Loading AI tools
ספר מדרשים ואגדות על התורה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פִּרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר (בראשי תיבות: פדר"א) הוא ספר מדרשים ואגדות על התורה, והוא מן החיבורים הנפוצים שבספרות האגדה היהודית. על פי המסורת החיבור מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס ולבית מדרשו, אך במחקר מקובל שהוא חיבור פסאודואפיגרפי מתקופת הגאונים שנכתב במאה השמינית בארץ ישראל או בסביבתה.
 | |
| שער מהדורת סביוניטה שכ"ז של פרקי דרבי אליעזר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוגה |
ספרות חז"ל  |
  | |
החיבור מכונה בכתבי יד ואצל חכמי ימי הביניים "פרקי (או: פרקים) דרבי אליעזר", או "פרקי רבי אליעזר" וכדומה, ולעיתים "פרקי דרבי אליעזר הגדול", אבל גם "ברייתא דרבי אליעזר". חכמי ימי הביניים ייחסו את החיבור לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס, אך כבר ר' אברהם זכות, כותב ב"ספר יוחסין" שהספר הוא מאוחר ואינו מר' אליעזר בן הורקנוס.[1] בעקבות יום-טוב ליפמן צונץ מקובל במחקר שפרקי דרבי אליעזר הוא חיבור פסאודואפיגרפי מאוחר בהרבה.
שני הפרקים הראשונים של החיבור מוקדשים לסיפור התקרבותו לתורה של רבי אליעזר בן הורקנוס, והסיפור משמש כמעין הקדמה לחיבור וכרקע על אודות המחבר. פרקים אלה שאובים מאבות דרבי נתן נוסח ב' פרק י"ג, ושאלת מקוריותם בפרקי דרבי אליעזר שנויה במחלוקת בין החוקרים. חוקרים רבים משערים כי פרקים אלה הם הוספה מאוחרת ואינם מקוריים בחיבור.[2] השערה זו מתבססת על כך שברשימת ספרים מן הגניזה הקהירית ישנה עדות על כתב יד שבו החיבור מתחיל בפרק ג'. בנוסף, באחד מכתבי היד נמצאת כותרת החיבור רק בפרק ג'. על פי השערה זו אין כל עדות פנימית בחיבור עצמו על ייחוסו לרבי אליעזר דווקא, ושם החיבור "פרקי דרבי אליעזר" נקבע משום שהוא החכם הראשון המוזכר בו בראש פרק ג': "רבי אליעזר בן הורקנוס פתח...", וכפי המקובל לקרוא את שמות החיבורים על שם החכם הראשון המוזכר בהם.[3] אליעזר טרייטל חולק על כך, ולדעתו אין להוציא את הפרקים מחזקתם, וזאת משני נימוקים: פרקים אלה מופיעים בכל כתבי היד השלמים של החיבור הקיימים; לשון הפרקים שונה במקצת ממקורו באבות דרבי נתן בצורה המתאימה ללשונו המיוחדת של פרקי דרבי אליעזר.[4]
הראשון שביסס את איחורו של החיבור לראשונה הוא צונץ ובעקבותיו הדעה המקובלת במחקר היא שהחיבור נכתב במאה השמינית בערך. צונץ מתארך את הספר לבין תחילת המאה השמינית לאמצע המאה השמינית.[5] הראיות שצונץ מביא לחסם התחתון הן: המחבר מרבה להתייחס בדרשותיו לישמעאל ולמלכות בני ישמעאל, ולגנות את שלטונם. השם ישמעאל נדרש בראש פרק ל"ב כך: ”ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקדוש ברוך הוא לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים”. בסוף פרק ל' בא בחיבור החזון אפוקליפטי הבא:
רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, ואלו הן: ימדדו הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן אשפתות, וימדדו בהן ומהן על ראשי ההרים, וירבה השקר, ויגנז האמת, וירחק חק מישראל, ותרבה עונות בישראל, שני תולעת כצמר, ויקמל הנייר והקולמוס, ויפסל סלע מלכות, ויבנו הערים החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים, ויגדרו פרצות חומות בית המקדש, ויבנו בניין בהיכל, ושני אחים יעמדו עליהם נשיאים בסוף, ובימיהן יעמד צמח בן דוד (=המשיח).
