Remove ads
רבן יוחנן בן זכאי (על פי כתב יד קאופמן: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיִי[1], מכונה ריב"ז; חי במאה ה-1 לספירה) היה מגדולי התנאים בתקופה שסביב חורבן בית שני. היה תלמידו של הלל הזקן, וכמו רבו, היה איש שלום הסולד ממלחמה.[2]
 | |||
| רבן יוחנן בן זכאי במנורת הכנסת | |||
| לידה |
המאה ה-1 פרובינקיה יודיאה, האימפריה הרומית | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
המאה ה-1 פרובינקיה יודיאה, האימפריה הרומית | ||
| מקום קבורה |
ברור חיל (על פי חז"ל) טבריה (זיהוי מהמאה ה-12) ירושלים (זיהוי מהמאה ה-12-ה-13) | ||
| מקום פעילות | ירושלים, יבנה, ברור חיל | ||
| תקופת הפעילות | דור ראשון לתנאים | ||
| השתייכות | בית הלל | ||
| רבותיו | הלל הזקן ושמאי הזקן | ||
| תלמידיו | רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, רבי אלעזר בן ערך, אלישע בן אבויה, רבי נחוניה בן הקנה | ||
| בני דורו | רבי אלעזר בר צדוק (הראשון), רבי חנינא בן דוסא | ||
|
| |||
לפי מסורת חז"ל, הוא נמלט מירושלים הנצורה, ושכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה, שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. תחילה התגורר בעיירה עֲרָב שבגליל, ולאחר החורבן התיישב בעיירה ברור חיל שבשפלת לוד.[3]
לפי המסורת, ניתן לו התואר "רבן" הואיל וכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, אף על פי שלא השתייך לשושלת נשיאי בית הלל הזקן.[4] הוא היה תלמידם של הלל ושמאי,[5][6] ועל פי המסופר במדרש חי 120 שנה.[7] הלל הזקן רבו כינה אותו בתואר: "אב לחכמה ואב לדורות".[8]
Remove ads
לפי המדרש, רבן יוחנן בן זכאי עסק בראשית חייו במסחר.[9] במשנה מסופר פעמיים[10] שנשאל שאלה הלכתית בעֲרָב שבגליל הסמוכה לסכנין (כיום עראבה), ובתלמוד הירושלמי נזכר כי התגורר 18 שנה בעיירה ערב, וכי מתח ביקורת על אנשי הגליל שלא עסקו די בתורה והביאו לפניו רק שתי שאלות הלכתיות בעת ששהה במקום.[11] יש לשער כי תקופה זו קדמה לחורבן, ובסופה עבר לירושלים. בירושלים התגורר כמעט עד לחורבן, ולאחר מכן המשיך ליבנה. בשנים האחרונות לחייו עזב את יבנה ועבר עם תלמידיו לברור-חיל שבדרום הארץ. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון החשוב של התקופה, אינו מזכיר אותו כלל. בזמן המרד הגדול וחורבן ירושלים, נשאר רבי יוחנן לפליטה מבין חברי בית הדין בירושלים, והיה חלק מקבוצה קטנה של "רודפי שלום" שישבו ביבנה והתנגדו לקנאים.
הוא ייסד ביבנה את בית המדרש ("כרם ביבנה"), שם הונח היסוד לסידור ולעריכת התורה שבעל פה, שכונסה מאוחר יותר לששה סדרי משנה.
