קבר דוד המלך
מתחם בהר ציון המיוחס לקבר דוד המלך מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קבר דוד המלך הוא מבנה בהר ציון שבירושלים, שבו על פי מסורות יהודיות, הנוצריות והמוסלמיות, קבור דוד המלך. המסורת הנוצרית רואה בקומה השנייה של המבנה את חדר הסעודה האחרונה, בה סעדו ישו ותלמידיו לפני שנלקח אל מותו. אתר זה, המקודש לשלוש הדתות, היה לנקודת מגע וחיכוך ביניהן במשך השנים. יש חוקרים המזהים את הקבר כקבר המלך מנשה והמלך יאשיהו.[1]
 | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| עיר |
ירושלים  |
| קואורדינטות | 31°46′18″N 35°13′44″E |
|
(למפת ירושלים רגילה)   קבר דוד המלך | |
  | |
רוב המתחם משויך לתקופה הממלוכית, כאשר בתוכו ניכרים שרידי כנסייה פרנציסקנית מהמאה ה־14, שנבנתה על גבי כנסיית ציון הצלבנית מהמאה ה־12, אשר נבנתה בתורה על כנסיית האגיה ציון הבינזטית מהמאה הרביעית.[2]
המתחם
המבנה בו שוכן הקבר נבנה בראשית המאה ה-12 בידי הצלבנים ככנסיית גבירתנו של הר ציון, על חורבות הכנסייה הביזנטית האגיה ציון, שהוקמה במאה ה־4. קומת הגלריה במבנה זוהתה כחדר הסעודה האחרונה וחדר בקומה התחתונה זוהה כקבר דוד.[3] החדר התחתון הוא מבנה מאורך השוכן בציר צפון–דרום בגודל 4.5 על 6 מטר.[2]
במאה ה־14 הקימו קבוצה של נזירים פרנציסקנים מנזר בצמוד לחזית הדרומית של מבנה הקבר, והפכה את המבואה לחצר פנימית (קלויסטר) של המנזר. בתקופות מאוחרות יותר, נבנו מעל החצר עוד שתי קומות של מבנים. ממזרח לחצר נמצא חדר הנרות, המשמש מקום להדלקת נרות כחלק מהפולחן היהודי המתרחש במקום.[3]
בנוסף נמצאים באתר חאן ריבועי, מתתחם המכונה פלומבו ומתחם אולם הקשתות.
ארמטה פיירוטי שהיה האדריכל הראשי מטעם הממשל הטורקי, מספר בספרו "ירושלים נחקרת" כי בשנת 1859 גילה מערה בשטח בית הקברות במערב הר ציון המובילה מתחת למבנה קבר דוד. פיירוטי זיהה את המערה בתור הקבר האמיתי של מלכי בית דוד. כיום, מערה כזו אינה מוכרת אך בדיקות שיקוף קרקע בעזרת מכ"ם שנעשו בפברואר 2011 הראו כי קיימת סבירות גבוהה לקיום חלל תת-קרקעי מתחת למבנה.[4]
ב־1951 שיפץ יעקב פינקרפלד את המבנה כחלק משיקום כללי שנערך במתחם לנזקי מלחמת העצמאות. פינקרפלד חפר לעומק של כ-70 ס"מ מתחת למרצפות, גילה רצפת פסיפס צבעוני. פינקרפלד תארך את הפסיפס ואת הגומחה בקיר לתקופה הרומית, בעוד שהמצבה עצמה ושאר קירות המתחם הן תוספות מאוחרות. מוטיבים אלו, בנוסף לעובדה שהגומחה פונה לכיוון הר הבית, הובילו את פינקרפלד למסקנה כי הגומחה היא היכל (ארון הקודש) של בית כנסת ששכן במקום בימי הבית השני.[5]
בשנת 1951 עיצב האדריכל מאיר בן אורי את הכיתוב "דוד מלך ישראל חי וקיים" מעל קבר דוד. כתובת זו נשארה עד השיפוץ והניקוי שנערכו במקום בשנת 2012.
בקומה התחתונה של הבניין עומד סרקופג מכוסה בפרוכת, המזוהה כקברו של דוד המלך. על הקבר הוצבו במהלך השנים 22 כתרי ספרי תורה, כמניין מלכי בית דוד.[6] הכתרים נגנבו בשנת 2007.
