Loading AI tools
יכולת קוגניטיבית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קֶשֶב או תְּשׂוּמַת לֵב הם יכולות קוגניטיביות של הפרט להתמקד ולהתרכז במידע שרלוונטי לו בזמן נתון, לצורך עיבוד מנטלי ופיזי הדרוש לו להשגת מטרה ספציפית מועדפת. הקשב נועד למנוע את הצפתה של מערכת עיבוד המידע במוח במידע לא רלוונטי שמגיע מהחושים ומהזיכרון[1][2].
המונח קשב מתייחס לאוסף של יכולות קוגניטיביות המאפשרות ליצורים חיים להתמודד עם כמויות המידע העצומות המציפות את המערכת החושית ולהשתמש בו לצורך התנהגות הסתגלותית ומכוונת מטרה[3]. זהו תהליך מורכב ודינמי של בחירת הדברים שאליהם חשוב לשים לב, שיש לעסוק בהם וכדאי לזכור אותם מרגע אחד למשנהו[4]. הבחירה נעשית על ידי שקלול ערך וסבירות של התוצאות האפשריות ומתן עדיפות לתוצאה המיטבית ברגע נתון[5].
אופן וטיב המעורבות של הקשב בתהליך עיבוד המידע נתון למחלוקת[6]. גישה אחת רואה בקשב מצב של ערנות או דריכות, המאפשר לבעל החיים לאתר גירויים מהסביבה. על פי גישה זאת הקשב גורם לשפעול כללי המכוון לקליטה של קלט[6]. מהבחינה הזו ניתן להתייחס לקשב כצעד המכין לתפיסה, משום שהוא מביא לידיעתו של האדם את קיומם של הגירויים בסביבתו כדי שהתפיסה תוכל לפענח את המשמעות שלהם[7]. או במילים אחרות, הקשב מסייר בעוד שהתפיסה מגלה[7].
עם זאת, האדם מסוגל למקד את הקשב שלו רק בחלק קטן מאוד מתוך כמות הגירויים העצומה שבה הוא מוקף בכל רגע נתון[8]. בהתאם לכך, הקשב נתפס גם כתהליך המאפשר ברירה של חלקים ספציפיים מהקלט החושי מתוך גירויים מתחרים רבים[9][6]. מבחינה זו ניתן לראות בקשב מצב תודעתי של התחברות בדומה למכשיר רדיו המכויל לתדר מסוים. האדם קולט רשמים ממקור כלשהו באמצעות חושיו השונים. בנוסף, האדם ממיין את הרשמים שנקלטו לצורכי עיבוד שונים, רגשיים ושכליים. כאשר החלל מוצף שידורים בתדרים שונים ועל ידי הפניית קשב לתדר אחד, האדם חוסם קליטת שדרים בשאר התדרים. כאשר הקשב מופנה לעבר גירוי מסוים, הוא נוטה להגביר את המהירות והיסודיות שבה הוא מעובד בהשוואה לגירוי שכלפיו לא מופנה קשב[10]. אנשים רבים נוטים לתפוס את המושג "מיקוד קשב" כפעולת הכוונון של עדשת מצלמה לצורך קבלת תצוגה חדה של עצם כלשהו הנמצא במנוחה[4].
המודעות לתכנים מנטליים יכולה להתקיים ברמות שונות ובדרכים מגוונות[11]. באופן כללי, ניתן לחלק את פעילות האורגניזם לשלושה שטחים: שטח הפעילות הלא מודעת, שטח ההכרה המעורפלת ושטח ההכרה הברורה. מבין שלושת השטחים הללו, הקשב משתייך לשטח ההכרה הברורה, אשר מתייחס לחשיבה המודעת של האדם[7]. עם זאת, האדם יכול גם להבחין במעורפל בהרבה מן המתרחש מחוץ לשטח הקשב שלו ברגע מסוים[7]. מודעות חווייתית (Experientially conscious content) כוללת את אותם תכנים אשר משפיעים על המצב הסובייקטיבי של האדם, אף על פי שהם לא בהכרח תופסים את תשומת ליבו[11]. היא מתאפשרת משום ששטח ההכרה המעורפלת הוא נרחב וכולל את ההרגשה של האדם, חישת המקום שבוא הוא נמצא, מערך במצב-מטרה של הפעולות שבהן הוא עוסק ועוד עניינים שברקע[7].
יש הרואים את הקשב במובן פנימי יותר, המתייחס למצב מנטלי של ריכוז או מאמץ המאפשר להתמקד במטלה מסוימת[6]. כלומר, כמנגנון סינון המאפשר מתן עדיפות לעיבוד מידע רלוונטי על פני מידע שאינו רלוונטי למטלה[2]. קשר זה בא לידי ביטוי בין היתר בעקבות ההתבססות של יכולת החשיבה על זיכרון העבודה. הקושי האנושי לעסוק בבעיות המורכבות ממספר גדול של משתנים נובע ממגבלת הקיבולת של זיכרון העבודה[12]. אצל מרבית בני האדם זיכרון העבודה יכול להכיל כשבעה פריטים, כאשר הקשב הוא אחד הגורמים המשפיעים בצורה משמעותית על קיבולת זו[13].
מערכת הקשב מעורבת בין היתר גם בשליטה על המחשבות, הרגשות וההתנהגות[14]. יש לה תפקיד משמעותי ביחסי גומלין בין רגש וקוגניציה. למנגנוני הקשב יש תפקיד מרכזי בהתפתחות השליטה העצמית[15][14]. למשל, הקשב הוא הבסיס ליכולת הפעלה של אינהיביציה (עכבה), פיתוח של אסטרטגיות לפתרון בעיות ובקרה עצמית[15]. בהקשר זה, היכולת ליצור ולשמר חוט מחשבה פנימי ללא תלות במציאות החיצונית, משחררת את האדם מהמגבלות של תגובה לאירועים סביבתיים מיידיים בלבד[16].
חשיפה חוזרת ומתמשכת לגירוי מסוים מובילה להביטואציה (התרגלות), המאפשרת את מיקוד משאבי הקשב בגירויים החדשים בסביבה. ההביטואציה היא אחד מצורות הביטוי ההתנהגותי של למידה לא הקשרית, כך שהפחתת עוצמת התגובה שמעורר הגירוי מעידה על למידתו[12].
ערך מורחב – עכבה סמויהעכבה סמויה היא היכולת להוציא מהמחשבה המודעת גירויים שנחוו בעבר כלא רלוונטיים[17], או היכולת של המוח לסנן גירויים לא רלוונטיים[18].
העכבה הסמויה היא מנגנון של אינהיביציה קוגניטיבית[17].
במסגרת של התניה קלאסית העכבה הסמויה משקפת תהליך למידה שבו גירוי נייטרלי מוצג ללא תוצאות חיוביות או שליליות. בפרדיגמה של עכבה סמויה, הצגתו של גירוי בודד ללא גירויים נוספים מעכבת את יצירתם של קשרים עתידיים בין גירוי זה לגירויים אחרים[19].
ערך מורחב – אוטומטיות (למידה)ביצוע ראשוני של פעולה מסוימת על סמך חיקוי או הנחיות יכול להיות איטי ומביך. שלב זה של תהליך הלמידה מצריך משאבי קשב רבים ולכן האדם העוסק בו לא יהיה פנוי לעבד ולהגיב לגירויים אחרים בסביבה. ככל שהפעולה מתורגלת יותר, כך היא מצריכה פחות משאבים קוגניטיביים. כתוצאה מכך היא מתבצעת באופן שוטף יותר ומאפשרת ביצוע של פעולות נוספות במקביל[20].
פעולות אוטומטיות אינן דורשות הפעלת קשב. עם זאת, האוטומטיות של פעולה מסוימת נרכשת באופן הדרגתי על ידי למידה ואימון. על כן ישנו רצף של מידת האוטומטיות בהתאם לרמת המיומנות שהושגה בתחום הרלוונטי. בעוד שביצוע של פעולות חדשות מצריך לרוב הפעלה של קשב מלא, ביצוע של מטלות מוכרות מצריך פחות משאבי קשב.
לדוגמה, האוטומטיות באה לידי ביטוי בנהיגה. בשלבי הלמידה הראשונים על הנהג להתרכז באופן מודע בכל פעולה ובכל אירוע שמתרחש בכביש. עם הניסיון הנהיגה נעשית אוטומטית עד כדי כך שלעיתים נוסעים כברת דרך שבסופה לפעמים לא זוכרים את הנסיעה, כאילו כלל לא הייתה תשומת לב לנעשה בכביש ולתפעול הרכב.
אפקט סטרופ מדגים כיצד שתי מיומנויות שונות של אותו האדם יכולות להיות ברמת אוטומטיות שונה. מבחינת מודעות, "אפקט סטרופ" קשור למנגנוני הקשב, כאשר למעשה נדרש מאיתנו לבצע inhibition in attention, זאת אומרת, עיכוב לגירוי שתופס את הקשב ותשומת ליבנו. במקרה של האפקט, התוכן הסמנטי של המילה תופס את תשומת ליבנו במידה יותר גדולה, ואנו נדרשים להתעלם ממנו, ולהבחין בשם של צבע הגירוי[21].
