הקרב על ניצנים
קרב שנערך במלחמת העצמאות, והסתיים בכיבושו של קיבוץ ניצנים על ידי חיל המשלוח המצרי (1948) ב-7 ביוני 1948 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקרב על ניצנים הוא קרב שנערך במלחמת העצמאות, והסתיים בכיבוש קיבוץ ניצנים על ידי חיל המשלוח המצרי ב-7 ביוני 1948. כמה עשרות מן המגינים נהרגו, רוב האחרים נפלו בשבי.
 | |||||||||||||||||
| קיבוץ ניצנים לאחר הפגזה מצרית | |||||||||||||||||
| מערכה: הסכסוך הישראלי–ערבי | |||||||||||||||||
| מלחמה: חזית הדרום במלחמת העצמאות | |||||||||||||||||
| תאריכים | 7 ביוני 1948 | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע פלשת | ||||||||||||||||
| קרב אחרי | הקרב על גבעה 69 | ||||||||||||||||
| מקום | ניצנים | ||||||||||||||||
| קואורדינטות | 31°43′00″N 34°38′02″E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מצרי וכיבוש הקיבוץ | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
אבא קובנר, קצין החינוך של חטיבת גבעתי, הוקיע את כניעת מגיני הקיבוץ. לאחר המלחמה, בעקבות דרישה של אנשי ניצנים, הוקמה ועדה שטיהרה את מגיני הקיבוץ מחרפת פחדנות וכניעה ללא הצדקה.
גרעין ניצנים הוקם מאיחוד של מספר קבוצות במסגרת הנוער הציוני. הקבוצה האחת, יוצאי פולין, עברה הכשרה בפולין בשנים 1937–1938. אלה עלו לארץ ישראל בשנת 1939, חלקם באופן ליגלי וחלקם כמעפילים. הקבוצה השנייה הייתה מורכבת מיוצאי רומניה ופולין, שקיבלו את חינוכם כנערים בארץ ישראל, במאיר שפיה (הראשונים) ובבן שמן (האחרונים) ואת הכשרתם קיבלו בכפר רופין. קבוצה שלישית כללה צעירים שהגיעו במסגרת עליית הנוער לנהלל ועברו אחר כך לאושה. קבוצה רביעית כללה נוער תל אביבי, יחד עם יוצאי מקוה ישראל, אליהם הצטרפו צעירים מירושלים ויוצאות משק הפועלות פתח תקווה. לאחר מספר גלגולים, חלקם הופנה בהמשך לתל יצחק, שם עברה הקבוצה הרביעית את ההכשרה, וחלקם הצטרף לשלוש הקבוצות הנ"ל. בסוף שנת 1940, הקבוצות התאחדו והתארגנו להתיישבות בקבוצת הדר ליד הרצליה, שם הקימו משק עזר מגוון וכן התפרנסו מעבודות חוץ, למשל בפרדסי הסביבה, והמתינו להזדמנות לעלייה על הקרקע. תוך כדי כך הצטרפו חברים נוספים. ב-8 בדצמבר 1943 חברי הקבוצה התיישבו באזור הכפר חמאמה, על קרקע אותה רכשה קק"ל בשנת 1942, יחד עם בית ענק ('הארמון'), מוקף בגן, מידי מוח'תאר הכפר, עבד רבו (כיום: בית ספר שדה שיקמים). באוגוסט 1945 הוקם יישוב הקבע. המשק כלל, בין היתר, מטעים, לול ואורווה. באביב 1947 השתתפו תושבי ניצנים בהעלאת מעפילי שבתאי לוז'ינסקי לחוף בקרבת הקיבוץ[1]. ערב המלחמה, מספר תושבי הקיבוץ הגיע לכ-200. מתוך אלה היו כ-40 ילדים ועוד כ-35 נערים מעליית הנוער. עוד קודם להחלטת החלוקה סבלו תושבי ניצנים מהתנכלויות ערביות, וב-26 באוקטובר 1947, נרצח חבר הקיבוץ בהמתינו להסעה.
