בית לאומי לעם היהודי

בית לאומי לעם היהודי הוא מושג מפתח בתולדות התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל.

ערך מחפש מקורות

הביטוי הופיע באופן רשמי בפעם הראשונה כאשר הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית ב-1897, במטרה להקים בית לאומי לעם היהודי, ללא פירוט היכן יוקם ומתי.

ההצהרה והלורד בלפור

בהצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917 אימצה בריטניה את הרעיון במילים:

ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה ותעשה את מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר שעשוי יהיה לפגוע בזכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא-יהודיות הקיימות בפלשתינה, או בזכויות ובמעמד המדיני מהם נהנים היהודים בכל מדינה אחרת.

— המסמך שנחתם על ידי הלורד בלפור ונמסר ללורד וולטר רוטשילד המכונה "הצהרת בלפור"

ממשלת בריטניה ערפלה במכוון את מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (National home) ונמנעת ממונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (State), "מולדת" (Homeland) או "קהיליה" (Commonwealth, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי). במסקנות ועדת פיל (1937) הוצעה פשרה על פיה תחולק ארץ ישראל המערבית (שטחה של ארץ ישראל המקראית שממערב לנהר הירדן) בין מדינה יהודית למדינה ערבית.

המונח "בית לאומי"

המונח "בית לאומי" שנכלל בהצהרת בלפור אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדעי המדינה. מצד שני, אין בהיסטוריה הידועה מקרה מקביל של הכנת ארץ מולדת לעם, שעדיין אינו נמצא בה (ברובו הגדול). השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי או לישות מדינית מסוג מסוים, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. השימוש בתואר "לאומי" (National) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית שהפך באותו זמן לעיקרון המנחה במדיניות הבינלאומית. היהודים ביקשו להשתמש במושג "בית לאומי" על מנת להקל על הבריטים במתן ההצהרה. המטרה הייתה מניעת התקוממות מצד הערבים שישבו בארץ. היהודים ידעו כי הכרזה מצד בריטניה על תמיכה בהקמת מדינה יהודית תגרום לבעיות מצד קהילות אחרות החיות בארץ ולכן העדיפו להשתמש במושג "בית לאומי".

מקס נורדאו ונחום סוקולוב השתמשו במונחים דומים בגרמנית כאשר נוסחה תוכנית בזל בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 עמדו בפני ועדת הניסוח שתי הצעות:

1. Judisches Gemeinwesen (יוּדישֶע גֶמַיינְווסן) – "קהילה" יהודית או "התאגדות" יהודית, מונח המקביל ל-commonwealth באנגלית, ומתאר מדינה בלי התחייבות לסוג השלטון בה. המונח עשוי להתייחס לממלכה, רפובליקה, קונפדרציה וכו', והוא נכלל בשמות המדינות: קנדה, אוסטרליה ועוד.
2. . Heimstatte (הֵיימשטַאטֶה) – "מולדת", מונח המקביל ל-homeland באנגלית, ומתאר שלטון אוטונומי, לאו דווקא מדינה עצמאית לגמרי.

הרצל העדיף את Judisches Gemeinwesen, אבל נורדאו חשב שהמונח Heimstatte יתקבל טוב יותר בעיני שליטי האימפריה העות'מאנית. בסופו של דבר קיבל הקונגרס את דעתו של נורדאו, וקבע כי התנועה הציונית שואפת להקמת "מולדת" ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות (צ'רטר) של אומות העולם.

ההתייחסות הבריטית

ב-1921 בתפקידו כשר המושבות ביקר וינסטון צ'רצ'יל בארץ ישראל. במהלך ביקורו שיבח את היישוב העברי בארץ ישראל, והביע מחויבות לרעיון של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. כך עשה גם בנאום בפרלמנט שנשא עם שובו ב-14 ביוני 1921, בו תיאר את מפעל הבנייה האדיר של היהודים בארץ, ואמר כי המשך העלייה ותנופת הפיתוח ייטיבו עם כל תושבי הארץ, יהודים וערבים.