כאשר נפטר בנו, הצטער ריב"ז על פטירתו צער גדול, אולם תלמידו רבי אלעזר בן ערך הצליח לנחם אותו בכך שהמשיל לו משל על פיקדון יקר שמלך הפקיד אצל אדם מסוים, ובכל יום היה אותו אדם מוטרד בשאלה איך ייצא בשלום בשמירה על הפיקדון הזה. כך רבן יוחנן בן זכאי, בנמשל, בנו הוא הפיקדון.[12] וכאשר נפטר בנו, שהיה זך ובלא חטא, ניתן לומר כי הוחזר הפיקדון בשלמות.[13]
אחד מבניו היה רבי יהודה, בנו של רבן יוחנן בן זכאי.[14]
תקופת החורבן
באגדות התלמוד מסופר שריב"ז חזה את הרעב הנורא שיהיה בעיר.[15] היה ברור לו שסוף המרד ברומאים יהיה רע. כבר לפני החורבן חש באותות מבשרי רעות, וגער בדלתות המקדש שנפתחו מאליהן, והיה אומר: "יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב".[16] במהלך המצור, כשה"בריונים" שרפו את התבואה בירושלים כדי לאלץ את העם לצאת למלחמה, מסופר שזעק מתוך צער, אך לראש ה"בריונים" מטיל האימה בן בטיח (שהיה אחיינו, וכונה "אבא סיקרא") אמר שהייתה זו זעקת שמחה.
כעבור שלושה ימים יצא רבן יוחנן בן זכאי לטייל בשוק, וראה אנשים מבשלים תבן כדי לזון ממי בישולו, כשראה כל זאת אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?"[17] והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סיקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עמו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, ששותפו בתוכנית, נשאו את ארון המתים שהיה בתוכו כדי להוציאו מהעיר, כיוון שגם בזמן המצור – בשל קדושת ירושלים – קברו את המתים מחוץ לעיר. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר לא אפשרו לאף אחד לצאת מירושלים. הם רצו לדקור את "הגופה" בארון המתים כדי לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע מהם לעשות זאת,[18] באומרו: "יאמרו: 'רבן דקרו'". ביקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבן דחפו'".
התדיינותו עם אספסיאנוס
התלמוד הבבלי[19] מזכיר את הפגישה שהתקיימה בין רבי יוחנן לבין אספסיאנוס (אביו של טיטוס), לאחר הברחתו מירושלים. על פי המתואר שם, ניבא ריב"ז לאספסיאנוס שיוכתר קיסר רומי, ואמר לו מייד "שלום עליך המלך" (בנימוק כי בית המקדש חייב ליפול בידי מלך). אספסיאנוס הסביר לריב"ז שהוא חייב להחריב את ירושלים, משום שהיא משולה לחבית דבש שדרקון (הכוונה היא לנחש) כרוך סביבה, ויש לשבור את החבית על מנת לסלק את הדרקון, גם במחיר איבוד הדבש. המשל מבקש לרמוז כי אם הקנאים (הדרקון) כרוכים על חומות ירושלים (החבית), יש להרוס את החומות כדי להביס את הקנאים, גם במחיר חורבן ירושלים והמקדש (הדבש).[20] למשמע הדברים, רבי יוחנן בן זכאי שתק. כאשר שאל אותו אספסיאנוס מדוע לא בא אליו עד העת הזו, ענה שהבריונים (המורדים) מנעו זאת ממנו. דברי ריב"ז על הכתרתו של אספסיאנוס לקיסר, אומתו במהרה, ואספסיאנוס שהיה צריך לחזור לרומא והיה מלא התפעלות מחוכמתו של רבי יוחנן בן זכאי, נתן לו את הזכות לבקש בקשה אחת.[20] בקשותיו של רבי יוחנן היו "תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק".
