שמואל פיינר

שמואל פיינר (נולד ב-23 בינואר 1955, בתל אביב, ישראל) הוא פרופסור מן המניין להיסטוריה יהודית מודרנית באוניברסיטת בר-אילן, מופקד הקתדרה לתולדות היהודים בגרמניה ויושב ראש החברה ההיסטורית הישראלית. היסטוריון של תהליכי המודרניזציה והחילון ביהדות אירופה במאות המאה ה-18 וה-19 ובמיוחד תנועת ההשכלה היהודית. משנת 2023 חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

שמואל פיינר

לידה	23 בינואר 1955 (בן 69) ישראל תל אביב, ישראל
ענף מדעי	תנועת ההשכלה היהודית, היסטוריה, היסטוריה של עם ישראל
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
מנחה לדוקטורט	עמנואל אטקס וישראל ברטל
מוסדות	אוניברסיטת בר-אילן

פועלו האקדמי

שמואל פיינר למד החל מ־1978 היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון (1980), שני (1984) ושלישי, וב־1990 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בציון מעולה על עבודת הדוקטור "ההשכלה ביחסה להיסטוריה: הכרת העבר ותפקודיו בתנועת ההשכלה היהודית, 1782–1882״ (בהדרכת פרופ' עמנואל אטקס ופרופ' ישראל ברטל).

עוד כתלמיד מחקר פרסם בכתבי העת "ציון" ו"תרביץ" את מאמריו הראשונים, שהתקבלו כפריצת דרך במחקר ההיסטוריה של ההשכלה.

ב־1990 זכה במלגת אלון והצטרף לסגל המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ב־2001 התמנה לפרופסור מן המניין, ובשנים 2001–2004 כיהן כראש המחלקה לתולדות ישראל.

לצד המחקר שמואל פיינר פעיל בשורה של מוסדות וחבר בוועדות שתפקידן לקדם את מדעי הרוח בכלל ומדעי היהדות וחקר העבר בפרט בישראל. מאז 2019 הוא מכהן כראש החברה ההיסטורית הישראלית ונמנה עם עורכי כתב העת "ציון". חבר במועצה הציבורית של הספרייה הלאומית ובמועצה הציבורית של מרכז זלמן שזר. עמד בראש מכון ליאו בק ירושלים לחקר יהודי גרמניה (2007–2019), היה חבר בוועדות שונות של המל"ג והות"ת (מרכזי המצוינות, ועדת מדעי הרוח, ועדת השיפוט למלגות רוטנשטרייך).

ספרו "מהפכת הנאורות" זכה בארצות הברית בפרס קורט (2004), ספרו "שורשי החילון" זכה בשנת תש"ע בפרס שזר לחקר תולדות ישראל. בין היתר ביקר כפרופסור אורח באוניברסיטת ייל, פרנקפורט ולוצרן. ב־2007 זכה בפרס Meyer-Struckmann מטעם אוניברסיטת היינריך היינה בדיסלדורף על ספרו "מהפכת הנאורות". ב־2012 זכה בפרס הומבולדט (Humboldt Research Award Alexander von Humboldt Stiftung) (אנ'), שמוענק בגרמניה על מכלול ההישגים במחקר.

מחקר

תחום המחקר של פיינר הוא תהליכי המודרניזציה והחילון ביהדות אירופה של המאות ה-18 וה-19. בנושא זה הוא מתמקד בתנועת ההשכלה, שהייתה אליטה אינטלקטואלית יהודית שפרצה את גבולות התרבות המסורתית והציעה סדר יום חדש לחברה, לתרבות, לחינוך ולספרות. ביסודה הייתה ההשכלה, תרבות הנאורות של היהודים באירופה, זעקה גדולה ומתמשכת ליקיצה, לפיכחון ולהתחדשות, שקולה הדהד במאות ה-18 וה-19 במרחב הציבורי היהודי וחולל בו תזזית חסרת תקדים. ראשיתה של "מלחמת התרבות" בקרב היהודים נעוצה בהופעת המשכילים על במת ההיסטוריה. בעוד שבעבר היה מחקר ההשכלה בעיקרו מחקר הספרות העברית החדשה (במסורת שראשיתה בישראל צינברג ויוסף קלוזנר והמשכה בשמואל ורסס), הרי שפיינר הוא בין החוקרים שהעבירו את ההשכלה לתחומו של המחקר ההיסטורי, ויותר מאשר עסקו בטקסטים שייצרו המשכילים, ניסו ומנסים להבין את התפתחותה ההיסטורית ואת מקומה בכלל תהליכי המודרניזציה של יהדות אירופה, וזאת בהקשר הרחב יותר של הנאורות האירופית ותוך ניסיון ליישם את תובנות המחקר של הנאורות גם על ההשכלה.

