Loading AI tools
רב ומנהיג יהודי, ממעצבי ההלכה היהודית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי שלמה לוריא (רש"ל או: מהרש"ל; ה'ר"ע 1510 – י"ב בכסלו ה'של"ד 7 בנובמבר 1573), היה מגדולי פוסקי ההלכה ופרשני התלמוד, וממנהיגי יהדות אשכנז במאה ה-16. חי ופעל בערים שונות ברחבי פולין בהן עמד בראשות ישיבות. ספריו "חכמת שלמה" ו"ים של שלמה" נחשבים לאבני יסוד בפרשנות התלמוד הבבלי, תשובותיו ההלכתיות מצוטטות בספרות ההלכה, וידועות גם הגהותיו לכתבי קדמונים.
 | |
| דיוקן המיוחס לרבי שלמה לוריא (למעשה הרב חיים דייטשמן) | |
| לידה |
1510 ה'ר"ע  בריסק, ליטא |
|---|---|
| פטירה |
7 בנובמבר 1573 (בגיל 63 בערך) י"ב בכסלו ה'של"ד  לובלין, האיחוד הפולני-ליטאי |
| מקום קבורה |
 לובלין, פולין |
| תקופת הפעילות |
? – 17 בנובמבר 1573  |
| תחומי עיסוק | תלמוד, הלכה, פרשנות המקרא |
| רבותיו |
יצחק קלויבר, קלמן הברקשטן |
| תלמידיו |
מרדכי יפה, משה מת, יהושע פלק כץ |
| חיבוריו | "חכמת שלמה" ו"ים של שלמה" |
  | |
בפי בני הדור שלאחריו מתואר רש"ל כגדול דורו גם בהשוואה לבני דורו הגדולים רבי יוסף קארו והרמ"א. כך כתב עליו ההיסטוריון היהודי הנודע בן התקופה דוד גנז, בכרוניקה "צמח דוד" (חלק ראשון שנת של"ג): ”רבי שלמה לוריא מאוסטרא הוא המאור הגדול, נזר ישראל, מופת הזמן, אשר לאורו ילכו בני עמנו ומימיו שותין כל תפוצות ישראל. ושמעו יצא בכל העולם, והעמיד תלמידים הרבה, והפליג על כל אנשי דורו, וחיבר חיבורו הגדול על כל שיטת התלמוד, אשר אין ערך לגדלו לעומקו ולחריפתו, וקרא אותו ים של שלמה...”.[1] היסטוריון תולדות עם ישראל משה אביגדור שולוואס מעמיד את רש"ל עם רמ"א בשורה אחת ומגדיר כך את ההבדל ביניהם: ”הרמ"א ייצג בדורו את הצד הקודיפיקאטורי בלימוד התורה, את הצד התיאורטי ייצג בן זמנו וקרובו המהרש"ל”.[2]
רש"ל נהג למתוח ביקורת על רעיונות ואישים שחרגו מן השורה לפי הבנתו, בשל גדולתו בתורה יראו בני דורו מפניו אך הוא לא מצא מנוחה במקומות רבנותו ונדד ממקום למקום. במהלך נדודיו הקים ישיבות בערים שונות, ולשמו דבקו כינויים לפי מקומות מגוריו. כך נקרא במקורות שונים: רבי שלמה מאוסטראה ורבי שלמה מליטא.[3]
רש"ל היה בן לשושלת רבנים ממשפחת לוריא שהייתה מפורסמת ומיוחסת לרש"י וממנו לדוד המלך. אביו רבי יחיאל לוריא כיהן כרב ואב"ד סלוצק; בנו של רבי אברהם לוריא שכיהן כאב"ד בבריסק דליטא; בנו של רבי יחיאל לוריא רבה הראשון של בריסק הידוע בשמו; בנו של רבי אהרן לוריא אב"ד היילברון מגדולי רבני אשכנז (אביו של רבי יוחנן לוריא ונינה של הרבנית מרים שפירא).