תולדות המבנה
בסוף המאה הרביעית לספירה נבנתה במקום כנסייה גדולה בשם "ציון הקדושה" או האגיה ציון. זאת בעקבות קישור בין הר ציון לאירועים מרכזיים בחיי ישו ותלמידיו, ובהם: חדר הסעודה האחרונה[7]; משפטו של ישו בפני הכהן הגדול קיפא, המקום שבו נאסר והוכה לפני הסגרתו לרומאים[8]; המקום שבו צלחה רוח הקודש על השליחים לאחר צליבתו של ישו[9]; מקום סקילתו של סטפנוס[10] וביתו של יוחנן השליח, שבו חיה מריה לאחר צליבת בנה.[3]
אורה לימור מזהה את תחילתה של המסורת על קברו של דוד באתר בטקסי אזכרה נוצריים שהתנהלו בתקופה הביזנטית בכנסייה זו. טקסי אזכרה אלו היו לזכרם של דוד המלך ויעקב הצדיק ואינם מלמדים על כך שהיה גם זיהוי של קברם בכנסייה. על פי הליטורגיה של הטקסים ניתן להבין שדוד ויעקב הם האבות המייסדים של ציון, כאשר דוד הוא השליט כובש העיר ומייסד ציון ואילו יעקב הוא הבישוף הראשון של כנסיית ירושלים מייסד ציון השנייה - ציון הנוצרית, היא כנסיית ציון. בתקופה הזו קברו של דוד המלך זוהה דווקא בבית לחם, אולם ברבות השנים נדד זיהוי הקבר בעקבות הליטורגיה של הטקסים והגיע לכנסייה.[11][2]
הכנסייה הבינטית שופצה על ידי בישוף ירושלים יוחנן השני (אנ'). היא נהרסה בידי הפרסים במהלך כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב־614 ושוקמה בידי מודסטוס.[2]
כנסיית ציון הביזנטית נשרפה ונבזזה במאי 966 בעידוד מוחמד בן אסמעיל א־צינאג'י, מושל ירושלים האיח'שידית. לא ידוע האם הכנסייה חדלה לשמש ככנסייה לאחר מכן והאם נפגעה במהלך הפגיעה בכנסיות המזרח בתחילת המאה ה־11 בימי הח'ליף הפטימי אל-חאכם, וייתכן שהיא נהרסה רק בסמוך למצור הצלבני על ירושלים או במהלכו. ידוע כי מבני הכנסייה לא עמד בשלהי קיץ 1099.[12]
במחצית הראשונה של המאה ה־12 בנו הצלבנים במקום כנסייה חדשה על חורבות כנסיית האגיה ציון. הכנסייה החדשה נקראה כנסיית מרים הקדושה של הר ציון. הפולחן במקום חודש לכל המאוחר ב־1107, ובמהלך הבנייה יוחדה קפלה לקברי בית דוד בפינה המזרחית של הסטרה הדרומית של הכנסייה.[12]
ב־1335 הגיעה קבוצה של נזירים פרנציסקנים להר ציון[3] ורכשה בו שטחים בסיועו של רובר, מלך נאפולי.[13] הקבוצה הקימה בקומה שמעל ציון הקבר כנסייה (אולם הסעודה האחרונה) ומנזר הצמוד לחזית הדרומית של מבנה הקבר. בעקבות כך נאלצו היהודים לעבור בחצר המנזר כדי להיכנס לציון הקבר, עובדה שיצרה סכסוכים רבים בין הקהילות. במהלך המאה ה־15 הפרנציסקנים הוצאו מאולם הסעודה האחרונה, והמקום הוסב למסגד, אך המנזר נשאר במקומו. בתקופה זו נבנה גם חאן בחלקו המערבי של האתר, כיום "אולם הקשתות".[3]