הקיבוץ שכן בין העיירות הערביות איסדוד (ליד אשדוד של היום) ומג'דל (אשקלון של ימינו), בערך קילומטר אחד ממערב לכביש ולמסילת הברזל חיפה-רפיח (כיום שוכן במקום היישוב ניצן). הקיבוץ נמצא על גבול החולות אשר בינו לבין חוף הים התיכון, שהמרחק ממנו היה כשניים עד שלושה ק"מ. האזור היה מאוכלס בעיקר בערבים. היישוב היהודי הקרוב ביותר לניצנים היה באר טוביה, שהיה מרוחק ממנו כשמונה קילומטרים, אלא שבין השניים שכן הכפר הערבי בית דראס (כק"מ מדרום למושב גבעתי של ימינו), וזאת עד לכיבושו במסגרת מבצע ברק. מדרום מזרח, במרחק של כששה ק"מ, נמצא הכפר ג'וליס, וכשלושה ק"מ מדרום נמצאה חמאמה. כמו כן, שכן בסמוך אליו, עד להתפנותו, מחנה צבא בריטי, אשר מיקומו היה בין הקיבוץ לבין כביש עזה-יפו. המחנה אפשר גישה מוסתרת יחסית עד לקרבת הקיבוץ. מצפון חלש על הקיבוץ שטח מוגבה שכונה 'רכס בית הקברות'. מצפון מערב ומדרום היו נטועים פרדסים, ואף הם אפשרו גישה מוסתרת עד לקרבת הקיבוץ. עולה, אם כך, כי מיקום הקיבוץ הקשה על הגנתו. בתוכנית החלוקה נכלל ניצנים בתחומי המדינה הערבית.
ישראלים
על ניצנים הגנו 67 חברי משק, מתוכם עשר לוחמות. אלה תוגברו, החל מינואר 1948, ב-44 לוחמים מגדוד הטירונים 58 של חטיבת גבעתי. בהמשך, נוספה לאלה מחלקה בת 30 לוחמים מגדוד 53 של 'גבעתי', אשר הופקד על הגנת השטח בו נמצא הקיבוץ. לרשות אלה עמדו 80 רובים, 30 תת מקלעים, ארבעה מקלעי ברן, מרגמה שני אינץ', פיא"ט, רימונים ובקבוקי מולוטוב. תחילה כללו ביצורי הקיבוץ עמדות מוגבהות, אשר לא התאימו ללחימה נגד צבא סדיר. בהמשך, ההתבצרות של ניצנים נעשתה במסגרת 'תוכנית הנגב', בסיוע סולל בונה. נבנו 14 עמדות, מפוזרות בטבעת סביב הקיבוץ, נחפרו תעלות קשר, נמתחו גדרות ונבנו קירות מגן סביב מתקנים חיוניים. בכל זאת, ליקוי בולט בהתבצרות הייתה חפירת ביצורים בקו ישר וארוך, במקום מזוגזג, לאורך האזור שלפני חדר האוכל. בנוסף, בניית הביצורים על פי אותה תוכנית, לא הסתיימה עד פרוץ המלחמה, ולמעשה לא הושלמה מעולם. בגזרה הדרומית, אשר נחשבה למסוכנת יותר, נמתחה גדר כפולה ונפרש שדה מוקשים דליל. העמדות שלאורך הגדר חוברו בתעלות קשר אל המפקדה שבמרכז הקיבוץ. השטחים החיוניים להגנת הקיבוץ, על פי תוכנית הגנתו, היו גבעת המיכלים (ראו להלן), הבית הערבי וחדר האוכל.
מצרים
הכוח המצרי אשר תקף את ניצנים כלל את גדוד חי"ר 9 מתוגבר בפלוגה מגדוד חי"ר 7. הנשק הכבד שעמד לרשות הכוח התוקף כלל פלוגת משוריינים (13 משוריינים), 4 טנקים קלים, 16 תותחי 25 ליטראות, 12 תותחי 2 ליטראות, סוללת תותחי 6 ליטראות, שני תותחים 3.7 אינץ', סוללת תותחי נ"מ, וכיתת מרגמות שלושה אינץ'. חלק מכוח זה הוקצה גם לכיבוש גבעה 69.
