיר נעשה שימוש מטפורי רומז במיתוס על הרצח הראשון ועל דמויותיהם של חוה, הבל, קין ואדם לצורך הארתו של מצב מאוחר – שפיכת אור מיתיזציוני על הסיטואציה הנרמזת, השוֹאתית.[3] פגיס, כשם שעשה ברוב שיריו העוסקים בשואה, אינו מזכיר אותה במפורש, והדרך שבה נדון הנושא היא מאופקת מאוד. השיר הקצר, שבמבט ראשוני נראה פשוט, הוא לאמתו של דבר יצירה מורכבת למדי.
השיר נחשב ל"שיר שואה" קאנוני, ומושמע תדיר בהקשר לזיכרון השואה בישראל ואף מחוצה לה. הוא נלמד במסגרת תוכנית הלימודים המחייבת לבגרות בספרות עברית בבתי הספר התיכוניים בישראל. השיר חקוק לצד אנדרטת הקרון ביד ושם ועל אנדרטה באתר מחנה ההשמדה בלז'ץ.
כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם |
|---|
| מאת דן פגיס |
|
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה |
| תש"ל 1970 |
השיר בנוי מכותרת בת ארבע מילים ומגוף של תשע-עשרה מילים המסודרות בשישה טורים, תוך פסיחה והיעדר כל סימני פיסוק. כותרת השיר ארוכה מכל טורי השיר הן מבחינת מספר הברות והן מבחינת מספר אותיות. מבחינה תחבירית, הוא בנוי משני משפטים, שהשני מביניהם הוא משפט תנאי חסר (אליפטי), קטוע – הפסוקית שהוא מסתיים בה חסרת נשוא. השיר נכתב ללא חריזה (מאפיין של שירה מודרנית ושל שירת השואה בפרט).
השיר הוא כביכול ציטוט של כתובת מקוטעת שנכתבה בקרון של רכבת מוות ואשר כוּונה לקרובי הקורבנות; הכתובת היא כביכול ניסיון אחרון ומיואש להעביר ידיעה, ליצור תקשורת אנושית, בתוך החוויה המסויטת של קרון רכבת מוות.[4] פגיס עצמו סיפר כי שירו הראשון על השואה, השיר 'דכאו' "מבוסס על כתיבה, שִרטוט [שִרבוט] של המוסעים בקרונות המוות באושוויץ על דפנות הקרונות כדי להודיע לקרוביהם ולידידיהם שהם חיים".[5]
השיר עושה שימוש בסיפור על משפחת האדם הראשונה, מנקודת המבט של חוה הדוברת – אך זה מועתק מהקשרו המקראי המיתולוגי, מועבר אל הֶקשר אחר, היסטורי מאוחר, ונטמע בתוכו. לדברי מלכה שקד, בשיר מתגלה אפוא הענקה של תוקף מיוחד לחוויה חברתית מאוחרת באמצעות שימוש מטפורי סמוי בדמותה של אישה מקראית; "באמצעות השימוש המטפורי הסמוי בדמות הנשית המקראית על רגישותה ופגיעותה, מוענק עומק לא רק לחוויותיו האישיות של המשורר אלא גם לחוויות החברתיות המאוחרות של זמנו".[6] רבקה מעוז הציעה שאופיו הייחודי של השיר נובע בעיקר מבחירתם של הטקסטים המאוזכרים בו ומהדינמיקה שנוצרת תוך כדי העימות ביניהם. טקסטים אלה הם הסיפור המקראי על קין והבל – ולמולו כתובת על קיר רכבת-מוות. אף שקריאה זהירה של השיר מגלה שאין אלה שני הטקסטים היחידים המאוזכרים בו, הרי אין ספק שהעימות ביניהם הוא שיוצר את האפקט החשוב ביותר הבונה את משמעות השיר.