ההסבר לבקשותיו של ריב"ז, על פי מסורת זו, הוא המשך פעולת ההנהגה המעשית והרוחנית היהודית, על ידי הצלת בית הנשיא שסימל את שלטון בית דוד, אישור המשך קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות, שיהווה חלופה לבית המקדש שחרב בירושלים, והצלת רבי צדוק שהיה סמל לצדיק שהרבה בתעניות, כדי שלא תחרב ירושלים.[א]
אולם, מחוץ למסורת חז"ל, נקשר אותו מעשה דווקא ליוסף בן מתתיהו, הן בתיאורו בספריו, מלחמת היהודים וחיי יוסף, והן בדברי היסטוריונים רומאיים בני תקופתו.[22][23] ואכן, רוב חוקרי התלמוד בשנים האחרונות סוברים, על סמך ניתוח טקסטואלי והשוואה של הטקסט הזה למסורות דומות, כי מדובר בטקסט תלמודי מאוחר, בעוד שאברהם שליט משער שייתכן בהחלט ששני האישים, ריב"ז ויוסף בן מתתיהו, אכן ניבאו את נבואת הכתרתו של אספסיאנוס לקיסר רומא, אולם כל אחד ניבא בזמנו, ולכל אחד מהם היו נימוקים משלו.[24]
לאחר החורבן
כששמע רבן יוחנן בן זכאי כי חרב בית המקדש קרע את בגדיו והתאבל כמו על מת. את סיבת החורבן תלה באי קיום מצוות: "לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים למלכות אויבכם".[25] נחמתו לעם הייתה שאומנם אבדה היכולת לכפר עוונות בהקרבת קורבנות, אך "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים".[26]
עם סיום המלחמה, פעל רבות לשיקום היהדות החרבה, בדמות חידוש מרכז אוטונומי בעיר יבנה. הממשל הרומי שסמך על אהבת השלום שלו, הניח לו לפעול ולהקים את הסנהדרין כמרכז רוחני, ללא גוון מדיני. חשיבות מיוחדת הייתה לתקנות הסנהדרין ביבנה בראשותו, שהנציחו את זכר המקדש, קבעו את לוח השנה מחדש, וכן חודש הקשר עם תפוצות הגולה.
אישיותו
| ” | אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים | “ |
– תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ח, עמוד א', מסכת בבא בתרא, דף קל"ד, עמוד א' | ||
רבן יוחנן בן זכאי חי ופעל בתקופת חורבן בית שני, ולפי האגדה בתלמוד הבבלי מסכת גיטין הוא ישב בירושלים כאשר החל המצור על העיר. בזמן המצור הוא גרס שאין טעם להילחם נגד הרומאים. הוא צפה שיחרב המקדש והבין שהחורבן יביא הרס על קיום עם ישראל ותורתו.[2]
אגדה נוספת[27] המתארת את השקפתו הייחודית של ריב"ז, היא שראה פעם נערה מלקטת מתוך גללי בהמות של ערבים, שעורים שלא עוכלו. לשאלתו, אמרה כי היא בתו של נקדימון בן גוריון, אחד משלושת עשיריה הגדולים של ירושלים עד החורבן. "בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל! בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה".
פטירתו
בסוף ימיו עבר רבן יוחנן מיבנה לכפר ברור חיל.[29] על פי המסורת, הוא נפטר בגיל 120.[30] בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו: ”נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק”, ושאלו למה הוא בוכה. השיב להם שיש לפניו שתי דרכים האחת של גן עדן והשנייה של הגיהנום, ואינו יודע באיזו מוליכים אותו. כשביקשו שיברכם אמר להם: ”יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם”, הם תהו, וכי די בכך, והוא אמר להם: "ולוואי!"[31] במשנה נאמר: ”משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החוכמה”.[32]
עם פטירתו, שבו תלמידיו לממשיכו כראש הסנהדרין, רבן גמליאל דיבנה: ”חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים – היו יושבין לפניו, כשנפטר – הלכו ליבנה”[33]. חֲמֵשֶׁת תלמידיו של ריב"ז היו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך. בן ערך (ככל הנראה, גדול תלמידיו של ריב"ז[34][35]), לא הצטרף לחבריו ביבנה והמסורת אודות אחרית ימיו אפופה מסתורין ואגדות שונות.
מקום קבורתו
לפי לשון התלמוד ריב"ז נפטר בברור חיל. אמנם, בנימין מטודלה שביקר בארץ ישראל בסביבות 1170 (כ-1,050 שנה אחרי פטירתו), מציין את קברו בטבריה.
