Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תאודור לודוויג ויזנגרונד אדורנו (Theodor Ludwig Wiesengrund Adorno; 11 בספטמבר 1903 – 6 באוגוסט 1969) היה פילוסוף, סוציולוג, מוזיקולוג ומלחין גרמני ממוצא יהודי ואיטלקי. נחשב לחבר בולט באסכולת פרנקפורט, עימה נמנים אישים כגון מקס הורקהיימר, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין, ליאו לוונטל, יורגן הברמאס ואריך פרום.
 | |
| אדורנו, היידלברג (1965) | |
| לידה |
11 בספטמבר 1903 פרנקפורט, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
6 באוגוסט 1969 (בגיל 65) ויספ, שווייץ |
| שם לידה |
Theodor Ludwig Wiesengrund |
| מקום קבורה |
בית הקברות המרכזי של פרנקפורט |
| מקום לימודים |
מרטון קולג', אוניברסיטת גתה בפרנקפורט |
| מנחה לדוקטורט |
הנס קורנליוס |
| מוסדות |
אוניברסיטת גתה בפרנקפורט |
| מונחה לדוקטורט |
אלפרד שמידט |
| זרם | תאוריה ביקורתית |
| תחומי עניין | סוציולוגיה, פסיכואנליזה, מוזיקולוגיה |
| עיסוק |
פילוסוף, אפוריסט, מבקר מוזיקה, פסנתרן, סופר, אקדמאי, מבקר ספרות, סוציולוג, מרצה באוניברסיטה, מלחין, מוזיקולוג, aesthetician |
| הושפע מ | הגל, קירקגור, ניטשה, הוסרל, מרקס, פרויד, ובר, בלוך, לוקאץ', זימל, שנברג, ברג, קפקא, בודלר, פרוסט, שפנגלר, קרקאואר, הורקהיימר |
| השפיע על | הורקהיימר, האברמאס, בורדייה, סעיד, בודריאר, ג'יימסון, שטוקהאוזן, ג'יי ברנשטיין, אווה אילוז, צבי טאובר |
| מדינה |
ארצות הברית, הקיסרות הגרמנית, אוסטריה, גרמניה, שווייץ |
| יצירות ידועות |
Gesammelte Schriften, Philosophie und Musik, מינימה מוראליה, Dialectic of Enlightenment, דיאלקטיקה שלילית, Aesthetic Theory, The Authoritarian Personality |
| פרסים והוקרה |
לוחית גתה של עיריית פרנקפורט (1963) |
| בן או בת זוג |
גרטל אדורנו |
  | |
אדורנו למד בפרנקפורט ובווינה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה היגר לאנגליה ולאחר מכן לארצות הברית. עם סיומה של מלחמת העולם השנייה חזר לגרמניה, ועמד בראש המכון למחקר חברתי של אוניברסיטת פרנקפורט.[1]
תאודור לודוויג ויזנגרונד אדורנו נולד בפרנקפורט וגדל כבן יחיד. אביו, אוסקר אלכסנדר ויזנגרונד (1870–1941), יהודי שהמיר את דתו ונעשה פרוטסטנטי, היה סוחר יין אמיד. אמו, מריה ברברה, בת למשפחה אריסטוקרטית איטלקית קתולית מן העיר ג'נובה, הייתה זמרת. שם נעוריה היה קלוולי-אדורנו, וחלקו השני של שם זה הוא שם המשפחה שאימץ לעצמו אדורנו בשנות השלושים, כשקיבל אזרחות אמריקאית. גם דודתו המוזיקאית אגתה גרה עם המשפחה. אדורנו הצעיר עסק בהתלהבות בנגינה בפסנתר.[2] הוא למד בגימנסיה קייזר וילהלם, עשה חיל בלימודיו, והיה הראשון בכיתה כשסיים אותם בגיל 17. בזמנו הפנוי למד הלחנה בשיעורים פרטיים אצל ברנהרד זקלס, ובימי ראשון אחר הצהריים קרא את ביקורת התבונה הטהורה של עמנואל קאנט, ביחד עם חברו זיגפריד קרקאואר המבוגר ממנו ב-14 שנה. מאוחר יותר, הצהיר כי הוא חב לקריאה הזאת יותר מאשר לכל מורה שהוא מהאקדמיה. הוא למד פילוסופיה, מוזיקולוגיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת פרנקפורט, ולסיום הגיש ב-1926 דיסרטציה על אדמונד הוסרל. עוד לפני שסיים את לימודיו כבר פגש אדורנו את מקס הורקהיימר ואת ולטר בנימין, חבריו החשובים ביותר לעבודה האינטלקטואלית.