מוג'יר א-דין מספר כי הסולטן הממלוכי אל-מלכ אל-ט'אהר סייף א-דין ג'קמק (אנ') הורה בראשית יולי 1452 על הריסת המבנים החדשים שהקימו הנוצרים במנזר ציון וזולתו, והקבר הופקע מידי הנוצרים. א-דין מספר כי ב־1489 פנו נזירי הר ציון לקאהרה לאחר שמוסלמים הקימו מחראב באולם המקומר הסמוך לכנסייה שעליו טענו לבעלות. חקירה שקיים האמיר אזבך הסתיימה ללא החלטה, לאחר שהתגלעה מחלוקת בין חכמי הדת המוסלמים בשאלה האם האתר קדוש לאסלאם. ב־1490 נערכה חקירה חדשה והפעם החליטו חכמי הדת האסלאמיים כי האתר בידיים מוסלמיות משנים קודמות, והדבר הביא להתעוררות מחודשת של המחלוקת על הבעלות באתר כולו, ובסופו של דבר הועבר האתר לידי המוסלמים והופקד עליו השייח' יעקוב הרומי מחכמי האסכולה החנפית בירושלים. מספר מקורות נוצריים מאשימים גם את היהודים באחריות לסילוק הנוצרים.[14]
ב־1549 הוציא הסולטאן סולימאן המפואר צו שהקדיש את המנזר בהר ציון "ליד קבר הנביא דאוד עליו השלום" ואת התנור השייך למנזר וגינותיו ומגדל עזה. המתחם נמסר לידי השייח' אחמד א-דג'אני, מנהיג הדרווישים הסופים בירושלים. בתחילת יוני 1551 הגיע צו הסולטאן לפנות את הפרציסקנים משארית אחיזתם בהר ציון ובמהלך שנה זו הוצאו הם מהאתר.[15] גורשו נזירי המסדר הפרנציסקני גם מהכנסייה שליד בניים הקבר שהפכה למסגד.[14]
המוסלמים אסרו על נוצרים ויהודים להיכנס אל הבניין שעל קברי בית דוד, איסור שנשמר בקפדנות עד המאה ה-20, עם יוצאים מהכלל בודדים, כדוגמת ביקורו של משה מונטיפיורי בשנת 1893.
ב־1831 הצליחו הפרציסקנים לקבל אישור להתפלל בחדר הסעודה האחרונה פעמיים בשנה.[13]
בסוף ימי האימפריה העות'מאנית ניסתה האימפריה האיטלקית לקבל לידה את חדר הסעודה האחרונה, בין היתר בעקבות טענתה לירושת רובר מלך מאפולי, ובספטמבר 1920 פורסם כי סולטאן האימפריה העות'מאנית מהמט השישי להעניק למלך איטליה את האתר כמתנה אישית, אך הבריטים שכבר שלטו במקום הודיעו כי ההחלטה על המקום תהיה באחריות הוועדה למקומות הקדושים שהוקמה בוועידת סן רמו כחלק מהקמת המנדט הבריטי.[13][16]
במהלך שלטון המנדט הבריטי נשמר הסטטוס-קו במקום בשינויים מועטים, כשב־1936 הורשו הפרנציסקנים לחזור למקום והקימו בו מנזר,[3] ויהודים הורשו להתפלל בקומה השנייה של המבנה באסרו חג חג השבועות.[6]
בזמן מלחמת השחרור שימש המקום כמפקדה צבאית של הירדנים וב-18 במאי 1948 נכבש בידי חטיבת הראל ושימש את כמפקדה.
