שבויי צה"ל במצרים במלחמת העצמאות

במלחמת העצמאות נלקחו בשבי מצרים 135 ישראלים. הם עברו מסכת השפלות ועינויים ושוחררו במרץ 1949 לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם המצרים ברודוס.

השבויים הישראלים במצרים במלחמת העצמאות

רוב השבויים במצרים היו אנשי ניצנים, 97 גברים ו-7 נשים. לאחר נפילת ניצנים הם הובלו למשטרת מג'דל והוצעדו ברחובות העיירה. לאחר מכן הובלו לעזה. הם עמדו בלחץ חקירות אך מסרו רק פרטים מזהים. לאחר מכן הועברו לאל עריש שם שהו כשלושה שבועות בתנאים קשים נתונים למלקות והשפלות. משם הועברו למחנה עבאסיה ליד קהיר שם רוכזו כל שבויי צה"ל. מלבד אנשי ניצנים היו במקום שבויים מקרב אשדוד (מבצע פלשת), קרב גבעה 69, ועוד.

הפצועים קשה רוכזו בבית חולים צבאי בעיר קובה וקבלו טיפול רפואי גרוע. הנשים נכלאו מחוץ למחנה עבאסיה בתנאי רווחה יחסית. בתחילה כיהנו חמישה מאנשי ניצנים בוועד שנבחר על ידי השבויים אולם הם לא הצליחו להביא להטבת תנאי השבויים. המכות וההתעללויות נמשכו וביקורי נציג הצלב האדום בקהיר בכלא לא סייעו להקלת המצב. נציג הצלב האדום לא עמד על כך שיינתן לו להיפגש עם השבויים ביחידות ולאחר שעזבו המשיכו ההתעללויות.

בתחילת ספטמבר 1948 מונה הטייס פלטיאל מקלף על ידי המצרים בתוקף דרגתו ("פקד טייס" - מקביל לסגן) למפקד השבויים ופעל להרמת המורל של השבויים שבוזו והולקו למרות שהוא עבר התעללות עם בואו למחנה. הוא חילק את השבויים לשלוש מחלקות כשבראש כל אחת קצין עברי וכסגנו משמש סמל. המפקד המצרי התרשם מעמידת מקלף בעינויי חקירתו ונוצרה ביניהם הבנה. על אנשי הסגל המצרי נאסרה הכניסה למגורי השבויים ללא נוכחות מפקד המחלקה או סגנו. המכות פחתו אך לא הופסקו. הוא הנהיג שיעורי התעמלות חובה ופעל להרחבת מעגל הפעילות העצמית והלימודית כדי להילחם בניוון ובשעמום.

בריחתו של ג'ורג' שלי

ג'ורג' שלי (Shelley) היה אחד מהשבויים. הוא נולד בניו זילנד ומגיל צעיר היה מלח בצי הסוחר. במלחמת העולם השנייה הוצב בחיל התותחנים ולחם במדבר המערבי נגד צבאו של ארווין רומל. לאחר תבוסת רומל, כאשר היה כבר קצין (לוטננט) הגיע לחופשה לארץ ישראל ושהה בה זמן מה. לאחר מכן הועבר עם יחידתו למזרח הרחוק ונפל בשבי היפנים. ניסיון לברוח מהשבי בעזרת דאון לא הצליח – הדאון נפל ושלי נפצע קשה. הוא נשאר במחנה שבויים עד סוף המלחמה. לאחר המלחמה נסע לבריטניה והוסמך כמהנדס מכונות. בינואר 1948 מסיבה לא ברורה (הוא לא היה יהודי), החליט לנסוע לפלשתינה לעזור ליהודים במלחמתם. לאחר הרפתקאות נוספות התגייס לפלמ"ח ליחידה חיות הנגב של חטיבת הנגב כחבלן.

בליל 9 ביולי 1948 השתתף שלי בהתקפה הכושלת של חטיבת הנגב על משטרת עיראק סואידן (במסגרת מבצע אנ-פאר). בהתקפה זו נפל שלי בשבי ביחד עם מתנדב יהודי מדרום אפריקה בשם ג'ק פלייש. הוא עבר מכות והתעללויות קשות ובסופו של דבר הועבר למחנה עבאסיה.

שלי שהה במחנה ארבעה חדשים ובליל 8 בנובמבר 1948 בחסות ליל ערפל כבד החליט לברוח. המצרים הרגישו בבריחה ופתחו במרדף אחריו. חייל סודני התקרב אליו; שלי הרג אותו, קבר אותו במקום ולבש את בגדיו. לבוש כחייל מצרי הצליח לאחר גנבת רכב ופריצת מחסומים להגיע לנמל פורט סעיד. שם פשט את בגדיו ושחה לעבר אנייה בריטית. הוא מצא בגדי מלח בריטי והצליח להגיע כנוסע סמוי לפמגוסטה בקפריסין, שם יצר קשר עם אחד מאנשי הפלמ"ח באי שהעלה אותו לאנייה שהביאה אותו לחיפה ב-15 בנובמבר 1948^[1].