ערך מורחב – הישגים אקדמייםהישגים אקדמיים הם תוצאות תפקודו של האדם בתחומי הדעת הנלמדים במוסדות כמו בית ספר או אוניברסיטה[10]. בהקשר זה, הקשב חיוני לזכירת החומר שמועבר בהרצאות[22].
כמו כן, מיומנויות הקשב של ילדים יכולות להשפיע על הנכונות שלהם לחקור וללמוד, כמו גם על המידה שבה הם ירגישו חוסר יכולת או תסכול בבית הספר[14]. בהתאם לכך, הפרעת קשב יכולה להשפיע על התפקוד האקדמי. למעשה, היא עלולה לגרום לקשיים בתפקוד האקדמי[23] ובמקרים רבים היא מקושרת לבעיות בבית הספר[24].
בנוסף, נמצא שבעקבות האופי המוגבל של משאבי הקשב האנושיים, רמת הריכוז של סטודנטים בהרצאה יורדת עם חלוף הזמן ואיתה יורדת יכולת הקליטה של חומרי הלימוד. כלומר, ככל שמתארך זמן השיעור כך הסטודנטים מרוכזים פחות ומפנימים פחות חומר מתוך ההרצאה[22].
קולטני החישה קולטים באופן מתמיד את אנרגיות הגירוי התואמות שלהם ומספקים כמויות עצומות של מידע אודות הסביבה[9]. עם זאת, בעקבות צווארי בקבוק בחשיבה האנושית היכולת של האדם לעבד את כל המידע שהוא מקבל היא מוגבלת[9]. הקשב הוא היבט חשוב של תהליך עיבוד המידע החושי[6] והוא בא לידי ביטוי בכל מערכת החישה. עם זאת, בקרב דוברי עברית קיימת לעיתים נטייה לקשר את הקשב בעיקר לחוש השמיעה משום שהתרגום העברי למונח "attention" לקוח מהשורש ק.ש.ב המרמז על האזנה לגירויים קוליים.
.jpg)
הקשב השמיעתי מתייחס לגירוים שנקלטים על ידי מערכת השמיעה. בקשב שמיעתי ההתמקדות היא בעיקר לתכונות הפיזיקליות של הצליל. הקשב השמיעתי מאפשר הפקת משמעות ממלל דבור בשעת שיחה, הרצאה וכולי. תהליכי הוראה רבים מתבססים על למידה במסגרת שיעורים פרונטליים שבהם התלמיד נדרש להאזין לדברי המורה.
בחיי היום יום הקשב השמיעתי יכול לשמש להתמצאות בסביבה ולהתרעה בפני סכנות. למשל, שמיעת מכוניות הנמצאות מחוץ לטווח הראייה יכולה לתרום לבטיחות בדרכים, אזעקה מאפשרת לאדם להגיע בזמן למקום בטוח וכולי.
יש להבדיל בין קשיים בקשב השמיעתי אשר מתייחסים לתהליכי התפיסה והעיבוד, לבין לקות שמיעה המתבטאת באובדן חלקי או מלא של יכולת השמיעה ברמת הקלט החושי.
ערך מורחב – קשב חזותי
הקשב החזותי מתייחס לחוש הראייה והוא מעורב בעיבוד המידע של הזיכרון האיקוני. כמו כן, הוא ממלא תפקיד בתפיסה מרחבית.
האופן שבו הקשב מופנה או מכוון לגירוי בשדה הראייה מכונה המבט הקישבי (Attentional gaze)[9]. התזוזות של ה"מבט הקישבי" אומנם דומות לתנועות עיניים, אך אין ביניהם התאמה מלאה. אחד ההבדלים ביניהם בא לידי ביטוי בכך שהקשב החזותי יכול להתמקד בכל מקום בשדה הראייה, ללא תלות באזור שבו העיניים מתמקדות. לא רק זאת, אלא שהמבט הקשבי יכול לזוז מהר יותר מהעיניים והראש[9].
מיומנויות ויכולות רבות מתבססות על הקשב החזותי. למשל: תפיסה חזותית, קריאה וכולי.
יש להבדיל בין קשיים בקשב החזותי המתייחסים לתהליכי התפיסה והעיבוד לבין לקויות ראייה המתייחסת לפגיעה ברמת הקלט החושי.
כאשר נשמע צליל מסוים, ישנה נטייה לנסות לאתר באמצעות הראייה את מיקומם של האירועים או העצמים שהפיקו את הצליל[9].
לכידה חזותית (Visual capture) היא תופעה שבה הקשב מתמקד בגירוי חזותי באופן שגורם לאשליה של איתור המיקום של גירוי קולי[9].
לדוגמה, בהופעה של פיתום המדובב בובה, נוצרת בקרב הקהל האשליה שמקור הדיבר הוא בבובה ולא באדם שמפעיל אותה. הפיתום מצליח ליצור אשליה זו משום שהוא ממזער את תנועות שפתיו ומדגיש את תנועות הבובה. כך הוא מסב את תשומת הלב החזותית של הצופים אל עבר הבובה ומגדיל את הסיכוי שהם ייחסו לה את מקור הדיבור שהוא מפיק בעצמו[9].
ניתן להתנסות באפקט זה כאשר מציבים שתי טלוויזיות שמשדרות את אותה התוכנית זו ליד זו. יש לכבות את הקול באחת ואת הצג בשנייה. אם עומדים במצב זה מול הטלוויזיות, ייווצר הרושם שהטלוויזיה שהמסך שלה דולק היא מקור הקול, אף על פי שהרמקולים שלה כבויים. אפקט זה ימשיך גם כאשר יגדל בהדרגה המרחק בין המכשירים. זאת הסיבה לכך שהצופים באולם קולנוע מיחסים את מקור הקולות לדמויות שעל המסך ולא לרמקולים שעל הקיר[9].
_(16279603865).jpg)
.jpg)
לזיכרון העבודה יש קיבולת מוגבלת לכמות המידע שהוא מסוגל לעבד ברגע נתון. המספר הקסום שבע, פלוס או מינוס שתיים מתייחס לכמות יחידות המידע שרוב האנשים יכולים להחזיק בזיכרון העבודה שלהם ברגע מסוים - זהו צוואר בקבוק משמעותי בתהליכי החשיבה האנושית. מגבלה נוספת מתקיימת על כמות הזמן שבה ניתן להפעיל את משאבי הקשב בצורה רצופה. משום ששימור הקשב מתבסס על משאבים קוגניטיביים מוגבלים, משאבים אלו יכולים להתרוקן בעקבות שימוש רציף, באופן שיפגע ביכולת להמשיך ולשמור על ריכוז לאורך זמן[22].
יכולת העיבוד המוגבלת של מערכת התפיסה, מציבה בעיה חישובית מורכבת עבור בני אדם ואורגניזמים אחרים[2]. כדי להתמודד עם מגבלה זו יש לווסת בקפדנות את שטף המידע המגיע מהקלט החושי למודעות[8]. בהקשר זה, הפניית הקשב היא היכולת להזיז את הקשב ובכך לבחור את הגירוי הרצוי[3].
הוויסות של תפקודי הקשב מערב חלקים מהמערכת החושית ואזורים מוחיים הקשורים לעיבוד מידע משוכלל יותר כמו שפה, זיכרון ורגשות[14]. ניתן להפנות את הקשב בפן המרחבי, במשך הזמן ובין החושים השונים[10]. עם זאת, אנו נוטים ליתן את דעתנו על דברים מסוימים יותר מאשר על דברים אחרים[7].
בהקשר זה, ישנם גורמים רבים אשר יכולים להשפיע על מידת תשומת הלב המופנית כלפי גירוי מסוים בסביבה[9].
את הגורמים האלו ניתן לחלק לשני סוגים עיקריים[8][7]:
חלוקה זו מקבילה לתהליכי עיבוד מלמטה-למעלה ומלמעלה-למטה, כאשר הכיוון "למעלה" מתייחס למוח, שנמצא במערכת העצבים המרכזית, בעוד שהכיוון "למטה" מתייחס למערכת החישה, אשר מחוברת למוח באמצעות מערכת העצבים ההיקפית.
בתנאים מסוימים, לכידה שמקורה בגירוי גוברת על הבחירה מכוונת-המטרה של האדם[8]. עם זאת, תהליך עיבוד המידע של מערכת העצבים יכול להיות מושפע הן מתהליכים מסוג מלמטה-למעלה והן מתהליכים מסוג מלמעלה-למטה[2]. האיזון בין שני תהליכים אלו מאפשר לאדם לתפוס את העולם ולחוות אותו, בדרך שמאפשרת לו להתאים את עצמו בצורה מיטבית לסביבה הפיזית והחברתית שבה הוא חי[8].