לאחר מלחמת העצמאות
עם שוך הקרבות במלחמת העצמאות, למרות ההתחייבות בהסכם שביתת הנשק לאפשר גישה למקומות הקדושים,[17] נותרו הר הבית והכותל המערבי מחוץ להישג ידם של תושבי מדינת ישראל, והר ציון נותר המקום הקרוב ביותר לעיר העתיקה בשליטת ישראל ממנו ניתן היה לצפות על הכותל המערבי והר הבית. בשנים אלו התמסד על גג המבנה מצפה ממנו צפו לאתרי העיר העתיקה שבליטת ירדן.[6]
בחג השבועות ב־1949 החל משרד הדתות לפעול במתחם. בשלהי 1950 מינה האפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים את חיים זאב הירשברג, מנהל המחלקה לענייני המוסלמים והדרוזים לסוכן הנהלת נכסים על ההקדש של מתחם הקבר שהשתייך לחמולת דג'אני. בשלהי 1951 החכירה המחלקה את אתר הקבר לוועד לענייני המקומות הקדושים. ההסכם חודש מפעם לפעם עד שבשנות השבעים הביאו בעיות משפטיות לביטולו.[5] המקום אינו מוגדר כמקום קדוש.[18]
החל בשנת 1953 החלה לפעול במקום "ועדת הר ציון" בראשות הממונה הראשון על המקומות הקדושים, הרב שמואל זנוויל כהנא (שז"ך)[19] הוא קיבע את מרכזיותו וחשיבותו ליהודים, ואף נשלחו מאות אבנים מהמקום כיסודות לבתי כנסת בארץ ובעולם, כתחליף לכותל המערבי (ולהר הבית).[20][19] בסמוך למצפה שעל גג המבנה הוקם חדר הנשיא בו הוחזק ספר תורה שנכתב לרגל יום הולדתו השבעים וחמש של נשיא מדינת ישראל הראשון חיים ויצמן.[6] הנשיא יצחק בן-צבי, בתיאום עם הרב שז"ך הקים משרד על גג המבנה, אליו היה מגיע פעמיים בשבוע, ובו קיבל את פני עולי הרגל בשלושת הרגלים על מנת לחזק את הקשר עם העיר העתיקה, ומקום המקדש.[20]
בסמוך למבנה הוקם "מוזיאון מרתף השואה" שהיה המוזיאון הראשון בעולם להנצחת מאורעות השואה, ובו לוחות שיש בהם חקוקים שמות הקהילות שחרבו. נציגי קהילות אלו נהגו לערוך טקס זיכרון ביום שנקבע כיום הזיכרון לקהילתם, בדרך כלל יום חורבנה.[19] עקב אופיו הדתי של מרתף השואה, מאורעות דמים של קהילות צפון אפריקה הונצחו אף הן במקום.[19]
ב־1950 השחית אורי צבי גרינברג, חבר הכנסת מטעם תנועת החירות, כתובת מהקוראן שעיטרה את שער הכניסה לאתר הקבר.[5]
ב־1954 הגישו ממשלות ירדן ועיראק תלונה למועצת הביטחון של האומות המאוחדות נגד השינויים שנעשו במתחם והפיכת הקבר למתחם יהודי.[5]
כיום
מלחמת ששת הימים ב־1967 וכיבוש מקומות מקודשים ותיקים שהיו בשליטה ירדנית עד אז הביאו לקטינת חשיבות הקבר.[6] ב־1968 עברה להר ציון ישיבת התפוצות, וחלק מהמתחם עבר לרשותה.
בשנת 2009 הוצב במקום פסל מוזהב של דוד המנגן בכינור עתיק (כיום נקרא נבל). לטענת גורמים דתיים הפסל הפך מוקד משיכה לצליינים נוצרים ונערכה פניה לרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו על מנת לסלקה מהמקום.[21] לאחר מאבקים שכללו התנכלות לפסל ופגיעה בו, במאי 2012 פורסם שהוחלט להעביר אותו מהר ציון אל חצר הפטריארך היווני ברובע הנוצרי בעיר העתיקה.[22]
בחנוכה דצמבר 2012 נתפס במתחם צעיר כשהוא מנתץ את אריחי הקרמיקה המצפים את הקירות. לטענתו נאמר לו שהאריחים חוסמים את התפילות. בעשרה בטבת תשע"ג, ינואר 2013 לפני טקס יום הקדיש הכללי שנערך במרתף השואה, ניתצו אלמונים את כל האריחים המתוארכים למאה ה-17.[23] רשות העתיקות הישראלית החליטה שלא לשפץ את האריחים שנופצו.[24]
בפסח תשע"ה החלה לפעול במקום "ישיבת המקובלים נפש החיים", בראשות הרב יעקב אברהם שפהרד, בחדר המכונה "מערת דוד המלך". לאחר כמה שנים עברה הישיבה לצידו השני של המתחם, בחדר המכונה "חדר הברטנורא".
