פרשת האונס בשמרת

פרשת האונס בשמרת הוא כינויה של סדרת מעשי אונס ואונס קבוצתי, שביצעו 11 נערים, חלקם בני קיבוץ שמרת, בבת הקיבוץ יעל גרינברג^[א][ב] בת ה-14 וחצי, באוגוסט 1988^[2]. התקיפות המיניות נמשכו מספר ימים, ביחידות ובקבוצה. הפרשה עוררה הדים רבים בישראל והביאה לשינוי בהתייחסות החוק למעשה אונס.

תחילה החליטה פרקליטות מחוז חיפה לסגור את התיק, ורק לאחר מאבק ציבורי הוגשו נגד שבעה מהחשודים באונס כתבי אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, וביוני 1991 החל משפטם^[3]. הם זוכו מחמת הספק, אך הוגש ערעור על ידי המדינה לבית המשפט העליון נגד ארבעה מהם - אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון ואריק חזון. ארבעתם הורשעו ונגזר עליהם מאסר בפועל של עד שנה וחצי. בפסק הדין נאמר כי חובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, וכי אם לא ניתן אישור כזה, מדובר באונס^[4].

מעשי האונס

הנערים היו בגילים 16.5 עד 18.5. שלושה מהם היו תלמידי בית הספר האזורי "אשרת" בקיבוץ עברון ליד נהריה: שני נערים מקיבוץ שמרת, אחד מקיבוץ סער הסמוך, ושניים מהנאשמים היו מנהריה. שני נערים היו מיבנה וראשון לציון והתארחו בקיבוץ שמרת. גרינברג הייתה בת לחברי קיבוץ חדשים יחסית, שהצטרפו לקיבוץ כשהייתה בת 5^[5].

את האונס ביצעו בין 11 ל־14 באוגוסט 1988, בזמן החופש הגדול. תחילה אופיר בארי, בן הקיבוץ, שכנע את יעל להצטרף לנסיעה ברכב של חבריו, נדב ואלי ביטון, תושבי נהריה. הנערים הסיעו את גרינברג ברכב לשדות הקיבוץ ושם אנסו אותה לראשונה. למחרת, כשישבה עם נערים ונערות אחרים ליד מבנה חברת הנוער, קרא לה בארי, אך היא סירבה לבוא. בתגובה אמר שיספר לכולם מה קרה ערב קודם. מאחר שפחדה - הצטרפה אליו ואל נער נוסף חבר הקיבוץ. השניים ניסו לשכנעה שתשכב איתם אך היא סירבה וחזרה לחדרה. לשם הגיע הנער שפגשה קודם, שניסה לשכנעה כי הוא יגן עליה ולא ייתן לאחרים לגעת בה, אך לאחר ששכב איתה, בהסכמתה, הודיע לחבריו ש"יש אחת שמזדיינת", ובכך עודד את המשך מעשי האינוס. נער זה לא הואשם באונס, מאחר שהיא שכבה איתו בהסכמה. במסגרת האירועים היו מקרים שבהם אנסו אותה יותר מנער אחד בו-זמנית. מעשי האינוס נמשכו בחדרה של גרינברג, במפעל הרהיטים של הקיבוץ, במושב בוסתן הגליל ובחוף הים בעכו^[5].

לפי עדויות כל המעורבים, יחסי המין לא היו ביוזמתה של גרינברג, אלא היו ביוזמת חבורת הנערים. היא טענה כי המעשים נעשו שלא מרצונה ואגב השמעת איומים, תוך שהיא ניצבת מול חבורה מאורגנת המנצלת אותה מינית ונפשית. לטענת הנערים, המעשים נעשו בהסכמה ללא הבעת התנגדות וללא איומים. לאחר שהחלו להפעיל עליה אלימות פיזית ולא רק מילולית, גרינברג התלוננה בפני אחות הקיבוץ וסיפרה לה על המעשים. האחות הגישה לה טיפול רפואי אך נמנעה מלדווח על המקרה לרשויות. לאחר יומיים סיפרה הנערה על המעשים גם לאימהּ, ששכנעה אותה להגיש תלונה במשטרה, חמישה ימים לאחר סיום מעשי האונס^[6].