ההשכלה, בעיניו של פיינר, הייתה התנועה הראשונה שפעלה באופן מודע ומכוון למען המודרניזציה של היהודים. הובילו אותה באירופה של המאות ה-18 וה-19 אינטלקטואלים יהודים משכילים וביקורתיים, ששאפו לחולל מהפכה תרבותית שתחדש את פני החינוך, הספרות, המחשבה והחברה, ותעצב זהות יהודית מורכבת שמשלבת אדם, אזרח ויהודי. פיינר קורא להשכלה "המהפכה הצרפתית" של היהודים; כפי שבמהפכה הצרפתית נלקחה הריבונות מהמלך ומהאריסטוקרטיה וניתנה לקבוצות חדשות של בורגנות ובעלי מקצועות חופשיים – כך גם בהקשר היהודי (אם כמובן במובן התרבותי בלבד), האליטה התורנית (רבנים-תלמידי חכמים) איבדה את מעמדה המונופוליסטי לטובת האליטה החדשה של הסופרים המשכילים.

ההשכלה הייתה הווריאציה היהודית של הנאורות האירופית, ובכך בו-זמנית גם חלק במוזאיקה של הנאורות וגם ייחודית ושומרת על צביונה היהודי; גם משולבת בעולם הערכים המודרני של אירופה בת הזמן (אמונה בקידמה האנושית, ביקורת כלפי דעות קדומות ואמונות טפלות, שאיפה לחירות, הומניזם ועוד) וגם צבועה בצבעי המסורת היהודית; גם מהפכנית מבחינת יומרותיה, שחתרו תחת המוסדות ובעלי הסמכות המסורתיים – וגם טוענת לשימור הקולקטיב היהודי ולסולידריות, ודוחה על הסף את אופציית ההתבוללות.

פיינר הראה במחקריו שלכרונולוגיה של ההשכלה לא הייתה כמעט מקבילה אחרת: בעוד שהנאורות הייתה תופעה מובהקת של המאה ה-18, הרי שההשכלה הגיעה לשיאה בקרב יהודי מזרח אירופה דווקא במחצית השנייה של המאה ה-19, בעידן הלאומיות והרומנטיקה. מבחינת תולדותיה של תנועת ההשכלה היא מייצגת תופעה רבת גוונים ובעלת היבטים שונים. פרויקט ההשכלה נישא על ידי משכילים מתונים ורדיקלים, משוררים רגישים ופובליציסטים זועמים ושנונים, פילוסופים מעמיקים (משה מנדלסון, נחמן קרוכמל) ומורים אפורים בבתי ספר פרובינציאליים, לוחמים מושבעים בחסידות (יוסף פרל, יצחק ארטר), פילולוגים (שלמה יהודה רפפורט), משכילים-שכנגד אויבי הרציונליזם (שמואל דוד לוצאטו), משכילים בעלי רגישות חברתית מפותחת שנטו לסוציאליזם (יהודה לייב לוין, משה לייב ליליינבלום), דאיסטים (דוד פרידלנדר, לצרוס בנדויד, יהודה ליב מיזס), אנטי-קלריקליים (יהודה ליב גורדון, יהושע השל שור), לאומיים (פרץ סמולנסקין, דוד גורדון) ושמרנים מובהקים (רש"י פין, אליעזר צווייפל, קלמן שולמן). אך למרות הדיפרנציאציה הזו ניתן להצביע על שורה של גורמים מלכדים ובכללם: תהליך ההמרה התרבותית שהוביל אל ההשכלה, העמדה החברתית-תרבותית אל מול האליטה הרבנית, המנטליות הביקורתית והליברלית, השותפות ברשתות התקשורת (בעיקר מכתבים וכתבי-עת) שכוננו את המרחב הציבורי שבו פעלו המשכילים ותודעת הרציפות שחיברה בין דורות ומקומות – בין ההשכלה המוקדמת במרכז אירופה מתחילת המאה ה-18 לבין "השכלת ברלין" לקראת סוף המאה ומרכזי המשכילים באימפריה האוסטרית ובאימפריה הרוסית במאה ה-19.