לדברי צונץ, ה"בניין בהיכל" הוא כיפת הסלע שנבנתה בהר הבית בסוף המאה השביעית ופסילת "סלע מלכות" מתייחסת לטביעת מטבעות מוסלמיות, שאף היא אירעה בסוף אותה מאה, כמו כן ישנו דמיון רב לספרות הגאונים, ישנו דמיון מופלג לתרגום הירושלמי וכן אמרות משיחיות הקובעות את השנה בה מצפים לגאולה כשנת 729.[6] מכך יש ללמוד שהחיבור לא נכתב לפני סוף המאה השביעית. הפיסקה הפותחת את פרק ג' מופיעה באיגרת פירקוי בן באבוי,[7] שפעל בסוף המאה השמינית או בראשית המאה התשיעית, ומכאן שאין החיבור מאוחר למאה התשיעית.[8] המקור הקדום ביותר שמזכירו בשמו הוא סדר רב עמרם גאון[9] מסוף המאה ה-9.
אשר למקום החיבור, ההתייחסות הרבה לשלטונו של ישמעאל מלמדת שהוא נתחבר באחת מארצות האסלאם – ככל הנראה בארץ ישראל או בסביבתה. דבר זה עולה גם מכך שהחיבור (בפרק ח') מדגיש ביותר את זכותם הבלעדית של חכמי ארץ ישראל לקבוע את לוח השנה, ולדבריו אפילו רועי צאן ובקר והדיוטות בארץ ישראל עדיפים על צדיקים ונביאים שבחוצה לארץ, ורק לתושבי ארץ ישראל הזכות לקבוע את לוח השנה. כמו כן מוזכרים בו מנהגים ארץ-ישראליים שונים. כך, למשל, המנהג להוציא את הבתולים באצבע שנזכר בחיבור בפרק ט"ז (מצוטט בהמשך) מוזכר במפורש בספר החילוקים כמנהג ארץ-ישראלי.[10]
מקובל במחקר שפרקי דרבי אליעזר הוא פרי יצירתו של יוצר יחיד, ובכך הוא שונה ממדרשי האגדה האחרים שקדמו לו (ובכלל מחיבורי חז"ל הקלאסיים), שאין להם מחבר יחיד והם מוגדרים כיצירה קיבוצית.[11] החיבור כולל חמישים וארבעה פרקים (או חמישים ושניים פרקים על פי חלוקה שונה מעט של הפרקים, כך למשל במהדורת היגר ובכתבי יד אחרים) שבהם דורש המחבר את פרשות התורה החל מימי הבריאה ועד קורות ישראל במדבר. בתוך כך משלב המחבר גם דרשות ופרקים שלמים על פרשות שונות מספרי הנביאים והכתובים.
החיבור כפי שהוא בידינו היום הוא בעל מבנה חסר, והשאלה אם כך נכתב או שמא במשך הדורות אבדו ממנו פרקים שנויה במחלוקת. הרב חיים פאלאג'י בפירושו לספר, כתב על סוף החיבור: ”כנראה דעד כאן מצאו והיה עוד פרקים ולא נראו והאל ברחמיו יאיר עינינו במאור תורתו תורת חיים” (פר אחד על פרקי דרבי אליעזר - פרק נד). צונץ תיאר את הבעייתיות של מבנה החיבור: ראשית, הטקסט (בדפוסים הרגילים, שהיו לפניו) מסתיים במקום בלתי אפשרי – באמצע עניין ממש. בנוסף על כך הוא הצביע על שני קווים מבריחים, דהיינו, מעין שני יסודות שעליהם מבסס המחבר את פרקי החיבור השונים, שהם חסרים בסופם:
רד"ל חיזק את השערת צונץ ובהקדמה לפירושו הביא למעלה מתריסר ציטוטים מפדר"א בכתבי חכמי ימי הביניים, שאינם נמצאים בחיבור הקיים כיום – ומכאן הוא למד שבעבר היה החיבור שלם ומלא יותר, והיו בו פרקים נוספים. לדעת רד"ל, שבעת פרקי רבי אליעזר שצורפו למדרש סדר אליהו מקורם בחיבור זה. הוא מבסס את הצעתו על דבריהם של בעל הרוקח (רבי אלעזר מוורמייזא) ושל בעל ילקוט שמעוני, שמצטטים משבעה פרקים אלו תוך כדי שהם מכנים אותם לעיתים "פר"א" (פרקי רבי אליעזר).
