יצחק בן-אהרן

יצחק בן-אהרון
	יצחק בן-אהרן בשנת 1951
לידה	17 ביולי 1906; כ"ד בתמוז ה'תרס"ו; בוסאנץ' (רומ'), אוסטרו-הונגריה
פטירה	19 במאי 2006 (בגיל 99); כ"א בסיוון ה'תשס"ו; גבעת חיים מאוחד, ישראל
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1928
מקום קבורה	בית העלמין, קיבוץ גבעת חיים (מאוחד)
מפלגה	מפ"ם
סיעה	מפ"ם, ; אחדות העבודה - פועלי ציון, המערך (השני)
	17 בדצמבר 1959 – 28 במאי 1962; (שנתיים)
תחת ראש הממשלה	דוד בן-גוריון
	→ משה כרמל ישראל בר-יהודה ←
	14 בפברואר 1949 – 11 במאי 1964; (15 שנים)
	14 בפברואר 1949 – 11 במאי 1964; (15 שנים)
	17 בנובמבר 1969 – 13 ביוני 1977; (7 שנים)
כנסות	1 - 5, 7 - 8
	מזכ"ל ההסתדרות
	מזכ"ל ההסתדרות
פרסים והוקרה
	פרס ישראל (1995)

יצחק בן-אהרן (נוסנְבּוֹיְם) (17 ביולי 1906, בּוֹסאנץ', בּוּקוֹבִינָה, האימפריה האוסטרו-הונגרית – 19 במאי 2006, גבעת חיים מאוחד) היה ממנהיגיה החשובים של תנועת הפועלים בישראל ומהוגי הדעות שלה, חבר הכנסת, שר ומזכ"ל ההסתדרות.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

בן-אהרן נולד בשם יצחק נוסנְבּוֹיְם בשנת 1906 בכפר בוסאנץ' קרוב לעיר סוצ'אווה בחבל בּוּקוֹבִינָה, כילדם השביעי (ובן הזקונים; נולד 14 שנה לאחר האחות שקדמה לו) של פרל ואהרן נוסנבוים, ילידי גליציה. למד בבית-ספר תיכון בצ'רנוביץ, ובבית-ספר גבוה למדע המדינה בברלין. בצעירותו היה ממנהיגי תנועות "השומר הצעיר - נצ"ח" ו"החלוץ" ברומניה. עלה לארץ בשנת 1928, ובשנת 1933 הצטרף לקיבוץ גבעת חיים, ועם הפילוג שחל בקיבוץ בשנת 1952 הצטרף לחלק הקרוי גבעת חיים (מאוחד), שבו היה חבר עד מותו.

בשנים 1932–1938 שימש כמזכיר מועצת פועלי תל אביב. בין השנים 1938–1939 היה מזכיר מפא"י. בקיץ 1935 שימש חודשים אחדים כשליח ארגון "החלוץ" בגרמניה הנאצית, עד למעצרו וגירושו בידי הגסטאפו.

בשנת 1940 התגייס לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים, עבר קורס קצינים וקיבל דרגת Second lieutenant (סגן-מִשְנֶה). בשנת 1941 נפל בשבי הגרמנים בסופה של מלחמת איטליה–יוון. הוחזק יחד עם לוחמים נוספים מארץ ישראל בשבי הגרמני עד לשנת 1945. רוב השבויים הארץ ישראלים הוחזקו ב"סטלג 8B", בלמסדורף שבשלזיה (כיום חלק מפולין), אך בן-אהרן ושני קצינים יהודים נוספים, סרן נתן גרשוני וסגן שמעון הכהן, הוחזקו בדרום גרמניה במחנה שבויים מיוחד לקצינים^[1].

לאחר מלחמת העולם השנייה הצטרף לתנועה לאחדות העבודה. בשנת 1946 היה מראשי התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון, והחל מפברואר 1948 היה מראשי מפ"ם (אשר שנוסדה כאיחוד של התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון עם מפלגת פועלים השומר הצעיר). עם הפילוג במפ"ם ב-1954 הפך לאחד מראשי מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון. באוגוסט 1958 היה חבר בוועדת החקירה לחקירת מרד האסירים בכלא שטה.

שימש כמזכיר הכללי של ההסתדרות בשנים 1969–1973. הוא התעמת תכופות ונמרצות עם דוד בן-גוריון. כלפי יצחק טבנקין וישראל גלילי, שותפיו לזרם האידאולוגי, היה רך יותר בביקורתו, גם כאשר חלק עליהם בתוקף. לעומת זאת, גילה יחס אוהד כלפי חיים ויצמן ומורשתו המתונה, וזאת חרף פער אידאולוגי מובהק בין שניהם.