נראה שאף פגיס עצמו ייחס מעמד דומה לשני הטקסטים המאוזכרים בשיר. בראיון שנערך איתו בשנת 1983 עם צאת ספרו "מלים נרדפות", ציין: "בספרים קודמים היה הכתוב מסוגנן כמעט ממרחקים מיתולוגיים של אדם וחוה, קין והבל. הכתיבה הרחוקה, המלוטשת, המסוגננת על קין והבל [...] מעין הערות שוליים מיתולוגיות כתובות בעיפרון על קרון חתום".[7]
בשיחה רדיופונית עם אילנה צוקרמן לרגל צאת ספרו "מלים נרדפות" (1983) תיאר פגיס כיצד נולד השיר:
לפעמים מקורות שונים שפתאום רואים אותם באור חדש; אפילו ידיעה בעיתון, אפילו שורה מספר הדקדוק או שורה גם משיר, אבל שיר קדמון ממש. הציטוט נותק לגמרי מן הקונטקסט שלו ומקבל כיוון חדש – גם הוא יכול להיות מניע ואז פתאום מצטרפים שני קטעים, כאילו מתאחים, כאילו הם קטבים מנוגדים של מגנט שבבת אחת הם נדבקים ואז הם יכולים לבוא במגע.
— [8]
ואומנם, אף-על-פי שמופיעים כאן ארבעת השמות של בני משפחתה של חוה והדמות הדוברת אומרת על עצמה שהיא חוה, ואף-על-פי שהקורא יכול להבין את הסיטואציה השירית כאילו היא משקפת את עמידתה של חוה המקראית מול עובדת מותו של בנה הבל – שלא תוארה במקרא – בכל זאת השיר אינו עוסק כלל בסיפור המקראי ואין הוא בא לפרשו ולזכותו בהארה חדשה לשמו. הצירופים "אני חוה" ו"הבל בני" מתפרשים לקורא כמבע מטאפורי, שבו "חוה" ו"הבל" הם דימויים סמויים (מטאפורות) של דוברת, שאינה חוה, ושל בנה, שאינו הבל. לפי כותרת השיר, הדוברת נתונה בסיטואציה של עמידה מול חוויית המוות הקרב שלה ושל בנה.
עם זאת, כתוצאה מההשלטה של מרכיבים מסוימים מהסיפור המקראי על השיר – מובלע או מוסתר גם הסיפור המאוחר של אותה דמות הרואה עצמה דומה לחוה והמציגה עצמה כחוה. הסיפור על המוות המתקרב שלה ושל בנה האחד, על סיבת היעדרו של בנה השני (הגדול) מזירת ההתרחשות ועל מה שהיא מבקשת שיוגד לו – נשאר למעשה סיפור מוסתר או מרומז בלבד. העובדה שהשואה רק נרמזת לתוך השיר ולא נכתבת מפורשות מאפשרת לקורא למלא את השיר בידיעותיו ובזיכרונותיו שלו על אודות השואה; השלמת החללים הפעורים בשיר רק מעצימה את השפעתו של השיר על הקורא, כיוון שהוא "מכניס" עצמו לתוך הוויית השיר.
הסתרתו של הסיפור העיקרי, המאוחר, והפיכתו לסיפור מינימליסטי ביותר מושגות לא רק הודות להבלעתו בסיפור המקראי השליט בשיר, אלא בעיקר הודות להפקעת מרכיביו הגלויים (דהיינו, השואה) מגוף השיר ודחיסתם אל הכותרת ואל מילה אחת בלבד מגוף השיר. הכותרת והמילה "בַּמשלוח" הן מילים טעונות המקפיצות את הקורא היישר אל תקופת השואה, באופן שבהשפעתן אין הוא רואה לנגד עיניו את חוה המקראית אלא אישה אחרת, השייכת ל"משלוח" מסוים, כלומר, למה שידוע בתקופת השואה כ"טרנספורט" – אישה שנמצאת דחוסה עם קבוצת נשלחים הכוללת גם את בנה "בקרון החתום" של רכבות המוות.
מן הכותרת גם מתברר שאותה אישה האומרת על עצמה בגוף השיר שהיא חוה, למעשה אינה מדברת אלא כותבת, וכן שכל אמירתה (כתיבתה), שהיא השיר כולו, היא בחזקת משהו (מעין פתק המופנה אל אנשים כלשהם) שנכתב בעיפרון ובחיפזון, ומן הסתם בחושך, שכן הכותבת נמצאת בתוך הקרון ה"חתום". הציון שהכותבת משתמשת בעיפרון עשוי אולי גם לומר שהמילים הכתובות הן מילים חלשות, הניתנות למחיקה, או שהכתוב כולו מעיד, כמטונימיה, על מצבה הרופף של הכותבת. תמונת הסיטואציה שנוצרת מן הכותרת, שהיא של מסע אל המוות, גם כמו "מנמקת" מראש מדוע הכתוב קצר כל כך ובלתי גמור. אלא שמימוש מידי זה של הסיטואציה השוֹאָתית מקופל כולו, כאמור, בכותרת ובמילה אחת בלבד מגוף השיר ולא עוד.
