Loading AI tools
מצווה מהתורה להביא קורבן שעורים הפותח את ימי ספירת העומר עד שבועות מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מִנְחַת הָעֹמֶר (גם: עֹמֶר הַתְּנוּפָה, מִנְחַת בִּכּוּרִים) היא קורבן מנחת ציבור שמביאים מראשית הקציר, למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. הקרבת המנחה היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות. המנחה הייתה מובאת מסולת שעורים של ראשית הקציר בנפח של "עומר" (מה שנתן למנחה את שמה), וקודם הקרבתה הייתה מונפת על ידי הכהן. קורבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" מכיוון שמביאים אותו מביכורי השעורים, בדומה לפירות הביכורים. מיום הבאת העומר, מתחילה ספירת העומר, המונה את הימים שבין הבאת העומר לחג השבועות, בו מקריבים את שתי הלחם.[1]
 | |
| קציר תבואה בחג העומר, זכר למנחת העומר | |
| מקרא |
ספר ויקרא, פרק ב', פסוקים י"ד–ט"ז ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים י'–י"א |
|---|---|
| משנה | מסכת מנחות, פרק י' |
| תלמוד בבלי | מסכת מנחות, פרק "רבי ישמעאל" |
| משנה תורה | ספר עבודה, הלכות תמידים ומוספין, פרק ז' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה מ"ד ספר החינוך, מצווה ש"ב |
היום המדויק שבו יש לקיים את המצווה, ובהתאמה לחגוג את חג השבועות - הנקבע לפי פירוש הביטוי "ממחרת השבת" - היווה מוקד לפולמוס מרכזי בין הכתות היהודיות בתקופת המקדש.
ערך מורחב – ממחרת השבתבתקופת בית שני התקיימה מחלוקת גדולה בין הפרושים לבין הבייתוסים בדבר תאריך הבאת העומר. למחלוקת זו השלכה על ספירת העומר ועל התאריך שבו חל חג השבועות, ולכן היו לה השלכות דרמטיות על אחדות העם באותם ימים. מקור המחלוקת בהבנת הפסוקים בתורה:
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.
הפרושים, ואחריהם ההלכה הרבנית פירשו את ה"שבת" שאחריה יש להביא את העומר כיום טוב הראשון של חג הפסח, בו שובתים ממלאכה. לדידם הכוונה במילים "ממחרת השבת" ליום הראשון של חול המועד פסח,[2] שחל תמיד ביום ט"ז בניסן, ולפיכך חג השבועות חל תמיד ביום ו' בסיוון.[3] גם במסורת ביתא ישראל פירשו שהמילה "שבת" מתייחסת לחג הפסח, אך לפי מסורת זו הכוונה לשביעי של פסח ולא ליום החג הראשון. אי לכך חל חג השבועות במסורת ביתא ישראל שישה ימים מאוחר יותר, בי"ב בסיוון ולא בו' בסיוון.[4]
לעומתם כיתות אחרות בזמן הבית, כגון הבייתוסים והשומרונים ואחריהם הקראים, פירשו שהמילה "שבת" מכוונת ל"שבת בראשית", היינו היום השביעי בימות השבוע. לדידם התורה מתייחסת לשבת הראשונה שאחרי יום הקרבת הפסח.[5][6] לפיכך בשיטה זו אין להקרבת העומר תאריך קבוע ותאריך חג השבועות נע בהתאם מדי שנה.
בלוח השנה במגילות קומראן, יום הקרבת העומר הוא יום ראשון שאחרי פסח שחל תמיד ב-26 בחודש הראשון וחג השבועות חל ב-15 בחודש השלישי.
לפי התרגום של מגילת רות לארמית[7] וכן בהלכות קצובות[8], תאריך קצירת העומר הוא בערב פסח.
על פי מסורת המובאת בסכוליון של מגילת תענית, ניצחון הפרושים על הבייתוסים במחלוקת על קביעת תאריך חג השבועות, הביא לקביעת ימי שמחה בחודש ניסן, בין ח' בניסן לסוף חג הפסח.[9]
אסור, אפילו ליחידים, לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר (אף על פי שמנחת העומר באה רק משעורה). האיסור הוא כדי שקצירת העומר בידי שלוחי בית דין תהיה כפי שהוגדר בתורה: "ראשית קצירכם", שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה והקציר, לאחר הקרבת העומר, מותר באכילה.
לפי ההלכה,[10] קציר העומר הוא מצווה והוא אף דוחה את השבת. (קציר הוא אחד מל"ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצווה היא לקצור "קמה" במיוחד בשביל הקורבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים, אף על פי שבתורה לא מפורש מאיזה מין.[11] התבואה צריכה להיות דווקא מארץ ישראל, ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב לבית המקדש.[12] אולם אם לא נמצאו קרוב לירושלים הביאו את אותם ממקומות רחוקים יותר. המקומות המוזכרים במשנה הם צריפין ועין סוכר.[13]
שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י”ד בניסן), ועושים את התבואה כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר הוא בט"ז בניסן בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה.