לאחר חשיפת הפרשה, ארבעת בני הקיבוץ המעורבים הורחקו ממנו לחצי שנה בהחלטת שופט ושהו בקיבוצים אחרים. הקיבוץ החליט לממן את ההגנה המשפטית שלהם. לאחר חזרתם לקיבוץ והקושי של גרינברג להתמודד עם נוכחותם, עזבו, היא ובני משפחתה, את הקיבוץ^[7][8][9].

המעצר וההחלטה הראשונית לא להעמיד לדין את המעורבים

ב-22 באוגוסט נעצרו שלושה מהמעורבים, בני הקיבוץ, ואחרי יומיים עוד שלושה שאינם תושבי הקיבוץ^[10]. בהמשך אותרו ונעצרו גם שני אחים מנהריה שברכבם הוסעה הנערה^[11]. המשטרה המליצה להעמיד לדין תשעה נערים מתוך 11 שהיו מעורבים בפרשה, אולם עורכת הדין לילי בורישנסקי, פרקליטת מחוז חיפה חוללה סערה ציבורית במרץ 1990^[12], כשהמליצה שלא להעמיד אותם לדין "מחוסר עניין ציבורי"^[13]. בתגובה על הסערה הציבורית שעוררה החלטתה אמרה שהשתמשה בניסוח משפטי שנהוג להשתמש בו כשהחשודים קטינים. הסיבה שנמסרה לאחר שהתיק היה בדיון בפרקליטות כשנה הייתה: ”שבעקבות חוות דעת פסיכולוגית נקבע שהנערה אינה יכולה להעיד, מפני שהעדות עלולה לגרום לה נזק ולפגום בסיכוייה להשתקם. התיק נבדק על־ידי פרקליטת המחוז, ובמשך יותר משנה קיימה הפרקליטות קשר עם הפסיכולוגית, כדי לבדוק אם המתלוננת מסוגלת להעיד. בהתחשב בעובדה שהמתלוננת לא היתה מסוגלת להעיד, נמצא כי אין מספיק ראיות לגבי חלק גדול מהתלונה, ופרקליטות מחוז חיפה נאלצה לסגור את התיק”^[13].

ההחלטה של בורישנסקי לסגור את התיק עוררה ביקורת מצד משפטנים רבים, שטענו שלכל הפחות היה ניתן להעמיד את המעורבים למשפט על עבירת בעילת קטינה, מאחר שהם הודו שקיימו עימה יחסי מין^[13]. מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ארגון נעמת, עיתונאים ועורכת הדין דניאלה גרצולין סייעו לנערה, והחל מאבק לשנות את ההחלטה ולמצות את הדין בפרשה^[13]. בנוסף באותה עת נסגרו עוד תיקים דומים, מסיבות דומות, אך הפרטים שלהם לא נחשפו^[14].

באוגוסט 1990 פנתה משפחתה של גרינברג לפרקליטות מחוז חיפה בבקשה לבחון אפשרות לפתוח מחדש את תיק החקירה, ולהעמיד לדין את החשודים במעשה. בנוסף הוגשה חוות דעת פסיכולוגית שהנערה יכולה להעיד נגד הנערים^[15]. ב-23 בספטמבר 1990 החליטה הפרקליטות לבסוף להעמיד לדין שבעה מהמעורבים בפרשה^[16]. משפטם בבית המשפט המחוזי בחיפה החל ב-2 ביוני 1991. בפועל הועמדו לדין רק שישה מהנאשמים, לאחר שנאשם שביעי עזב את ישראל עם משפחתו לפני תחילת המשפט^[17]. הנאשמים בשלב זה היו רובם חיילים בשירות סדיר. במהלך המשפט שכר קיבוץ שמרת חברת יחסי ציבור במטרה לנקות את עצמו מהאירוע, לאחר שתדמיתו נפגעה בעקבות החשיפה התקשורתית הקיבוץ ביקש להדגיש כי הוא לא עומד למשפט, אלא הנאשמים; ורק שניים מהשבעה בני הקיבוץ^[17].