פגיס העיד כי החרדות שאותן הדחיק במשך שנים רבות פרצו אצלו בעקבות משפט אייכמן, וייתכן כי בשם השיר רמז גם לאייכמן, אשר כנאשם במשפטו שהה במעין "קרון חתום" (תא זכוכית) והוזכר בכלי התקשורת פעמים רבות ככותב בעיפרון בהיותו בתוכו.[9]
לעומת הכותרת, הרי בגוף השיר שלטת תבנית של הבלעה. מתברר שהדבר שנמסר בדיבורה הישיר של האישה הכותבת את דבריה כשהיא מובלת בקרון החתום, דווקא הוא מבליע את תיאור המצב השוֹאתי ועוקף אותו. הדוברת פותחת אמנם בשלוש המילים הקונקרטיות "כאן במשלוח הזה", המעוררות ציפייה להמשך התיאור של מצבה הקונקרטי במילים כגון: 'אני מובלת למות', או: 'אני ובני הקטן מובלים למות', או: 'אני מובלת בקרון עם המחשבה על בני שכבר נהרג (כמו הבל)'; ברם, המילים היחידות בשיר המשמשות המשך קונקרטי לפתיחה הן המילים המגומגמות "אני" ו"תגידו לו שאני". המילה האחרונה היא נושא של משפט משועבד חסר כל נשוא – כלומר היא אמירה קטועה, שקיטועה מודגש במיוחד באשר היא החותמת את השיר. הרושם הנוצר הוא שהדבר שאותו כותבת הדוברת נשאר קטוע לחלוטין, ושהדבר שאותו היא רוצה שיגידו לבנה הגדול, לא נאמר.
לעומת זאת, במקום ההמשך המצופה, שאינו מתממש, הדוברת גולשת אל דיבור מטאפורי, עוקף, ונצמדת אליו. המטאפורות שבהן היא משתמשת הן ארבע הדמויות הארכיטיפיות של המשפחה הבראשיתית: את עצמה היא מציגה כחוה, את בנה שעִמה – כהבל, ואת בנה הגדול, הנעדר – כקין, ואותו – כבנו של אדם. אולם גם במסגרת העולם המטאפורי המקראי שבונה הדוברת שלטת ההבלעה. הדוברת אינה מגיעה לפרישׂה מפורשת ומלאה של סיטואציה הקשורה בדמויות המקראיות. אין היא מזכירה כלל את מעשה הרצח של קין את הבל, אין היא מנסה לתאר מה היא חשה בתור חוה ביחס לרצח בנה, ואין היא מצליחה לכתוב מהו אותו הדבר שהיא מבקשת שיגידו לבנה הגדול. כלומר, גם כתיאור של סיטואציה מקראית – השיר עתיר פערים.
אף-על-פי-כן, מכוח הכותרת והמילה "משלוח" – הקורא מייחס לעצם השמות של קין והבל, וביותר משום שהם מובאים בשיר בכפיפה אחת, משמעות של אלוזיה לפרשת הרצח הקדמון, ורצח זה, על אף שאינו מוזכר במפורש בשיר, משמש מטפורה ארכיטיפית לסיטואציה השוֹאתית הקונקרטית.
שימושה של הדוברת בשמות המיתולוגיים, ששניים מהם מעוררים בתודעת הקורא אלוזיה לרצח הקדמון, מאפשר לה אפוא להימנע מחשיפה ישירה של הסיטואציה השוֹאתית שבה היא נתונה, ותחת זאת לשקוע בהבעה מטאפורית עקיפה. הסיפור המקראי המיתולוגי, חרף היותו מינימלי – ממומש בשמות בלבד – הופך למעשה למסגרת המאפשרת לדוברת ולמשורר להציג את סיפור השואה כסיפור המובלע בתוך סיפור אחר.