בחיבור הפיוטי "קברי אבות" (1187-1244 לספירה), מתואר לכאורה קברו בהר הזיתים שבירושלים. עדות נוספת לקברו בירושלים היא בכתבי רבי שלמה בן שמעון דוראן, בן המאה ה-15, המציין את קברו בהר הזיתים, סמוך למערת חגי הנביא.
הנצחתו
היישוב בן זכאי נקרא על שמו. בירושלים יש בית כנסת על שמו – בית הכנסת יוחנן בן זכאי. במספר יישובים יש רחובות על שמו: אלעד, בית שמש, בני ברק, חיפה, פתח תקווה, רמת השרון, תל אביב וירושלים.
Remove ads
הראשונים נחלקו בשאלה האם רבן יוחנן היה כהן או לא. דעת רש"י[36] שהיה כהן; ואילו בעלי התוספות[37] שוללים מכל וכל את הייחוס הכהני של רבן יוחנן, ומוכיחים זאת מדבריו במשנה במסכת שקלים המובאת בגמרא במסכת מנחות, ובה מתריס רבן יוחנן כנגד הכהנים על שדרשו מקרא באופן שגוי מתוך דאגה להנאת עצמם.[38] הם מעירים כי אף שמתוך ציטוט מדבריו של רבן יוחנן המובא בתוספתא בעניין הכנת אפר פרה אדומה,[39] בו העיד כי הכין את אפר הפרה האדומה במו ידיו, עבודה השמורה לכהנים, משמע לכאורה שהיה כהן, יש לפרש את דבריו "עשו ידי" כמתייחסים לעשיית הפרה בידי הכהנים על פי הוראותיו ובהשגחתו.[ב]
Remove ads
המאמרים המיוחסים לרבי יוחנן בתלמוד מעידים על מעלותיו המוסריות התרומיות. כתלמידו של הלל הזקן (וגם הקטן שבהם כפי המסופר בחז"ל[40]), נהג כדרך בית הלל שביקשו לעשות סייג לתורה ללא חומרות יתירות, ומספר הלכות הוכרעו לצד דעת בית הלל בהשפעתו. אף באגדה הלך בשיטת הלל, בדרך סבלנות ואהבת הבריות:
רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה" (דברים, כ"ז, ו') – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה: "לא תניף עליהם ברזל" (שם, ה') - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.[41]
על פי המסופר בתלמוד, חי רבי יוחנן 120 שנה, ששליש מהן הוקדשו למסחר, שליש ללימוד ושליש להוראה והנהגה: רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיא (מסחר) ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.[42] ועוד נאמר עליו כי "מימיו לא שח שיחת חולין".[43]
דברי הערכה למידת הבקיאות והידע הפנומנליים שלו מופיעים בספרות חז"ל:
לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא[44]
ובנוסח שונה מעט:
אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח פרשה אחת מן התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום, מדרש הלכות ואגדות ומשלות, הכל למד. וכן אמרו עליו שאמר: אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו, אין כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי, ולא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרו.[45]
כלומר הוא עצמו אמר בענווה שעל אף שלמד הרבה, לא נטל מחוכמת מלמדיו אלא מעין מה שזבוב נוטל מהים. והדגיש: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".[46]
רבן יוחנן בן זכאי נהג למתוח ביקורת על מי שלומד תורה ורוכש ידע תאורטי, אך אין בידיו מעשים, ולחלופין על מי שיש בידו מעשים טובים ללא חוכמת התורה:
...אמר להם: פלוני חכם ואין בידו מעשים – הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו. פלוני יש בידו מעשים טובים ואינו חכם – הרי זה כלי אומנותו בידו ואינו אומן...[47]
חמשת תלמידיו הגדולים היו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.