הזיכוי במחוזי

העדויות במהלך המשפט ניתנו כמעט שלוש שנים לאחר האירועים. הנאשמים לא הכחישו שקיימו יחסי מין עם הנערה, אך טענו שהכל נעשה בהסכמה. התביעה לא הזמינה עדים מרכזיים להעיד (דוגמת אחות הקיבוץ). הנאשמים מצדם שכרו שורה של עורכי דין מנוסים והזמינו עדי אופי.

בנובמבר 1992 זיכה מחמת הספק השופט מיכה לינדנשטראוס את כל הנאשמים^[18] השופט טען כי גרסתה של הנאנסת לא אמינה^[5]:

”במקרה שפנינו, גם קיומו של גרעין אמת בעדותה של המתלוננת אינו מספיק דיו ואין בכוחו למחוק או לבטל את הסתירות, התהיות והתמיהות שציינתי בהרחבה בהכרעת הדין זו ואשר כרסמו בגרסת המתלוננת, נראה לי, כמחובתי לפסוק, כי על סמך חומר הראיות המונח לפני, לא ניתן לקבוע במידת הודאות הדרושה במשפט הפלילי, כי הנאשמים אשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום”.

עם זאת סבר לינדנשטראוס, כי ייתכן שהוכחה במשפט עבירה של בעילה אסורה בהסכמה, אך ”התביעה לא מצאה לנכון להעמיד את הנאשמים לדין בעבירה זו”.

בנוסף העביר ביקורת על התנהגות הנאשמים, וכתב^[5]: ”...הנאשמים עטו עליה כמוצאים שלל רב, תוך התעלמות מוחלטת מגילה הצעיר, וקיימו איתה מגעים מיניים בגוונים שונים ובחברותה. גם אם לא הוכחו בתיק זה מעל לכל ספק סביר חוסר ההסכמה למגעים מצד המתלוננת, והסחיטה באיומים, וגם אם מדובר בנאשמים שרובם קטינים...לא התעורר אצלם ה"זיק האנושי" הדרוש כדי לסיים בשלב מוקדם מאד מערכת יחסים מתמיה זו. אין זו שאלה של "מתירנות". זו שאלה של יחס כבוד לזולת, לנערה רכה בשנים אשר מבחינת הנאשמים הפכה להיות, לדאבון הלב, ל"מכשיר" בלבד”.

פסק דינו^[19]של השופט עורר ביקורת רבה בציבור ובמשך תקופה ארוכה לא היה נגיש עד שבשנת 2019, בעקבות מאמצים של התנועה לחופש המידע והעיתונאי חן מענית, נמצא עותק של פסק הדין המקורי^[20].

ההרשעה בעליון

פרקליטות המדינה הגישה ערעור לבית המשפט העליון על זיכוים של ארבעה מהנאשמים: אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון ואריק חזון. הדיון בערעור החל ב-23 במרץ 1993^[21]. בדצמבר 1993, לאחר דיון בפני הרכב שכלל את נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר ואת השופטים מישאל חשין ואליעזר גולדברג הורשעו הארבעה פה אחד^[22]. פסק דין זה נחשב ציון דרך בפסיקה העוסקת בפשיעה המינית.

בפסק הדין נאמר כי חובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה. אם לא ניתן אישור כזה, קבעו השופטים, מדובר באונס. וכך כתב השופט מישאל חשין:

”גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל לבקש הסכמתה של האישה, ועליו הנטל לקבל הסכמתה. ורק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה. במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, וממילא נעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה.”