תפיסה זו של צונץ ושל רד"ל, שלפיה אבדו מהחיבור המקורי פרקים וחלקים במהלך הדורות, נפוצה ביותר במחקר. טרייטל חולק על כך, ולדעתו החיבור כפי שהוא כיום יצא כך מתחת ידי המחבר, ומעולם לא היו בו פרקים נוספים. לטענתו, בדיקה מקיפה של כל כתבי היד של פרקי דרבי אליעזר והתחקות אחר סגנונו המיוחד של החיבור מערערת את השערת צונץ ורד"ל, ובדיקה מדוקדקת של הציטוטים שרד"ל מסתמך עליהם מעלה כי רובם ככולם אינם ציטוטים מפרקי דרבי אליעזר.[12] טענת צונץ שהחיבור נקטע באמצע עניין מתבססת על מהדורת דפוס משובשת, שנדפסה על פי כתב יד שהיה חסר בסופו קטע גדול שמצוי בכל שאר כתבי היד השלמים, ושם באה הדרשה במלואה וכן דרשות נוספות.
אשר לטענת צונץ בדבר ה"קווים המבריחים" הקטועים, מצביע טרייטל על כך שחסרות שתי חתימות ברכות גם באמצע – ברכת הסליחה וברכת הגאולה – ושלפיכך סביר יותר להניח שלא עלה בידי המחבר עצמו להשלים את יצירתו. ראיה נוספת לעניין זה היא ברכת "על הגרים גרי הצדק" הארץ-ישראלית הנמצאת כבר בפרק י' (והיא ברכה שאמורה הייתה להיות הרבה לאחר הברכה המופיעה אחרונה בחיבור), שכשלעצמו נראה תלוש מההקשר הכללי, מה שמעלה אפשרות שהמחבר תכנן חיבור ארוך יותר וכבר הכין את הפרק הזה מראש, אך שמשלא עלה בידו להשלים את תוכניתו המקורית, סיפח את הפרק למקום שנראה לו ההולם ביותר.
לדעת טרייטל, אפשר למצוא רמז לטענה שהחיבור חסר מראשיתו בדרשה החותמת את החיבור:
רבי יוסי אומר אם ישכור אדם פועל זריז ויקיפהו ויתן לו שכרו מושלם מה טובה מחזיקין לזה? אבל אם ישכור אדם פועל עצל ויקיפהו ויתן לו שכרו מושלם – ודאי לזה מחזיקין טובה. כך אמר שלמה לפני הקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים, אברהם ויצחק ויעקב פועלין זריזין היו, אתה נתת להן שכרם מושלם – משלהם נתת להם. אבל אנו פועלין עצילין אנחנו וכשתרפאנו תתן לנו שכרינו מושלם וודאי יהיו הכל מקלסין אותך ומברכין אותך ואומרין לך ברוך אתה ה' רופא חולי עמו ישראל.
להשערת טרייטל, סיום החיבור בדרשה זו אינו מקרי, אלא בכך מבקש המחבר לרמוז לקורא שלא עלה בידו לסיימו והחיבור תם ולא נשלם.[13]
פרקי דרבי אליעזר שונה מן הספרות המדרשית הקלאסית: אין בו דרשות על כל פסוק ופסוק (כמו שיש למשל בבראשית רבה ובשיר השירים רבה) והוא גם אינו ערוך על פי פרשות ועניינים נבחרים (כמו ויקרא רבה או פסיקתא דרב כהנא למשל). אף על פי שנתחבר בידי אדם אחד אין הוא עשוי מקשה אחת ויש בו סגנונות שונים, ולפיכך החוקרים אינם תמימי דעים בשאלה לאיזה סוגה יש לשייך את החיבור. יוסף היינימן ואחרים נוטים לראות את פדר"א כקרוב לסוגה המכונה "מקרא משוכתב" (סוגה שלהּ שייכים כמה מהספרים החיצוניים, כגון ספר היובלים, וכן ספר הישר המאוחר), שכן היסוד הזה של שכתוב סיפורי מקרא בהרחבות דרשניות, בקיצורים ובשינויי סדר, בולט בחיבור ביותר. רינה דרורי חולקת על היינימן, ולדעתה לפנינו מדרש חכמים רגיל. היא מבליטה את דרכו של החיבור לייחס דרשות רבות לחכמים שונים ואת שימושו המרובה במונח המדרשי "שנאמר", המופיע בו פעמים רבות. רחל אדלמן מההיברו קולג' שבבוסטון מציעה לראות את החיבור כ"מדרש סיפורי".