ההשכלה לא הייתה מעולם תנועה מגובשת ומאורגנת, או מסדר שחבריו התייצבו מאחורי פרוגרמה אחידה והלכו אחר מנהיגות מוסכמת. נכון יותר יהיה לראות את ההשכלה כרפובליקה הספרותית שקישרה את האליטה האינטלקטואלית המודרניסטית של סופרים, משוררים, פובליציסטים, מוציאים לאור, סטודנטים, רופאים ומורים. הללו חברו יחד לפרויקט מודרניות יהודי ייחודי, וראו עצמם אחראים למהלך היסטורי חסר תקדים בעל ממדים אוטופיים וכמו-משיחיים לתיקון עולם – שיקומה של החברה המסורתית לאור ערכי הנאורות; הפצת ידע כללי רחב על עולם הטבע והאדם; חינוכם של הדורות הצעירים לקראת השתלבותם בחיים כאזרחים מועילים ובעלי נגישות לחברה ולתרבות האירופית; חשיפת המרכיבים הנאורים במסורת היהודית; הקניית ערכים של סובלנות, אהבת האדם באשר הוא אדם, והשרשת האמונה בכוחו של המין האנושי ובכללם היהודי לעצב חיים טובים יותר, הגונים, פרודוקטיביים ומוסריים; ובעיקר הכשרת הלבבות למעבר, שנראה בעיני המשכילים בלתי נמנע והכרחי כל-כך, מ"העולם הישן" ל"עולם החדש". יריביהם מן האליטה הרבנית המסורתית, שהפכה תוך כדי העימות עם ההשכלה לאורתודוקסיה הדוחה את המודרניזציה על הסף, האשימו אותם בפגיעה באושיות המסורת הדתית ובערעור על סמכות הרבנים. נושאי תווית המשכיל שילמו על-כן לא אחת מחיר חברתי כבד של בידוד והוקעה.

מחקרו של פיינר מראה כי ראשיתה של ההשכלה במפנה התרבותי של "ההשכלה המוקדמת" – בהתעוררות הסקרנות למדע ולפילוסופיה שהתעוררה בפינות שונות של החברה היהודית באירופה החל מראשית המאה ה-18 אצל כמה גברים צעירים חניכי התרבות המסורתית. הללו לא מצאו את סיפוקם האינטלקטואלי בגבולות המוסדות, הידע וארון הספרים של האליטה התורנית, ואף היו חדורים בתחושת נחיתות ומוגבלות תרבותית בלתי נסבלת של היהודים לעומת התפתחות המדעים והתרחבות אופקי הידע בתרבות הסובבת. הם מחו למעשה על הזנחתה של המסורת המדעית והפילוסופית היהודית לטובת התמקדות בלעדית במסורת התלמודית ובקבלה.