לגבי הצדקת המעשים על ידי העלאת עברה המיני של הנאנסת כתב הנשיא שמגר:

”גופם של איש או של אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכול בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר. הרצון לחזר אחרי אישה כדי לזכות בחסדיה, בין אם כבר זיכתה בהם מאן דהוא אחר ובין אם לאו, הוא לגיטימי, אך כך גם הזכות שלה לברור לעצמה בן-זוג ולהחליט בעצמה מהו שהיא מסכימה לו ומה לא.”

בהקשר זה ציטט השופט חשין את שירו של דן אלמגור "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?" ושאל: ”האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מכן'?”. חשין דחה מכל וכל את המסר שבמילות השיר, ואמר ”'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'”. בעקבות פסק הדין הוסיף אלמגור בית נוסף לשירו: "כשהיא אומרת 'לא' לזה היא מתכוונת".

הנשיא שמגר קבע כי גרסת הנאשמים לקויה מבסיסה:

”מי שמודה בקיום מגע מיני עם נערה בת ארבע-עשרה וחצי בנסיבות כמתואר, היינו מין קבוצתי, בסדרה, של ארבעה צעירים בני שש-עשרה וחצי עד שמונה-עשרה, הנכנסים למכונית או לחדר לפי תור, כאשר היתר נוכחים בחדר או מציצים מדי פעם דרך החלון, אינו יכול ליהנות מן ההנחה כי שתיקה כהסכמה דמיה. האם קטינה – אשר בפחד או בשל הלם או מבוכה אינה צועקת ואינה מכריזה על סירובה – נחשבת כמסכימה לאקט כמתואר, שבו נוהגים כלפיה כמו עם פרוצה מן השורה, ואף מבטאים זאת מילולית בפניות אליה?”

לשם קביעת העונש חזר התיק לשופט לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה, זה שבתחילה זיכה את הנאשמים. על נדב ביטון, אריק חזון ואופיר בארי נגזרו 15 חודשי מאסר בפועל. על צפריר צביסון - 12 חודשי מאסר בפועל.
”חבורת נערים בני כ-17 שנה, על גבול הבגרות, ניצבו מול נערה בודדת בת 14 וחצי בלבד, והם מתעללים בה, מכים אותה ונוהגים בה כבובת מין חסרת כל צלם אנוש על פני חמישה ימים רצופים”, כתבו השופטים.

אחרית דבר

האנסים

ב-2011 אחד מהנאשמים, שלא הורשע ועזב את הקיבוץ לאחר שירותו הצבאי, ביקש לחזור ולהתגורר בקיבוץ עם משפחתו^[23].

גרינברג

לאחר האירוע, סבלה גרינברג מדיכאונות מתמשכים ומבעיות כלכליות שונות ואף ניסתה להתאבד מספר פעמים.

בינואר 2001 התראיינה בתוכנית הטלוויזיה של יאיר לפיד. בראיון סיפרה שהיא אם חד הורית לשלוש בנות^[24]. קודם לחשיפה התראיינה ב-1996, בעילום שם, לתוכנית עובדה של אילנה דיין. בו חשפה כי מאז האונס, מצבה הבריאותי והנפשי הדרדר, וסיפרה על היחס השלילי שקיבלו היא ומשפחתה בקיבוץ, לאחר שהתלוננה על האונס^[9].

במהלך 2007 חלה הידרדרות במצבה הנפשי, ובנותיה נמסרו למשפחות אומנה. אך בהמשך נאבקה בהחלטה ובנותיה חזרו לגור עימה. היא הוזמנה לצפות במחזה "משחקים בחצר האחורית" שכתבה המחזאית עדנה מזי"א, שעלה מחדש באותה שנה בתיאטרון הקאמרי^[25]. הוסכם שתקבל תמלוגים מההכנסות והיא נפגשה לשיחה עם הקהל לאחר מספר הצגות. עם זאת בינואר 2011 החליטה לתבוע את הקאמרי ועדנה מזי"א על פגיעה בפרטיות^[26], אך בהמשך משכה את התביעה. במאי 2017 ערכה העיתונאית אורלי וילנאי כתבת טלוויזיה על הפרשה בה ניסתה לראיין את המורשעים, שהם בעלי משפחות ובעלי עסקים מצליחים, בזמן שכנגד גרינברג עמד פסק דין של ההוצאה לפועל, עקב חוב בסך מיליון וחצי שקל של בעלה לשעבר^[27].