פרקי דרבי אליעזר אינו בעל מבנה אחיד ומסודר. החיבור נפתח בשני פרקים המספרים את תולדותיו של רבי אליעזר בן הורקנוס. בפרק ג' באות דרשות אודות ימי הבריאה, ומכאן ואילך הוא משכתב פרשות מספרי בראשית ושמות. שני הפרקים האחרונים (נ"ג-נ"ד) הם חטיבה שעוסקת בענייני לשון הרע – "הלשנה", בטרמינולוגיה הייחודית של החיבור; חטיבה זו מסתיימת בדרשות על ההלשנה של בני ישראל בסיפור נחש הנחושת, והדרשה האחרונה כוללת את משל "הפועלים הזריזים והפועלים העצלים".
החיבור משכתב ומרחיב את ספרי בראשית ושמות בעיקר, פעם באריכות ופעם בקצרה, אבל אין הוא דורש את כל ספר בראשית, והוא גם אינו צמוד תמיד לסדר המקרא. מדי פעם עורך המחבר את דרשותיו על פי חטיבות נושא, ועובר גם לדרוש פרשות שונות מן הנביאים ומן הכתובים. לדוגמה, המחבר מקדיש את עשרים הפרקים הראשונים לדרשות על פרשת בראשית, ובאמצע פרק כ"ב הוא עובר לפרשת נח. אבל בתוך כך הוא משלב פרק שלם לסיפור קורותיו של יונה במעי הדג (פרק י'); ושני פרקים שלמים (ט"ז-י"ז) הם חטיבה שעניינה גמילות חסדים לחתנים ולאבלים. בהמשך, כשבא המחבר לספר את תולדות אברהם אין הוא הולך על פי סדר המקרא אלא מעדיף לסדר את קורות אברהם על פי מסורת "עשרת הניסיונות" שנתנסה בהם אברהם. הפרקים האחרונים של ספר בראשית (יהודה ותמר, התוודעות יוסף לאחיו ועוד) אינם נזכרים בחיבור כלל, ומאידך גיסא המחבר משלב בחיבורו את מגילת אסתר בהרחבה רבה (פרק נ').
דרשות רבות בחיבור מיוחסות לרבי אליעזר ולחכמים שונים שחלקם מאוחר בהרבה לרבי אליעזר בן הורקנוס. רד"ל, שביקש להגן על התפיסה המסורתית המייחסת את החיבור לרבי אליעזר, טען שרוב השמות שנראים כשמות אמוראים הם בעצם שמות תנאים בעלי שם דומה. הוא ייחס את גיבוש החיבור לבית מדרשו של רבי אליעזר שפעל גם בדורות שאחריו, ואת שמות החכמים המאוחרים הסביר כתוספות מאוחרות שחדרו לחיבור. דעה זו אינה מקובלת במחקר.[14] מאז צונץ מקובל לראות את הייחוסים הללו כפסאודואפיגרפיים. כך למשל בפרק מ"ג מספר החיבור בהרחבה על מעשיהם של ריש לקיש ורעיו ועל חזרתו בתשובה, כשאת דברי השבח על ריש לקיש הוא שם בפיו של התנא בן עזאי שחי שלושה דורות לפניו. דוגמה נוספת: רבי לויטס איש יבנה נזכר פעם אחת ויחידה במשנת אבות ושוב אין הוא נזכר בשום מקור תלמודי, אבל החיבור מצטט מפיו דרשות אחדות שבמקורות קדומים הן מיוחסות לחכמים אחרים.
החיבור שואב את מסורותיו מן המקורות התלמודיים: משנה ומדרשי אגדה ארץ-ישראליים.[15] אף שהחיבור הוא ארץ-ישראלי, במספר מקומות נראה שאף התלמוד הבבלי שימש לו כמקור.[16] החיבור מרבה להשתמש גם בספרות לא-תלמודית, וזו אחת מהתופעות המייחדות אותו.