לאחר קבלת תוכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם, הוגברה הכוננות בקיבוץ, תוגברה השמירה ואובטחו העובדים בשדות. בדצמבר 1947 ובינואר 1948 תכפו התקפות ערביות על התחבורה לקיבוץ, ולפיכך, זו נעשתה בשיירות מאובטחות. מדי פעם נורו יריות על הקיבוץ עצמו. ב-31 בדצמבר הותקף אוטובוס של חברת דרום יהודה בדרכו לקיבוץ על ידי ערבים מחמאמה, ושתי בנות עליית הנוער, אשר קיבלו הכשרתן בקיבוץ, נפצעו. ב-19 בינואר 1948 החלו הבריטים בפינוי מחנה הצבא הסמוך. המחנה נתפס ונבזז על ידי ערבים מהסביבה, ואגב כך, אלה נתקו את החשמל והטלפון לקיבוץ. ב-27 בפברואר הבריטים פינו את 'גבעת המיכלים', אשר חלשה על הקיבוץ מצפון מזרח, ובמהלך מרץ העבירו חברי הקיבוץ את הגדר, כך שתכלול גם את הגבעה האמורה. עם זאת, כדי להקל על אבטחת העובדים, הוחלט לצמצם את השטח המעובד, ולוותר על עיבוד החלקות שממזרח לכביש עזה-יפו.
ערך מורחב – שיירת ניצנים
ב-21 במרץ 1948, אירעה פרשת 'שיירת ניצנים'. כלי רכב שהיה חלק משיירה של חטיבת גבעתי, שיצאה להביא תחמושת לניצנים, עלה על מוקש, ולאחר 11 שעות של קרב נחלצו הלוחמים, ללא כלי הרכב אשר נפל שלל. האבדות היהודיות בקרב זה היו ארבעה הרוגים: המא"ז שלמה רובינשטיין ושלושה חיילים מגדוד 53.
ב-20 באפריל, עמד הקיבוץ בהצלחה בהתקפה של ערביי הסביבה. ההתקפה החלה סמוך לשעה 6:00 והסתיימה רק סמוך לחצות. הערבים נסוגו לאחר שספגו אבדות. בין מגיני הקיבוץ לא נרשמו אבדות.
- ערך מורחב – מבצע ברק
ב-3 במאי אחרי חצות הגיע המג"ד יצחק פונדק ברגל לניצנים, בליווי כיתה מוגברת. המג"ד כינס את הלוחמים ושוחח עמם. עם בוקר הגיעו לניצנים חמישה משוריינים עם אספקה לשבועיים. בדרכם חזרה בדרך שונה, נקלעו המשוריינים למארב על כביש מג'דל עזה ונאלצו לשוב לניצנים. המג"ד עם הכיתה המוגברת שבו בלילה ברגל למפקדת הגדוד בבאר טוביה.
ב-11 במאי נכבש הכפר הערבי הסמוך בית דראס. הפל"ם (פטרול לוחם, או פטרול לוחם מקומי, כוח נייד במסגרת ההגנה המרחבית) של ניצנים נטל חלק בכיבוש הכפר.
לאחר קום המדינה
- ערך מורחב – מבצע תינוק
זמן קצר לאחר הכרזת המדינה, פלש לישראל הצבא המצרי. הטור המצרי העיקרי עשה דרכו במקביל לחוף הים התיכון, דרך עזה, והלאה צפונה. בלילה שבין 16 ל-17 במאי, התינוקות עם חלק מהאמהות והאבות פונו ברגל למושב באר טוביה הסמוך, בהתגנבות לילית דרך הוואדיות (מבצע תינוק). במקביל יצאו לוחמים מבאר טוביה מזרחה לקראת נושאי התינוקות, כשהם נושאים ציוד סיוע המיועד לניצנים. המפגש התקיים בלילה באזור בית דראס. לאחר שמסרו את התינוקות לכוח שהגיע מבאר טוביה, חלק מנושאי התינוקות, קיבלו את ציוד הסיוע ושבו איתו לניצנים. מבאר טוביה הוסעו הילדים במשוריינים לגבעת ברנר ובהמשך לתל יצחק. לאחר נפילת ניצנים עברו המפונים לכפר שמריהו וקיבלו כתגבורת גרעין נוער ציוני מארגנטינה (גרעין זה הקים לימים את עין השלושה).
ב-24 במאי נפלה יד מרדכי. המצרים התקדמו צפונה, חלפו על פני ניצנים ב-29 במאי, ובאותו יום נעצרו בגשר עד הלום. כיוון שכך, התפנו לתקוף את היישובים שבערפם, כמו נגבה וניצנים.
