תהילים כ (מכונה גם לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, או לַמְנַצֵּחַ, על שם מילות הפתיחה של הפרק) הוא הפרק העשרים בספר תהילים. המזמור מיוחס לדוד על פי הכותרת, והוא תפילה להצלחת המלך ולישועה בשדה הקרב. המזמור נאמר בתפילת שחרית בין אשרי לקדושה דסידרא. מקבילה ארמית פוליתאיסטית לקטע מהמזמור נמצאה בכתב דמוטי.
עובדות מהירות פסוקי המזמור:תהלים כ'לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד ...
פסוקי המזמור:תהלים כ' לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד |
א לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: ב יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב: ג יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ: ד יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה: ה יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא: ו נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ: ז עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ: ח אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר: ט הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: י ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: |
|
|
סגירה
פסוקים ב-ז: הבטחה או תפילה שה' יענה את דוד בזמן צרותיו, בזכות צדקתו וקורבנותיו. הישועה משויכת לציון, ומובטחת למשיח ה' - ביטויים הרומזים לדוד.
פסוקים ח-ט: השוואה בין הגויים הבוטחים בכוחם, לישראל הנלחמים בשם ה' ומנצחים.
פסוק י: חתימה - תפילה שה' יושיע את המשורר.
החל משנות השמונים של המאה העשרים זוכה המזמור לתשומת לב מחקרית רבה, בעקבות גילויה של מקבילה חוץ מקראית קדומה, בקטע מתוך פפירוס הכתוב כולו ארמית בכתב דמוטי (Papyrus Amherst 63 (אנ'), טור 12, שורות 11–19). הפפירוס, לקט של טקסטים דתיים, התגלה בלוקסור (תבאי העתיקה) שבמצרים כבר בסוף המאה ה-19, אך במשך עשרות שנים לא הצליחו החוקרים לפענחו בשל שיטת הכתב החריגה. ההערכות לגבי זמנו של הטופס נעות בין המאה הרביעית למאה השנייה לפני הספירה, אך הטקסטים עצמם כנראה קדומים יותר.
הקטע הארמי מכיל קטעים מקבילים, בתוכן ואף במילים עצמן, לפסוקים ב', ג', ה', וּו', וכמה פסוקים נוספים שלא מופיעים בגרסה המקראית, ומתייחס לאל חור ולא ליהוה.[1] ישנן הצעות שונות לגלגולי המזמור עד לשתי צורותיו הסופיות (המקראית והארמית), אך לפי רובן, אף אחת מהצורות שבידינו איננה המקורית, ושתיהן מהוות גלגול של מזמור קדום יותר, כנעני או ארמי.[2]
- המזמור נאמר בתפילת שחרית של יום חול, בין אשרי לקדושה דסידרא (אף שאינו מופיע בסדר רב עמרם גאון וגם לא בסדר התפילה של הרמב"ם). מכיוון שפרק זה מכיל בתוכו את המילים ”יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה”, נוהגים שלא לאמרו בימים מסוימים. בקהילות אשכנז, נוהגים שלא לאומרו בראש חודש, חול המועד, חנוכה, פורים ושושן פורים, י"ד וט"ו של אדר א' בשנה פשוטה (פורים קטן), תשעה באב, ערב יום כיפור וערב פסח, ובקצת קהילות גם בערב ראש השנה, ערב סוכות, ערב שבועות ואסרו חג. בקהילות הספרדים כמו גם בחסידויות מסוימות (כגון חסידות חב"ד[3]) נהוג להימנע מאמירת "למנצח" בכל יום שאין אומרים בו תחנון. כמו כן נהוג שלא לאומרו בעיתות צער (כדוגמת בית האבל). למרות זאת, בחסידות חב"ד נהוג שבשבתות ובימים שאין אומרים בהם תחנון ולא אומרים אות המזמור בתפילה משלימים אותו לאחר התפילה במסגרת שיעור התהילים היומי[4].
- בנוסח איטליה נאמר המזמור כחלק מתחנון של שני וחמישי[5], ובנוסח זה הוא לא נאמר בין "אשרי" ל"ובא לציון".
- בקצת קהילות הוא נאמר גם לפני או אחרי סליחות של יום כיפור קטן.
- הפסוק האחרון של המזמור נאמר בתפילה במקומות רבים, כולל בפתיחת תפילת ערבית של חול, והוא נאמר בהבדלה לפי חלק מהמנהגים.
- יש הרואים באמירת מזמור זה סגולה ללידה קלה[6]. במאה ה-18 היו שנהגו לומר מזמור זה באוזני יולדת תוך שהם מחליפים את הפנייה ”יַעַנְךָ” (בזכר) לפנייה ”יַעַנֶךְ” (בנקבה), אך רבי יעקב עמדין והחיד"א התנגדו לכך.
"שיעורי הלכה למעשה", חלק אורח חיים, שלום בער לוין, תמוז תשע"ד - 2014, עמוד י"ב, סעיף יד, מסת"ב 978-0-8266-5234-8. "פסקי הסידור" לרבי שניאור זלמן מליאדי, עמוד תרכג ועמוד לאחריו (מודפס ב"שו"ע הרב", הלינק הוא למהדורה החדשה. ברוקלין, 2008).
ספר המנהגים - מנהגי חב"ד עמוד 17. ובאחורי דף השער של תהילים אהל יוסף יצחק.
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.