במשנה מתואר טקס הקציר לפי ההלכה בזמן בית המקדש השני:
כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין? שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ כְרֵיכוֹת בִּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לִקְצֹר. כָל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לַשָּׁם מִתְכַּנְּסוֹת לַשָּׁם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. כֵּיוָן שֶׁחֲשֵׁכָה, אָמַר לָהֶם: "בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?" אוֹמְרִים "הִין." "בָּא הַשֶּׁמֶשׁ?" אוֹמְרִים "הִין." "מַגָּל זוֹ?" אוֹמְרִים "הִין." "מַגָּל זוֹ?" אוֹמְרִים "הִין." "קֻפָּה זוֹ?" אוֹמְרִים "הִין." "קֻפָּה זוֹ?" אוֹמְרִים "הִין." וּבַשַּׁבָּת אוֹמֵר לָהֶם: "שַׁבָּת זוֹ?" אוֹמְרִים "הִין." "שַׁבָּת זוֹ?" אוֹמְרִים "הִין." "אֶקְצֹר?" אוֹמְרִים לוֹ "קְצֹר!" "אֶקְצֹר?" אוֹמְרִים לוֹ "קְצֹר!" שְׁלֹשָׁה פְעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, וְהֵן אוֹמְרִין לוֹ: "הִין, הִין, הִין." ו כָּל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי הַבֵּיתְסִין, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ: אֵין קְצִירַת הָעֹמֶר בְּמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב.
מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים[14] וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים בכלי מיוחד הנקרא "אבוב", כלי מנחושת עם חורים, כדי שהאש תיגע בגרעינים. לאחר הקלייה לוקחים את הגרעינים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל'ריחים של גרוסות' וטוחנים אותם, ומנפים את השעורים הטחונות בשלוש עשרה נפות,[15] ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של סולת מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו.[16]
ביום ט"ז בניסן, לאחר שהוקרבו קורבן מוסף הרגיל של פסח וכבש העולה המיוחד לעומר, אך לפני שהוקרב קורבן התמיד של בין הערביים, לוקחים את עומר סולת השעורים, שמים בכלי שרת, ומערבבים (בוללים) יחד עם לוג שמן זית. על הסולת הבלולה בשמן מניחים קומץ לבונה, כשאר המנחות. לאחר הבלילה לוקח כהן את המנחה, ומניף אותה במזרח העזרה,[17] (על שם הנפת העומר, מכונה יום ט"ז בניסן יום הנף), ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. לאחר מכן כהן קומץ את המנחה, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מ־24 מתנות כהונה - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.
ערך מורחב – איסור חדשישנו איסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן מהתבואה של השנה החדשה לפני הקרבת העומר. בזמן שבית המקדש היה קיים מעת שקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין (האחראים) מתעצלים בו".[18]
משחרב בית המקדש, מעיקר הדין היה מותר לאכול מהתבואה החדשה כבר מבוקר ט"ז בניסן, אבל מכמה סיבות[19] התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום ט"ז בניסן, כולו אסור. הרמב"ם פוסק כדעת רבי יהודה במשנה, שבזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה.
תבואה שהשרישה קודם העומר, מותרת החל מהקרבתו. אך אם השרישה אחר העומר, אסור לקוצרה (ראו לעיל) ולאוכלה עד שיוקרב העומר של השנה הבאה.
ערך מורחב – ספירת העומרמצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת 'עומר התנופה' (ט"ז בניסן).
לפי ההלכה יש לספור ימים ושבועות שכן בפסוק נאמר "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר "תספרו חמישים יום". המצווה מוטלת על כל ישראל. זמן הספירה הוא בלילה, שהוא תחילת היום לפי ההלכה. יש לברך לפני הספירה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר".
יום החמישים לספירה הוא חג השבועות, שנקרא כן על שם שבעת השבועות שסופרים מיום הקרבת העומר.
ערך מורחב – חג העומרעם חידוש ההתיישבות החקלאית בישראל חודש גם מנהג קציר העומר. הטקס ברוב הקיבוצים שעורכים אותו מבוסס על הטקס שעיצבו מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין ברמת יוחנן.[20]
בשנים האחרונות מקיימים ארגוני המקדש תרגול של הקרבת העומר תוך הכנה של סולת השעורים כך שתהיה מוכנה להקרבה עבור העבודה בבית המקדש השלישי.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