בפרנקפורט כתב אדורנו מספר מאמרי ביקורת על מוזיקה, אולם בראש ובראשונה רצה להיות מלחין. משנת 1925 למד אדורנו בווינה הלחנה אצל אלבן ברג ופסנתר אצל אדוארד שטוירמן.[3] הוא יצר קשרים עם חברי האסכולה הווינאית השנייה, אנטון וברן וארנולד שנברג. בהשראת האטונאליות המהפכנית של שנברג כתב אדורנו בן ה-22 הערות פילוסופיות על המוזיקולוגיה החדשה (אנ'), שלא התקבלו בעין יפה על ידי חסידיה. מאוכזב, צמצם אדורנו את כתיבתו על מוזיקה, והקדיש את עצמו לקריירה המשגשגת שלו כמורה באקדמיה וכאיש מחקר חברתי (אנ'). עם זאת, הוא נשאר העורך הראשי של מגזין האוונגארד Anbruch.
עם ההשפעות ארוכות הטווח על אדורנו מימי וינה שלו נמנים גם קרל קראוס, שלהרצאות שלו הלך ביחד עם אלבן ברג, וג'רג' לוקאץ'. "תאוריה של הרומן" של לוקאץ' הלהיבה את אדורנו עוד בימי הגימנסיה, ועל ספרו "היסטוריה ותודעה מעמדית" הוא כתב מאמר ביקורת.[4]
כשחזר מווינה, נתקל אדורנו במכשלה נוספת. בתחילת 1928 הוא משך את הדיסרטציה שלו לקראת פרופסורה – מסה פילוסופית-פסיכולוגית מקיפה – לאחר שהמנחה שלו, האנס קורנליוס (אנ'), ומקס הורקהיימר, שהיה עוזר מחקר של קורנליוס, הביעו הסתייגויות כלפיה. נדרשו לו עוד שלוש שנים עד שהגיש את העבודה Konstruktion des Ästhetischen למנחה החדש שלו, פאול טיליך. הנאצים שללו את תוארו של אדורנו, כמו גם תאריהם של כל חבריו הפרופסורים ה"לא-אריים" בשנת 1933.
נושא הרצאת החניכה של אדורנו היה "חשיבותה של הפילוסופיה היום". בהרצאתו הוא הטיל ספק במושג הטוטליות בפעם הראשונה, וזה היה רמז מוקדם למכתבו המפורסם מתוך המינימה מורליה (אנ'), האומר שהשלם (the whole) הוא השקר (the untrue), מכתם המכוון כנגד הגל.
המסה שכתב אדורנו ב-1932, "על המצב החברתי של המוזיקה" (Zur gesellschaftlichen Lage der Musik), היא תרומתו לגליונות הראשונים של "כתב העת למחקר חברתי" (Zeitschrift für Sozialforschung) של הורקהיימר.[5] רק ב-1938 הוא הצטרף למכון למחקר חברתי.
משנות ה-20 המאוחרות והלאה, במהלך ביקורים בברלין, קשר אדורנו קשרים קרובים עם ולטר בנימין ועם ארנסט בלוך. את עבודתו החשובה הראשונה של בלוך – "רוח האוטופיה" (Geist der Utopie) – הוא כבר הכיר עוד ב-1921. ברלין הייתה גם עירה של הכימאית מרגרטה (גרטל) קרפלוס (Margarethe 'Gretel' Karplus 1902-1993), שתינשא לו בלונדון ב-1937. ב-1934, כדי להימלט מהשלטון הנאצי, הוא היגר לאנגליה, בתקווה לקבל משרת פרופסור באוקספורד.
ב-1936 פורסם ב-Zeitschrift אחד מהטקסטים מעוררי המחלוקת ביותר מאת אדורנו, "על הג'אז" (Über Jazz). באותו זמן, המילה "ג'אז" שימשה פעמים רבות כשם כללי לכל סוגי המוזיקה הפופולרית. המאמר לא דן בג'אז כסגנון מוזיקלי אלא יצא נגד צורת הבידור הפורחת הזו ונגד חרושת התרבות. אדורנו האמין שחרושת התרבות היא מערכת המיועדת לשליטה בחברה דרך יצירה של תרבות מתוקננת (standardized) המעצימה את המסחור של הביטוי האמנותי. אדורנו דן בנושא זה גם במאמרו "על האופי הפֶטישיסטי של המוזיקה" (On the Fetish-Character in Music) (Zeitschrift, 1938), שבו הוא מנסח את אמירתו המפורסמת – "כל בידור שמשחרר את עצמו ממחיר השוק מקבל מאפיינים חתרניים".[6]
התכתבות ענפה עם הורקהיימר, שחי אז בגלות בארצות הברית, הובילה להצעת עבודה באמריקה.