רבן יוחנן בן זכאי הדריך להימנע ממעשי קנאות כנגד מקומות פולחן זרים, שעלולים להחמיר את המצב: ”היה רבן יוחנן בן זכאי אומר: אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך. שלא תסתור של לבנים ויאמרו לך עשם של אבנים, של אבנים ויאמרו לך עשם של עץ”[48]
בראי הדורות, הפכה דרך פעולתו – הכרה בעליונותו של הכוח הנוכרי השולט ושתדלנות מולו – לסמל להתנהגות מנהיג יהודי ריאליסטי בגולה. דרכו בהחלט לא הייתה משותפת לזרמי הפרושים כולם. עד היום מוזכרת אישיותו בוויכוח הפוליטי כדוגמה לדעות יוֹניות הבאות מתוך תפיסה מפוכחת של המצב, בניגוד להתנהגותן של דמויות כשמעון בר גיורא וכיוחנן מגוש חלב במרד הגדול. מנגד, היו שדנו לשלילה את פועלו וראו אותו כמי שהעדיף להציל את התורה ולא את המדינה.
Remove ads
רב שרירא גאון כתב באיגרתו: ”ולא מצאנו אדם שנקרא 'רבן' חוץ מן הנשיאים...רבן גמליאל, רבן שמעון, רבן יוחנן בן זכאי, רבנו הקדוש.”[4] על פי מסורת זו, התואר "רבן" ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן, והתקנות הגדולות שתיקן ביבנה מצביעות על מעמדו הרם. בין החוקרים חלוקות הדעות אם רבן יוחנן שימש כנשיא או לא ומה היה מעמדו והיקף סמכויותיו.[49]
לריב"ז הייתה תושייה בעת המשבר שנוצר לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, והוא חוקק תקנות חדשות יחד עם חכמי יבנה, כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש. הם קבעו ביבנה את בית הדין הגדול שמילא למעשה תפקיד של סנהדרין ומוסד מחוקק. בתלמוד הבבלי הוזכרו תשע תקנות דתיות של הסנהדרין ביבנה,[50] ומלבדן תוקנו גם תקנות חברתיות.[51] בין היתר נקבעו דיני עיבור השנה, ומספר מנהגים מעבודת המקדש הונהגו לדורות משום זכר למקדש. להלן תשע התקנות הדתיות:
א) תקיעה בשבת
”יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר:[ג] "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד". אמרו לו: "אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין".[ד]” (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה א')
תקנה זו נועדה לשקם את היהדות אחרי החורבן וליצור יהדות שמתקיימת גם ללא מקדש, במציאות שיש רק בית דין. המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" מצביע על כך שרבי אלעזר (או אליעזר) גרס שלפי רבי יוחנן, יש לרכז סמכויות במקום אחד. אולם חכמים לא קיבלו זאת, הם סברו שמותר לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת בכל עיר שיש בה בית דין.
בתקנה זו נחלקו החכמים ותלמידיו של רבן בן זכאי, בנוגע לשאלה האם התקנה חלה רק על העיר יבנה או על כל מקום שבו קיים בית דין והאם תקנה זו היא "ציון עובדא העולה מאליה".[52]
ב) נטילת לולב כל שבעה
”בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש.”[53]
מטרתה של התקנה היא שימור המנהגים הקיימים וזכרו של בית המקדש שנחרב בליבו של העם. על פי התלמוד[54], נלמדת המצוה לדרוש לציון (כלומר להחיות את זכרו של המקדש) מן הפסוק: ”כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם יְהוָה כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ.” (ספר ירמיהו, פרק ל', פסוק י"ז). מעבר לכך, בצורה זו גם הועברה מצוות נטילת הלולב מזיקתה למזבח לחיי בית הכנסת.