דו"ח שלי והשפעתו

שלי כתב דו"ח שנשלח לנציג הצלב האדום בישראל ז'אק דה רנייה. הוא פירט את מסכת המכות שספגו מדי יום. על עבודות משפילות כמו חפירת בורות וכיסויין או העברת אבנים ממקום אחד לשני והחזרתן. זחילה או "שחייה" על הקרקע. חוסר מזון וגנבת משלוחי החבילות שהגיעו מהארץ. הוא התלונן על תפקוד נציג הצלב האדום שלאחר שהתלונן בפניו על המכות ענה לו: "אל תגיד לי דברים אלה" ושלאחר שעזבו הנציגים את המחנה הוא הוכה קשות עד שנזקק להעברה לטיפול בבית חולים שם לא קיבל כל טיפול. בבית החולים היו מכות עניין של יום-יום. בהזדמנות אחת ציוו עליו האחיות לרדת מהמיטה ולרקוד. כאשר סירב, הוכה על ידי השומרים.

דו"ח שלי נשלח על ידי יחידת הקשר של הצלב האדום בישראל למרכז הארגון בז'נבה ועורר שם הד רב. תוך שבועיים נשלחה לקהיר משלחת מיוחדת בראשות סגן יושב ראש הארגון ונציג הארגון בישראל. ב-30 בנובמבר 1948 הגיעה משלחת הצלב האדום מלווה בקצינים בכירים ממטה הצבא המצרי. הפעם עמדו נציגי הצלב האדום על זכותם להיפגש עם השבויים ללא נוכחות המצרים.

על פי הוראתו של פלטיאל מקלף התפשטו השבויים והראו את הצלקות שנותרו בגופם כתוצאה מהתעללות המצרים. תוך יממה התחולל שינוי דרמטי במצב השבויים. כל הצוות המצרי סולק והוחלף, לשבויים הוענקה מידה רבה של אוטונומיה. הופסקה יציאה לעבודות סרק, האוכל שופר וגם קשרי הדואר והמכתבים עם המשפחות בארץ הורחבו. גם נציג הצלב האדום בקהיר הוחלף.

שחרור השבויים

השבויים הראשונים ששוחררו משבי המצרים היו חמישה חיילים שנפלו בשבי בכיס פלוג'ה. הם שוחררו משם ב-20 בינואר 1949.

ב-25 בפברואר 1949 נחתם ברודוס הסכם שביתת הנשק עם מצרים. סעיף מס' 9 התייחס לשבויים: "כל שבויי המלחמה הנמצאים בידי כל אחד מהצדדים להסכם זה, המשתייכים לכוחות המזוינים הסדירים והבלתי סדירים של הצד השני יוחלפו". בסעיפי משנה של סעיף זה נקבע כי החילופין יחלו תוך עשרה ימים בפיקוח מנגנון האו"ם.

ב-7 במרץ 1949^[2] הוחזרה ארצה קבוצה של 30 שבויים בחלקם פצועים ונכים. הם אישרו את עדותו של שלי על העינויים שעברו ואף הצביעו על אזלת ידו של נציג הצלב האדום בקהיר. כעבור יומיים שוחררו יתר השבויים.

חזרת שבויי הקרב על ניצנים

• 
• 
• 
• 

ראו גם

• השבויים הישראלים בסוריה ובלבנון במלחמת העצמאות

לקריאה נוספת

• דניאל נדב: הלוך בשבי - סיפורם של השבויים העבריים במלחמת העצמאות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997.
• יוסף ארגמן: מלחמות הצללים - 25 פרשיות של מודיעין וביטחון בישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור עמ' 190-208, 2007.

קישורים חיצוניים

• פלטיאל מקלף באתר "ערים בלילה".
• ציורים של משה מלמד בתקופת השבי

הערות שוליים

1. שלי נחקר במודיעין הצבאי שהתקשו להאמין בתחילה לסיפור הבריחה הפנטסטי שלו. כעבור מספר ימים ברח ממעצר, גנב רכב צבאי והגיע בו ליחידת חיות הנגב שהייתה אז בעין חוסוב. מפקדו, שמחה שילוני הגיע להסכם עם המשטרה הצבאית ששלי יישאר ביחידה על אחריותו. כעבור זמן מה עזב את הארץ. בשנות ה-60 ביקש גמלת נכות ממשרד הביטחון לאחר שטען כי בגלל המכות שקיבל בשבי החל לסבול מבעיות זיכרון. הוא קיבל מענק חד פעמי.
2. השבוע יחזרו כל שבויינו ממצרים, חרות, 7 במרץ 1949