בספר הלבן הראשון שפורסם ביוני 1922 כתוב:”.....המביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי יהודי בארץ ישראל, הצהרה שניתנה בשם ממשלת הוד מלכותו ביום 2 בנובמבר 1917.....ממשלת הוד מלכותו רוצה להפנות תשומת הלב אל העובדה, שנוסח ההצהרה אינו מתכוון לומר, שארץ ישראל בכללה תיהפך לבית לאומי יהודי, אלא שבית כזה יוקם בתוך ארץ ישראל.....וכי ישאלו מה הכוונה באומרנו "פיתוח בית לאומי יהודי בארץ ישראל" – יש לענות שאין זה אומר: כפיית לאומיות יהודית על כל תושבי ארץ ישראל כולם, אלא: להוסיף ולפתח את היישוב היהודי הקיים, בעזרת יהודים משאר חלקי העולם, למען יהיה היישוב למרכז, שהעם היהודי בכללותו יתפאר בו ויתעניין בו על יסודות דתיים לאומיים. אבל כדי שיהיה לישוב הזה הסיכוי הטוב ביותר להתפתחות חופשית ויתן לעם היהודי הזדמנות מלאה להבליט את כשרונותיו, חשוב שהיישוב הזה יידע שהוא בארץ ישראל בזכות ולא בחסד. משום כך נחוץ לתת ערובה בינלאומית לקיומו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ומשום כך צריך שיוכר באופן רשמי שהיישוב הזה מושתת על הקשרים ההיסטוריים העתיקים.”

התייחסות חבר הלאומים

נוסחו של המנדט הבריטי מטעם חבר הלאומים על פלשתינה (א"י) הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, וחזר על עקרונות הצהרת בלפור, שעיקרן הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כתב המנדט אושר על ידי חבר הלאומים ב-24 ביולי 1922, ”הואיל ועל פי הסעיף הנ"ל הסכימו גם בעלות ההסכמה העיקריות ביניהן, שהממשלה המנדטורית תהיה אחראית על קיום ההכרזה, שניתנה בראשונה ביום השניים בנובמבר 1917, על ידי ממשלת הו"מ מלך בריטניה, ואושרה על ידי יתר מדינות ההסכמה, לשם יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל ... הואיל ועל ידי כך הוכרה מציאות קשר היסטורי בין העם היהודי ובין ארץ ישראל, המשמש יסוד לבנות מחדש את ביתו הלאומי בארץ הזאת.”

מסמך המנדט לא בוטל מעולם, ומבחינת המשפט הבינלאומי ההכרזות שבו תקפות גם היום על פי סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, פרט לעובדה שהבריטים החזירו ב-1948 את המנדט לאו"ם ומאז האו"ם עצמו הוא הנאמן לקיום להבטחת זכותו של העם היהודי להקים לעצמו בית לאומי בשטח ארץ ישראל.

במגילת העצמאות

המושג "בית לאומי" מופיע במגילת העצמאות כבסיס חוקי להקמת מדינת ישראל: ”זכות זו של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.” (מגילת העצמאות)

התייחסות העולם הערבי והפלסטינים

במשא ומתן לקראת הסדר בין מדינת ישראל לפלסטינים חזרה דרישת ישראל להכרה במדינת ישראל כבית הלאומי לעם היהודי, דרישה שזכתה לתמיכתה של ארצות הברית בהחלטות של הקונגרס והסנאט של ארצות הברית.

נכון ל-2024 אין ארגון או מנהיג ערבי, גם מבין אלה הטוענים כי הם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, שהכיר בארץ ישראל כבית הלאומי של העם היהודי.

ראו גם

• מיהו יהודי
• הצעות להקמת מדינה יהודית מחוץ לארץ ישראל

לקריאה נוספת

• המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, "זכויותיה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", 2012
• גדעון ביגר, מושבת כתר או בית לאומי : השפעת השלטון הבריטי על ארץ ישראל : 1930-1917 בחינה גאוגרפית-היסטורית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1983
• דבורה ברזילי-יגר, בית לאומי לעם היהודי: מושג בחשיבה ובעשייה המדינית הבריטית 1923-1917, ירושלים: הספרייה הציונית, תשס"ג^[1]

קישורים חיצוניים

• "הצעת חוק יסוד: הבית הלאומי", המכון לאסטרטגיה ציונית

הערות שוליים

1. ביקורת: פנחס עופר, ‏'בית לאומי' – מושג מעורפל ומטרה לא מוגדרת, קתדרה 112, יוני 2004, עמ' 154-151