ספריו

השכלה והיסטוריה: תולדותיה של הכרת-עבר יהודית מודרנית

זהו ספרו הראשון של שמואל פיינר שראה אור ב-1995, ויצא לאור גם באנגלית (2002). הספר מנסה לבדוק את יחסה של ההשכלה אל ההיסטוריה בכלל ואל העבר היהודי בפרט. הוא בוחן כיצד המשכילים ניצלו את דימויי העבר כדי לבסס את האידאולוגיה שלהם. אחד הגיבורים ההיסטוריים שלהם היה, למשל, הרמב"ם. בספרו טוען פיינר שהמשכילים הם היהודים המודרניים הראשונים הנתפשים כך בעיני עצמם; כלומר: הם השהכריזו החל מסוף המאה ה-18 שהם חיים בעידן חדש מאוד שונה מהעידן שהסתיים, שהם חיים ב"עת החדשה" – ומכאן משתמע שהחברה היהודית כולה חייבת להתאים עצמה, על מנת להיערך מחדש לעידן ההיסטורי המבטיח סובלנות, פתיחות ואולי אף זכויות. פיינר מראה בספר גם את התפתחותה של "היסטוריה פופולרית", וטוען שבניגוד לטענה הרווחת שההתייחסות המודרנית אל העבר היהודי ראשיתה ב"חכמת ישראל" בגרמניה של ראשית המאה ה-19, הרי שההשכלה קדמה בטיפוח תודעת עבר מודרנית ובעיצוב ראשון של נרטיב היסטורי מודרני למרות שלא הוציאה עדיין היסטוריון מובהק שכתב את תולדות היהודים בחיבור רצוף ומקורי. בנוסף מראה הספר שבמהלך המאה ה-19 התקיים במקביל להיסטוריוגרפיה המדעית של "מדעי היהדות" אפיק של "היסטוריה משכילית". הספר עוקב אחר השינויים בהיסטוריה המשכילית עד שלהי המאה ה-19, כאשר גוברת המגמה הלאומית בהיסטוריוגרפיה המשרתת את התודעה הלאומית המודרנית.

מהפכת הנאורות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18

כריכת הספר

ספרו זה של שמואל פיינר יצא לאור בשנת 2002. זהו ניסיון ראשון לכתוב את ההיסטוריה של תנועת ההשכלה במאה ה-18 במלוא היקפה, תוך שילוב ההיסטוריה האינטלקטואלית עם ההיסטוריה החברתית של המשכילים. הוא מתמקד בעיקר באזורים דוברי הגרמנית של אירופה מההשכלה המוקדמת, דרך ההשכלה המאורגנת והבשלה של שנות ה-70 וה-80 ועד קריסתה של תנועת ההשכלה במפנה המאות ה-18 וה-19. פיינר מציג את מאבקי התרבות שניהלו המשכילים עם האליטה הרבנית, אך גם את המחלוקות הפנימיות ואת הגוונים שהתקיימו בתוככי תרבות ההשכלה היהודית. הוא מגלה את חשיבותו של יצחק אייכל (1756–1804), יליד קופנהגן וסטודנט של עמנואל קאנט באוניברסיטת קניגסברג, כיזם תרבות נמרץ שהקים את אגודות המשכילים הראשונות ואת כתב העת "המאסף" והיה למעשה מנהיגה של תנועת ההשכלה.

הטענה העיקרית המובאת בספר זה היא שבהשכלה נוצר טיפוס האינטלקטואל היהודי המודרני: הסופר-העיתונאי-המו"ל, שאינו יונק ממקורות ידע וסמכות דתיים ורבניים את הידע שלו ואת סמכותו לפנות אל הציבור ולהציע סדר יום חדש מתוך מבט ביקורתי על החברה המסורתית ותרבותו.

הספר תורגם לאנגלית, וזכה בשנת 2004 בפרס קורת לספר הטוב ביותר בהיסטוריה יהודית של אותה שנה בארצות הברית. הספר תורגם גם לגרמנית בשנת 2007 וזכה בפרס מדעי הרוח מטעם הפקולטה לפילוסופיה של אוניברסיטת דיסלדורף בגרמניה.