ב-30 במאי, הכוחות המצריים הנחיתו על המשק הפגזה ארטילרית ראשונה, קלה יחסית, וזו התחזקה מאוד למחרת. מאז הפכו ההפגזות לשגרה כמעט יומיומית, אם כי לא גרמו לאבדות בנפש. לקיבוץ נגרם הרס רב. בנוסף, אם כי שלא כתוצאה ישירה של ההפגזה, ניתק הקשר האלחוטי למפקדה בבאר טוביה, והוא חזר לפעול רק באורח ספורדי. בליל 2–3 ביוני, כל חברות המשק, בעיקר אמהות לילדים, פונו ברגל מניצנים, למעט עשר חברות שהתנדבו להישאר.
ב-3 ביוני החל מבצע פלשת שבמהלכו תקפו כוחות מחטיבת גבעתי ומחטיבת הנגב את הכוח המצרי שבין איסדוד לניצנים. במבצע שנכשל נהרגו 50 לוחמי צה"ל ו-50 נפצעו. חברי ניצנים סייעו לחלץ משדה הקרב את לוחמי חטיבת 'הנגב', שנסוגו בחולות לעבר המשק. זמן קצר לאחר שנסוגו לניצנים, עזבו לוחמי חטיבת 'הנגב' את הקיבוץ. נראה כי המבצע דרבן את המצרים לבסס את אחיזתם בשטח שתפסו, ולחסל את היישובים העבריים שבעורפם. מכיוון שהמצרים שלטו ללא מיצרים על השטח הפתוח שמחוץ לקיבוץ, הכנותיהם להתקפה עליו התנהלו ללא הפרעה של ממש.
בשעות הבוקר של 7 ביוני, לאחר הפגזת מרגמות קשה שנמשכה מאז חצות הלילה, תקפה פלוגה מצרית את 'גבעת המיכלים'. הפלוגה נהדפה, אולם החיילים התוקפים מצאו מחסה במבני המחנה הבריטי הנטוש הסמוך לקיבוץ. בהמשך, החל משעה 8:00, הותקף הקיבוץ מן האוויר בשלושה גלים, וההפגזה התחדשה, כאשר תותחים הצטרפו אל המרגמות. ההפגזה וההפצצות הוציאו מכלל שימוש חלק מן החפירות, ניתקו את קווי הטלפון ושניים מארבעת המקלעים ניזוקו. בשעה 11:00 החלה התקפה רגלית נוספת, אשר לוותה במספר טנקים קלים. לאחר שטנק אחד נפגע מפגז פיא"ט, נעצרו הטנקים לזמן מה והחלו לפגוע בעמדות המגינים מרחוק. במהלך ההתקפה והירי המצריים, נפגעו כמעט כל מגיני 'גבעת המיכלים': מתוך 17 לוחמים בשלוש עמדות, עשרה נהרגו וארבעה נפצעו. הגבעה, אשר חלשה על הקיבוץ, נפלה בידי המצרים. מספר ניסיונות לכבוש אותה מחדש עלו בתוהו. בהמשך, טנק מצרי חדר אל המשק מצפון, תוך שהוא הורס את העמדה שבגזרה זו. שישה משבעת המגינים שבעמדה נהרגו ואחד התעוור זמנית. המגינים ניסו לשווא לארגן קו הגנה שני באזור חדר האוכל. כיוון שכך, בשעה 14:00 בערך, הלוחמים נסוגו והתבצרו ב'ארמון'. מכשיר האלחוט, אשר הפסיק לפעול במהלך הלילה, פעל בכל זאת בדקות האחרונות של הקרב, ומן הידיעות המגיעות באמצעותו, נראה היה כי הגנת הקיבוץ הולכת ומתמוטטת. המפקד שוורצשטיין הורה על ניסיון מילוט לכיוון הפרדס שמדרום לקיבוץ, אך התברר כי המצרים הציבו באותו פרדס מקלעים, והנמלטים באותו כיוון נהרגו. בינתיים, מכשיר הקשר שוב חדל לעבוד. הקרב נמשך, רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת החליט המפקד, אברהם שוורצשטיין, להיכנע ולמלט חלק מהלוחמים. הם הטמינו את מכשיר האלחוט וחיבלו בנשק. אחד הלוחמים יצא עם גופייה לבנה אך נורה ונהרג. המפקד, אברהם שוורצשטיין, יצא, עם ממחטה לבנה וידיים מורמות, אל המצרים. כאשר הזדקף שוורצשטיין, נפגע מכדור מצרי, אך המשיך להתקדם פצוע בכיוון המצרים. בהגיעו אל אחד הקצינים המצרים וזה הוציא את אקדחו וירה בו. האלחוטנית מירה בן-ארי יצאה בעקבותיו, ניגשה אל הקצין, ירתה בו והרגה אותו באקדחה. קצינים מצרים שעמדו בסמוך ירו בה למוות. בהמשך, הוסדרה הכניעה.