ג) אכילת "חדש" – "שיהא יום הנף כולו אסור"
במקדש היו מקריבים ביום ט"ז בניסן את מנחת העומר. לפני ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה, איסור שנקרא "איסור חדש". לפני שחרב הבית היו אוכלים מחצות היום ואילך כי ודאי כבר הקריבו, כאשר חרב הבית אסר רבן יוחנן לאכול חדש עד הערב. בגמרא נאמרו שני פירושים לכך: (א) מדאורייתא מותר איסור חדש כבר מבוקר ט"ז בניסן כשאין בית מקדש, ותקנה זו אוסרת את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה הבית, מי שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל, בלי לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקורבן; (ב) מדאורייתא אסור לאכול חדש כל יום ט"ז בניסן אלא אם הוקרבה מנחת העומר במהלכו, ורבן יוחנן בן זכאי הוא זה שדרש הלכה זו מן הכתובים ופרסם אותה, אך לא חידש תקנה עצמאית.[55]
מרגע חורבן בית המקדש ועד תיקון התקנה הזו (יום הנף), המשיכו הרחוקים ואולי אף הקרובים להמתין עד מחצית היום, כדי לאכול מן החדש (התבואה החדשה). רבן יוחנן בן זכאי ניתק את שעת היתר האכילה מהחדש מתלותה המוחלטת בעבודת המזבח שהפסיקה להתקיים כתוצאה מחורבן בית המקדש, וקבע כי כל היום אסור באכילת התבואה החדשה. התקנה ממלאת חלל שנוצר עם החורבן, אך אינה משנה את ההלכה האוסרת על הציבור היהודי לאכול מן החדש לפני ט״ז בניסן.[52]
קידוש החודש
ד) ”בראשונה היו מחללין אף על כולן. משחרב בית המקדש אמר להן רבן יוחנן בן זכאי "וכי יש קרבן?" התקינו שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד.”[56]
ה) ”בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר” (ישנו שיר של יום מיוחד לכל יום חול. בראש חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום. במקרה זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן); ”התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.”[57]
ו) ”אמר רבי יהושע בן קרחה” (שהיה באותו דור): ”ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.”[57]
מטרתה של תקנה זו היא שלא להטריח על עדי החדש כדי שלא ימנעו מלבא להעיד, אבל בעדויות אחרות אכן יש בידו של ראש בית הדין לדרוש מהנתבע שיבא למקומו[58].
ז) ברכת כהנים
"תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן", וזו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.[59]
טעמה של תקנה זו לדעת רב אשי, הוא שמא תפסק רצועת מנעלו של הכהן, ומאחר והוא יתעסק בתיקונה בעוד חבריו מברכים את העם, עלולים להלעיז עליו כי הוא כהן פסול ולכן אינו מברך[60].
ח) חובת הגר
”גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה.”[59]
תקנה זו מבטלת את התקנה הקדומה להפריש כסף לקורבן. גוי שהתגייר, היה חייב במילה, טבילה וקורבן עוף, ואילו לאחר החורבן, הפרישו את הכסף לקורבן שיוקרב כאשר ייבנה בית המקדש. רבי יוחנן ביטל את חיוב כסף הקורבן, ואף על פי שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה", כלומר, שהיו משתמשים בכסף לקניות, לרבי יוחנן בן זכאי, הייתה כנראה תכלית פרגמטית – כחלופה לקורבן, נקבע קבלת עול מלכות שמים.[52]
התקנה התשיעית
יש מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית: "ואידך (האחרת, התשיעית) – פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית".
רב פפא סובר, כי התקנה התשיעית הייתה ביטול התקנה שנגעה לנטע רבעי. לפני החורבן, הייתה קיימת חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הנטע רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם, כדי לדאוג לאספקה קבועה של פירות לירושלים. לאחר חורבן העיר לא היה טעם בתקנה הזאת ורבי יוחנן ביטל אותה.
לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית, חצייה בסלע וחצייה בין קרני השעיר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין – היו שמחין, לא הלבין – היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.