הקשב הוא נייד ובולש ולכן תמיד הוא מחפש משהו לבדיקה. בנוכחות מצב חדש הוא נוטה לעבור מחלק אחד למשנהו ובשעה שהאדם שוכב במיטתו ועיניו עצומות, מתגלה ניידותו של הקשב בהתחלפותן המהירה של מחשבות ודמויות[7]. משום שלחשיבה המודעת יש קיבולת מוגבלת, ההתמקדות בחוט מחשבה או גירוי מסוים, באה על חשבון העיבוד של חוטי מחשבה או גירויים אחרים[16]. קשב סלקטיבי הוא היכולת לתת העדפה לעיבוד של המידע הרלוונטי על חשבון מידע שאינו רלוונטי[3]. הקשב הסלקטיבי מאפשר למידע רלוונטי להנחות את ההתנהגות של האדם, תוך כדי צמצום ההשפעה של מידע מסיח או לא רלוונטי[25]. פעולה זו של הפניית הקשב לגירויים המתאימים בלבד מכונה "סינון" (Filtering)[9]. למעשה, על פי מודל הפילטר של ברודבנט, הסינון מתרחש בשלב מוקדם בתהליך, הקודם לשלבי הפקת המשמעות[8].
הקשב הסלקטיבי משפיע על אופן התפיסה של גירויים שונים. דברים שאליהם מופנה הקשב נתפסים באופן חד וברור. בנוסף, קל לשלוף אותם מהזיכרון במועד מאוחר יותר. לעומת זאת, שאר הדברים פחות מובחנים וקשה לזכור אותם[9]. בנוסף לברירת הגירויים מהעולם החיצוני, ניתן להפנות את מוקד תשומת הלב גם למחשבות ותהליכי עיבוד מידע פנימיים[16]. דוגמה לכך היא הנטייה לנדידת מחשבות.
במהלך החיים, האדם צובר ניסיון שמאפשר לו ללמוד מה ראוי לתשומת לב ומה לא. על ידי כך מתפתחים הרגלי-קשב לצד הרגלי אי-קשב[7]. לדוגמה, נהגים נוטים לקנות לעצמם את ההרגל להקשיב לרעשי המנוע של המכונית, כדי לוודא שהרכב פועל כשורה ושאין רעשים אשר עלולים להצביע על תקלה[7]. כמו כן, אנשים שמתמחים בתחום מסוים יכולים לפתח הרגלי קשב שרלוונטיים לעיסוק שלהם. למשל, חוקר בבוטניקה נעשה קשוב לדברים שיהיו בלתי-בולטים בעיני אנשים אחרים, כמו החזזית שעל גזעי העצים[7].
הרגלי הקשב מתחילים להתגבש כבר מגיל צעיר כחלק מתהליך החיברות. הם מכים שורשים בילד בהשפעתם של אנשים אחרים בסביבתו, אשר מראים לו מה נחשב בעיניהם כראוי לתשומת לב. עם הזמן הוא נעשה בקיא בדברים הידועים לאחרים וקונה לו ידיעות לפי המסורת[7].
ברמה הקוגניטיבית, אחד הגורמים המשפיעים על האופן שבו האדם מפנה את תשומת לבו לגירויים מסוימים בסביבה היא הסכמה[26]. זאת משום שהסכמה יוצרת מערכת של ציפיות[27] וציפיות יכולות להשפיע על אופן הפניית הקשב[9]. על פי רוב הסכמות מתפקדות כסוג של מסנן, אשר מאפשר רק למידע שתואם אותן להירשם בתודעה[26].
המצב הרגשי יכול גם הוא להשפיע על הכוונת הקשב. למשל, בשעה שאדם כועס על זולתו או מואס בו, הוא נוטה לשים לב למגרעותיו יותר מבזמן אחר[7].
תשומת ליבו של האדם נוטה להימשך אחרי גירויים שהוא מיחס להם משמעות רבה. דוגמה לכך היא אפקט מסיבת הקוקטייל.
"אפקט מסיבת הקוקטייל" (Cherry 1953) קרוי על שם התופעה שבה אדם הנמצא במסיבת קוקטייל יזהה את שמו באופן לא רצוני, גם אם הוא נאמר בקול חלש ומרוחק בחדר המלא קולות שיחה של אנשים אחרים.
עם זאת, האפקט מתייחס באופן כללי ליכולת של האדם לקלוט גירויים ספציפיים שהם בעלי חשיבות פוטנציאלית גבוהה באופן חד ומידי, גם כאשר הוא בסביבה רועשת ומרובת גירויים. מלבד שמו של האדם, אפקט זה יכול להתרחש גם כתגובה למילים משמעותיות אחרות (כמו "הצילו") או צליל בולט (כמו פיצוץ או ירייה).
הפניית קשב אוטומטית לגירויים חשובים יכולה לסייע בהתמודדות עם מצבים של היצף מידע.
אפקט זה מדגים את ההשפעה של עיבוד קדם-קשבי לצליל האודיטורי. כלומר העיבוד העיקרי מחייב קשב, אך ישנו עיבוד בסיסי גם ללא קשב והמערכת מעבירה את האינפורמציה לעיבוד קשבי רק אחרי סינון על סמך בולטות הפיזיקאלית של הצליל (כמו הירייה) או על סמך משמעות סמנטית חשובה.
גירויים העולים בקנה אחד עם ההתעניינות שישנה לאדם ברגע מסוים, או לפעילותו בשעת עשייתה עשויים למשוך את תשומת ליבו במיוחד[7]. למשל, תשומת ליבו של האדם לפריטים שמוצגים בחלון ראווה תלויה ברצונו לקנות דבר מה[7].
ההתעניינות יכולה גם ללבוש צורת שאלה או תהייה[7]. למשל, אם תשאלו את עצמכם אם יש משהו אדום בטווח ראייתכם, מיד יזדקרו לעיניכם הנקודות האדומות שבאותו השטח. באופן דומה תחושות הלחץ שאתם חשים על פני גופכם יתבלטו ברגע שתנסו לבדוק היכן הן נמצאות. זאת משום שכל שאלה עורכת את האדם למציאת תשובה[7].
כפי שנראה בהמשך, ייחודה של ההתעניינות היא שיש בכוחה לא רק לעורר ולמשוך את תשומת הלב של האדם, אלא גם לשמר אותה לאורך זמן.
האדם יכול להפנות (או לא להפנות) את דעתו אל עבר עצם מסוים, קו מחשבה או ביצוע של פעולה מוטורית[7]. כאמור, ישנם מספר מאפיינים של גירויים, אשר יכולים להשפיע על הפניית תשומת הלב של האדם, כאשר הוא קולט מידע חושי מהסביבה החיצונית.
על פי רוב הקשב נוטה להימשך אחרי אירועים בולטים. למעשה, נדיר מאוד שהוא לא יעשה זאת לפחות באופן זמני[9]. זאת משום שאחד הגורמים למשיכת קשב היא הבולטות (Salience) של גירוי מסוים על פני אחרים בממד מסוים. למשל, צבע שונה, בהירות נראית שונה, הטיה שונה' ,תנועה, עומק וכולי. למשל, קל יותר לעקוב אחרי נאום אם הדובר הוא בעל קול שונה פיזיקלית יחסית לרעשי רקע: קול גברי על רקע קולות נשיים, דיבור אנושי על רקע צפצופים, וכולי. לעיתים מכנים תופעה זו Popout (ראו למשל, חיפוש חזותי של טריזמן). המערכת הקוגניטיבית מזהה את הגירוי השונה באופן קדם-קשבי ומושכת את הקשב לשם. המנגנון המוחי לחיפוש על פי מאפיין מערב מפות שונות במח (באזורים הנמוכים של ה-visual cortex), ולכן, אם אני צריך למצוא מאפיין בודד feature based search(אנ'), החיפוש הוא מקבילי, נעשה במפה בודדת, ולכן גם האובייקט היוצא דופן יקפוץ במהרה. לעומת זאת ב-Conjunctive based search(אנ'), כאשר למצוא יוצא דופן בקרב צירוף תכונות, החיפוש הוא מקבילי, לוקח יתר זמן, והיוצא דופן לא מגיח ב-Popout.
בהקשר זה, חוזקו או עצמתו של הגירוי גם הוא גורם חשוב, משום שבהינתן תנאים שווים - גירוי חזק יכול לעורר תשומת לב יותר מגירוי חלש[7]. למשל, יש יתרון לקול רם על פני ריטון בלחש, ולברק אור על פני ניצוץ עמום[7], לגירוי עם קונטרסט נמוך לעומת גבוה. בהקשר החזותי, הגדול של עצם מסוים יכול לפעול בצורה דומה לעוצמה. בהתאם לכך, קיימת נטייה לשים לב לפרטיו הגדולים של נוף לפני שמשגיחים בפרטים הדקים[7].
החזרתיות יכולה לפעול כגורם המושך את תשומת הלב. למשל, כשאדם רוצה להפנות אליו את תשומת לב הקהל הוא עשוי לחזור על קריאותיו מספר פעמים. באופן דומה, חזרתיות על צורה מסוימת בקישוט של בניין יכולה לעשות רושם רב יותר מזה שהיה נוצר אילו הייתה מוצגת לבדה[7].
עם זאת, כאשר גירוי מסוים חוזר ונשנה פעמים רבות, הוא חדל לעורר תשומת לב בעקבות המונוטוניות שלו[7]. "עוורון החזרה" (Repetition Blindness) היא תופעה שבה נבדק מגיב פחות טוב לגירוי שחזר בעבר שוב ושוב ולא היה לו תפקיד בעבר. דוגמה למקרה שבו התופעה תתרחש: על נבדק להגיב למילה מסוימת ולא לאחרת במהלך מספר צעדים. אם אחר כך המילה שהייתה מסיח הופכת להיות מטרה אזי יהיה ביצוע ירוד לאותה מילה יחסית למילים שלא שמשו קודם כמסיחים. תופעה זו יכולה להיות מוסברת על ידי תהליך של הביטואציה או התרגלות לגירוי החוזר.