ביוני 2015 דווח שיהודים פונו בכח מהמתחם בידי שוטרים, לקראת מיסה של הכנסייה היוונית אורתודוקסית במסגרת חג הפנטקוסט, אך הנחיות הרב רבינוביץ לגבי 'המצב הקיים' קוימו ולפיהן המיסה הייתה בנוכחות קהל מצומצם, ללא הדלקת קטורת וללא צלב.[25] בין העצורים היה גם כתב הארץ יאיר אטינגר.[26]
ביוני 2019 וכן ביוני 2020 נחסם מתחם הר ציון בידי שוטרים לקראת מיסה של הכנסייה היוונית אורתודקסית במסגרת חג הפנטקוסט, לטענת יהודים ששהו במקום נכנסו הנוצרים עם צלבים למתחם הקבר ובית הכנסת במקום.[27]
זיהוי האתר כקבר דוד
קבר דוד במקרא ובמסורת
המקרא מאזכר את קבורת המלך דוד לאחר מותו באופן כוללני למדי, כשנאמר ”וַיִּשְׁכַּ֥ב דָּוִ֖ד עִם־אֲבֹתָ֑יו וַיִּקָּבֵ֖ר בְּעִ֥יר דָּוִֽד” (ספר מלכים א', פרק ב', פסוק י'). המקרא מציין גם לגבי מרבית מלכי בית דוד כי נקברו "עם אבותיהם" בעיר דוד. כן מסופר שיהוידע הכהן נקבר יחד עם המלכים.[28] ספר דברי הימים מוסיף הבחנה משנית, וקובע כי מקצת המלכים, כגון אחזיה[29] ויואש[30] נקברו בעיר דוד, אך לא ב"קברי המלכים".
בספר נחמיה מוזכרים ”קברי דויד” (פרק ג', פסוק ט"ז) כנקודת ציון ידועה. האתר היה מוכר לתושבי ירושלים עד שלהי תקופת הבית השני, ויוסף בן מתתיהו (המאה ה-1), מספר על מספר פעמים שהקברים נבזזו כדי לשלם חוב מלכותי, תחילה על ידי יוחנן הורקנוס (המאה ה-2 לפנה"ס), שהוציא מהקבר שלושת אלפי כיכרות כסף, בהם שיחד את אנטיוכוס השביעי כדי שיסיר את המצור מירושלים.[31] החרה[דרושה הבהרה] החזיק אחריו המלך הורדוס (המאה ה-1 לפנה"ס).[32]
קברי בית דוד מוזכרים גם בתוספתא (המאה ה-2), "קברי בית דוד... היו בירושלים ולא נגע בהם אדם מעולם". באזכור זה נאמר כי היה ביניהם קשר לנחל קדרון.[33] מאמר זה מוזכר גם בתלמוד הירושלמי (המאה ה-3-המאה ה-4).[34]
קבר דוד מוזכר גם בדברי פטרוס הקדוש (המאה ה-1) במעשי השליחים.[35]
זיהוי קבר דוד כאתר בהר ציון
הגאוגרף המוסלמי אל-מסעודי (המאה ה-10), מזכיר כי הנוצרים סוברים כי קבר דוד נמצא בכנסייה בירושלים. מניסוחו לא ברור אם הכוונה לכנסייה בהר ציון או לכנסיית גת שמנים. בדור שלאחר מכן מזכיר מוקדסי (המאה ה-10), בספרו שכתב בשנת 985 לספירה כי דעת אנשי הספר היא שקבר דוד נמצא בהר ציון. מסורת דומה, גם היא מפי הנוצרים, מובאת בידי אל־ת'עלבי (המאה ה-11), סיפורי הנביאים (אסלאם) מחבר ספר סיפורי הנביאים.[14]
המקור היהודי הראשון[דרוש מקור] המאזכר אתר קבורה המיוחס לבית דוד בהר ציון הוא בספר המסעות של בנימין מטודלה (המאה ה-12), המספר כי התמוטטות כנסייה בהר ציון כחמש עשרה שנה קודם לכן הביאה לחשיפת מערת הקבורה של בית דוד וכי היא נאטמה בפקודת הפטריארך.[36] מספר נוסעים יהודים מתקופה זו מזכירים את קברי בית דוד בהר ציון, בלא להזכיר קבר מיוחד לדוד.