אחרי שביקר בניו יורק סיטי בפעם הראשונה ב-1937, החליט אדורנו לעקור לשם. הוא נפרד מהוריו בבריסל, ושנתיים אחר כך הם הצטרפו אליו. מולטר בנימין הוא נפרד בסן רמו. בנימין בחר להישאר באירופה, והתקשורת ההדוקה ביניהם הוגבלה מאז למכתבים בלבד. ההסדרים שאפשרו את המעבר של אדורנו לארצות הברית קבעו שחלק מזמנו יוקדש למכון למחקר חברתי, שהועתק אז לאוניברסיטת קולומביה, ובשאר יהיה מנהל מוזיקלי בפרויקט הרדיו של הסוציולוג האוסטרי פול לזרספלד באוניברסיטת פרינסטון.[7]
ההסדר הזה נמשך עד 1941. עיקר עניינו של אדורנו היה אז בשיתוף פעולה ישיר עם הורקהיימר. הם עברו ללוס אנג'לס ביחד, ושם הוא לימד במשך שבע שנים והיה שותף לניהול יחידת המחקר ב-UCLA. עבודתם המשותפת התבטאה לראשונה במהדורה הראשונה של ספרם "הדיאלקטיקה של הנאורות" (Dialektik der Aufklärung) ב-1947. לנוכח אירועי השואה שהלכו והתחוורו אז, נפתחה העבודה במילים האלה:
במובנה הכללי ביותר כהגות פרוגרסיבית, מטרתה של הנאורות הייתה תמיד לשחרר את האדם מן הפחד, ולבסס את ריבונותו. והנה העולם הנאור קורן כולו פורענות ניצחת.[8]
בספר זה, שזכה בעיקר להתעלמות עד שיצא שנית לאור ב-1969, מציגים אדורנו והורקהיימר דינמיקה בקרב ציוויליזציה שנוטה להרס עצמי. הם טוענים שהנאורות הפכה את מושג התבונה לכוח לא רציונלי. כתוצאה מכך, התבונה השתלטה לא רק על הטבע, אלא גם על האנושיות עצמה. את הרציונליזציה הזאת של האנושיות הם זיהו כגורם לפשיזם ולמשטרים טוטליטריים אחרים.
אחרי 1945 הפסיק אדורנו את עבודתו כמלחין. בשנות ה-40 הוא עבד על "הפילוסופיה של המוזיקה החדשה" (Philosophie der neuen Musik) ועל "הלחנה לסרטים" של הנס אייזלר. הוא גם תרם איטרפרטציות איכותניות ל"מחקרים על דעות קדומות" שערכו כמה מכוני מחקר בארצות הברית וחשפו את האופי האוטוריטרי של הנבדק דרך שאלות עקיפות.
אחרי מלחמת העולם השנייה שב אדורנו לגרמניה, אליה התגעגע. ב-1949/1950, בזכות השפעתו של הורקהיימר, הוא קיבל משרת פרופסור באוניברסיטת פרנקפורט, וחזר אל הקריירה האקדמית שלו לאחר הפסקה ממושכת. זו הגיעה לשיאה עם מינויו הכפול לפרופסור מן המניין (Ordinarius) לפילוסופיה ולסוציולוגיה. מנהיגותו של אדורנו במכון למחקר חברתי, שחזר אף הוא לאוניברסיטה, הלכה והתחזקה, בעוד הורקהיימר, שהיה מבוגר מאדורנו בשמונה שנים, נסוג מן הניהול בהדרגה עד שב-1958/1959 השאיר אותו בידיו של חברו הצעיר ממנו.
אוסף המכתמים (אפיגראמות) של אדורנו, "מינימה מורליה", יצא לאור בגרמניה שאחרי המלחמה. הוא הציג בו "מדע מלנכולי" (כהיפוך של "המדע העליז") על הרקע האפל של הפשיזם, הסטליניזם וחרושת התרבות, שאיננו מציע, לכאורה, אלטרנטיבות פוליטיות או כלכליות: "אין דרך נכונה לחיות חיי טעות" ("Es gibt kein richtiges Leben im falschen").[9] עם הספר הזה היה אדורנו לדמות אינטלקטואלית מכוננת ברפובליקה המערב גרמנית. ב-1953 נעשה ניסיון אחרון לשתף אותו במחקר בארצות הברית, אך הוא נכשל.