האבדות
בקרב, שנמשך עשר שעות רצופות, נהרגו 33 ממגיני המשק, כמחציתם חיילי 'גבעתי'. מתוך אלה, נרצחו שלושה או ארבעה מגינים בעת הכניעה. בין ההרוגים, שלוש נשים, מירה בן-ארי ועוד שתיים שנפטרו מפצעיהן בשבי: שולמית דורצ'ין, חובשת שנותרה עם הפצועים עד הרגעים האחרונים, ודבורה אפשטיין, קשרית. שלושה, שניים מהקיבוץ וחייל 'גבעתי' אחד, הצליחו להיחלץ. בין ההרוגים היו מספר ניצולי השואה נצר אחרון למשפחתם. יתר 106 המגינים, 26 מהם פצועים, הובלו בתהלוכת ניצחון ברחובות מג'דל בדרכם לשבי במצרים, בו חלקם עונה[2].
אבדות המצרים אינן ידועות.
הדף הקרבי
בדף קרבי של חטיבת 'גבעתי' כתב קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, ובאישורו של מפקד החטיבה שמעון אבידן, תחת הכותרת "נפילת ניצנים כישלון":
- "...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי,
- הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש,
- ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני...
- להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא.
- לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות"
כיבוש מחדש, טיהור שם הלוחמים
בסוף אוקטובר 1948, לאחר מבצע יואב, כבש צה"ל את האזור מחדש. חברי ניצנים חזרו מן השבי לאחר הסכם שביתת הנשק עם מצרים, אשר נחתם ב-24 בפברואר 1949. בעקבות דרישה של חברי ניצנים הוקמה ועדה שטיהרה את מגיני הקיבוץ. ועדת החקירה הייתה יריית הפתיחה של מאמץ בן עשרות שנים להפוך את הקיבוץ לאחד מסמלי הגבורה של מלחמת העצמאות[3].
- "בפקודת היום של חטיבת גבעתי נכללו פסקאות שיש להן משמעות של הטלת דופי כלפי לוחמי ניצנים. פקודת היום, שנכתבה מתוך כוונה רצויה לחזק את רוחם של מגיני מרחב הדרום, לא שיקפה את כל האמת על התגוננות קבוצת ניצנים והיאבקותם המרה של לוחמיה, ויש להצטער על כן, שבלא מזיד נאמרו בפקודת היום דברים שלא צריכים היו להאמר. הנסיבות הקשות של היאבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ועל הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של היאבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון".
בהמשך, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כתב ללוחמי ניצנים:
"אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם - יש בה עצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא"[4].
יצחק פונדק, מג"ד 53, הגיע לחקירה והביע את צערו ואת תחושת האחריות שלו. בשנת 1991 הביע פונדק בקשה לחלקת קבר בניצנים:
- "אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חייליי שנפלו בקרב האכזר."[5]. הקיבוץ נענה: "כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך...". בשנת 2017 נפטר פונדק בשיבה טובה ונטמן לבקשתו בבית הקברות של קיבוץ ניצנים, לצד רעייתו, מאשה, וסמוך לקברי הלוחמים שנפלו במלחמת העצמאות.
קבורת המגינים וקימום הקיבוץ
בספטמבר 1949 קיימה הרבנות הצבאית מבצע לאיתור שרידי הלוחמים הנעדרים, אשר בסופו נקבע שנמצאו גופות כמספר הנעדרים[7]. אלה נקברו בקבר אחים בבית הקברות בניצנים הישנה.
באפריל 1949 הוחלט להעתיק את מקום הקיבוץ כשלושה ק"מ מזרחה לניצנים הישנה, וקבוצת חלוץ החלה בעבודה. הקיבוץ עלה מחדש על הקרקע במרץ 1950.