החיבור כולל מסורות אגדה המשתלשלות מהספרות החיצונית של ימי בית שני. כך למשל בפרק כ"ב מזהה פדר"א את "בני האלהים" שנזכרו בבראשית, ו', א' עם המלאכים שנפלו מן השמים, כרווח בספרות החיצונית (ספר חנוך א'), ובניגוד לדעת חכמים, שהתנגדו נחרצות לפירוש זה.[17]
לאגדה על אודות גירוש הגר וישמעאל (פרק ל') יש רקע מוסלמי ברור, כפי שעולה משמות הנשים עאישה (כשם אשתו של מוחמד) ופאטמה (כשם בתו של מוחמד), המיוחסות בידי המחבר לנשותיו של ישמעאל (אגדה זו קיימת גם בתרגום המיוחס ליונתן, וראו להלן). לאגדה זו מקבילות מוסלמיות, והדעה הרווחת שמקורה מוסלמי. לדעת אביבה שוסמן, מקור הסיפור יהודי.[18]
בעשרות רבות של מקבילות קיים דמיון עז, לעיתים עד כדי זהות מילולית, בין פרקי דרבי אליעזר ובין התרגום הארמי לתורה המיוחס ליונתן (תרגום שחובר כנראה בערך באותם תקופה ואזור שבהם חובר פדר"א), ועמד על כך לראשונה צונץ. רד"ל סבור שהתרגום תלוי בחיבורנו ושואב ממנו, וכך סבור גם אביגדור שנאן, אבל לא כל החוקרים מקבלים הכרעה זו.[19]
לחיבור גם זיקה לפיוט הארץ-ישראלי הקדום, הבאה לידי ביטוי הן במסורות משותפות הן בקרבה הלשונית.[20] כך, למשל, המסורת הנזכרת בחיבור (פרק מ"ו) שיש לעמוד על הרגליים ביום כיפור משום שישראל דומים ביום זה למלאכים, קרובה למסורת הפייטנים יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. (על הקרבה הלשונית ראו להלן.)
לעיתים החיבור מציע מסורות שאין מקורן בהלכה ובמסורת הרבנית. להלן דוגמה אחת: החיבור משתמש בדרשותיו כדי לנגח את השלטון החדש – האסלאם – והוא מוצא במקרא רמזים בגנותו של ישמעאל. העובדה שישמעאל נולד לפני שאברהם נימול משמשת בידיו כלי לניגוח, וכך הוא דורש בפרק כ"ט את הכתוב ”וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ” (ויקרא, י"ט, כ"ג):
אין עץ האמור כאן אלא עץ הגפן; אם אינן כורתין את עץ ערלתו, כל הפירות שהוא עושה - עוללות קטופין ולא טובים למראה, ונפסל יינו מעל גבי המזבח (דהיינו, אסור להביא אותו כנסכים בבית המקדש); ואם כורתין את עץ ערלתו, כל פירות שהוא עושה - טובים למראה, ונבחר יינם על גבי המזבח. כך אבינו אברהם, עד שלא נימול - הפרי שעשה לא היה טוב במעשיו ונפסל מעל גבי המזבח, וכשנימול - הפרי שעשה טוב במעשיו ונבחר יינו על גבי המזבח כיין נסך (דהיינו יין של נסכים), שנאמר "וְיַיִן לַנֶּסֶךְ" (במדבר, ט"ו, ה').