[14] בחיבור תוצאות ארץ ישראל (המאה ה-13-המאה ה-14) מבדיל המחבר בין קברי המלכים אשר במצודת ציון שלמעלה ממעיין השילוח למבנה בשם היכל דוד אשר לפי תיאורו שימש כמקום משכן ארון הברית מעת שהביאה דוד לירושלים ועד לבניין בית המקדש הראשון בימי שלמה.[14][37] גם אשתורי הפרחי (המאה ה-14), בספרו כפתור ופרח מזכיר מסורת זו.[38] קבר דוד בהר ציון מוזכרים גם ברשימות המסע של מנחם החברוני[דרוש מקור] (1215 לערך), הרב משה חגיז (המאה ה-18), מביא בשם האר"י (המאה ה-16),[39] שהאתר הוא "קברי מלכות בית דוד". כמו כן, סבר הרב משה בן חביב (המאה ה-17).[40] רבנים רבים שביקרו בארץ ישראל נהגו לפקוד את האתר, ואף היו שחיברו תפילות מיוחדות ל"השתטחות" על הקבר.[41]
הארכאולוג גבריאל ברקאי הציע לזהות את מתחם קבר דוד עם "גן עזא", בו נקברו המלך מנשה[42] ובנו המלך אמון.[43] לפי העולה מן הכתוב, גם נכדו המלך יאשיהו[44] נקבר שם.[1]
ההיסטוריון אלחנן ריינר סבור כי המסורת לקיום קבר דוד המלך במקום מוכחשת על ידי הנוסע בנימין מטודלה. בביקורו בשנת 1170, הוא כתב: "קברי בית דוד והמלכים שקמו אחריו בהר ציון, ואין המקום ידוע". לדעתו, הוא בקש להכחיש את המסורת על אודות קברי בית דוד בכנסיית ציון. היה חשוב להימנע מיצירת הדעה כי קברו של אבי השושלת המשיחית - דוד המלך - הוא בידי הנוצרים. ההנחה היא שאם הייתה מסורת יהודית מקבילה הוא היה מזכיר אותה.[45][12]
זיהויים נוספים לקברי בית דוד
לפי הכתוב בספר מלכים (ושוב בספר דברי הימים), מתוך 21 מלכי יהודה, 13 מלכים נקברו "עם אבותיהם בעיר דוד". כלומר, בעיר דוד היה אתר של קברי המלכים, ובו היה קבור גם המלך דוד עצמו.[46]
יורם (מלך יהודה), אחז בנו, יואש (מלך יהודה) בנו, ועוזיהו נכדו של אחז, מן המלכים המאוחרים של ממלכת יהודה, נקברו מחוץ לקברי המלכים. יש הקושרים את קבורתם מחוץ לאחוזת הקבר הממלכתי במותם ממחלה.[46] חזקיהו, מאחרוני מלכי ממלכת יהודה ומהחשובים שבהם, נקבר "במעלה" קברי המלכים. לפי השערתו של ד"ר יואל אליצור הכוונה קרוב לקברי המלכים אך מחוץ למתחם מפאת חוסר מקום.[46] המלכים מנשה, אמון בנו, וכנראה גם יאשיהו בנו של אמון נקברו ב"גן עוזא". גן עוזא זוהה בידי גבריאל ברקאי בשנת תשל"ז (1977) כמתחם מערות קבורה שטרם נחקרו מתחת למתחם 'קבר דוד' שבהר ציון (הנקרא "הגבעה המערבית" בספרות המחקר).[47] לעומתו זאב ארליך (ז'אבו) מזהה את גן עוזא במתחם קברים שנמצא בגיא בן הינום סמוך לעיר דוד.[48]
בעבר, רווחה הדעה בקרב חוקרים רבים כי דוד המלך לא היה דמות היסטורית, ולכן גם זיהוי קברו כאתר קבורה אותנטי נחשב מוטל בספק.[49] עם זאת, בעקבות גילויים ארכאולוגיים משמעותיים במאה ה-20 ובמאה ה-21 (כגון, כתובת תל דן, מצבת מישע, לשמע עבד ירבעם כתובת שישק[50] ועוד), התגבשה הסכמה רחבה בקהילה המדעית באשר לקיומו ההיסטורי של דוד. יחד עם זאת, עדיין קיימת מחלוקת בין החוקרים לגבי היקף ועוצמת ממלכתו, כפי שהיא מתוארת במקרא.