היה חבר הכנסת מהכנסת הראשונה עד החמישית וכן בכנסת השביעית והשמינית. היה חבר בוועדות הכנסת הבאות: ועדת החוץ והביטחון, ועדת הכספים, ועדת הפנים, ועדת איכות הסביבה וועדת החינוך והתרבות.

בן-אהרן כיהן בממשלות ישראל כשר התחבורה מ-17 בדצמבר 1959 ועד 28 במאי 1962. בשנת 1977 פרש מפעילות פוליטית פעילה, אך המשיך להשמיע את קולו בסוגיות אקטואליות עד לגיל מופלג.

פרסם ספרים ומאמרים רבים, בהם: "בפתח תמורה", "בעין הסערה", "שלטון משחית – סוף הדרך", "מעל הדוכן". מאמרו הידוע ביותר הוא "עוז לתמורה בטרם פורענות" אותו פרסם במקביל בעיתוני מפלגות הפועלים, "למרחב", "על המשמר" ו"דבר" מיום 11 בינואר 1963, ובו קרא לאיחוד תנועות הפועלים, אחרת תתפרק תנועת הפועלים לגורמים ותיעלם מן המפה הפוליטית.

בסיכום הניתוח המפורט והארוך, מסכם בן-אהרון ומסביר: "לא יכון כוח מדיני פועלי, בעל כושר-ביצוע בממדי התקופה שאנו חיים בה, ללא ארגון כולל בעל משמעת-פעילה של כל החטיבות הרעיוניות והחברתיות בתנועת הפועלים. לא יקוים לאורך-ימים שלטון פועלי יציב במדינה - ומבחינה זו כל שלטון שהוא - על בסיס של בחירות יחסיות, אלא אם הכוחות הרעיוניים יתארגנו במסגרת מדינית כוללת, שתשא באחריות על החברה והמדינה ... ומעל לכל אין מפלגות הפועלים בישראל רק מחולקות בדעות - הן גם מאוחדות באחדות הגורל ובאחריות על עתידו של העם. ואין אף לאחת ממפלגותינו סיכוי כלשהו - ובודאי לא למפלגות-המיעוט החלוציות - לעשיית המלאכה לבד!"^[2].

מאמר זה היה גורם מרכזי ביצירת המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל (איחוד בין אחדות העבודה ומפא"י), שלימים הפך למפלגת העבודה הישראלית, והמערך, איחוד בין מפלגת העבודה ומפ"ם.

בשנת תשנ"ה (1995) זכה בן-אהרן בפרס ישראל על מפעל חיים על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בבחירות לכנסת השבע עשרה הוצב במקום ה-120 הסמלי ברשימת העבודה-מימד.

בן-אהרן זכור בקביעותיו הנחרצות, ובייחוד בחוסר ההערכה שהביע בגלוי לתוצאות המדגם הטלוויזיוני שחזה את המהפך בבחירות 1977: ”עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה.” (נוסחים אחרים, המיוחסים לו בטעות, הם: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם", "אם זה מה שהעם בחר, אז אינני מקבל את הכרעת העם")^[3]^[4]. בהמשך הבהיר כי פורמלית הוא מקבל את ההכרעה, אך מתנגדיו המשיכו לטעון כי הוא מסרב להעביר את השלטון.

בשנת 2004, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה^[5].

ב-19 במאי 2006 הלך בן-אהרן לעולמו בקיבוץ גבעת חיים (מאוחד). על-פי צוואתו, גופתו נתרמה למדע, וב-24 ביולי 2008 הובאה לקבורה.

בשנת 2017 הועלתה הצגת היחיד "ילד לא רצוי" (מאת יעל גבירץ, מחברת הביוגרפיה שלו) עם עודד קוטלר, בבימויה של נולה צ'לטון.

ב-1932 נישא למרים, בתו של ד"ר יעקב אבישי (פינקנזון). בנם הבכור היה הסופר, הפרשן וההוגה יריב בן-אהרן, ובנם השני הוא האנתרופוסוף ד"ר ישעיהו בן-אהרן, ממייסדי היישוב החינוכי הרדוף. לאחר שהתאלמן, נישא בגיל 93 לבלהה רובין (גרושתו של הצייר ידיד רובין), חברת הקיבוץ השכן, גבעת חיים איחוד.

אגרות לבני / י' בן אהרון, הקבוץ המאוחד, תש"ו – קובץ מכתבים מהשבי.
כוחנו העצמאי יסוד למדיניות החוץ, אחדות העבודה-פועלי ציון - המרכז, [תש"י לערך].
די שטרייט פראבלעמען אין דער ציוניסטישער באוועגונג / מפלגת הפועלים המאוחדת, י. בן אהרן, י. חזן ו.[צ"ל וי], [חמו"ל], 1950. (ביידיש)
בפתח תמורה, תרבות וחינוך, 1968 – מאמרים.
מועידה למעשים, [תל אביב]: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - הוועד הפועל, תש"ל-1970.
בירור ודרך, [חמו"ל] (סדרת דברים), תשל"א – מאמרים.
כלכלה של עם לוהט / מאת יצחק בן אהרן, [תל אביב]: הלשכה להתקשרות - הוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, תשל"ב.
במאבק על התמורה / יצחק בן אהרן, עם עובד תרבות וחינוך, תשל"ב-1972.
הייתכן דו-קיום בין קפיטאליזם לסוציאליזם בישראל: דברי הפתיחה בדיון שהיה בחוג הרעיוני המרכזי של ההסתדרות. [תל אביב: חמו"ל], 1972.
הישג שהוא אתגר: יעדים למדיניות ההסתדרות, [חמו"ל], תשל"ג.
פועלי ישראל ראויים למאבק לשרות ולנאמנות / יצחק בן אהרון, ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י הוועד הפועל, 1973.
קומת הדעת נחותה מקומת בניינינו / יצחק בן אהרן, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - הוועד הפועל - מחלקת הארגון - היחידה לשכונות ולפעולה קהילתית - המרכז לתרבות ולחנוך - מח’ ההסברה - המחלקה להשכלה גבוהה (סדרת 'לפעיל'; מס. 11), [תשל"ג].
הגמוניה ערכית כורח לעוצמת ההסתדרות, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - הוועד הפועל, [תשל"ג].
בעין הסערה: פרקים במאבקי דורי, הקיבוץ המאוחד, תשל"ח.
חיים ארלוזורוב: האיש ודרכו (50 שנה למותו) / מאת יצחק בן-אהרון [ואחרים], המרכז לתרבות ולחינוך - המחלקה להסברה בכתב (סדרת 'עיונים'; 1983), תשמ"ג-1983.
שלטון משחית – סוף הדרך: דברים בשנות ה-80 / יצחק בן-אהרן; ערך והוסיף אחרית דבר: נסים קלדרון, הקיבוץ המאוחד, 1988.
דפים מן הלוח – 1906–1993 / יצחק בן-אהרון, הקיבוץ המאוחד, תשנ"ד-1994.
מעל הדוכן: עשרים וארבע שנות שליחות בכנסת ישראל / יצחק בן-אהרן; בעריכת צביקה דרור, עם עובד, תשנ"ה-1995.
גשרים נטויים: מכתבים 1927–1997 / יצחק בן אהרן, הקיבוץ המאוחד, 1997.

Achdut havodah Poale Zion, United Labor Zionist party / Y. Ben-Aharon, Charles B. Sherman, New York: Central Committee Achdut havodah - Poale Zion (United Labor Zionist Party), [1947].
Listen, gentile! the story of a life / by Y.Ben Aharon, London: Staples Press, 1947.
Coraje para transformar / por Itzjak Ben-Aharon, [Tel Aviv]: Histadrout-Confederación eneral de los Trabajadores en Israel, 1970.
Le courage de changer / (édité par Elena Tamar Smolarz), Tel Aviv: Histadrout, 1971.
The courage to change, Jerusalem: Jerusalem Academic Press, [1973].

יעל גבירץ, ילד לא רצוי: יצחק בן אהרן – ביוגרפיה אינטימית (עורך אחראי: דב איכנולד), תל אביב: הוצאת משכל, 2003.
אייל כפכפי, 'האם מוסר לחימה מתיישב עם מדיניות תגובות תקיפה?: המקרה של ח"כ יצחק בן-אהרן בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשית המדינה', מדינה וחברה, 2, 1, תשס"ב-2002.
דן שביט, שיחות עם בן אהרן, הקבוץ המאוחד (סדרת 'קו אדם'), תשמ"ד-1984.
יונה שמשי, הקומה החמישית: שליחם של פועלים, תל אביב: מלוא, 1973.