בעוד שהחזרתיות יכולה לעורר את תשומת ליבנו בתחילה אך להוביל להתרגלות והתעלמות בהמשך, השינוי הוא אחד היתרונות הגדולים ביותר שיכול להיות לגירוי כדי לעורר את תשומת ליבנו[7]. זאת משום שכל דבר חדש, או בלתי שכיח מעורר בנו חשד, או לפחות תשומת לב[7]. למשל, רעש תמידי אמנם יחדל לעורר את תשומת לבינו לאחר זמן מה, אך אם הוא ישתנה מאיזו בחינה, הוא מיד ימשוך עליו בחזרה את תשומת ליבינו[7]. באופן דומה גם עצם נע מסוגל מאוד למשוך את העין כאשר הוא משנה את מקומו במרחב[7].
תופעה זו יכולה להתרחש גם כשגירוי מסוים מפסיק להתקיים באופן פתאומי. למשל, דפיקותיו המתמידות של שעון מחוגים שלפתע נעצר מלכת[7], או הפסקת רעשי הרקע של המזגן כשהוא מגיע לטמפרטורה הרצויה.
קיימת גם משמעות לאופן השינוי, בין היתר אם הוא נעשה בצורה הדרגתית או פתאומית. הופעה פתאומית של גירוי, או תנועה פתאומית של גירוי (abrupt onset) הם מהגורמים העיקריים למשיכה אוטומטית של הקשב. הפניית קשב כזו היא חזקה מאוד ומהירה יותר. מקובל להסביר תופעה זו בחשיבות האקולוגית של זיהוי סכנה קרבה. מצד שני, הפניית קשב רצונית יכולה להתנגד להפניה אוטומטית כאשר הם לכיוונים נוגדים[28]. דוגמה מוחשית לכך זה ניסיון לנהל שיחה עם מישהו כאשר ישנה טלוויזיה דולקת בסביבה, הקשב מוסט אל הטלוויזיה אוטומטית, אך אם רוצים מצליחים לשלוט בהפניית קשב זו.
הופעת גירוי פתאומי מושכת קשב ומביאה להקלה בתפיסת מטרות באזור הגירוי. אולם הקלה זו היא בטווח הזמן הקצר (עד כ-300 אלפיות השנייה). אחר כך ישנה הפרעה וקל יותר לגלות מטרות שנמצאות באזורים שלא היה בהם את אותו גירוי פתאומי (Posner & Cohen 1984). הסבר אקולוגי לתופעה הוא שאמנם המערכת צריכה להיות רגישה להתרחשויות פריפריאליות ולהעביר את תשומת הלב אליהן כדי לבחון אותן, אולם אם זה היה מתמשך לא היה באפשרותנו להתנתק מאותו גירוי מהבהב ולחזור לשגרה.
ערך מורחב – טווח קשבהיכולת לעורר את הקשב והיכולת להחזיק את הקשב בריכוזו, הם שני דברים שונים[7].
ניתן למשוך את תשומת ליבו של האדם על ידי אותם גורמים גירויים כמו עוצמה וחידוש. שלטי רחוב מתוכננים באופן שעושה שימוש בגורמי גירוי אלו. למשל, שלטי-אור משתמשים בעוצמה ומבליטים את עצמם על ידי שימוש בצבעים עזים וממדים גדולים. באופן דומה שילטי-הבזק משתמשים בשינוי ובחזרה[7]. מפרסמי המודעות הנאבקים על תשומת ליבו של הקורא או הצופה, משתמשים גם הם באמצעים כיוצא באלה[7]. אך בעוד שבכוחם של גורמים גירויים אלו לעורר ולמשוך את תשומת הלב, כדי להחזיק את בה במשך זמן ממושך יש לטפח מידת-מה של התעניינות ממשית[7].
כדי לחוש זאת, נסו לנעוץ את מבטכם במילה קצרה ותווכחו לדעת על כמה קשה להימנע ממחשבות טורדניות. תוכלו גם לנסות לתת את דעתכם ברציפות על רעיון אחד, כמו: "ייתכן שירד הלילה גשם"[7]. משחק מלהיב יכול לרתק את קשבו של המסתכל ולמנוע ממחשבותיו לנדוד למחוזות אחרים, אך גם במצב זה הקשב נשאר פזיז כתמיד, משום שהוא עוקב אחר השינויים שחלים במהלך המשחק ונע יחד איתם[7].
ההתמדה בקשב לא בהכרח באה לידי ביטוי בריכוז המשאבים הקוגניטיביים בגירוי בודד ובלתי משתנה לאורך זמן. משמעותה של ההתמדה בקשב היא לרכז ללא הפסק את הפעילות מסביב לעצם מסוים, לבעיה או התרחשות מסוימת[7]. כלומר - אין מדובר בהכרח בעמדה נוקשה, אלא יותר בפעולה שנעשית לשם השגת מטרה רצויה[7].
פיצול קשב הוא היכולת להתמודד עם יותר ממטלה אחת באותו הזמן[3]. בהקשר זה יש להבדיל בין פעולות אוטומטיות שאינן מצריכות קשב, לבין פעולות אשר מצריכות השקעה של תשומת לב. למשל, סביר להניח שהניסיון ללכת ולנשום בו זמנית לא יצריך השקעה מיוחדת של מאמץ קוגניטיבי מאדם בוגר ללא בעיות בריאותיות. זאת משום ששתי פעולות אלו מתבצעות באופן אוטומטי ואינן דורשות את תשומת ליבו[7].
השאלה העיקרית היא, האם ניתן לבצע שתי פעולות או יותר, מתוך תשומת לב לשתיהן בעת ובעונה אחת[7]. ובכן, מתברר שפיצול של הקשב בין מספר מקורות היא משימה קשה ביותר. זאת משום שהקיבולת של החשיבה המודעת היא מוגבלת ונוטה להתדלדל כשהקשב מפוצל בין מספר גירויים, משימות או קווי מחשבה[16]. בדרך כלל ניתן לשים לב רק לדבר אחד בכל פעם, וברוב המקרים התפקוד במצבים של פיצול קשב יהיה נמוך יותר בהשוואה למצבים שבהם הקשב ממוקד בדבר אחד בלבד[9].
על פי רוב העיסוק במספר מטלות במקביל מצריך תנועה מורכבת של השרירים. תנועה זו מתאפשרת בעקבות פעולתה של המערכת המוטורית, שהיא חלק ממערכת העצבים. המוח וחוט השדרה כוללים מנגנונים מוטוריים שונים, אשר כל אחד מהם יכול לשלוט על סוג מסוים של תנועה בו זמנית. היכולת לשלוט על מספר תנועות במקביל מאפשרת התמודדות עם ריבוי משימות כמו ניהול דיאלוג במהלך טיול רגלי עם ידיד[20]. עם זאת, לא כל עיסוק במספר פעולות במקביל מערב פיצול קשב[7]. למשל - בדוגמה של הטיול, האדם יכול להפנות את מולא תשומת ליבו לשיחה, משום שפעולת ההליכה היא אוטומטית ואינה מצריכה את תשומת ליבו.
מראית עין של פיצול קשב יכולה להיווצר כאשר האדם מפנה את תשומת ליבו לסירוגין בין שני יעדים או יותר. במקרה זה, אמנם הקשב מופנה על עבר יותר ממקור אחד, אבל לא באותו הזמן. כלומר, מעשה מסוג זה אינו מצריך את נתינת-הדעת בזמן אחד לכמה עניינים השונים זה מזה[7]. אמנם קיימים הבדלים בין אישיים ביכולת של אנשים שונים לפצל את הקשב שלהם, אך אלו שמצליחים לבצע יותר ממשימה אחת במקביל, על פי רוב משיגים זאת הודות לכושרם לקפוץ ולעבור על נקלה מן המשימה האחת לשנייה[7].
דרך נוספת להתגבר על הקושי בפיצול הקשב, היא צירוף של שתי פעולות, לביצוע בעל משמעות אחת. כמו השימוש בשתי הידיים בשעת הנגינה על פסנתר. ניתן לעשות זאת על ידי יצירה של תיאום מוטורי בין הפעולות השונות[7].
פעולה דומה יכולה להתרחש גם ברמת התפיסה. למשל, כשאנו מסתכלים בפנים של אדם אחר, אנו נותנים דעתנו עליהם כיחידה אחת אף על פי שהם מכילים חלקים רבים. דוגמה נוספת היא היכולת לראות להקת יונים כחטיבה שלמה אחת. למעשה, האדם יכול להקביץ ולצרף יחד עצמיםכבמעט בכל מידה שירצה, אך לא לתת את דעתו על שני עצמים נפרדים שאין כל זיקה ביניהם בו זמנית[7].
ערך מורחב – הסטה קוגניטיביתהסטת קשב היא פעולה של הסטה קוגניטיבית (Cognitive shifting), המכונה גם "שִיפְטִינְג". פעולה זו מתייחסת לתהליך מנטלי שבו האדם מעביר באופן מודע את הקשב שלו ממוקד אחד לאחר. זאת להבדיל ממעבר בלתי מודע של מוקד תשומת הלב, המכונה החלפת משימות (Task switching). שני תהליכים אלו הם צורות שונות של גמישות קוגניטיבית.