משה מנדלסון

כריכת הספר

שמואל פיינר כתב את הביוגרפיה של משה מנדלסון (2005), דמות מרכזית בתרבות היהודית-גרמנית של המאה ה-18. הספר הוא אחד מבין הביוגרפיות של מנדלסון שמתפרסמות בהוצאת מרכז זלמן שזר בסדרת "גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי" בעריכת אביעזר רביצקי, והוא תורגם לאנגלית, גרמנית וסינית. דמותו של משה מנדלסון (1729–1786) סובלת ממטען כבד של דימויים. בעוד שעבור יהדות גרמניה וההיסטוריונים שיצאו מתוכה ובמיוחד היינריך גרץ היה מנדלסון פורץ הדרך אל העולם המודרני ומייסד ההשכלה (עמדה שכבר לא מקובלת במחקר, אך נמשכת למשל בספר ההיסטוריה הפופולרית "רקוויאם גרמני" מאת עמוס אילון), הרי שבדימוי הרווח בקרב היהדות האורתודוקסית, משה מנדלסון הוא האחראי למשבר היהדות ולצמיחת מגמות ותנועות הרסניות מנקודת ראותה כמו השכלה, רפורמה דתית והתבוללות.

פיינר כתב ביוגרפיה שמטרתה לנטרל את מטען הדימויים והמיתוסים, ולהציג את מנדלסון כדמות היסטורית שמובנת על רקע זמנה ומקומה. במיוחד מנסה הספר לגלות רגישות לתנודות שעבר מנדלסון בחייו, ולחלומות ולסיוטים שלו. מנדלסון, ההומניסט היהודי המודרני הראשון, ראה בחזונו חברה יהודית סובלנית, שבניה הם גם בני אדם בעלי זכויות אזרחיות והומניות. מצד שני, היה מאוד מפוכח, והכיר בגבולות של הנאורות ושל התרבות והחברה האירופית. הוא חש על בשרו את המפגש הקשה עם נאורים גרמנים שהציעו לו להמיר את דתו ועם מגבלות שהוטלו עליו ומנעו ממנו למשל להתקבל כחבר באקדמיה המלכותית הפרוסית. הביוגרפיה קשובה לקולו הגלוי והסמוי של מנדלסון; היא חושפת את המתח הטרגי שבין הלוחם הליברלי של הנאורות והאינטלקטואל המפורסם ביותר בין יהודי אירופה לבין האדם שידו קצרה נוכח אחיזתן של הקנאות הדתית והדעות הקדומות בחברה האירופית.

קול עלמה עברייה: כתבי נשים משכילות במאה התשע-עשרה

כריכת הספר

ספר זה, שראה אור בשנת 2006, הוא אנתולוגיה שערך פיינר ביחד עם טובה כהן, אשר מבוססת על גילויים של כמה כתבים פרי עטן של נשים משכילות במזרח אירופה, בעיקר מן המחצית השנייה של המאה ה-19. הדרתן של הנשים מן הנאורות בכלל ומן ההשכלה בפרט היא תופעה שרק בשנים האחרונות החלו לתת עליה את הדעת. במאמר חלוצי שפרסם פיינר בשנת 1993 ("האשה היהודיה המודרנית – מקרה מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה") הוא הסביר תופעה זו כסוגיה המלמדת על גבולות המודרניזציה של ההשכלה.

הכתבים המקובצים באסופה זו מפרי עטן של נשים יהודיות במאה ה-19 מפריכים את המוסכמה בדבר שתיקתן של הנשים בתקופת ההשכלה. מחקר של כמה שנים בארכיונים ובכתבי העת הספרותיים העבריים של התקופה חשף כתבים עבריים מגוונים של כעשרים וחמש נשים, ששאפו לקחת חלק במהפכה התרבותית והחברתית שלה הטיפה תנועת ההשכלה. כתיבה עברית של נשים לא הייתה אומנם זרם דומיננטי ברפובליקה הספרותית של ההשכלה, אך עתה מתגלה כי בכל זאת קולן של הנשים נשמע. הנשים שביקשו להשתתף באופן פעיל במפעל ההשכלה, נתקלו במחסום תרבותי-מגדרי גבוה במיוחד שיצרה הדרתן מן התרבות העברית – תרבות הקודש והחול גם יחד – ומן השפה העברית, שפת הספרות המתחדשת. אפילו המשכילים שהצהירו על רצונם להרחיב את השכלת הנשים לא ראו בנשים שותף שווה, ותנועת ההשכלה התנהלה כ"מועדון גברי". הכתבים הנשכחים המובאים כאן מוכיחים כי לפחות כמה נשים, רובן ככולן בנות יהדות מזרח אירופה, לא השלימו עם הדרה זו, והשקיעו מאמצים ניכרים כדי לחצות את המתרסים שעמדו בינן ובין ספרות ההשכלה העברית: מתרס השפה, מתרס הבקיאות בספרות הקנונית ומתרס ההדרה מן התחום הציבורי.