רש"ל נולד ככל הנראה בבריסק דליטא, אביו נפטר בצעירותו והוא התגורר בבית סבו, אבי אמו, הרב יצחק קלויבֶר מוורמייזא[4] שכיהן כרב בפוזנא, מפיו למד תלמוד. על שם סבו-רבו זה, חתם רש"ל לעיתים בכינוי שר יצחק[5] או שלמה ר' יצחק.[6]
בגיל 25 נישא לבתו של רבי קלונימוס ירושלמי (ישנה מסורת ששמה היה ליבקא[7]), שיש המזהים אותו עם רבי קלמן הברקשטן.[8] לאחר נישואיו, עמד בראשות הישיבה בבריסק. הוא שימש בעיר גם כדיין וסידר בה גט בשנת 1539. רש"ל נחשב בשל תקופת כהונתו בבריסק, כאחד הראשונים שהביאו את לימוד התורה ליהדות ליטא כולה.[9]
בשנת 1544, נבחר לכהן כרבה של אוסטרוה שבווהלין במקום חמיו, הרב קלמן הברקשטן שעבר לכהן כאב"ד בריסק דליטא. רש"ל כיהן במקום חמיו גם כראש הישיבה באוסטרוה. בצו מלכותי הוא התמנה כרב הכולל של ווהלין כולה. במשך תקופת כהונתו באוסטרוה, עשה תקופה קצרה בליטא.
לעת זקנתו, בשנת 1553, עבר לכהן כאב"ד וראש ישיבה בלובלין. בתחילה כיהן כראש הישיבה מיסודו של רבי שלום שכנא מלובלין, אך לאחר מחלוקת עם רבי ישראל בנו של רבי שלום שכנא על רקע היחס לשיטת ה'חילוקים', נאלץ לעזוב את הישיבה והקים ישיבה משלו. רבים מתלמידיו בישיבה זו היו תלמידי חכמים גדולים בדור שלאחריו, חלקם המשיכו אחריו את המאבק בשיטת הפלפול. בית הכנסת שלו בלובלין התאפיין במנהגים ייחודיים,[דרושה הבהרה] ארכו היה ל"ו (36) אמה ורחבו ל"ב (32) כמניין לולב, ובחג הסוכות היו בני הקהילה מקיפים את בית הכנסת בסמוך לכותלי המבנה מבפנים עם ארבעת המינים בידיהם. עזרת הנשים מוקמה מעל בית הכנסת והקיפה את שלושת כתליו: הצפוני, הדרומי והמערבי.
כתב הרב חיד"א בספרו "שם הגדולים" שמינה רש"ל אדם שיבוא לביתו מדי יום להוכיחו כאחד מן ההמון, כדי שיחזור בתשובה.
המהרש"ל היה בן תקופתו וקרוב משפחתו של הרמ"א, הם קיימו ביניהם התכתבות מקיפה, שהגיעה לעיתים להתבטאויות חריפות, אך שררו כבוד והערכה בין השניים ויש אף עדויות לכך שקראו זה את כתביו של זה עוד לפני שיצאו לדפוס. מפורסם במיוחד דיונם האם מותר ללמוד פילוסופיה[10]. אף על פי ששניהם היו מוערכים ביותר, ורוב הפוסקים בדורם היו מתלמידי המהרש"ל, יש נטייה ברורה לפסיקה בעקבות הרמ"א. השל"ה כותב שראוי ליראי שמים להחמיר על עצמם כמהרש"ל נגד הרמ"א. הוא נודע בכתיבתו החריפה והביקורתית כלפי רבני דורו, ואף כלפי ראשונים.
.jpg)
המהרש"ל נפטר בלובלין בגיל 63, בי"ב בכסלו ה'של"ד (1573). על מצבתו נחקק מצדה האחד:
פה מונח אביר האבירים
מלך על כל חכמי המורים
מאור הגדול שהאיר לישראל לדור דורים
בספרי ים של שלמה ושאר באורים
שמו נודע בסוף העולם בכל שערים
הרביץ תורה והרבה תלמידים
ומצדה השני:
הרבה תלמידים בכל העולם
צדיק וחסיד בכל מעשיו ההדורים
הרב הגאון הגדול מופת הדור מהר"ר שלמה לוריא בהרב הגאון מוהר"ר יחיאל לוריא זצ"ל
נתבקש בישיבה של מעלה לד"ת ולהלכה יום י"ב כסליו שנת נפלה עטרת ראשנו וכבה מנורה הטהורה
ת.נ.צ.ב.ה.— [11]
בין תלמידיו נמנו:
למהרש"ל ולאשתו ליפקא בת רבי קלמן הברקשטן נולדו שישה ילדים:
מהרש"ל היה מעמיק ביותר בנידוני הלכה, וכתב על עצמו כי קודם שפסק הלכה, ”דרשתי וחקרתי היטב בשבע חקירות ובשבע בדיקות אחר כל מקור וחוצב ההלכה בתכלית היגיעה והעיון ובמעט שינה, ברוב שיחי עם חברי ותלמידי יותר מכולם; ... לא הנחתי שום מחבר שלא עסקתי בעיוני קודם חיתום גזר דין”[13]. את חיבורו ההלכתי, "ים של שלמה", כתב במשך שנים ארוכות. בהקדמתו הוא מספר[14]: ”...התחלתי לחבר מסכת יבמות, ובשתי שנים לא הגעתי אלא לחצי המסכתא; ועל כתובות יגעתי שנה תמימה, ולא הגעתי אלא לשני פרקים; ו[ב]פרק 'מצוות חליצה' עסקתי חצי שנה ויותר”.