בזיכרון העבודה קיים מנגנון ניתוב מרכזי המסוגל לטפל בכל מידע כמעט, אך הוא גם דורש מאמץ מנטלי כדי להפנות את הקשב לגירויים החשובים ולטפל בהם נכון כדי שיקודדו בזיכרון לטווח הארוך[29].היכולת לשנות את מוקד תשומת הלב באופן מודע היא חלק מהתפקודים הניהוליים והיא יכולה לסייע לאדם להסתגל למצבים חדשים. כאשר חל שינוי בסיטואציה או בתנאים הסביבתיים, יכול לחול שינוי גם באוסף החוקים והתגובות ההולמים את הסיטואציה החדשה[30]. ההסטה הקוגניטבית כוללת זניחה של סט מנטלי בלתי רלוונטי לטובת שפעול של מטלה או סט מנטלי חדשים ורלוונטיים יותר[30].
תופעת הקשב איננה קשורה למנגנון אחד במוח אלא למנגנונים שונים. עדות המחזקת טענה זו היא קיומם של ליקויי קשב שונים באיכותם הנובעים מפגיעות מוחיות שונות כגון: תסמונת באלינט, מחלת אלצהיימר, ו-ADHD.
מספר אזורים בקליפת המוח נמצאו קשורים לקשב[6]. החלק העליון של פיתול החגורה הקדמי (ACcd dorsal Anterior cingulate cortex) אחראי על תהליכים קוגניטיביים ותפקודי קשב. הקשב מקושר גם לקליפת המוח הקדם-מצחית[31], אשר מסייעת בהפניית הקשב לאירועים רלוונטיים להתנהגות[32]. קליפת המוח הקדם-מצחית אחראית גם על הקשב החזותי[32].
בנוסף, גם גן ה-COMT מקושר לתפקודי הקשב[33].
הפעילות הטונית (tonic) של המוליך העצבי דופמין מווסתת את קליפת המוח הקדם מצחית ואת התפקודים הקוגניטיביים שהיא אחראית עליהם, כמו: זיכרון העבודה, הקשב הסלקטיבי והתפקודים הניהוליים, ביחס של צורת U הפוכה[34]. כך שהתפקוד המיטבי הוא ברמות בינוניות או מתונות, בעוד שרמות גבוהות או נמוכות מידי של דופמין טוני פוגעות בתפקודים אלו[35][34].
יש שלוש רשתות קשביות במוח (חלקן נחלקות לשתיים) אשר מובחנות האחת מהשנייה מבנית (אנטומית) ותפקודית[36][37][38].
רשת העוררות (alerting) אחראית על יצירת ושימור דריכות ותפקוד אופטימליים במהלך ביצוע מטלות. רשת זו פועלת בתגובה לרמזי-אזהרה (warning signals) ומעורבת במעבר ממצב מנוחה למצב מוכנות לתגובה לגירוי. לדוגמה, רשת העוררות מהותית בעבודתם של מפעילי מכ"ם שעליהם להיות מוכנים לאפשרות שבכל רגע תופיע נקודה על גבי הצג. רשת העוררות כוללת אזורים תת-קליפתיים (תת-קורטיקליים), בראשם התלמוס, אזורים בגזע המוח (בעיקר ה-locus coeruleus), וכן אזורים על קליפת המוח בהמיספרה הימנית, בעיקר באונה המצחית ובאונה הקודקודית. פעילות רשת זו מווסתת על ידי מערכת הנוראפינפרין במוח.
רשת הכוונת הקשב (orienting) אחראית על היכולת לתעדף קלט חושי ומושפעת ממערכת האצטילכולין במוח. רשת זו מחולקת לשתי תת-מערכות: מערכת הקשב הגבית (הדורסלית) ומערכת הקשב הגחונית (הוונטרלית)[39]. בעוד שהרשת הגבית, הכוללת את האזורים Frontal eye fields (FEF) ו-Intraparietal sulcus (SPL), אחראית למיקוד מכוון בגירוי, הרשת הגחונית, הכוללת את האזורים Temporoparietal junction (TPJ; המפגש של האונה הקודקודית עם האונה הרקתית) ו-Ventral frontal cortex (VFC), אחראית על ניטור הסביבה, חיפוש אחר גירויים וכן על ניתוק הרשת הגבית מגירוי קודם ומיקודה בגירוי חדש. לעומת הרשתות הקשביות האחרות, רשת הכוונת הקשב מהווה מרכיב בולט ביכולות השליטה, ההרגעה והבקרה בתקופות הינקות והילדות המוקדמת (עד גיל 4 לערך). כך לדוגמה, כאשר תינוק במצוקה, לרוב ניתן להרגיעו באמצעות שינוי מיקוד קשבו כך שיתמקד בגירוי ויזואלי, כגון צעצוע, ולא במקור מצוקתו. כמו כן, נמצא כי יכולות השליטה והוויסות בגילאים מוקדמים (סביב 7 חודשים) קשורות ביכולת הכוונת הקשב בגילאים מאוחרים יותר (סביב גיל 7)[37]. השפעתה המשמעותית של רשת הכוונת הקשב בשלבים המוקדמים לחיים באה לידי ביטוי בחיבוריות מוחית גבוהה יותר בפיתול החגורה הקדמי (Anterior Cingulate Cortex) - אזור מרכזי בעל קשרים רבים - וכן באונה הקודקודית השמאלית. אזורים מוחיים מרכזיים אלו מאופיינים בקשרים מרובים בינקות.
בעוד שרשת העוררות נוגעת יותר למתי יופיע גירוי, רשת הכוונת הקשב נוגעת יותר להיכן יופיע. כך עשויה רשת העוררות, בעקבות חשיפה לגירוי (לדוגמה צליל או הבזק), להעלות את רמת העוררות ואת מוכנות האדם לקלוט גירוי חדש, ובכך לקצר את זמן תגובת רשת הכוונת הקשב למיקוד בגירוי. בעוד שתי הרשתות בלתי תלויות האחת בשנייה, האירועים שמתרחשים בחיי היומיום לרוב מספקים מידע הן אודות תזמון והן אודות מיקום הופעת הגירוי ועל כן השתיים לרוב פועלות יחד.
רשת בקרת הקשב (executive control) מעורבת בפתרון קונפליקטים בין תגובות מתחרות (לעיתים בין תגובה דומיננטית יותר לבין תגובה לא דומיננטית) וכוללת את פיתול החגורה הקדמי (ACC), האינסולה הקדמית, אזורים של הקליפה הקדם-מצחית, הקליפה האמצעית וחלקים תת-קליפתיים, בעיקר הסטריאטום התחתון[36]. בהיבט הקשבי גרידא, רשת זו תפקידה לנתב את משאבי הקשב המוגבלים של האדם ולהכריע באילו מבין הגירויים הקיימים להתמקד. דוגמה לכך ניתן לראות במצב בו כאשר, בתגובה להופעת גירוי, רשת הכוונת הקשב הגחונית פועלת ומנסה להסיט את רשת הכוונת הקשב הגבית לגירוי חדש אליו היא מגיבה. תפקידה של רשת בקרת הקשב יהיה להכריע האם לגרום לרשת הגבית לחזור ולהתמקד בגירוי הישן, או שמא להתמקד כעת בגירוי החדש. כך למעשה, רשת זו מהותית ביותר להכרעה אילו תכנים וגירויים מגיעים למודעות. אין זה מפתיע אם כך שבשלבים מאוחרים יותר בהתפתחות, רשת בקרת הקשב נעשית דומיננטית יותר מרשת הכוונת הקשב באשר ליכולות ואמצעי הוויסות של האדם. שינוי זה מתבטא בגידול משמעותי באזורים מרכזיים כגון פיתול החגורה הקדמי והאינסולה בין הילדות לבגרות[37].
רשת בקרת הקשב, בדומה לרשת הכוונת הקשב, מחולקת גם היא ככל הנראה לשתי תת-מערכות. הראשונה היא רשת בקרה קדמית-קודקודית (אזורים צדיים-קדמיים ואזורים רקתיים) הקשורה להתחלת והחלפת משימות, ביצוע התאמות ברגע נתון והגברת הפעילות בתחילת וסיום מטלה. השנייה היא רשת המשתרעת על פני האינסולה הקדמית והחלק הקדמי-אמצעי של פיתול החגורה הקדמית (Cingulo-opercular system), מעורבת בשימור הקשב בעת ביצוע משימה ופעילה יותר במהלכה. מערכת אחרונה זו, דרך חיבורים לאזורים קוגניטיביים ורגשיים במוח הקדמי והאחורי, משפיעה על הגברת הפעילות המוחית ברשתות הרלוונטיות להשגת מטרות ועל הפחתת הפעילות ברשתות אחרות. בכך, רשת זו מאפשרת הקצאה יעילה יותר של משאבים. ולכן בעלת תפקיד חשוב בתפקודי הוויסות-העצמי. מערכת בקרת הקשב נמצאה קשורה בפעילות מערכות הדופמין והסרטונין במוח[40].