התופעה המתגלה מתוך אסופה זו משנה את ההנחה המקובלת כי לספרות הנשים העברית של תחילת המאה העשרים לא קדמו התחלות במאה ה-19. נכון לומר כי הכותבות המשכילות העבריות הן המבשרות את המשוררות והסופרות של תחילת המאה ה-20. הטקסטים שנאספו כאן, מחאות פמיניסטיות, מכתבים, מאמרים ושירי הערצה לסופרים ומשוררים, כוללים גם את הרומן המקורי הראשון שכתבה אישה יהודייה בשפה העברית ("אהבת ישרים" של שרה פונר-מיינקין). לצד הכישרונות, היכולת הלשונית העברית והבקיאות התרבותית, נחשפים גם התסכולים, העכבות, חרדת היצירה ותחושת הנחיתות של הנשים שהתדפקו על דלתות הרפובליקה הספרותית והעברית בת זמנן. המבוא המקיף שהקדימו פיינר וכהן לאנתולוגיה מתמודד עם כל השאלות הללו ומוסיף את הגוון המגדרי של תולדות ההשכלה.

עת חדשה, יהודים באירופה במאה השמונה עשרה

ספר זה משרטט בשני כרכים את הביוגרפיה המפותלת ורבת הסתירות של המאה השמונה עשרה היהודית. הייתה זו לפי טענת המחבר המאה הראשונה בעידן המודרני של היהודים. התמורות העמוקות שהתחוללו בה עיצבו את הדורות שאחריה, ולא מעט מקולותיה מהדהדים עד היום הזה. חזון עתיד לעולם מתוקן ומואר שתבונה והומניזם יתגברו בו על ה"ברבריות" התערבב בתמונות עולם לעומתיות שצבעו את המציאות בצבעים קודרים. הנאבקים להסרת מגבלות מהמיעוט היהודי בשם הסובלנות ההומניסטית התמודדו עם החושדים באופיו הלקוי ללא תקנה שמנציח את זרותו ואת הסכנות הנשקפות ממנו. במוקדי התסיסה והמתיחות באירופה בכלל ובקרב היהודים בפרט התגלתה עוצמת האוטונומיה של האדם המודרני. טביעות אצבעותיו של "האני" השואף "לעלות ולהצליח", האינדיבידואל המכיר בערך עצמו, ניכרו כמעט בכל המחלוקות והסערות במרחב הציבורי. מתוך האזנה רגישה לקולות המחאה ולשאיפות לתיקון עולם ולהשגת האושר ליחיד ולכלל, נפרס בספר "עת חדשה" סיפורה של המאה מנקודת מבטם של יהודי אירופה.