בכך מסביר המחבר מדוע נבחר דווקא יצחק להיעקד על המזבח ולא ישמעאל: מכיוון שישמעאל הוא "בן הערלה" (כך מתבטא המחבר במפורש בפרק ל"א על ישמעאל), דהיינו שהוא נולד לאברהם כאשר היה עדיין ערל. אבל ההלכה כאן היא חריגה ביותר ואינה ידועה משום מקום בספרות התלמודית. על פי האמור כאן, איסור ערלת העץ מתבטא בכך שיש לכרות את פירות העץ בשלוש השנים הראשונות; דבר זה אינו מתאים להלכה הרבנית – אבל מסורת זו עולה בקנה אחד עם המסורת המובאת אצל פילון האלכסנדרוני ואצל החכם הקראי יפת בן עלי.[21]
בנוסף לדרשות האגדה הרגילות, שהן עיקר מניינו ובניינו של החיבור, מכיל פדר"א גם תכנים אחרים. בין היתר מופיעים בו פרקים העוסקים בענייני אסטרונומיה ובקביעת לוח השנה. פדר"א הוא החיבור העברי המוכר הראשון[22] שמזכיר את מחזור העיבור של שבע פעמים בתשע עשרה שנים.[23] ההלכה והמנהג תופסים בחיבור מקום מרכזי ביותר. מחבר פדר"א נוהג לארוג את סיפורי האגדה שלו מתוך מטרה ברורה[24] לבסס את מנהגי זמנו ומקומו. הוא רגיל לייחס מנהגים שונים לימי המקרא, ומתוך כך הוא מסיק: ”מכאן התקינו חכמים...” ולשונות כיוצא באלה. וכך מתאר פדר"א בפרק ט"ז את מעשיו של יצחק ונישואיו עם רבקה:
רבי ישמעאל אומר: אמר אברהם ליצחק בנו, העבד הזה חשוד על העבירות הוא ומרמה בידו, שנאמר: "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב" (הושע י"ב, ח), ראה שמא נגע בצינור. אלא הבא את הנערה האוהלה, והוצא את בתוליה באצבע. אם טהורה בבתוליה – הרי היא לך מפי הגבורה. הכניסה האוהלה, והוציא את בתוליה באצבע, והראה אותן לאברהם אבינו, ואחר כך לקחה, שנאמר: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" (בראשית, כ"ד, ס"ז)... וכך היו ישראל נוהגין להוציא את הבתולים באצבע.
בסיפור אגדה זה מבקש המחבר לחזק את מנהג מקומו שהיו מוציאים את הבתולים באצבע.[25]
גם מנהג כיסא של אליהו בברית מילה נזכר לראשונה בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק כ"ט):
אמר לו הקדוש ברוך הוא (לאליהו): לעולם אתה מקנא, קנאת בשיטים על גילוי עריות... וכאן אתה מקנא. חייך, שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד למלאך הברית.
מנהגים נוספים שמקורם בפרקי דרבי אליעזר והובאו משם לספרות ההלכה: מנהג לעמוד על הרגליים במשך כל יום הכיפורים,[26] הסתכלות בציפורניים בעת ההבדלה,[27] אבלים הולכים לבית הכנסת בשבת,[28] חתן לא יוצא לבדו לשוק,[29] תקיעת שופר באלול.[30]
להלן דוגמאות אחדות ממסורותיו של החיבור שמתוכן ניתן לעמוד על דרכו ועל סגנונו המיוחד.
המקרא אינו מספר את קורותיה של דינה בת יעקב לאחר שנאנסה. החיבור משלים את החסר, ובתוך כך הוא גם מבהיר שיוסף לא נשא אישה מבנות מצרים אלא אישה ממשפחתו – אסנת בת דינה. וכך הוא אומר בראש פרק ל"ח:
"וּבָא אל הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס, ה', י"ט) – וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען נשכו הנחש, ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור. שהייתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא הייתה יוצאה לחוץ, מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לה מתופפות בתופים, ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת.
ואמרו בני ישראל להורגה, שאמרו: עכשיו יאמרו כל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב. מה עשה יעקב? הביא ציץ של זהב ושם הקודש כתוב בו ותלה על צווארה, ושלחה והלכה לה. והכל צפוי לפני הקדוש ברוך הוא, וירד מיכאל המלאך והורידה למצרים לבית פוטיפרע, שהייתה אסנת ראויה ליוסף לאישה, והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת. וכשירד יוסף למצרים לקחה לו לאשה, שנאמר "וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה" (בראשית, מ"א, מ"ה).
כך דרכו של החיבור במקומות נוספים לזהות קשר משפחתי בין דמויות שהוזכרו במקרא בהקשרים נפרדים. למשל לפי החיבור, בעלת האוב שהלך אליה שאול הייתה אמו של אבנר בן נר; האישה מצרפת מסיפורי אליהו הייתה אמו של יונה הנביא; האישה השונמית מסיפורי אלישע הייתה אחותה של אבישג השונמית ששירתה את דוד; האיש שנגעו עצמותיו בקבר אלישע וחיה הוא שלוּם בן תקווה בעלה של חולדה הנביאה, והוא גם אביו של חנמאל בן שלוּם בן דודו של ירמיהו הנביא.