קריאות כמו "הקשב!" או "היכון" מעוררות עמדת ציפייה אשר מסלקת גירויים ממינים שונים ותגובות אחרות, כדי לפנות את המקום לפעולה הנדרשת או לאירוע המתקרב. ניתן לראות תופעה דומה גם בקהל שומעים השקוע בהאזנה לנאום או הרצאה מתוך ציפייה לבאות. במקרים אלו יציבת הגוף היא ללא תנועה וכל הגוף כולו מופנה כלפי נושא הקשב. ברגעי מתיחות חזקה נעצרת אף הנשימה[7].
אם מוקד הקשב נתון למשהו העולה במחשבה, מופיעה לעיתים קרובות עמדה שונה שבה הגוף כפוף לפנים, העורף נוקשה והעיניים נעוצות בחלל הריק[7].
בין אם הקשב ממוקד בגירוי חיצוני או פנימי, עמדות חסרות תנועה ומותחות אלו אינן חשובות כשלעצמן. עם זאת, הן יכולות למלא תפקיד בסילוק גירויים מסיחים ולתת אפשרות לאדם להתמקד כולו בדבר המעניין אותו[7].
תנועות העיניים יכולות לספק תמונה חלקית על ניידותו הרבה של הקשב, שכן הן נוטות לנוע מדבר לדבר וכמעט מן הנמנע להחזיקן זמן ממושך נעוצות בעצם פשוט ובלתי משתנה. אך אפילו בשעה שהעיניים נעוצות בעצם אחד, עשוי הקשב להתחלף ולעבור מחלק אחד של העצם אל משנהו, או מצבעו לצורתו, או לעבור לגמרי מן העצם אל איזו מחשבה מעניינת[7].
ערך מורחב – קשיי קשבפגיעה ביכולת הקשב יכולה להוביל לפיזור הדעת ולבוא לידי ביטוי במוסחות, קושי בהשלמת מטלות או קושי להתרכז בעבודה[1]. היא מאפיינת מגוון של הפרעות נירולוגיות ופסיכיאטריות[2].
למשל, אחד המצבים המאופיינים בפגיעה ביכולת הקשב הוא הפרעת קשב. התסמינים של הפרעת קשב, כוללים פגיעה ביכולת הוויסות מלמעלה-למטה של המערכת הפרונטלית על הקשב וההתנהגות[35]. כמו כן, ישנם דיווחים רבים על ליקויים בדיכוי של רשת ברירת המחדל של אנשים עם הפרעת קשב בזמן ביצוע מטלה קוגניטיבית[41].
לפיזור הדעת יכולות להיות השלכות ברמות חומרה שונות. במקרים רבים, פיזור הדעת יוצר חוסר נוחות או אי נעימות. כמו בזבוז זמן בניסיון איתור של חפץ המונח בשדה הראייה או שכחה של המוצרים הנדרשים בעת הקנייה במכולת. עם זאת, גם להפרעות מזעריות בתפקודי הקשב והזיכרון עלולות להיות השלכות הרסניות[42]. זאת משום שפיזור הדעת עלול לגרום גם לטעויות או לתאונות מסכנות חיים, כמו בזמן נהיגה, תפעול של מכונות גדולות, ביצוע של פרוצדורות רפואיות וכולי.
נפילות קשב קצרות יכולות להוביל הן לטעויות בביצוע משימות והן לשעמום[43]. אפילו לנטייה לנפילות קשב מזעריות ברמת אלפיות השנייה עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת לא רק על לבטיחות ולאיכות של ביצוע משימות, אלא גם על היכולת לשמר את המוטיבציה הנדרשת להמשך הפעולה ועל היכולת להפיק ממנה הנאה[43]. בהתאם לכך, כשלי קשב קטנים במהלך חיי היום יום עלולים לפגוע במצב הרוח של האדם ואף להוביל לבעיות רגשיות חמורות יותר[42].
ישנן שיטות התערבות שונות היכולות להוביל לשיפור במיומנויות הקשב של האדם[14]. לדוגמה, אימון מוחי יכול להוביל לשיפור בתפקודי קשב ובתפקודים ניהוליים[14]. יכולת פיצול הקשב יכולה להשתפר בעקבות אימון משמעותי[9].
משחקי פעולה ממוחשבים יכולים לשפר היבטים שונים של הקשב החזותי[25]. בהתאם לכך, נמצא שלגיימרים מכל הגילאים יש כישורי קשב מפותחים יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. יכולות אלו מאפשרות להם להגיב באופן מדויק ומהיר לגירויים המתאימים במהלך משחק המחשב שבו הם משחקים[44].
ישנן שתי אסטרטגיות עיקריות לאימון קשב:
העיסוק בקשב החל כבר בתקופת יוון העתיקה, אולם רק במאה ה-19 הוא הפך לנושא של חקירה מדעית[49].
נושא הקשב נחקר רבות בפסיכולוגיה קוגניטיבית ובמדעי המוח הקוגניטיביים, בעיקר בשל היותו קשור קשר הדוק לתפיסה, היות שתפיסה מודעת זקוקה לקשב (לפרטים נוספים ראו עיוורון קשבי).
ויליאם ג'יימס מאפיין את הקשב כך: "הכל יודעים מהו קשב. זהו מצב בו הדעת לוקחת בעלות, באופן ברור ובהיר, על אחד מתוך כל האובייקטים או נתיבי המחשבה האפשריים... מתרכזת בו ומתרחקת מאחרים". לדוגמה, במהלך שיחה עם אדם אנו מעבדים בעיקר את דבריו ומתעלמים בדרך כלל משאר השיחות המתנהלות באותו החדר. אנשים יכולים גם לפצל את תשומת לבם, כפי שעושה נהג המשוחח בטלפון סלולרי במהלך נסיעה.
עד השליש האחרון של המאה העשרים כמעט ולא התעסקו בשאלה של מה הקשב עושה שגורם לביצוע משופר כשהוא ישנו, ולביצוע פחות טוב כאשר הוא איננו, או כשהוא מפוזר.
Posner (1980) התמקד בשדה החזותי והשתמש במטאפורה שכבר הועלתה בעבר על ידי ג'יימס (1890): הקשב פועל כזרקור שמאיר אזור מסוים וממוקד בשדה החזותי, ואת אותו אזור הנבדק "רואה" טוב יותר, כלומר, תופס ומעבד טוב יותר. ישנן הנחות סמויות שניתן לחלץ מהתאוריה של פוזנר:
הקשב יכול לנוע ממקום למקום על פני השדה, ומעבר קשב לאזור סמוך יהיה מהיר יותר מאשר מעבר קשב למקום מרוחק יותר (למעשה, פוזנר עצמו לא דיבר על תנועת קשב). פוזנר הדגים את התאוריה שלו על ידי כך שנתן לנבדקים להגיב לגירוי. ברוב המקרים רמז לנבדקים לגבי המיקום הצפוי של הגירוי (מכונה "צעד עם רמז תקף" valid cue trial) במקרים אחדים לא נתן רמז (צעד נייטרלי) ובמקרים אחדים אחרים הטעה את הנבדק, ונתן לו רמז מטעה לגבי המיקום הצפוי של הגירוי. פרדיגמה זו מכונה עלות-תועלת כי היא מדגישה את התועלת שהפנית הקשב מביאה לביצוע המטלה כאשר היא מופנית למיקום הנכון ואת העלות שבהפנייתה למקום השגוי. זמן התגובה המהיר ביותר היה כאשר הנבדק ידע היכן "לשים לב", פחות מהיר כאשר לא ידע, ואיטי ביותר כאשר הוטעה. כלומר, רמז שנתן לנבדק מעין הפניה לאזור בו עליו לשים לב (במסגרת המטאפורה של השדה החזותי) סייע לו להגיב במהירות, כלומר להגיע לאזור סמוך.
Eriksen (1972, 1985, 1986) אמד את גודל אלומת הפנס לכמעלה[50] אחת של השדה הוויזואלי. הוא נתן לנבדקים להגיב לאותיות מסוימות, ובלבל אותם על ידי אותיות אחרות שנמצאו במרחקים שונים יחסית לאות המטרה. ומצא שבמרחק של כחצי מעלה מאות המטרה ההסחה היא הטובה ביותר, ואחר כך היא יחסית חלשה. הוא הסיק מכך שאם הייתה הסחה טובה באזור הזה אזי הופנה קשב גם למסיחים, כלומר מרחק של חצי מעלה מכל כיוון הוא אזור הקשב.
יש להבחין בין קשב גלוי (overt attention) לקשב סמוי (covert attention). בקשב גלוי אנו נותנים תשומת לב לגירוי באמצעות תנועות עיניים. לעומת זאת, קשב סמוי הוא קשב ללא תזוזה של העיניים. ניתן להסתכל לכיוון נתון אך להתרכז במשהו אחר. מבנה העין הוא כזה שמה שנופל במרכז הרשתית (fovea) נקלט טוב יותר מבחינה פיזיולוגית מאשר מה שבפריפריה. (הפוביה היא כ־3 מעלות מרכזיות של שדה הראיה, ואחר יש דעיכה באיכות הקליטה עקב צפיפות קולטנים הולכת וקטנה). מכאן שאיכות קליטת הגירוי תלויה הן במיקום שהגירוי נפל על הרשתית והן במידת הקשב שהופנה לאותו גירוי. המחקר הקוגניטיבי מנסה להחזיק את המשתנה של המיקום על הרשתית קבוע על ידי הצגת גירויים לפרק זמן קצר (כ-150 אלפיות השנייה) שבו הנבדקים אינם מספיקים להסיט את עיניהם וכך החוקר שולט היכן הגירוי נפל על הרשתית. ישנם מחקרים שמראים שלפוביה יש יתרון קישבי בתפיסת גירויים מעבר ליתרון הפיזיולוגי (Wolfe, O’Neill & Bennett 1998).