Remove ads
לרבי יוחנן היו קבוצות של מתנגדים, שלכל אחת מהן הייתה סיבה שונה: הצדוקים, הכהנים ובני בתירה[דרוש מקור]. גם בקרב תלמידי החכמים נמתחה עליו ביקורת בתקופה מאוחרת יותר (בבלי גיטין נו ע"ב), על כך שלא השתדל אצל אספסיאנוס לבטל את חורבן ירושלים, אולם גם היא שנויה במחלוקת.[ה]
הצדוקים
רבן יוחנן התנגד לצדוקים. כמה אמרות תלמודיות מספרות על לעגו של ריב״ז כלפיהם וכיצד הפריך את שיטתם ההלכתית.[61]
אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידיים וספרי הומריס אינו מטמא את הידיים! אמר רבן יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד?! הרי הם אומרים: עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים! אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להם: אף כתבי הקדש, לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידיים.
Remove ads
במסורת המשנה והתלמוד מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי חשיבות מכרעת, כמי שהניח את היסוד לשיקום אחרי חורבן המקדש ולהמשכיות חיי התורה והמצוות בעת המשבר. הוא מתואר כמנהיג בכיר וכמי שסמכותו התקבלה על החכמים שהיו בתקופתו ועל העם.
אולם תיאור זה אינו מקובל על היסטוריונים אירופאים בני זמננו. היסטוריונים אלו רואים בתנועה הרבנית שהתבססה בתחילה ביבנה רק כוח אחד מבין סיעות רבות בקרב יהודי הארץ לאחר החורבן, כוח בעל השפעה מוגבלת ואפילו שולית לפחות עד זמנו של רבי יהודה הנשיא. לדבריהם, תפקידו האמיתי באירועים מבוסס בעיקר על השערות, שכן הספרות העוסקת בו נכתבה לפחות מאה שנה לאחר מותו.[62] על פי היסטוריונים אלו, תקנותיהם והכרעותיהם של החכמים בתקופה המיוחסת לריב"ז, היו מקובלות רק על המעטים שסרו אז למשמעתם.[63]
Remove ads
- יואל שוורץ, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו, ירושלים תש"ס.
- בנימין לאו, "רבן יוחנן בן זכאי", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, ידיעות ספרים, 2006, עמ' 276-268.
- בנימין לאו, "שער ראשון: רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו", בספרו: חכמים, כרך שני: ימי יבנה עד מרד בר כוכבא, ידיעות ספרים, 2007, עמ' 79-23.
- אגרת רבן יוחנן בן זכאי - איגרת שיש המייחסים לרבן יוחנן בן זכאי.
- רבן יוחנן בן זכאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הרב אהרן הימן, "רבן יוחנן בן זכאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 682-674, באתר היברובוקס
- הרב אהרן הימן, "בן זכאי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א, עמוד 272, באתר היברובוקס
- משה יהודה בלוי (עורך), "רבן יוחנן בן זכאי", יחוסי תנאים ואמוראים, ברוקלין ה'תשנ"ד, עמודים רס"ג-רס"ה, באתר היברובוקס
- מידע על רבן יוחנן בן זכאי בקטלוג הספרייה הלאומית
- רבן יוחנן בן זכאי, באתר "תרבות•il"
שמואל ספראי, בחינות חדשות לבעיית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- שמואל ספראי, התאוששות היישוב היהודי בדור יבנה: ג. ההנהגה הלאומית לאחר החורבן, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- הרב ישראל דנדרוביץ, גדולתו של רבן יוחנן בן זכאי, בתוך: ישורון, גיליון יז, ניו יורק, ניסן תשס"ו, עמ' תתמא-תתמד.
- יחיעם שורק, אז היכן הכהונה? מתוך הספר: "הכהונה כפי שלא הכרתם", אתר הידען
- משה לייב ליליינבלום, השערה בתקנות ר' יוחנן בן זכאי, פרויקט בן-יהודה
אבי רט ובני לאו, מדברים חכמים: רבן יוחנן בן זכאי - מנהיג בזמן משבר, בערוץ "אורות – טלוויזיה יהודית"- 'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק ב')', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.