אגדה אופיינית נוספת בחיבור מספרת על ביקוריו של אברהם אצל בנו ישמעאל לאחר שנאלץ לגרש אותו במצוות שרה:
שלח ישמעאל ולקח לו אשה מבנות מואב, ועיישה שמה. לאחר שלוש שנים רצה אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: יצא הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים, כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לא לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל מן המדבר, הגידי לו שבא זקן אחד מארץ כנען לראותך, ואמר חלף מפתן ביתך שאינה טובה לך. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדברים הללו, ובן חכם כחצי חכם, והבין ישמעאל ושלחה. ושלחה אמו ולקחה לו אישה מבית אביה, ופאטמה שמה. ולאחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם הראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אשתו של ישמעאל. ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים, כי עייפה נפשי מדרך המדבר. הוציאה ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו, שנאמר: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים" (תהילים ק"ג, יג).
גם במקומות נוספים מזהה החיבור שמות לדמויות אנונימיות במקרא. לאמו של אברהם הוא קורא עתריי (בניגוד למה שמוזכר בתלמוד ששמה היה אמתלאי[31]), לאשתו של לוט - עירית, לבתו של לוט - פליטת, ולחכמים שהורו לכותים את "משפט אלוהי הארץ" - רבי דוסתאי ורבי ינאי.
מספר אגדות שמקורן בפרקי דרבי אליעזר התפרסמו במיוחד, על ידי כך שרש"י הביא אותן בפירושו למקרא:
הרמב"ם הקדיש פרק שלם במורה נבוכים (חלק ב', פרק כ"ו) לדון באגדה אחת מפרקי דרבי אליעזר שלדבריו היא המאמר התמוה ביותר שראה בכל הספרות היהודית: "שמים מאי זה מקום נבראו? מאור לבושו שהוא לבוש... הארץ מאי זה מקום נבראת? משלג שתחת כיסא כבודו" (פרק ג'). הרמב"ם התקשה מבחינה פילוסופית להבין מה היה הצורך של המחבר להניח שהעולם נברא מחומר קדום יותר.[32] גם הרמב"ן בפירושו על התורה נדרש להסביר את המדרש הזה.[33]
סגנונו של החיבור הוא ייחודי. המחבר רגיל להתנסח בסגנון המקרא[34] ובסגנון הפיוט הקלאסי שקדם לו אך במעט.[35] להלן כמה דוגמאות:
בפרק מ"א מתאר החיבור את מעמד הר סיני בסגנון נשגב זה:[37]
אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך
יצא קול ראשון
השמים והארץ רעשו
והימים והנהרות ברחו
ההרים והגבעות נתמוטטו
וכל האילנות כרעו
והמתים שבשאול חיו ועמדו על רגליהם
להלן דוגמאות לשימושי לשון ייחודיים שאין כמותם ביתר הספרות המדרשית: המונח "ולא עוד אלא" משמש לעיתים קרובות בחיבור בהוראת "דבר אחר" ובהוראת "ויש אומרים", ולא בהוראה הרגילה שלו של תוספת וחידוש על מה שנזכר לפניו.[38] בספרות המדרשית משתמשים במילה "נימים" למיתרי הכינור, ואילו מחבר פדר"א מכנה אותם "נבלים"; כך בפרק י"ט הוא מציין שהכינור שניגן בו דוד היה בעל עשרה "נבלים", והכוונה היא למיתרים.
פרקי דרבי אליעזר הוא ממדרשי האגדה הנפוצים ביותר. הוא מצוטט רבות בכתביהם של גאונים וראשונים מכל תפוצות ישראל, זכה לכתבי יד ודפוסים רבים ביותר (ראו להלן) וכמה מנהגים הנפוצים היום מקורם בחיבור זה (ראו לעיל). כבר רבנו תם עמד על חשיבותו של החיבור בענייני מנהג, וראה אותו כאחד מן המקורות הקדומים בני הסמכא ש"הרבה מנהגים בידנו על פיהם".[39]
פדר"א בולט בין מדרשי האגדה במספר הרב של כתבי היד שזכה בהם. במכון לתצלומי כתבי יד עבריים בירושלים מקוטלגים למעלה ממאה כתבי יד של החיבור. מהם שלמים ומהם למחצה, לשליש ולרביע. כמו כן שרדו מעט קטעי גניזה. כתבי היד המרובים נבדקו לראשונה בידי הרב הרפורמי לואיס בארת (Lewis M. Barth), והשינויים הרבים בין כתב יד אחד למשנהו גרמו לו לתהות שמא יש לפנינו חיבורים דומים אך לא זהים שנקבצו תחת שם זהה. על פי מחקר פילולוגי של טרייטל, כתבי היד העיקריים של החיבור – שמספרם מסתכם בלמעלה משני תריסרים – מתפלגים עקרונית לשלושה ענפי נוסח, בנוסף לכתבי יד נוספים שזיקתם לענפי הנוסח השונים אינה מובהקת. לחלק ניכר מכתבי היד אין ערך טקסטואלי משום שהועתקו מן הדפוסים השונים ומכתבי יד אחרים.