גרינברג נפטרה ממחלה ב-6 במאי 2023, בגיל 49^[1].

התייחסויות בתרבות

• המחזה "משחקים בחצר האחורית" של המחזאית ובמאית התיאטרון עדנה מזי"א נכתב בהשראת המקרה, עוד לפני הערעור לבית המשפט העליון^[28]. הוא עלה לראשונה בתיאטרון חיפה, ביוני 1993, בבימוי עודד קוטלר, שגם יזם את כתיבתו^[29].
• דן אלמגור, מחבר השיר "כשאת אומרת לא", שצוטט בפסק הדין, שינה בעקבות הפרשה את מילות אחד הבתים: "כשהיא אומרת 'לא' – לזה היא מתכוונת. לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת 'לא!', לכן ה'לא!' שלה סופי, מוחלט. רק היא קובעת, לא שום בית-משפט"^[30].
• הספר "דבק שקדים או ציאניד" מאת הסופרת רקפת זהר סובב סביב משפט מתוקשר העוסק באונס קבוצתי שהתרחש בקיבוץ, אשר מעורר את זכרונות הגיבורה בנוגע לאונס שהתרחש בקיבוצה.
• בעונה השלישית של סדרת הסאטירה "היהודים באים" הופיע מערכון שעוסק בדיון של אספת הקיבוץ בעקבות האונס, באופן שמבקר את תגובת הקיבוץ למעשה האונס^[31].
• למרות הדעה הרווחת, השיר "כל החבר'ה" של להקת מוניקה סקס לא נכתב בהשראת הפרשה, אלא בעקבות פרשת האונס בקרית טבעון^[32].

ראו גם

• פרשת האונס הקבוצתי בקרית טבעון
• פרשת האונס באילת

לקריאה נוספת

• דפנה ברק-ארז, תקדימיוֹת - נשים קובעות תקדים במשפט הישראלי, כנרת, זמורה, דביר, 2024, הפרק "יעל גרינברג, הנערה מקיבוץ שמרת", עמ' 131–133.

קישורים חיצוניים

פסקי דין

• ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח' (הגרסה המלאה כולל פסקאות 4–82)
• ת"פ 290/90 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח'
• פסק הדין המזכה של לינדנשטראוס באתר התנועה לחופש המידע (פסק דין זה נהפך בעקבות ערעור בעליון)

כתבות

• מערכת, ‏הנאנסת משמרת, באתר ‏מאקו‏, 24 באוקטובר 2017 - כתבתה של אילנה דיין ששודרה לראשונה בינואר 1996
• לוי-ברזילי ורד, הילדות המסומנות של הקיבוץ, באתר "מקום". פורסם במקור בעיתון "הארץ" ב-19 בינואר 2001.
• כתבתה של אורלי וילנאי בערוץ 10 על האונס בשמרת בחלוף 30 שנה מהמקרה ביוטיוב - פורסם ב-12.05.2017
• חן מענית, ‏הפס"ד הנעלם שזיכה את הנערים בתיק האונס בשמרת נחשף, באתר גלובס, 14 במרץ 2019
• לאן נעלם פסק הדין על האונס בשמרת, סרטון בערוץ "Movement for Freedom of Information", באתר יוטיוב (אורך: 03:51)
• ארכיון הגשה עצמית, בספרייה הלאומית. האונס בשמרת. באולפן נעמה הרכזת הפדגוגית של מוסד "אשרת" (ממנו יצאו חלק מהנאשמים באונס), הגשה עצמית מספר 84 מנחה גבי זהר