החוקר ריימון וייל, הארכאולוג היהודי הראשון שערך חפירות בארץ ישראל, זיהה את קבר דוד באתר חצוב אותו חשף בשנים 1913 ו-1914 בעיר דוד סמוך למעבר נקבת השילוח תחת חומת העיר מתחילת בית שני.[46] על תהליך התקבלותו של זיהוי זה ולאחר מכן דחייתו בידי המחקר כתב יואל אליצור כשלטענתו שינוי הלוך הרוח היה תלוי יותר בסיבות שאינן מחקריות ובנסיבות התקופה.[46] אין ספק שמדובר באתר קבורה קדום שחלקו נפגע בידי חציבה מאוחרת בימי בית שני ובמיוחד בימי הורדוס ואחרי כן תחת השלטון הרומי. זיהוי של וייל מתאים למתואר בספר נחמיה:
...וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן הַמֶּלֶךְ וְעַד הַמַּעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעִיר דָּוִיד: אַחֲרָיו הֶחֱזִיק נְחֶמְיָה בֶן עַזְבּוּק שַׂר חֲצִי פֶּלֶךְ בֵּית צוּר עַד נֶגֶד קִבְרֵי דָוִיד...
דבריו מתאימים גם לנאמר בתוספתא בשם רבי עקיבא על המסורת לגבי מיקום קברי המלכים וקבר דוד בעיר, שנותרו עם תכולתם עד ימי מרד בר כוכבא:
קבר שהקיפתו העיר... מפנין אותו. כל הקברות מתפנין, חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא. רבי עקיבה אומר: אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו: והלא קבר בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים ולא נגע בהן אדם מעולם? אמר להם: משם ראיה?! מחילה הייתה להן והייתה מוציאה טומאה לנחל קדרון.
ואכן נמצאו קברים עתיקים של עשירי ירושלים שפונו מתכולתם בימי בית שני.[51]
שארל קלרמון-גנו שיער שהטיית נקבת השילוח בעיקול רחב מן הקו הישר והקצר נועדה לעקוף פגיעה בקברים, וריימון וייל ראה בכך הוכחה נוספת לזיהוי מקום זה כקבר דוד והמלכים.[46][52]
זיהויו של וייל נתקבל תחילה על ידי כלל החוקרים בימיו.[53] בשנת 1948 (ה'תש"ח) פרסם שמואל ייבין שני מאמרים ובהם פקפק בזיהוי, מפני שסבר שקברי המלכים היו צריכים להיות בתוך העיר קרוב יותר לארמון המלוכה ולמצודת ציון שבתוך החומה, אותה מיקם בחלק הצפון־מזרחי של ירושלים בימי דוד.[54] אחריו הגיעו מפקפקים נוספים, מסיבות שונות, בהם אימוץ השערות אחרות לגבי העיקול של נקבת השילוח, העיקול השני בנקבת השילוח אינו מוסבר בהימנעות מפגיעה בקבר דוד, חציבה קדומה שיוחסה לתקופת שיבת ציון הסמוכה לקברים אלו, שהיו נמנעים ממנה אילו היה מדובר בקברי בית דוד, וחציבת חדר הקבורה האמור נעשה ברשלנות שאינה יאה למלך, ואף פשוטה יותר מאשר הקברים החצובים האחרים סביב, בעיר הקברים הקדומה של ירושלים מאותה תקופה לערך.[46]
מוחמד אל-כסאי (אנ') בן המאה ה־12 מספר בספר סיפורי הנביאים שכתב כי דוד המל נקבר מערת אברהם (שמה המוסלמי של מערת המכפלה). מוג'יר א-דין בן המאה ה־16 אומר בשם והב (כנראה והב אבן מונבה, יהודי שהתאסלם מחצי האי ערב בדור השני שלאחר מוחמד) כי דוד נקבר בכנסיית גת שמנים, ואחרים אומרים כי הוא קבור בהר ציון.[14]
בתקופה הביזנטית זוהה מקום קבר דוד על ידי הנוצרים כאתר בבית לחם.[2]
מנהגים הקשורים במקום
קיים מנהג לעלות לקבר בחג השבועות, יום פטירתו של דוד המלך על פי המסורת היהודית.[55] יש הקוראים בו פרקי תהילים, המיוחס לדוד, וחלקם מדליקים ק"ן (150) נרות, לציון מספר המזמורים שבספר. במוצאי שבת מתקיימת במקום סעודת "מלווה מלכה" המונית, סעודה זו נקראת גם "סעודתא דדוד מלכא" (סעודת דוד המלך), שכן דוד המלך ביקש מה' לדעת את יום מותו, וה' גילה לו שהוא ימות בשבת, ומאז, בכל מוצאי שבת היה דוד עושה סעודה לבני ביתו, כדי להודות לה' על שעודנו בחיים.