ההזדקקות לסיפור המיתולוגי, שבזכותה משיג תיאור חוויית השואה שבשיר הבלעה ואיפוק מרשימים, מעניקה לשיר יתרון נוסף: בזכותה מוענקת העצמה מיתית גם לחוויית השואה הנרמזת, האנלוגית, עד שזו חדלה להיות חוויה פרטית של אישה מסוימת ונעשית לכעין מיתוס חדש, נורא בעוצמתו. במיתוס ה"חדש" שנוצר אינה מופיעה דמותו של אדם; הדוברת מזכירה את שמו רק בעקיפין, בתור חלק משמו של קין, שאותו היא מציגה כ"קין בן אדם". הסיטואציה השירית מוגבלת למה שאומרת הדוברת חוה על עצמה ועל שני בניה, והיא מהווה כעין מיתוס שלא קיים במקרא. באמירה "אני חוה עם הבל" הופכת הדוברת את עצמה ובנה, העומדים להיספות, לכעין אותן דמויות מיתולוגיות, כאילו גם במקרא ניצבו יחד מול מותן. בהוספת השם קין היא הופכת את הסיטואציה שבה נתונים היא ובנה מסיטואציה של מוות לסיטואציה של מוות מחמת הריגה או רצח, ובהענקת השם קין לבן הגדול, שאינו נמצא במשלוח עִמה ועם בנה הקטן, ושאליו היא מכוונת את דבריה הכתובים – היא הופכת את בנה הגדול לבן שהוא הורג או רוצח. לדברי רפי וייכרט, "כאשר חוה והבל בקרון – קין גוזר על משפחת האנוש כליה שנובעת מתוך הכחדתה של אם-כל-חי. הגרמנים רצחו בשואה את כלל האנושות, אומר השיר שמתחת לשיר".[10]
מיד לאחר שמזכירה הדוברת את שמו של קין, שהוא הדמות האחרונה במיתוס החדש שהיא יוצרת, היא מרחיבה את שמו באמצעות התוספת "בן אדם", ובכך היא משייכת אותו לאביו ולמין האדם כאחד – ובה בעת מרחיקה את עצמה ממנו, שכן היא מגדירה אותו כבנו של אדם ולא כבנה שלה. בדרך זו היא מעצימה את המיתיזציה של המצב השוֹאתי ומטשטשת את הסיפור המשפחתי הפרטי, הקונקרטי, שיוצר את המצב הזה.[11]
יתרה מזאת: מכוח השוואתן לדמויות הבראשיתיות מכוונות הדמויות המייצגות את הסיטואציה השוֹאתית למשהו נוסף, ובכך מוענקת לה משמעות סימבולית רחבה: האֵם נעשית ל"האֵם" בה"א הידיעה, לחוה, וההגדרה המקראית של חוה כ"אם כל חי" מתממשת בחוה זו באופן אירוני, שכן היא אינה מייצגת חיים אלא מוות; היא אם ההולכת למות יחד עם בן ההולך למות. בנה זה נעשה לכעין הנרצח הראשון בעולם, הבל. ובנה הגדול, מאחר שהוא מכונה בפי הדוברת בשם קין – הופך לרוצח הקדמון, שיצא אף הוא מרחם חוה.
העובדה שחוה היא אמם של נרצח ורוצח כאחד שייכת לנתוני הסיפור המקראי עצמו, אבל להתמודדותה של חוה עם העובדה הזאת אין כל ביטוי במקרא. יתר על כן: להתמודדות זו אין גם ביטוי ברפרטואר המוכר של סיפורי השואה. באלה קיימת לרוב הפרדה חדה בין נרצחים לרוצחים, כשהאחרונים נתפסים ככאלה שאינם בחזקת "בני אדם" ובוודאי שאין הם והנרצחים בנים לאותה אם. באמצעות הצגת זווית הראייה של האם הדוברת, אשר למרות מיעוט מילותיה היא בכל זאת מציגה את מצבה כמצב ארכיטיפי וסימבולי ואף מבקשת שיגידו משהו בשמה לבנה הרוצח, מעלה המשורר למעשה נקודת מבט חדשה כלפי מה שהתחולל בשואה: הוא מדגיש שמדובר בחזרה של אותו אסון שהרס את "סדרי בראשית" – בחזרה על התופעה שבה אח קם על אחיו, בן אדם אחד על בן אדם אחר; וכן מדגיש שהרוצח יצא מאותו רחם אנושי כמו הנרצח, כלומר שהקשר בין רוצח לנרצח הוא בעייתי מאוד מפני שהוא קשר גורדי משפחתי ואנושי. המשורר מעניק לשתי ההדגשות האלה אמינות ותוקף מאחר שהוא מייחס אותן לקורבן השואה עצמו, לאם, שמבטאת אותן בדברים שהיא כותבת, ולא לְדובר שהוא זר למה שאירע בשואה. בדרך זו הופך השיר מדיבור קטוע של דמות שאינה מספיקה לבטא את מחשבתה, לדיבור המצליח בכל זאת לבטא התבוננות חדה ועקרונית במה שאירע בשואה בכלל, לא רק במשפחה מסוימת ולא רק בקרון חתום אחד או במחנה השמדה מסוים.