המאה השמונה עשרה היהודית מסחררת בדמויותיה ואירועיה. בכרך הראשון המקיף את מחציתה הראשונה (1750-1700), נפתחים בין היתר חלונות לעילית העשירה בעידן האבסולוטיזם והברוק ולחיי נוודים ומשרתות; ליומנה של גליקל בת לייב ולחיים האינטימיים של הרב יעקב עמדן; לשערוריות שחוללה השבתאות; לרדיפתו של "הבחור מפדובה" משה חיים לוצאטו; למתח שבין רפואה מאגית לאתגרי המדע; למחשבי קץ, לעולים לארץ ישראל ולמחלוקות חריפות בקהילות הספרדיות והאשכנזיות של לונדון ואמסטרדם; לצמיחתה של ספרייה חדשה ולניצני החסידות וההשכלה; למצוקות ולהזדמנויות בעתות מלחמה; לעלילות דם בפולין, לפרשת גירוש יהודי פראג, לגורלו של "היהודי זיס" ולקולות הראשונים לסובלנות דתית. הכרך השני המקיף את המחצית השנייה (1800-1750) מתאר תקופה עשירה בטלטלות, במתחים ובאתגרים מודרניים, ועוקב מקרוב אחר תהליכים ששינו את העולם המוכר, מתאר פרשות מרכזיות ומסעירות, ומקשיב לחוויות אישיות של גברים ונשים בני הזמן. מהחלונות הרבים שנפתחים בספר משתקפים חייהם התוססים של היהודים באירופה ואף בעולם החדש ובארץ ישראל כשהם צבועים בגוונים עזים. הוא מתאר בין השאר את הפולמוס על "חוק היהודים" באנגליה, את חלוקות פולין והשפעותיהן על גורל הקהילה היהודית הגדולה בעולם, את "צווי הסובלנות" באוסטריה, את הדיון על האמנציפציה בצרפת המהפכנית, את עליית החסידות וההתנגדות לה ומגמות של אקולטורציה וחילון. הכרך מתאר תקופה מרתקת של חידושים, מאבקים, סתירות, סכסוכים, תהיות ולבטים. מנקודת המבט של העולם היהודי בן זמננו, ובמיוחד בישראל, דומה שהכול כבר טמון במאה השמונה עשרה, וניתן לגלות בה לא מעט מתוך הצופן הגנטי של מלחמת התרבות ושל הקונפליקטים והשסעים בתחילת המאה העשרים ואחת.

רשימת ספריו

• מהשכלה לוחמת להשכלה משמרת - מבחר כתבי רש"י פין. ירושלים: מרכז דינור, 1993.
• השכלה והיסטוריה, תולדותיה של הכרת עבר יהודית מודרנית. ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1995.
• יצחק אייזיק קובנר, ספר המצרף, כתב-מחאה משכילי מן המאה הי"ט, ההדיר מכתב היד בצירוף מבוא והערות: שמואל פיינר. ירושלים: "ספרית דורות", מוסד ביאליק, 1998.
• עם אבנר הולצמן, יהודה פרידלנדר, חוה טורניאנסקי, דוד אסף, ישראל ברטל (עורכים), מווילנה לירושלים, מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2002.
• מהפכת הנאורות – תנועת ההשכלה היהודית במאה השמונה-עשרה, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2002.
• משה מנדלסון, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2005.
• עם ישראל ברטל, ההשכלה לגווניה, עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2005.
• עם טובה כהן, קול עלמה עבריה, כתבי נשים משכילות במאה התשע עשרה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
• עם ישראל ברטל (עורכים), היסטוריוגרפיה במבחן, עיון מחדש במשנתו של יעקב כ"ץ, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2008.
• שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18, מרכז זלמן שזר, 2010.
• מלחמת תרבות, תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-19, הוצאת כרמל, ירושלים, 2010.
• עת חדשה, יהודים באירופה במאה השמונה עשרה 1750-1700, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2017.
• עת חדשה, יהודים באירופה במאה השמונה עשרה 1800-1750, מרכז זלמן שזר, 2021^[1].
• Haskalah and History, The Emergence of a Modern Jewish Historical Consciousness. Oxford & Portland, Or., The Littman Library of Jewish Civilization, 2002 (paperback edition: 2004).
• The Jewish Enlightenment. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004 (paperback edition, 2011).
• Haskala - Jüdische Aufklärung. Geschichte einer kulturellen Revolution, Hildesheim, Zürich, New York: Georg Olms Verlag, 2007.
• Moses Mendelssohn, Ein jüdischer Denker in der Zeit der Aufklärung. Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2009.
• Moses Mendelssohn, Sage of Modernity, New Haven and London: Yale University Press, 2010.
• The Origins of Jewish Secularization in 18th Century Europe, Phildelphia and Oxford: University of Pennsylvania Press, 2011.
• Cultural Revolution in Berlin: Jews in the Age of Enlightenment, (with Natalie Naimark-Goldberg), Oxford: The Bodleian Library and the Journal of Jewish Studies, 2011.
• 摩西‧孟德爾松：啟蒙時代的猶太思想家, Moses Mendelssohn, Pioneer of Jewish Modernity, Chinese edition, Taipei, Taiwan: Showwe Information Co., 2014.
• The Jewish Eighteenth Century, A European Biography 1700-1750, Bloomington: Indiana University Press, 2020