ואריאציה על גישת הפנס היא גישת העדשה (zoom-len) של Eriksen & Yeh (1985) לפיה הפנס איננו בגודל אחיד אלא יכול להצר או להרחיב את האלומה לפי הצורך, כמו עדשת מצלמה. השיפור בתאוריה זו היא ביטול הדיכוטומיה של קשב/לא-קשב (שלא התיישבה עם מספר ממצאים) אלא הקשב יכול להתרחב לאזור גדול יותר, אם כי באיבוד יכולת עיבוד מסוימת. גישה זו מניחה שקשב יכול להיות מפוזר (distributed attention) אבל בכל מקרה יתפוס שטח ויזואלי רציף, כלומר לא ניתן לפצל קשב בין שני מוקדים לא רציפים, אלא רק לפזר אותו.
המשותף לשתי גישות אלה (ווריאציות להן) היא ההנחה שקשב משפר תפיסה של הגירויים באותו אזור. ישנה גישה אחרת שאותה מובילה אן טריזמן (1982) לפיה הקשב איננו משפר תפיסה של הגירויים אלא מחבר את התכוניות (features) לכדי גירוי שלם. כלומר המערכת הקוגניטיבית תופסת את התכוניות באופן מדויק גם ללא קשב, אך באופן צף. למשל, אם יש כדור אדום וארגז כחול המערכת תתפוס בדיוק רב שיש משהו אדום ויש משהו כחול, וכן שיש משהו עגול ושיש משהו מרובע, אך כדי שהמערכת הקוגניטיבית תדע לחבר את העיגול לאדום ואת הריבוע לכחול היא זקוקה לקשב באותו אזור. היא מדגימה זאת בשתי פרדיגמות מחקריות עיקריות:
המשותף לגישות אלו היא ההנחה שקשב מופנה לאזור מסוים (location-based theories). בניגוד אליהן ישנן תאוריות אחרות הגורסות כי הקשב מופנה לאובייקט בכללותו. Duncan (1984) מראה שכאשר מציגים שני גירויים זה על גבי זה (superimposed) כלומר, נמצאים באותו מיקום, לנבדקים קל יותר להגיב לשני מאפיינים של אותו גירוי מאשר למאפיין אחד מכל גירוי (אף על פי שכולם באותו מיקום). Driver & Baylis (1989) בדקו מה מפריע יותר לזיהוי אות מטרה: אות אחרת קרובה או אות אחרת רחוקה יותר אך שיכולה ליצור קיבוץ (Grouping במונחי גשטלט) עם אות המטרה (כלומר שתי האותיות נתפסו כאובייקט אחד). בניסוי שלהם הקיבוץ היה על בסיס תנועה. כלומר אות המטרה והמסיח הרחוק נעו בהתאמה, ואילו המסיח הקרוב היה נייח. הם הראו השפעה חזקה של אותו קיבוץ, אם כי לא הצליחו לבטל לחלוטין את השפעת הגירויים שהיו קרובים. תוצאות דומות הושגו גם ברפליקציות על הניסוי עם ניסיונות קיבוץ שונים (למשל, לפי צבע Cave & Kim 1995; סוג הקו Kramer & Jacobson 1991).
גישות הפניית הקשב לאובייקט (object-based theories) יכולות להסביר כיצד ניתן להפנות קשב לאזורים שונים של השדה החזותי בתנאי שאזורים אלו שייכים לאותו אובייקט. מקרה זה לא יחשב לשיטתן לפיצול קשב. ישנם טיעונים נגדיים: ייתכן שתופעת ה־Grouping היא קדם-קשבית (כלומר, לפני הפניית הקשב ולא תלויה בו), אך עדיין אין זה סותר בהכרח את גישות המיקום, שכן מצדדי תאוריות המיקום יטענו שהקשב לא מופנה לאובייקט עצמו, אלא למיקום שהוא תופס, כלומר, גם אם נדמה לנו שאנו מפנים קשב לאובייקט על סמך מאפיין שאינו מיקומי (למשל, צבע) אין זה כך, אנו תמיד שמים לב גם למיקום שלו (Tsal & Shalev 19xx). משמעות הביקורת של גישות מיקום על גישות האובייקט היא, שגם אם נדמה שהפניית הקשב לאובייקט, בפועל זה למיקום שלו, וככל שהוא גדול יותר כך על הקשב להיות מפוזר יותר.
תאוריות אלו, המניחות שהקשב מופנה למיקום והן אלה המניחות שהקשב מופנה אובייקט, טוענות שהקשב בהכרח מופנה לגורם אחד (בין אם הוא מיקום רציף ובין אם הוא אובייקט). Castiello & Umilta (1992) מראים רמזים לכך שכנראה אפשר לפצל קשב בין שני מיקומים נפרדים אשר אינם מקובצים לכדי אובייקט אחד, כאשר המיקומים הללו הם משני צדי שדה הראיה. הם מבקשים מנבדקים לשים לב לשני אובייקטים השונים בגודלם הנמצאים משני צדי השדה הוויזואלי, ובתוך אחד מהם מופיע גירוי שאליו יש להגיב. הם מראים שהביצוע הוא בקשר ישר לגודל האובייקט אליו נתבקשו להפנות קשב, אף על פי שהוא איננו רציף. נושא זה עדיין בחיתוליו ועדיין אין מספיק ראיות תומכות. גישה אחרת לקשב שמרמזת לכך יכול להיות מפוצל בין שני מוקדים לא רציפים: LeBerge ושות' (1997) מציגים מודל פיזור פעילות קשבית, לפיו יש אקטיבציה קשבית באזור מסוים, וכשהקשב עובר למקום אחר הוא איננו נע אנלוגית (כמו מודל הפנס) אלא דועך באזור הקודם תוך שהוא נבנה באזור אחר. כלומר ברגע נתון ייתכן מצב שבו יש קשב חזק באזור אחד (ניתן לייצוג על ידי התפלגות גבוהה וצרה), או שני מוקדים קטנים יותר (מיוצג על ידי התפלגות בי-מודאלית), או קשב מפוזר באזור גדול (התפלגות נמוכה ורחבה). גישה זו מרמזת על גישות משאבים, אם כי היא איננה משתמשת בטרמינולוגיה זו. החוזק של גישה זו הוא בלהסביר את היכולת של קשב מפוזר (כמו מודל העדשה) אך גם להסביר מדוע מעבר הקשב במרחב איננו אנלוגי (במונחי מודל הפנס: הפנס כבוי בזמן שהוא נע). מצד שני ישנה חולשה בלהסביר תופעות אחרות, למשל, הקשר עם המרחק שאליו רוצים להפנות קשב (שמתיישב עם גישות תנועה אנלוגית). לא קיימת אף גישה שמדגימה קשב ויזואלי רב מוקדי (כלומר, יותר משני מוקדים).
המחקר במטלות הכפולות החל אצל James (1890) שמצא את האפקט של ירידת הביצוע גם כאשר מדובר בשתי מטלות פשוטות מאוד לביצוע יחידני. מסקנתו הייתה שלא ניתן למקד קשב ביותר ממטלה אחת. הפרדיגמה המחקרית שלו כונתה לרוב "מטלה כפולה" dual-task, אף על פי שלעיתים רבות המחקר עסק במספר רב יותר של מטלות בו-זמנית. עיקר המחקר היה כך שלנבדקים ניתנה מטלה עיקרית שעליה נתבקשו לתת את כל תשומת הלב, וכן מטלה משנית. ההנחה הייתה שעיקר המשאבים המנטליים יוקצו לטובת המטלה העיקרית, והנותרים (אם נותרו בכלל) יוקצו למשנית. ביצוע במטלה המשנית ירמז לגבי המשאבים הנותרים.
המונח "חלוקת קשב" (divided attention) אשר מתייחס ליכולת לבצע שתי מטלות בו זמנית תוך ביצוע מספק, בחלק מהספרות מכונה "חלוקת משאבים מנטליים" (mental resources). ישנו קושי בשם השני משום שהוא יוצא מתוך הנחה של קיבולת משאבים שמחולקת בין המטלות. ישנם חוקרים רבים שמטילים ספק בהנחה זו, ולכן יתרון למונח של "חלוקת קשב" אשר מדגיש את ההיבט האופרציונלי (ביצוע משופר ביותר ממטלה אחת). עם זאת יש יתרון למונח "חלוקת משאבים מנטליים" והוא שאינו מניח שהמשתתף העיקרי ביכולת ביצוע מטלות בו-זמנית הוא הקשב (כלומר שלב התפיסה). חוקרים רבים משייכים את הקושי בשלבים האחרים של התהליך כמו בעיות זיכרון, יכולת הוצאת תגובה בו זמנית וכו'.