תיאור הסיטואציה השוֹאתית הקונקרטית ותיאור הסיפור המקראי, האנלוגי לה, מינימליים ביותר בשיר זה, עד כדי כך שחנן חבר הציע שפגיס "הפך את עצם שאלת האפשרות לייצג את השואה לנושאו של השיר".[12] השיר עתיר פערים ב"עלילתו", וכתוצאה מכך הוא מזמין מילוי פערים. הפער הבולט ביותר הוא בסיום השיר, במילה "שֶׁאֲנִי", שאין לה כל המשך; את קטיעת המסר ניתן להבין באופן ריאליסטי על רקע הסיטואציה של כתיבתו בקרון של רכבת-המוות: העיפרון נגמר; הכותבת התעלפה או מתה; הרכבת הגיעה ליעדה; ואולי לכתובת, הכתובה בעיפרון, היה המשך, שנמחק. כך או כך, הסיום הזה מעורר בקורא את השאלה: מהו הדבר שאותו רוצה הכותבת שיגידו לבנה הגדול, לכשיראוהו? האפשרויות למילוי פער זה שבסיום רבות. ייתכן שהכותבת רוצה שיגידו לבנה קין את מה שכתבה (בפתק שלה) בשלוש השורות הראשונות – שהיא עם בנה הבל הובלו ב"משלוח" וכו' (כלומר להבין את השיר כשיר מעגלי, באופן שניתן לקרוא אותו כך: "אם תראו את בני הגדול קין בן אדם תגידו לו שאני [...] כאן במשלוח הזה"); ייתכן שהכותבת מבקשת להעביר לידיעת הבן שבחוץ כי באותו "משלוח" היא חשה עצמה כמו חוה עם בנה, ושמשום שבן זה עומד להירצח (ואולי כבר נרצח) הוא לדידה כמו הבל, כשם שהוא, הבן שלא נרצח, הוא בעיניה כמו קין האחראי לרצח; ייתכן שהיא אף רוצה להוכיח את הבן שבחוץ ולרמוז לו בדרך האירוניה, שעל אף שבמקרא הוא אכן בנו של אדם – במציאות האנלוגית שבהווה השואתי, הוא רחוק מלנהוג כ"בן אדם" (ויש לזכור שבדיבור העברי וגם היידי-גרמני להיות "בן אדם" או "מֶענְטְש" פירושו לנהוג באופן חיובי, כראוי לאדם); אך לא מן הנמנע הוא שאין היא רוצה כלל להוכיח אותו אלא לומר לו שלמרות שהיא ובנה הקטן עומדים למות, הוא עדיין בנה ובנו של אדם ושעליו לנהוג כבן-אדם.
כל הניסיונות האלה למלא את פער הסיום ניזונים למעשה מחומרי השיר, כשהם נאחזים במילה זו או אחרת שבו. לפי זה השיר לכאורה אינו פתוח עד תום אלא סיומו מחזיר אל תחילתו או אל מילים אחרות שנמצאות בתוכו והוא מעין מעגל סגור שהכול כבר נאמר בו. ברם, מאחר שמילויים אלה של פער הסיום לעיתים משלימים זה את זה ולעיתים סותרים זה את זה בלא שניתן לומר בביטחון שאחד מהם הוא אכן המילוי הנכון, ומאחר שייתכן שאף אחד מהם אינו המילוי הנכון ושבאמת אין לדעת מה מבקשת הדוברת שיגידו לבנה – הרושם הנותר בקורא הוא, שהסיום בכל זאת אכן פתוח, ושבפתיחותו הוא אף מיטיב לייצג את עקרון הפערים, שהוא העיקרון הספרותי הבונה את השיר כולו.