הסופר רם אורן בחר בסיפור ניצנים מההיבט האישי של המשתתפים בו, ובייחוד סיפורה של מירה בן-ארי, כמרכז העלילה ברומן ההיסטורי "המטרה - תל אביב".
בשנת 2021 יצא סרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון" המגולל את סיפור הקרב על ניצנים מנקודת מבט כפולה, מצרית וישראלית.
כמו כן ניתן לבקר בבית ספר שדה ניצנים ולראות את אתר הקרבות.
- אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, הוצאת מערכות, 1959.
- אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, 1963.
- משה גבעתי, בדרך המדבר והאש- תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תש"ן-1990, עמ' 100 - 114.
- ישראל גרנית ודן יהב, התיישבות במלחמה - יישובים שעמדו, פונו, או נפלו במלחמת העצמאות 1948, מכללת כנרת, 2015.
- צביקה דרור, ניצנים - קיבוץ שנבנה פעמיים, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ן-1990.
- אריה חשביה (עורך), עד הלום: סיפורו של גדוד 53 מחטיבת "גבעתי", משרד הביטחון, 2005.
- אורי מילשטיין, הופקרו למוות - על הפוליטיקה של מח"ט גבעתי בתש"ח, רמת גן, רמת אפעל: הוצאת שרידות, תשע"ג 2013.
- ניסן רזניק, ניצנים מאפר: סיפורו של חבר הנוער הציוני, יד ושם, ירושלים, 2003.
- אביחי ברג, ודרך אין אחרת, סלע מאיר, תל אביב, 2021.
- עמית חכם, "קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות: ההיבט האנושי", עיונים 39, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2023.
- ניצנים הוכרעה, דבר, 9 ביוני 1948
- האויב כבש את ניצנים, המשקיף, 9 ביוני 1948
- אביחי בקר, באתי לבקש סליחה, באתר הארץ, 23 באפריל 2004
- עין תחת עין - סיפורה של מירה בן ארי אלחוטנית קיבוץ ניצנים
- טלי חרותי-סובר, ירדנו אל התעלות, באתר ynet, 1 במאי 2006 -מאמר על לחימת הנשים במלחמת העצמאות, כולל פרטים רבים על הקרב בניצנים וכן תמונת הקבורה באוקטובר 1948 בניצנים ומראה הבית המחורר
- סיפורי חיילי גדוד 53
- מיכאל יעקובסון: סקירה על האנדרטה בקבר אחים להרוגי ניצנים, אתר 'חלון אחורי', 24.2.13
- "פרויקט 1:18 דק' על..." - היד לאישה הלוחמת, בית ספר שדה שקמים (מיכה אמיתי)
אורי משגב, שנית ניצנים לא תיפול, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2017- אריה יצחקי, קרב ניצנים - כישלון או גבורה מושתקת?, ערוץ 7, 15.7.2018
- הקרב על ניצנים, תערוכה בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- אורי מילשטיין, פרקים מהספר "הופקרו למוות" | 1 - פתיחת הספר | 2 - אבידן הצטער שלא הרג את בגין בסיזון | 3 - המחדלים של בן-גוריון | 4 - חטיבת "גבעתי" ללא מפקד | 5 - פיקוד שמאלני | 6 - מחדלי הפלמ"ח בנגב | 7 - להציל את ירושלים | 8 - תחילת המלחמה בדרום | 9 - מלחמת דרכים בדרום | 10 - דו"צ בדרך לגת | 11 - פרשת שיירת ניצנים | 12א - בדידותה של ניצנים | 12ב - הופקרו למוות: ועדת החקירה | 13 - תוכנית ד' | 14 - כישלונות אבידן ב"נחשון" וביפו | 15 - הכנות לקויות לפלישה המצרית | 16 - מדוע עצרו המצרים | | 17 - אבידן מפלה לטובה את קיבוץ נגבה | 18 - לקראת הקרב המכריע | 19 - התחלת הקרב האחרון | 20 - הקרב האחרון – עדויות בוועדת חקירה סודית | 21 - הקרב האחרון משני עברי הגבעה | 22 - הדף הקרבי הראשון | 23 - ועדת הקירה |24 - קיבוץ בדיכאון | 25 - אנדרטאות חיות |26 - מדוע בגדו המפקדים בלוחמים? |
תוכנית רדיו "ניצנים - הקיבוץ שנרמס פעמיים", במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן 25/12/2021
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