קיים מנהג להדליק נרות במקום, מנהג שהוזכר לראשונה במסעות תלמיד הרמב"ן (סביב ראשית המאה ה־14).[37] מתוך התיאור של המחבר נראה כי המנהג קשור בזיהויו של המקום עם המקום בו שהה ארון הברית, אשר המקורות מזכירים את הדלקת הנרות בו כמביאה ברכה.[56]
ייצוגי קבר דוד בתרבות ובמורשת
ברומן "תמול שלשום" מאת הסופר ש"י עגנון (פורסם ב-1945) נכתב:
"מקום אחד יש בירושלים, שאני הולך לשם פעם אחת בשנה בחג השבועות, וזה קברו של דוד המלך, לפי שדוד המלך חביב עלי מכל היהודים שבעולם. מלך אדיר שהיה טרוד כל הימים במלחמות עם גולית הפלישתי ועם שאר הרשעים, ואף היהודים, להבדיל, בוודאי היו מטרידים אותו הרבה, אף על פי כן היה לוקח לו זמן לנגן בכינור ולעשות מזמורים בשביל כל העלובים והנדכאים, מלך זה היאך לא אוהב אותו".
— ש"י עגנון, תמול שלשום
גם בשירה הישראלית בת זמנינו כגון אצל המשוררים אורי צבי גרינברג, יהודה עמיחי, וחיים חפר אנו מוצאים יחס אל קבר דוד.[57]
קבר דוד והטיפול בו בידי ישיבת התפוצות הוא נושא מרכזי ברומן של שפרה קורנפלד "החצי השני של הלילה". קבר דוד הוא מקום המפלט של גיבורת הספר ובחצרו נערך ניסיון אונס בה.[58]
לקריאה נוספת
- זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ-ישראל א, הוצאת ספרים אחיעבר ושות', ירושלים, 1985, עמ' 298–326
- דורון בר, לקדש ארץ, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2007, עמ' 50–81
- עמית ראם, "המערה של פיארוטי" לפרשת החלל התת-קרקעי מתחת לקבר דוד בהר ציון, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, דברי הכנס ה-14, אלול תשע"ג, מכון מגלי"ם
- בנימין זאב קדר, (עורך), צבי ברס (עורך משנה), פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט, 1978, פרק 5 : קבר דוד בתיאורו של בנימין מטודילה (1169), אגוסטין ארסה, תרגום: יוסף קפלן, עמודים 112–121.
קישורים חיצוניים
- אתר קבר דוד המלך
- ההתייחסות לקבר בסיפור העממי ובשירים בני-זמננו
- קבר דוד, בתוכנית המתאר של ירושלים
- רשימת מאמרים על קבר דוד באתר רמב"י
- יהושע פראוור, "מנזר הפראנציסקאנים ב"הר ציון" ויהודי ירושלים במאה הט"ו", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה יד (א-ב), החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים, תש"ח
- גבי ברקאי, לבעיית מקום קבריהם של מלכי בית דוד האחרונים, באתר עיר דוד.
- יואל אליצור, אכן! קברי בית דוד תשס"ד, באתר דעת. (מאמר המתייחס לזיהוי קברי בית דוד בעיר דוד)
- ניצה פרילוק, הצלה ומעשי ניסים בקבר דוד המלך, בסיפור העממי ובשירים בני זמננו, מבוע (כתב עת) כרך ל"ח, תשס"ג. באתר דעת.
- יותם יעקבסון, קבר דוד: מקום קדוש שמסעיר את שלוש הדתות, באתר ynet, 27 בדצמבר 2012
ניר חסון, מי מייהד את קבר דוד?, באתר הארץ, 2 באוגוסט 2013
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