הלל ברזל קבע כי "השיר [...] לובש מרצון את הצביון של הקטע הבלתי-גמור, מעין פיסת נייר דלה, שנותרה במקרה. [...] הדברים [נאמרים] בלא סיום, כדי לציין כי עניין לנו בסיפור שאין לו גמר.[13] ולדברי רפי וייכרט,
דן פגיס בוחר ללכת על גבול השתיקה. משפט אחד, שש שורות צרות שמסתיימות בשתיקה. [...] המשורר יודע ששום מילה לא תהיה חזקה כשתיקתה של חווה. על מעשה רצח שכזה אין אפשרות להגיב בדרך מילולית. לכן הוא לא שם דברים בעפרונה הרפה או בפיה, שנחנק למוות בקרון החתום. כל קורא יכול "להיכנס" לתוך המשפט עם תגובה משלו, אבל שום צירוף לשוני לא יזעזע כמו היעדרו, הזועק לשמים.
— [14]
השיר נחשב ל"'שיר שואה" קאנוני, אחד מ"שירי השואה" הנודעים ביותר,[10] והוא מושמע תדיר בהקשר לזיכרון השואה בישראל (טקסי יום הזיכרון לשואה, מסעות בני נוער לפולין) מזה מספר עשורים. הוא נלמד במסגרת תוכנית הלימודים בספרות עברית בבתי הספר התיכוניים בישראל.
המשורר והמבקר אריה זקס כתב: "איני חושב שנכתב על מה שקרוי בפינו 'השואה' משהו יותר חזק מן השיר 'כתוב בעיפרון בקרון החתום'".[15] גם לדעת הסופר וחוקר הספרות מתי מגד השיר הוא "אחד השירים העזים ביותר שנכתבו אי פעם בידי מי על השואה".[16] והמשורר וחוקר הספרות טוביה ריבנר הגדיר את השיר כ"השיר שתיאר את הבלתי-אפשרי" והעיד כי הוא מחשיב אותו כאחד השירים המרכזיים של המאה ה-20.[17] לדברי חוקרת הספרות סדרה דיקובן אזרחי, השיר "הוא אחד השירים הקצרים ביותר בעברית המודרנית: זהו אולי גם השיר המהדהד ביותר, השווה במעמדו הקאנוני בקהיליית דוברי העברית ל"פוגת מוות" [של פאול צלאן] בקהיליית דוברי הגרמנית".[18] גם חוקרי הספרות דוד רוסקיס ונעמי דיאמנט החשיבו את השיר, לצד "פוגת מוות" של צלאן, לשיר קאנוני.[19] חוקר הספרות דן לאור כתב באמצע שנות ה-90 כי יש לו הרושם שדן פגיס ממלא כיום את התפקיד של 'משורר שואה' קאנוני, וציין כי השיר, "המציג בפשטות רבה ובתחכום מופלא את זעקת הקורבן, מושמע בזמן האחרון לעיתים תכופות באירועים או בטקסים הקשורים בשואה".[20]
השיר ראה אור בתרגומים למספר שפות, בהן אנגלית, גרמנית, ספרדית[21] וצרפתית.[22]
השיר הולחן ובוצע בשנת 2006 על ידי להקת "רווח כפול", המבצעת שירי משוררים בסגנון רוק מתקדם והשפעות אתנו-ג'אז, באלבומם "פיתולים".[23] בשנת 2011 הולחן על ידי אילן דמרי ועובד על ידי הוד דיין, חברי להקת "המדרגות", במסגרת מיזם "הקול עוד נשאר"[24] בשיתוף רשת ג' ומשרד ההסברה והתפוצות.[25] ב-2012 הלחין ושר הזמר עמיר בניון גרסה משלו לשיר, במסגרת אותו מיזם.[26]
דורי מנור, איך מתרגמים "תגידו לו שֶׁאני"?, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2019 (השוואת התרגומים השונים לשיר)
דן פגיס (1930-1986.), כתוב בעיפרון בקרון החתום, דף שער בספרייה הלאומית יאן קינֶה, "קַיִן בֶּן אָדָם" היא שורה אניגמטית בשיר, באתר הארץ, 1 במאי 2024ביצועים:
מערכי שיעור:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