לקריאה נוספת

• מיכאל מאיר, על ספרו של שמואל פיינר 'מנדלסון', בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, זמנים 100 (2007).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שמואל פיינר בוויקישיתוף

• פרופ' שמואל פיינר, באתר אוניברסיטת בר-אילן
• מאמרים של שמואל פיינר באתר https://biu.academia.edu/ShmuelFeiner
• שמואל פיינר, ההשכלה היהודית, הרצאה מצולמת, באתר תולדוט
• הספרים של שמואל פיינר, באתר "סימניה"
• רשימת המאמרים של שמואל פיינר באתר רמב"י
• Moshe Rosman, "Haskalah, A New Pardigm", Jewish Qaurterly Review, 97, 1 (2007), pp. 129-136
• אמנון ז'קונט, "מלחמת תרבות: תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-19" מאת שמואל פיינר, מלחמת החוכמה, באתר הארץ, 15 בספטמבר 2010
• שמואל פיינר, אביר כל סופרי קדמוניות, באתר הארץ, 26 במרץ 2010
• שמואל פיינר, הבאת בידך אבן יקרה ואין מבקש, באתר הארץ, 13 באוקטובר 2006
• שמואל פיינר, חלומות, סיוטים ומאבקים לסובלנות דתית, מתוך משה מנדלסון
• שמואל פיינר, לשחרר את ההיסטוריה מן הפוליטיקה, הסתדרות המורים בישראל, גיליון 23, חורף 2004
• זאב לוי, "היהודי הנסבל" שהיה לנביא הנאורות בגרמניה, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2005
• זהר שביט "כאן נדפסים ספרים שלעולם אינם נקראים" (על "מהפכת הנאורות תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18"), הארץ "ספרים", 13 בנובמבר 2002
• יפה ברלוביץ, היבשת האבודה של סופרות עבריות, באתר הארץ, 20 בפברואר 2007
• ד"ר אריה קיזל, מנדלסון: הטיול המשפיל באונטר דן לינדן (בעקבות ספרו של פרופ' שמואל פיינר אודות משה מנדלסון), 10 בספטמבר 2005
• שמואל פיינר וישראל ברטל (עורכים), ההשכלה לגווניה: עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה
• מיכאל מאיר, על סף המודרנה, על הספר "מנדלסון", זמנים 100
• ורד לי, חמש שאלות לשמואל פיינר: יוצאים לתרבות רעה, באתר הארץ, 17 בפברואר 2010
• תומר פרסיקו, "שורשי החילון: מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18" מאת שמואל פיינר, חוטאים חדשים, באתר הארץ, 21 באפריל 2010
• אלון שלו, ‏ביקורת על הספר "עת חדשה", השילוח, 10, יוני 2018
• שלמה פיוטרקובסקי, פרופ' שמואל פיינר מזהה את שורשי המודרניזציה בחברה היהודית, באתר מקור ראשון, 26 באוגוסט 2021
• עדי רובינשטיין, "היהודי החדש", נוסח המאה ה־18, באתר ישראל היום, 14 באפריל 2022
• שמואל פיינר (1955-), דף שער בספרייה הלאומית
• שמואל פיינר, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

הערות שוליים

1. עופר אדרת, גם שוד, רצח וסחר בעבדים היו מקצועות יהודיים במאה ה–18, באתר הארץ, 18 בפברואר 2022