שני כתבי יד של החיבור סרוקים באתר האינטרנט של לואיס בארת.[40]
מאז המצאת הדפוס נדפס החיבור יותר מחמישים פעמים.[41] הוא נדפס לראשונה בקושטא בשנת ה'רע"ד, ולאחריו בוונציה בשנת ה'ש"ד עם תיקונים של חלק מהשיבושים שנפלו בדפוס הראשון. כל הדפוסים האחרים מקורם בדפוס ונציה. הדפוסים הנפוצים בימינו סובלים מצנזורה קשה (גם במהדורה החדשה שיצאה לאור על ידי הוצאת זיכרון אהרן בשנת תשס"ה-תשס"ו נותרו שיבושים שמקורם בצנזורה).
מיכאל היגר פרסם מהדורה בכתב העת "חורב" והיא כוללת חילופי נוסח מכתבי יד אחדים, אך כולם קרובים יחסית לכתב היד שבגוף המהדורה. בכתב היד שעומד ביסוד מהדורה זו נפל שיבוש משמעותי בפרקים ל"ה-ל"ו שנבע מסדר שגוי של דפי כתב היד שממנו הועתק. בפרויקט השו"ת לצד פרקי דרבי אליעזר בנוסח הרווח, מופיע פדר"א של מהדורת היגר. קיימת גם מהדורה אלקטרונית במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, המבוססת על כתב יד תימני, כשהשיבושים הגלויים שנפלו בכתב היד מתוקנים בדרך כלל על פי כתבי יד תימניים אחרים.
ב-2012 התפרסם הספר פרקי דרבי אליעזר נוסח, עריכה ודוגמת סינופסיס של כתבי היד של אליעזר טרייטל, המתבסס על עבודת הדוקטור שלו ועוסק בנוסחו של המדרש, בעריכתו ובאופיו.
עד כה לא זכה החיבור למהדורה מדעית. חיים מאיר הורוויץ התעתד להוציא מהדורה חדשה של החיבור אך הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת תשל"ב יצא לאור טופס פדר"א האישי שלו והוא דפוס ונציה עם חילופי נוסח מכתבי יד אחרים וכן מאות מראי מקומות לכתבי הראשונים הדנים בחיבור, שנרשמו בשולי הדפים.
החיבור תורגם ללטינית בידי וִילֶם הֶנְרִיקוּס ווֹרְסְטיּוס (Willem Henricus Vorstius) בשנת 1644. תרגום אנגלי של פדר"א על פי כתב יד נעשה בשנת 1916 בידי הרב יואל בן מאיר פרידלנדר (Gerald Friedlander), שגם צירף למהדורה מעט חילופי נוסח, וכן פירוש ומראי מקומות נרחבים למקורות ומקבילות מן הספרות החיצונית. בשנת 1983 תרגמו מרק-אלן ואקנין ((Marc-Alain Ouaknin)) ואֵריק סְמילֶביץ' (Eric Smilévitch) את החיבור לצרפתית. מיגל פרס פרננדס (Miguel Perez Fernandez) תרגם את החיבור לספרדית בשנת 1984. בשנת 2004 תורגם הספר לגרמנית על ידי דאגמר בֶּרְנֶר-קליין (Dagmar Börner-Klein), ויצא לאור בברלין.
כמו כן היעב"ץ כתב הגהות לספר, המהדורה בה מופיעים כל הפרושים היא מהדורת זיכרון אהרן ירושלים תשס"ה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