להלן רשימה חלקית של הישגיו של אדורנו:
ב-1966 נוסדה בגרמניה האופוזיציה החוץ-פרלמנטרית APO נגד שתי מפלגות הקואליציה הגדולות – CDU/CSU ו-SPD. ה-APO פעלה בעיקר נגד חקיקת חוקים לשעת חירום. אדורנו היה מבקר גלוי כנגד החוקים לשעת חירום, והשתתף באירוע שארגן ועד הפעולה "דמוקרטיה במצב חירום". כשהסטודנט בנו אונזורג (Benno Ohnesorg) נורה בידי שוטר בהפגנה נגד ביקורו של השאה הפרסי, הקצינו העמדות של APO השמאלנית והתחילו מהומות באוניברסיטאות. במידה רבה היו אלה סטודנטים של אדורנו שתרגמו תאוריה של התקוממות למעשה, וגזרו פרקסיס מתוך תאוריה ביקורתית. ב-31 בינואר 1969 ביקש אדורנו את עזרת המשטרה בסילוק סטודנטים שהשתלטו על המכון בפרנקפורט, מתוך פחד מוונדליזם, וכתוצאה מכך נעצרו 76 מחברי תנועת ה-SDS של רודי דוצ'קה.[10] אדורנו עצמו נעשה אז למטרה לפעולות של הסטודנטים. הוא ביקר בחריפות את הנטייה האנטי-אינטלקטואלית בשמאל של שנות ה-60, וקרא ל"מחשבה פתוחה": "מעבר לכל תוכן מסוים, המחשבה היא בראש ובראשונה כוח ההתנגדות".[11] ב-1969 התגברו ההפרעות בהרצאות שלו, והמפורסמת שבהן הייתה השתלטותן של סטודנטיות חשופות-חזה על בימת המרצה, עד שאדורנו הפסיק את סדרת ההרצאות. במכתב לסמואל בקט, הוא כתב: "ההרגשה להיות מותקף פתאום כריאקציונר – יש בה מן ההפתעה, לכל הפחות".
ביוגרף של אדורנו בשם סטפן מולר-דום (Stefan Müller-Doohm) טוען שאדורנו היה משוכנע שהתקפות הסטודנטים מכוונות כלפי התאוריות שלו כמו כלפיו עצמו ושהוא חשש שהמצב הפוליטי באותו זמן עלול להוביל לטוטליטריזם.
אדורנו יצא עם אשתו לחופשה בשווייץ, ובניגוד לאזהרות רופאיו יצא לטפס במעלה הר שגובהו 3,000 מטר, וכתוצאה מכך חש בפעמת. באותו יום נסעו הוא ואשתו אל העיר השכנה ויספ, ושם חזרה התופעה על עצמה, והוא הובהל למרפאה העירונית. בבוקר שלמחרת, ב-6 באוגוסט, הוא נפטר מהתקף לב, בגיל 65.
בתחילת דרכו הושפע אדורנו מסרן קירקגור, והעביר קורס (ראשון) בהשפעתו אודות מגבלות הפילוסופיה. בהמשך, שכלל את רעיונותיו, וטען כי דרך ההסתכלות שלנו על העולם מושפעת מאוד מהתרבות בה אנו חיים. כתוצאה מכך, חקר האמת נידון כמעט תמיד לכישלון מאחר שהסביבה שלנו יוצרת עבורנו שפה – עולם מושגים, או תפישה – הממסכים על האמת. לפעולת מיסוך זו קרא "חרושת תרבות" וטען כי הסיכוי היחיד להימלט ממנה ולהתקרב להתבוננות על האמת נמצאת באמנות. יחד עם התאורטיקנים הרמן ברוך וקלמנט גרינברג הרחיב גם את המושג קיטש, המסמל את מוצרי חרושת התרבות, ואת המושג אוונגרד, המסמל את האמנות הצועדת על קרקע שלא "נכבשה" עדיין על ידי חרושת התרבות. הנושא מטופל בהרחבה בספרו "תאוריה של האסתטיקה" (Ästhetische Theorie) שפורסם ב-1970.
את אמירתו המפורסמת של אדורנו משנת 1949, "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", ניתן לפרש בכמה צורות. משה צוקרמן רואה בה הבעה של אי-אמון באמנות נוכח כישלונה הבוגדני אל מול הברבריות, הוא שומע בה גם פקפוק לגבי יכולתה של האמנות להיחלץ מהפקת עונג, אפילו בהקשר של עימות עם הזוועה האולטימטיבית, והוא גם חש בה את מועקת התודעה, שהשואה איננה ניתנת לייצוג, לא באופן מושגי-שכלתני ולא באופן אסתטי-אמנותי.[12] בערוב ימיו חזר בו אדורנו מן הנחרצות של אמירתו. בספרו "דיאלקטיקה שלילית" הוא טען שהסבל זכאי לייצוג כשם שהמעונה זכאי לצרוח, ועל-כן "ייתכן שהייתה זו טעות לקבוע שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה".[13]
דר שפיגל, קטעים מהראיון האחרון שהעניק אדורנו לפני מותו, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2019
תאודור ויסנגרונד אדורנו (1903-1969), דף שער בספרייה הלאומית
תאודור אדורנו, ברשת החברתית GoodreadsSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