המודלים שמנסים להסביר את הממצאים שמתרחשים בזמן מטלות-כפולות מתחלקים לשתי משפחות:
בכל מטלה ישנם מספר שלבים שבאופן סכמטי מתרחשים ברצף הבא:
על פי סכמה זו השפעת קשב משויכת לשלב התפיסה, אולם יש חוקרים שמשייכים את השפעת הקשב לשלב בחירת התגובה.
ישנן עדויות לכך שהרבה מהעיבודים מבוצעים בשלב קדם-קשבי ואילו הקשב משפיע רק מאוחר יותר. ישנו דיון בספרות לגבי היכן הקשב ממוקם בתהליך. יש הגורסים[דרוש מקור] שהוא ממוקם יחסית מוקדם והוא אחראי לתהליכי תפיסה בסיסיים, כלומר אם אין קשב אין עיבוד לאינפורמציה, ולכן גישה זו רואה את סינון האינפורמציה בשלב מוקדם מאוד בתהליך (למשל, פוזנר). אחרים מדגישים את היכולת לזהות גירויים גם ללא קשב. סינון האינפורמציה נעשה בשלב מאוחר יותר. הוויכוח הזה מכונה Early vs. Late Selection debate. קיימים ממצאים תומכים לשתי הגישות. מצד אחד הרבה מחקרים מראים שללא קשב הביצוע הוא ירוד מאוד ואינפורמציה כמעט לא עובדה כלל (Broadbent 1958), ואילו אחרים מראים שבכל זאת היה עיבוד כלשהו ואפילו יחסית מתקדם (למשל, הבנת משמעות סמנטית באפקט מסיבת הקוקטיל). הגישה של סינון מוקדם רואה את המערכת כ"מופצצת" במידע חושי והתפקיד של הקשב הוא לסנן את המידע כך שיעובד רק המידע החושי החשוב לאותו רגע כדי למנוע עומס יתר. הגישה של סינון מאוחר מדגישה את החשיבות של המידע הקשור לפעולה הנעשית כרגע, ולמעשה עיבוד ראשוני נעשה באופן אוטומטי.
הבדל זה ניתן לראות במחקרו של Sperling (1960) שתומך בגישת הסינון המאוחר. ספרלינג הציג לנבדקים מטריצה קטנה של אותיות לזמן קצר מאוד, ובקש מהם לדווח את מה שהם ראו. בדרך כלל ידעו לומר כשבע אותיות אקראיות מתוך המערך (טכניקה זו נקראת full report או "ספר כפי יכולתך"). אולם, כאשר סימן שורה או טור מסוימים לאחר היעלמותה של המטריצה, ידעו לספר את כל האותיות שבאותה שורה או טור. יש לשים לב כי הקשב הופנה רק לאחר שהגירויים כבר נעלמו. (טכניקה זו נקראת Partial report שכן הנבדק מתבקש לדווח רק חלק מעולם הגירויים אליו נחשף). מסקנתו הייתה שבעצם הנבדקים תפסו את כלל הגירויים אבל התקשו להכיל את כולם כאשר נתבקשו לדווח את כולם.
חוקרים רבים ניסו להכריע סתירה זו בין ממצאי סינון-מוקדם לממצאי סינון-מאוחר והביאו עוד ועוד דוגמאות שתומכות בגישה אחת מול אחרת. נעשו מספר ניסיונות להסבר ממצאים סותרים אלו:
דניאל כהנמן ואן טריזמן (1984) טוענים שמה שקובע את התוצאות זה בעצם סוג המבחן. הם מבחינים בין שני סוגי מטלות:
הם מציעים מודל לפיו איסוף האינפורמציה נעשה על סמך תכוניות פיזיקאליות (features) של הגירוי וללא צורך בקשב. הפניית הקשב היא אל אובייקט על סמך תכוניות פיזיקליות (למשל, "אל הדבר הכחול שם בפינה"). משהופנה הקשב הוא אל האובייקט בשלמות ללא יכולת להתעלם מתכוניות אחרות שלו, גם אם הן לא רלוונטיות למטלה. מודל זה מציע הסבר מדוע מטלות filtering יתנו ממצאים שמתיישבים עם גישת הסינון-המוקדם, ואילו מטלות selective-set יניבו ממצאים שמתיישבים עם גישת הסינון-המאוחר.
נילי לביא ויהושע צאל (1994) אף הם משייכים את הממצאים הסותרים לתפעול של המטלה שאותה צריך הנבדק לבצע. הם מבחינים בין מטלות בעלות עומס גבוה מול מטלות עומס נמוך. הם מציעים מודל של קיבולת קשב, אלא שאצלם יש לקיבולת הזו לא רק סף עליון אלא גם סף תחתון, כלומר, אם יש עומס נמוך המערכת הקוגניטיבית תחפש מידע נוסף לעבד, וכך תתקשה להתעלם ממידע לא רלוונטי למטלה, כי היא מעבדת אותו באופן אוטומטי. כך במטלות בעלות עומס נמוך יראה כאילו הקשב בא מאוחר יותר, ואילו במטלות בעלות עומס גבוהה יראה כאילו הקשב בא מוקדם בתהליך. הקושי העיקרי בתאוריה הזו היא שאין הגדרה ברורה למה הכוונה ב"עומס". חוזקה של התאוריה הוא ביכולתה להסביר את המקרים שבהם מטלה כפולה או מטלה מסובכת יותר משפרת ביצועים יחסית למטלה הפשוטה, בכך שיש תוספת של מידע רלוונטי ש"תופס מקום" ולא מאפשר למערכת לעבד ולהתבלבל מהמידע הלא רלוונטי. למשל, תופעת דילול סטרופ. אפקט סטרופ היא תופעה שבה כאשר על נבדקים לתאר את צבע הדיו של מילים מודפסות כאשר המילים הן של צבעים אחרים (למשל, המילה "אדום" מודפסת בצבע ירוק) הם מתקשים בביצוע המטלה עקב התערבות המשמעות הסמנטית של המילה, אף על פי שכלל לא נתבקשו לקרוא את המילה. כאילו הנבדקים אינם יכולים שלא לקרוא את המילה. תופעת דילול הסטרופ היא הירידה בהפרעה הזו כאשר העומס גבוה (עקב הופעת מילים נוספות, או תפעולים אחרים).
המשמעות של שתי התאוריות היא שהמטלה תנבא את התוצאות שיתקבלו. למשל, במטלה של ביצוע מטלות מרובות בו זמנית העומס הוא גבוה, ולכן על פי רוב תהיה סלקציה של מידע בשלב מוקדם, עם חשש לאיבוד של מידע. מצד שני אם המטלה היא יחסית פשוטה (עומס נמוך) אזי הסלקציה תהיה מאוחרת, ואם יש חוסר המערכת אף תחפש מידע עד שיקשה עליה להתעלם ממנו גם אם הוא לא רלוונטי למטלה.
ישנם סוגי קשב שונים הבאים לידי ביטוי במצבים שונים.
הפניית העיניים למקום עליו רוצים לתת את הקשב.
הפניית הקשב ללא הפניית העיניים. למשל כשמישהו מדבר איתי, אך למעשה אני מרוכז במשהו אחר במרחב, למרות שאני מסתכל לאדם שמדבר איתי.
קשב סמוי וגלוי יכולים להתבטא בכל אחד מסוגי הקשב מטה.
דוגמה: להכין שיעורי בית, תוך כדי צפייה בטלוויזיה
נדרש מתי שיש חזרתיות בגירוי. דוגמה: אני מצפה לצלצול המיקרוגל בזמן הפעלתו.
מבחני קשב שונים (T.O.V.A.) משתמשים במטלות (CPT - Continuous Performance Task) המצריכות סוג קשב זה, על מנת לאבחן בעיות קשב וריכוז, למשל ADHD.
דוגמה: לחפש דמות ספציפית מבין קהל מסוים.
ריכוז בצעדים לשם השגת מטלה נתונה.
מופעל על ידי מנגנון קדם-קשבי - Pre-attentive, ויכול לקרות בגלל גירוי בולט (Salience)[51] שיתפוס את הקשב ותשומת ליבנו (למשל אם נשמע לפתע פיצוץ, או שמישהו יקרה בשמנו) ללא קשר לריכוז בו אנו נתונים במשימה כלשהי. גירוי בולט יכול לנבוע מצבע, קול, כיוון, תנועה, עומק וכדומה, הבולטים וחריגים ביחס למצב הקודם.
הפניית קשב לתכונה מסוימת באזור נירחב. הפניית קשב לצבע, כיווניות או כיוון תנועה תגרום לתגובה קורטיקלית מוגברת בכל המקומות במיפוי המרחבי שבהם יש גירוי שאליו מפנים קשב. הפניית קשב לתכונה מסוימת למעשה גוררת תגובתיות ניורון נמוכה לגירוי בלתי רצוי, והיא משולה ל"סילוקו" משדה הקלט. באותו אופן אך הפוך, תגובתיות הניורון תהיה גדולה יותר, או מכוונת יותר, או מוסתת, להפעלה בהינתן הגירוי הרצון. דוגמה: לחפש שחקן של הקבוצה שלי תוך כדי משחק, על פי צבע החולצה.
קשב, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