- רבן יוחנן בן זכאי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יוחנן בן זכאי, דף שער בספרייה הלאומית
- מקור חז"לי נוסף המביא אגדה זו הוא החיבור אבות דרבי נתן,[21] הקדום לתלמוד הבבלי, שגם בו מופיע הסיפור על כך שהקנאים אינם מוכנים לפשרות, שרבי יוחנן מתחזה למת ותלמידיו מוציאים אותו מירושלים, שם הוא פוגש את המצביא, מודיע לו על קיסרותו על סמך אותו פסוק שבבבלי, ומבקש ממנו את יבנה, לאחר שהקיסר נותן לו רשות לבקש. בגרסה זו מופיעים כמה הבדלים. אספסיאנוס מתואר באופן חיובי יותר, כמי שלא רוצה להחריב את ירושלים, ומבקש בקשה קטנה כדי להשלים. הנתק בין הקיצוניים לרבי יוחנן גדול יותר, מכיוון שלפי המסופר בבבלי, אחיינו ראש הביריונים מסייע לרבי יוחנן לצאת מירושלים, ולפי המסופר באבות דרבי נתן "רבי יוחנן מדבר לקנאים והם לא שומעים לו והוא יוצא מעצמו". באבות דרבי נתן אספסיאנוס מלכתחילה מתייחס לרבי יוחנן יפה, מכיוון שמרגליו הודיעו לו שרבי יוחנן תמך בשלום איתו, בעוד שבבבלי המצביא מקבל אותו בכתף קרה, מוכיח אותו ומתווכח איתו. הבדל נוסף הוא שבעוד שבבבלי מיד בתחילת הפגישה רבי יוחנן מודיע לו על קיסרותו, באדר"נ ההודעה היא רק בסוף הפגישה. וגם בקשת רבי יוחנן באדר"נ קצת שונה: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה." בקשה זו, כפי שניתן לראות, אינה מתייחסת כלל לשושלת רבן גמליאל (אם כי רבי יוחנן בעצמו הוא חלק ממנה),[דרושה הבהרה] ואף אולי אינה מתייחסת ליבנה כאל מרכז קיים, כי חכמיה לא מוזכרים כלל. בנוסף, בבבלי קיימת ביקורת על רבי יוחנן על כך שלא ביקש מהקיסר את ירושלים עצמה, בעוד שבאדר"נ אין כלל ביקורת. גדליה אלון בעקבות מדרש איכה רבה, שם מסופר כי בעת הבקשה היה רבי יוחנן כלוא בגופנא. ובעקבות יוסף בן מתתיהו היו בגופנא וביבנה ריכוזים של אסירים יהודים (מעין מחנות מעצר שלאחר המרד), משער כי בקשתו של רבי יוחנן הייתה להיות מועבר ליבנה, היות ששם היו כלואים תלמידים וחכמים. אפשרות נוספת היא שההעברה ליבנה לא הייתה תוצאה של בקשה, אך הקמת בית הדין שם נבעה פשוט מנוכחותו של רבי יוחנן. לעומת גדליה אלון שסובר שאין אזכור נוסף לכך שביבנה התקיים מרכז רוחני לפני חורבן בית המקדש. שטיינזלץ בפירושו בתלמוד שם, מתאר כי יש מקורות שונים שדווקא מאמתים את כך שיבנה כבר הייתה מרכז רוחני.
- גדליה אלון מצדד בשיטת בעלי התוספות שרבן יוחנן לא היה כהן, והוא משער כי מחלוקתם של הכהנים עם רבן יוחנן בן זכאי התפתחה דווקא על רקע ייחוסו הלא-כהני: מאחר שלפי הנהוג, כשאין נשיא מבית דוד, מחליפו הוא כהן, ובתקופה שלאחר החורבן, התחבא רבן גמליאל שהיה משושלת בית דוד בלוד ולא יכול לכהן כנשיא ביבנה, סברו הכהנים שהם אמורים למלא את מקומו ומכאן שרבי יוחנן נטל את השררה שלא כדין. עקב טענות אלו קמה לו אופוזיציה כהנית אקטיבית.
- אולי צ"ל: אליעזר
- גדליה אלון טוען שהמשפט "אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין", הוא תוספת מאוחרת.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads