Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיל המשלוח המצרי לא"י-פלשתינה 1948 היה חיל משלוח שגויס במצרים ונשלח לארץ ישראל במסגרת הפיקוד הערבי העליון של ארצות ערב על מנת לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם במדינת ישראל. הצבא המצרי שפלש לישראל מנה בתחילה כ-10,000 חיילים, ובהמשך גדל לכ-50,000.
עם הכרזת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ בנובמבר 1947 לשתי מדינות, אימצה ההנהגה היהודית את התוכנית בעוד שהנהגת ערביי ארץ ישראל דחתה אותה. הנהגה זו החליטה לגרום לביטול התוכנית באמצעות פתיחת מעשי טרור ברחבי פלשתינה-א"י[1]. בשבוע הראשון נטבחו ברחבי הארץ 105 אזרחים ונפצעו פי כמה. למרות מעשי הרצח הרבים, לא נפלה רוחו של היישוב היהודי ולא פסקה העלייה. כעבור מספר חודשים כאשר ההנהגה הערבית העליונה נוכחה שמעשי הטרור לא מניבים את התוצאות להם קיוותה, החליטה לעלות מדרגה ולהכריז על פלישה רבתי של צבאות ערב הסדירים לארץ. ההחלטה נפלה גם בעקבות מפלות הערבים בארץ וגם בעקבות לחץ דעת הקהל בארצות ערב.
בראשית אפריל 1948 התכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית והחליטה על פלישת צבאות ערב הסדירים לארץ עם סיום המנדט הבריטי. בעקבות החלטה זו התכנסו ב-30 באפריל ראשי צבאות ערב ברבת עמון לישיבת חירום. ראשי המטות הערביים החליטו שמלחמת פלשתינה מחייבת שיתוף של לא פחות מחמש דיוויזיות עם תקן וחימוש מלא, טייסות קרב ומפציצים. סוכם כי הכוח כולו יעמוד תחת פיקודה של מפקדה אחת אשר תפקח ותפעילו בהתאם לתוכנית אחידה וקבועה מראש. היות שחברי הוועדה המדינית אשר שהו אותה שעה ברבת עמון סברו שהערכת הכוח מופרזת, לא נתקבלה החלטה שהסתמכה על ראשי המטות הצבאיים[2].
בראשית מאי 1948 התכנסו ראשי המטות הערביים בדמשק לקביעת היעדים לכל אחד מהצבאות הערביים. המפקד העליון של הכוחות אמיר לוא נור אל-דין מחמוד קיבל הוראה לעבד תוכנית להפעלת צבאות ערב כדלהלן:
ב-11 במאי שינה המפקד העליון נור אל דין את התוכנית. הוא העביר את הצבא הסורי מהצפון לגזרת צמח, לגשר בנות יעקב ולאגפו הימני של הצבא העיראקי. זאת לאחר שנודע לו כי השלטונות הירדנים אינם מקבלים את התוכנית המקורית ועומדים על דעתם לרכז את כוחותיהם באזור ירושלים, חברון והמשולש. הוא לא הצליח לשכנעם לשנות את דעתם. עבדאללה, מלך ירדן, ביקש לבסס את שלטונו על שטחים רבים ככל האפשר בעוד שלפארוק מלך מצרים היו שאיפות דומות לגבי הנגב, הדרום וירושלים.
הקצין המצרי כאמל איסמעיל אל שאריף איש האחים המוסלמים אישר שבהתאם לתוכנית הכללית היה על הצבא המצרי לכבוש את השטחים מרפיח עד יבנא השוכנת כ-20 ק"מ מדרום לתל אביב. בו בזמן היו אמורים צבאות ערב האחרים לשחרר את שאר חלקי פלשתינה, ולאחר מכן להתלכד לטבעת חנק סביב העיר תל אביב. המצרים האמינו שבריטניה תסייע להם וקיוו שיוכלו "למכור" את הנגב לבריטים תמורת פינוי התעלה וויתור על חלק מזכויות בריטניה בסודאן[4]. ערב הפלישה אמר ראש ממשלת מצרים נוקראשי פחה בפרלמנט:
מעשה הכיבוש נועד להתבצע בשיטה הבאה:
הכוחות והכלים שונעו ממצרים לאל עריש, רפיח ועזה באמצעות רכבות.
בתחילה שכנה המפקדה המצרית בעזה. עם התקדמות הצבא המצרי צפונה, היא התמקמה בעיר מג'דל (אשקלון) ומשם ניהלה את המלחמה בדרום.
שני גדודי רגלים עם כ-20 שריוניות ותותחים נגד טנקים נעו מניצנה דרך באר שבע לכיוון חברון, כאשר היעד הסופי היה ירושלים. שלושה גדודים תפסו את כביש מג'דל - בית ג'וברין ומפקדת החטיבה ישבה בעיירה אל-פאלוג'ה ועיראק אל-מנשיה.
הייעוד של החטיבה השנייה היה לנוע לכיוון איסדוד עם מטרה סופית: תל אביב. גם לכוח זה צורפו עשרות טנקים ועשרות שריוניות חמושות בתותחים.
המצרים הציבו והפעילו סוללות תותחי 25 ליטראות בשלב הראשון באזור רצועת עזה: אחת מזרחית לעזה סמוך לגבעת עלי מונטר שהופעלה יותר מאוחר כנגד בארות יצחק והשנייה בצפון הרצועה ליד בית חאנון שהופעלה כנגד ניר עם. לידה שכנה מפקדת חטיבת הנגב, פלמ"ח וכן נגד יד מרדכי. בשלב השני הוצבו שתי סוללות נוספות בשטחים שמצפון לרצועה, האחת בתחנת הניסיונות החקלאית הבריטית ליד מג'דל (כיום: כפר סילבר), והשנייה בשדה תעופה בריטי נטוש באל-פאלוג'ה (כיום משתלה מרכזית דרומית של קק"ל ובסיס ציוד צה"לי ישן).
במסגרת תוכנית הפלישה הערבית הכללית פעלה גם ממשלת מצרים כאשר הצבא שלה היה הגדול מכל שאר הצבאות. ממשלה זו החליטה להצטרף לשאר ארצות ערב בפלישת צבאותיהן לתוך גבולות ארץ ישראל עם צאתם של הכוחות הבריטים ב-15 במאי 1948. בחצות ליל 14–15 במאי 1948, הכריז נוקראשי פחה, ראש ממשלת מצרים, שניתנו פקודות לצבא המצרי להיכנס לפלשתינה וכי שני גדודים מצריים סדירים עברו את הגבול. אי לכך מונה הגנרל אחמד עלי אל-מאוואווי לפקד על כוח צבאי שנקרא "חיל משלוח המצרי" שייעודו היה לתקוף את מדינת ישראל מן הדרום דרך כביש החוף ולכבוש את תל אביב.
התפתחות המערכה הוכיחה למצרים את הטעות האסטרטגית שלהם. אחד הקצינים המצריים, בכבאשי עותמן חאפז, הגדיר זאת כך:
חיל המשלוח, שבראשו עמד הגנרל אחמד עלי אל-מאוואווי, כלל כוחות מצריים סדירים שמנו ארבע חטיבות: אחת משוריינת, שתי חטיבות של חיל רגלים, ואחת שכללה כוחות ארטילריה ושריוניות. הבריגדה הגדולה, שמנתה כ-5,000 איש, הייתה תחת פיקודו של הבריגדיר מוחמד נגיב. היא הורכבה ממגויסי חובה מצריים וכוח נספח קטן מסעודיה. הבריגדה השנייה פעלה תחת פיקודו של קולונל אחמד עבד אל-עזיז, אשר לפי הרצוג מנתה 2,000 איש ועל פי קרוצמן ולאפין מנתה 5,000 איש, כללה כוחות מצריים סדירים וכן מתנדבים מארגון האחים המוסלמים.
לפי אחד המקורות (Laffin, 1982) מנו הכוחות המצריים בפלישה כ-10,000 איש ולקראת סוף שנת 1948 גדל הכוח ומנה כ-50,000 איש. כוח זה כלל מתנדבים מסודאן, תוניסיה ולוב. לפי קרוצמן (1970) הייתה בכל גדוד מצרי פלוגה סודנית.
כחמישה שבועות לאחר מכן הועברה לישראל אוגדת חיל רגלים מצרית נוספת וכן שתי פלוגות טנקים שכללו בין השאר טנקי קרוזר, פיאט קארו ארמאטו M13/40, מטילדה וטנקי לוקסט M22.
לחיל המשלוח הוכפפו שלוש טייסות: טייסת ספיטפייר, טייסת דקוטה C47 וטייסת סיור וסטלנד לייסנדר. בסיסן היה אל עריש וביר גיפגפה.
היות שהמצרים עדיין לא מאפשרים לקבל פרטים על אירועי 1948 ישנן מספר גרסאות ומקורות עם הערכות שונות. לפי אחד החוקרים (S.Zaloga 1981) וכן ספר הקונקורד, כללה הבריגדה השנייה שהייתה בפיקודו של בריגדיר גנרל מוחמד נג'יב את הכוחות הבאים:
כוחות הרגלים היו מצוידים בנשק אורגני נגד טנקים כגון מטולי פיאט, ורובים נגד טנקים מסוג בויס וכן מספר רב של מרגמות 2 אינץ'.
בריגדה נוספת בפיקודו של קולונל עבד אל עזיז כללה את יחידות הרגלים של האחים המוסלמים. גם לרשותה עמדו כוחות ארטילריה ושריון.
לפי מקורות אלה עמדו לרשות חיל המשלוח הכלים הבאים:
לפי מקור אחר (Pollack)[10] עמדו לרשות חיל המשלוח גדוד בן 16 קנים של תותחי 25 ליטראות וגדוד בן 8 קנים של תותחי נ"ט 6 ליטראות.
כמו כן הפעיל הצבא המצרי סוללת תותחי 88 מ"מ מתוצרת גרמנית. מידע על סוללה זו הושאר בצורת כתבה מלווה בתמונות שהופיעה בעיתון הרשמי "אל-אהראם" מ-28 במאי 1948. אין מידע על מקור התותחים, אולם ניתן לשער שנלקחו ממחסני הצבא הבריטי במצרים או שנאספו על ידי הצבא המצרי משדות הקרב של מצרים ממלחמת העולם השנייה.
כמה עשרות שריוניות מהסוגים הבאים:
לפי אותו מקור כללו הכוחות המצריים באמצע יולי 1948 את הכלים הבאים:
פרט לכך כללו כוחות השריון המצריים מספר לא ידוע של טנקים מתוצרת איטלקית מסוג M13/40. הוכחה חותכת להימצאות טנקים אלה היא השתתפותם בהתקפה על קיבוץ נגבה ב-12 ביולי 1948. למעשה הטנק המצרי הראשון שעלה על מוקש בסמוך לגדרות הדרומיות של הקיבוץ היה טנק כזה.
בליל ה-15 במאי 1948, שעות לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, חצה חיל המשלוח המצרי את קו הגבול הבין–לאומי המפריד בין ארץ ישראל למצרים באזור רפיח ופלש לתחומי המדינה הערבית בגבולותיה על פי החלטת החלוקה, בתנועה לכיוון גבולות המדינה היהודית על פי החלטה זו.
כוח דיוויזיוני בן ארבע חטיבות סדירות בראשות הגנרל אחמד עלי אל-מאוואווי, נע בשני טורים, האחד מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני דרך באר שבע לחברון ולירושלים על־פי תוכנית פלישה כוללת שתואמה עם ירדן וסוריה. תפקיד הצבא המצרי היה פעולת רתק והסחה. בשלב הראשון הייתה מטרתו להגיע עד יבנה, פאתי המדינה היהודית, ומשם לאיים על תל אביב, על מנת למשוך כוחות גדולים ככל האפשר למרחב תל אביב ולאפשר את כיבוש מרחב חיפה וצינור הנפט כירכוכ-חיפה על ידי צבאות ירדן וסוריה. הטור המצרי שפעל בציר המזרחי באר שבע-חברון-ירושלים הגיע עד לקו רמת רחל-אזור בית־שמש. הטור המצרי, שפעל בציר החוף, היה מבוסס על הצבא המצרי הסדיר, ולכן גם פעל באופן שיטתי תוך דאגה מיוחדת לקווי האספקה הארוכים שלו, היות שכל התחמושת והדלק שלו הגיעו מבסיסי הקבע במצרים - המרוחקים מאות קילומטרים.
הכוחות הישראליים בדרום היו מורכבים מחטיבת הנגב, שהייתה אחראית להגנת היישובים היהודיים הדרומיים מקו אל-פאלוג'ה–מג'דל, וכוחותיה היו מפוצלים בין הקיבוצים, וחטיבת גבעתי, שבאחריותה היה המרחב שמצפון לקו הזה. ב־12 במאי, במסגרת מבצע ברק, על מנת לעכב את תנועת המצרים המשוערת לכיוון תל אביב, פוצצה פלוגה ב' מגדוד 53 של חטיבת גבעתי את ג'סר איסדוד, שנקרא יותר מאוחר גשר 'עד הלום'.
לאור זאת ריכז הצבא המצרי את כוח המשלוח באל עריש כבסיס פעולה קדמי, ולאחר מכן, עם תום המנדט הבריטי נכנס לאזור עזה. במשך השבועיים הראשונים ניסו המצרים להשתלט על אזור עזה ולאבטח את קווי האספקה, ולכן תקפו את היישובים היהודיים הסמוכים לכביש. הצלחותיהם היו חלקיות, אולם הם הצליח לכבוש את יד מרדכי ב-24 במאי, ואז ביקש מפקד הכח לייצב קו הגנה על ציר מג'דל-חברון, דרומית לאשדוד. לאחר לחץ של ממשלת ירדן על מצרים, בעקבות מבצע בן נון א' בלטרון, נצטווה אל–מואווי לקדם את כוחותיו צפונה כדי להקל את לחץ צה"ל מהלגיון הירדני. ב–28 במאי המשיך הכוח המצרי לנוע צפונה. המשמעות האסטרטגית הנובעת מתנועת הצבא המצרי הייתה ברורה, וכיוון שלא היו כוחות צה"ל רבים בין הכוח המצרי לתל אביב - עוררה תנועתו דאגה בקרב ההנהגה הישראלית שסברה שפניהם לתל אביב או לטרון. הכוח חלף על פני קיבוץ ניצנים הנצור, והתצפית שם דיווחה על הכוחות הגדולים הנעים. הטור המצרי נכנס לעיירה הערבית איסדוד, אך נעצר ליד ג'סר איסדוד המפוצץ. הכוח המצרי החל להקים גשר חלופי במקום הגשר המפוצץ ונערך להגנה.
התייצבותו של הצבא המצרי בקו יבנה ב-29 במאי, כשבועיים לאחר פלישתו, במקביל להגעת הטור המזרחי לאזור רמת רחל - בית שמש, התייצבות הלגיון הירדני באזור לטרון-רמלה, והערכות הצבא העיראקי מאזור ראש העין צפונה, הייתה עלולה לבתר את היישוב היהודי על ידי ניתוק ירושלים מאזור תל אביב, ניתוק דרום מישור החוף (אזור רחובות-גדרה) מאזור תל אביב, וניתוק הנגב מדרום מישור החוף, ובכך להגשים את המטרה האסטרטגית של הערבים במלחמה. עוד באותו יום, (29 במאי) לפנות ערב, הופתעו המצרים על ידי תקיפה אווירית של ארבעת מטוסי אוויה S-199 (מסרשמיט) הראשונים של טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי בהובלת לו לנרט. היה זה המבצע הראשון ולמעשה הטיסה המבצעית הראשונה של טייסת קרב של חיל-האוויר, שעד אז עצם קיומה היה בגדר סוד. לאחר ההתקפה של ארבעת המטוסים, שניים מהם יצאו מכלל שימוש כאשר אחד התרסק בעת גיחה והשני נפגע באחת מכנפיו בעת הנחיתה[15][16]. במקביל הובאו למקום שלושה מתוך חמשת התותחים (שהיוו 60% מהסד"כ הארטילרי שעמד לרשות צה"ל באותו זמן)[17]. הטלת ארבעת מטוסי הקרב היחידים ושלושה מתוך חמשת התותחים שעמדו לרשות צה"ל באותה תקופה ממחישה את העדיפות והחשיבות שניתנה על ידי המטה הכללי לבלימת הטור המצרי.
בליל ה-30–31 במאי פשטו שתי פלוגות של גבעתי על הכוח המצרי שבאזור הגשר, ולאחר יומיים, בליל 2–3 ביוני החל מבצע פלשת. המבצע לא הצליח לעקור את הכוח המצרי ממקומו (הדבר התבצע רק במסגרת מבצע יואב), אולם ריתק אותו לעמדותיו.
הצבא המצרי שנבלם הקים במקום עמדה ייעודית יצוקה מבטון למקלע כבד מסוג ויקרס.
לאחר מלחמת העצמאות טען דוד בן-גוריון לגבי מבצע פלשת: "ההתקפה על איסדוד לא הצליחה, אבל התקדמות המצרים צפונה נעכבה". בספר "תולדות מלחמת העצמאות" כתב נתנאל לורך הסבר דומה: "ההשפעה הפסיכולוגית של הופעת חיל–האוויר הישראלי הייתה רבה… חניית–הארעי ליד גשר אשדוד, שנועדה להיות הפסקה לשעה בלבד, הפכה לעצירה מוחלטת של התקדמותם". דברים דומים כתב, כאמל איסמעיל א-שריף, איש האחים המוסלמים שלחמו במסגרת חיל המשלוח המצרי: "בהתאם לתוכנית הכללית שעובדה על ידי מדינות ערב, היה על צבא מצרים להתקדם עד יבנא. אך בהגיע החלוץ המצרי לאיסדוד, ריכז האויב כוחות גדולים באזור רחובות, ופתח בהתקפה כבדה על הצבא המצרי. התקפה זו נהדפה, אך האויב הצליח להשיג מטרה אחת לפחות, והיא ריתוק הצבא לעמדותיו באיסדוד. לא תהיה זו הגזמה אם נאמר, כי ההתקפה היהודית על איסדוד היותה נקודת מפנה במאבק הישראלי מצרי, כי מרגע זה נאלצה המפקדה המצרית לשנות את תוכניותיה: תחת אשר תמשיך ברדיפה אחרי הכנופיות הציוניות, החליטה המפקדה המצרית להסתפק בניתוק הנגב מעל יתר המדינה"[18].
הקרבות שהתחוללו סביב הגשר מוזכרים גם בדו"ח ועדת החקירה העיראקית למלחמת 1948[19] כאחד מארבעת הקרבות המרכזיים שהביאו לבלימת צבאות ערב. גישה זו הייתה מקובלת על מרבית ההיסטוריונים הישראלים. מנגד, ההיסטוריון דוד טל טוען שהמצרים עצרו בגשר עד הלום מכיוון שממילא לא התכוונו להתקדם מעבר ליבנא וכי להתקפות צה"ל עליהם היה קשר מועט, אם בכלל, להחלטה שלא להתקדם[20]. במסמכים המצריים שנתפסו לא נמצאה כל תוכנית להתקדמות צפונה מג'סר איסדוד אלא להיערך להגנה בשטח מצפון לאיסדוד. מפקד הכוח המצרי מייג'ור גנרל מוחמד נגיב כתב בזיכרונותיו כי הכוחות המצויים באזור איסדוד, כ-2,300 לוחמים, לא היו יכולים להשיג הכרעה בהתקדמות צפונה.
ציודו של החייל הרגלי המצרי היה, כמו שאר הצבא המצרי בתש"ח, על טהרת הציוד של החייל הבריטי במלחמת העולם השנייה. מדי החייל כללו מכנסי חאקי בהירים קצרים שהגיעו כמעט לברכיים, חולצת חאקי בעלת שרוול קצר, נעליים שחורות עם גרביים ארוכים שהגיעו עד מתחת לברכיים. החגור כלל חגורה צבאית בריטית עם פאוצ'ים בריטים גדולים וקסדה שטוחה שנקראה בסלנג "כובע סיני". החימוש הסטנדרטי היה רובה בריטי מסוג לי אנפילד. לכל חייל היה צמוד לחגורה נדן עור שהכיל כידון רובה להרכבה על הרובה למקרה של עימות של קרב פנים אל פנים.
יחס הצבא המצרי לאוכלוסייה הפלסטינית שנוי במחלוקת. היות שאין בנמצא כיום תעודות המעידות על פקודות מפורשות ליחידות המצריות בנושא, ניתן להגיע למסקנות רק על פי האירועים שקרו בפועל.
מפקדות של חטיבות וגדודים מצריים השתכנו במקרים רבים בתוך כפרים ערביים. כך למשל השתכנה מפקדת החטיבה המצרית שתקפה את יד מרדכי ב-19 במאי בכפר הסמוך דיר סניד. דוגמה נוספת לנוהג זה היא השתכנות מפקדת החטיבה המצרית שתקפה את נגבה בכפר בית עפה שממזרח לקיבוץ.
ברוב המקרים הפריעו תושבי הכפרים לפעילות הצבאית המצרית. ידוע על לא מעט מקרים בהם הפיקוד המקומי של הכוחות המצריים פנה לתושבי הכפרים בהם הוא התמקם והציע להם להתפנות עד גמר הקרבות. פינוי האוכלוסייה המקומית מהשטח הקלה על הכוחות המצריים ללחום בשטח "נקי" מאזרחים. באזור הכפר בית עפה תפסו אנשי גדוד 53 של גבעתי מסמכים שהשאירו המצרים. במסמכים אלה פונים המצרים לתושבי הכפר ומציעים להם להתפנות לכיוון דרום לבאר שבע או למזרח לכיוון בית ג'וברין.
ב-22 במאי, בעצם ימי הכיתור המצרי על יד מרדכי והקרבות סביב הקיבוץ, חדרו שני מסתערבים מיחידת המסתערבים של הפלמ"ח מאזור גברעם לכיוון יד מרדכי במטרה לאסוף מודיעין על הצבא המצרי. ימים ספורים לאחר חדירתם לשטח שבשליטת הכוחות המצריים, אותרו השניים על ידי כפריים מקומיים שזיהו אותם לפי הערבית הלא מקומית שדיברו. הכפריים הסגירו את השניים לצבא המצרי.
חיל המשלוח המצרי והזירה הדרומית מתוארים בסרט "תמונת הניצחון", בבימוי של אבי נשר, המבוסס באופן חפשי על האירועים שהתרחשו במציאות.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