מהרש"ל לא ראה בעין יפה קודיפיקציה הלכתית מוחלטת, שאין מקום לערער עליה; מסיבה זו מתח ביקורת על ספרי הרמב"ם ועל חיבורי גדולי דורו, השולחן ערוך והגהות הרמ"א עליו, וטען כנגדם שאין לפסוק הלכה בקצרה בלא לבאר את מקורות הפסק. בשונה משיטתם, הוא בספרו הביא את שיטות כל הפוסקים הדנים באותו העניין, ”קדמאי אמצעי ובתראי, פוסקים ומחברים ומנהגים, הלכה, בעלי תשובות, כתבים, אגרת, קובצים וליקוטים, כדי שלא יבוא בעל דין לחלוק ולומר: ... אלמלי ראה מחבר זה דברי הספר או אגרת תשובה של הרב ההוא, לא נקט לבו לחלוק, ובוודאי היה חוזר מדבריו. ובזאת יראתי והבאתי כל הדעות, קדמאי דקדמאי ובתראי דבתראי, בלי נשאר אחד מהם, מן כל הראיות שלי באר היטב - ולא נשאתי פנים לשום אחד מהם...”[15].
עוד כתב כנגד ה"שולחן ערוך" של רבי יוסף קארו, וחלק על דרכו לפסוק הלכה לפי זהות הפוסק ולא לפי אומדן שכלי של דבריו; רבי יוסף קארו סמך ללא יוצא מן הכלל על הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, אולם המהרש"ל טען כי מאז חיתום התלמוד אין שום חיוב להיצמד לפסיקה של רב מסוים אלא עדיף לשקול את דברי כל אחד ולהכריע בכל מקרה לגופו לפי ראות עיני הפוסק. בדרך זו נהג המהרש"ל גם בספרו. הוא הוסיף וכתב שכיוון שלפי הקבלה היו כל נשמות עם ישראל נוכחות במעמד הר סיני בעת קבלת התורה, הרי שלכל אחד יש את הזכות והיכולת ללמוד את התורה לפי הבנתו (בהתאם לדברי חז"ל בספרות התנאים והאמוראים, שמהם אין לסטות) ולפסוק הלכה לפי שיקול הדעת[16]. בהתאם לדעתו, כתב גם כי כאשר הלכה מסוימת לא נפסקה בתלמוד, או שהסתפקו בה אמוראים ולא העלו מסקנא ברורה בנידון, הרי לכל חכם ישנה רשות להביא ראיה להכרעת הספק, ואם ראיתו נכונה יש לנהוג בהתאם לדעתו. אולם כאשר התלמוד עצמו מניח את השאלה ב"תיקו" - הרי זאת משום שלדעתו אין כל פתרון לבעיה זו, וממילא אין להכריע בספק זה אפילו בראיות גמורות ממשנה וברייתא או מסברא, לפי שהכרעה זו היא כנגד דעת עורכי התלמוד, רבינא ורב אשי[17].
בספרו "חכמת שלמה" [18]מצויים תיקוני גרסאות לתלמוד הבבלי לאור עיוניו בו. הספר נדפס לראשונה בשנת 1581 או 1587,[19] ומאז מהדורת אמשטרדם תקט"ו בכל מהדורות התלמוד הבבלי שבדפוס. במהדורתו המקורית כלל הספר הגהות רבות מאלו שבדפוסי התלמוד, ואולם לאחר שתוקן חלק מטקסט התלמוד לפי הגהותיו, הושמטו אותן הגהות מהספר שנדפס בסוף כל מסכת ולכן הספר שלפנינו מצומק יחסית לגרסת המקור. לעיתים נגרמו שגיאות בשל העתקה לקויה של גרסאותיו, או תיקון טעויות בשורה אחרת מזו שאליה התכוון רש"ל.
היינריך גרץ מכנה את רש"ל לאור חידושיו ופלפוליו, ”רבנו תם של המאה ה-16”, ואולם לדעת אייזיק הירש וייס, הגדרה זו חוטאת לאמת, כי בניגוד לשיטתו העיונית של רבנו תם שהשתדל להעמיד את גרסאות הגמרא שלפניו וליישבן, ברר רש"ל בין הגרסאות וקבע את נוסח הגמרא לפי עיונו.[20]
המהרש"ל תכנן את כתיבת הספר "ים של שלמה" כספר מסכם לפסיקת הלכה, על פי סדר מסכתות הגמרא. חיבורו בוחן את הנושאים החל ממקורותיהם הראשוניים, דרך הראשונים ועד למנהגים שבתקופתו. לדעתו חתימת התלמוד היא התקופה הקובעת שאין לחלוק על חכמים שחיו לפניה, אך אין בעיה לחלוק על מי שחי אחריה. לפיכך, לא נמנע מלחלוק גם על ראשונים.
מאפיין נוסף שמצוי בכל כתביו וכן בכתבי תלמידיו הוא החשיבות שהוא נותן למנהגי אשכנז כמרכיב בשיקולי פסיקת ההלכה.
בשל ההיקף העצום של העבודה, לא הצליח המהרש"ל לסיים את החיבור על כל הש"ס, ובהקדמתו למסכת יבמות הוא כותב:
כשתי שנים לא הגעתי במסכת יבמות אלא לחצי המסכת, ועל כתובות יגעתי שנה תמימה ולא הגעתי אלא לשני פרקים, ובפרק מצות חליצה עסקתי חצי שנה
למרות שמטרתו המקורית של המהרש"ל הייתה לכתוב ספר הלכה, כיום הוא נלמד בעיקר כספר פרשנות על הגמרא, וההתייחסות אליו כפוסק היא שולית יחסית.
לא כל החיבור הגיע לידינו. שבע מסכתות נמצאות בידינו, ואף בהן ישנם חלקים חסרים: ביצה, יבמות, כתובות, גיטין, קידושין, בבא קמא וחולין. כמו כן, ברור מכתביו ומציטוטי תלמידיו שנכתב פירוש על עוד 9 מסכתות, שזהותן נתונה במחלוקת בין החוקרים. בספרייה הלאומית קיים כתב יד של חיבור על בבא בתרא שמשערים שהוא ים של שלמה.[21] ישנן גם שמועות על גילוי ים של שלמה על מסכת שבת, אחת המסכתות שספרו ים של שלמה עליהן מצוטט בכתביו,[22] אך הן לא הוכחו.
התקבלות הספר הייתה הדרגתית, כאשר הדפסתו הראשונה הייתה הדפסת החלק על בבא קמא בלבד בשנת שע"ו (1616) בפראג, כאשר המו"ל היה אליעזר אלטשול. ספרי ים של שלמה על מסכתות ביצה וחולין נדפסו בקרקוב בשנים שצ"ג - שצ"ו (1636-1633). שאר הספר נדפס מאה שנים לאחר מכן, במספר דפוסים בגרמניה של המאה ה-18. זאת בניגוד להדפסת חכמת שלמה, תשובות המהרש"ל ושערי דורא זמן קצר יחסית לאחר כתיבתם[23].
כמו כן, כתב המהרש"ל שו"ת "תשובות מהרש"ל", שמצוטט רבות על ידי הפוסקים המאוחרים לו; הגהות על פירוש רש"י לתורה בשם "יריעות שלמה"; הגהות על ספר "שערי דורא" לר' יצחק מדורא בשם "עטרת שלמה"; הגהות על הסמ"ג בשם "עמודי שלמה"; וכן הגהות על הטור.[24]
כתב גם זמירות לשבת ולמוצאי שבת יחד עם פירוש עליהן. בפירושו כלולים גם הלכות ומנהגים רבים, כגון המנהג לארח תלמידי ישיבה לסעודות שבת.
חיבר גם כתבים בקבלה: פירוש על האילן הגדול שמבוסס על שערי אורה, פירוש על פרק ס"ז בתהילים בשם מנורת זהב טהור (שייתכן שהוא היצירה היחידה של המהרש"ל שיצאה לאור בחייו), וכן קטעים קבליים בזמירות שכתב.
שלמה בן יחיאל לוריא (1510?-1573?), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
