Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האי קפריסין שוכן על נתיבי התחבורה הימית באגן המזרחי של הים התיכון. מיקומו זה תרם להיותו מרכז תרבותי ומסחרי חשוב, שתרבותו החומרית משפיעה ומושפעת מיסודות תרבותיים שהגיעו אליו והופצו ממנו בסחר הימי הקדום. תנאיו הגאוגרפיים של האי קפריסין – מרבצי הנחושת שבו ונמלי עגינה נוחים – משכו את המעצמות הגדולות ששלטו בתקופה העתיקה באגן הים התיכון, ולהשפעתן התרבותית נודעת חשיבות בעיצוב תרבותו של האי. האי התפרסם בקשרי המסחר ובעיקר בכל הקשור להובלה ימית ולטכנולוגיה מתקדמת בבניית אניות. כן היה האי אחד המרכזים החשובים באגן הים התיכון לייצור נחושת, והמילה הלטינית לנחושת (cuprum) מקורה בשם האי.
האי קפריסין היה מבודד מהיבשת במשך מיליוני שנים ובמהלך הפליסטוקן התפתחו בו בעלי חיים אנדמיים כמו פילים ננסיים כמו פלאולוקסודון קפריסאי והיפופוטם קפריסאי גמדי. בני האדם הראשונים הגיעו לקפריסין בשלהי התקופה האפיפלאוליתית, לפני כ־11,500 שנים. הם היו ציידים־לקטים וככל הנראה לא הכו שורש באי. לפני כ־10,500 שנים החלו קבוצות נאוליתיות של איכרים יורדי־ים להקים יישובי קבע באי, במקביל לפריחת תרבויות התקופה הנאוליתית הקדם קרמית ב' בלבנט ובאסיה הקטנה. בעלי החיים הייחודיים שחיו עד אז באי (הפיל וההיפופוטם הננסיים) נכחדו בשלב זה. אחד האתרים הידועים משלב זה הוא כירוקיטיה, שתושביו גידלו דגנים והביאו מארצות מוצאם חיות משק בעיקר משלושה מינים – עזים, כבשים וחזירים, כמו גם חיות בר רבות כגון שועלים ויחמור פרסי, שלא היו מוכרות בעבר באי. הבקר הובא לאי כאלפי שנה מאוחר יותר.[1]
בשנת 2004, שרידים של חתול בן כשמונה חודשים התגלו בקבר יחד עם בעליו, באתר ארכאולוגי נאוליתי בקפריסין, ותוארכו לכ־7500 לפנה"ס. החתול, הדומה לזן חתול הבר האפריקאי, נראה כעדות העתיקה ביותר בעולם להחזקתו כחיית מחמד, ומעיד כי קשרי אדם–חתול החלו כבר מלפני 9500 שנה, ולא בתקופת מצרים העתיקה כפי שסברו מדענים בעבר.[2]
בארות מים שהתגלו על ידי ארכאולוגים במערב קפריסין, הם מן הבארות העתיקים ביותר בעולם, וגילם נע בין 9000 ל־10,500 שנים, התקופה הנאוליתית הקדם־קרמית ב'. הבארות מלמדות על התחכום של המתיישבים הראשונים, והמודעות המוגברת שלהם לסביבה.[3]
הקרמיקה הקפריסאית בעת העתיקה (אנ') ידועה בדגמים ייחודיים, המחולקים לתקופות שלתוכן לעיתים מתארכים גם ממצאים שאינם קרמיקה.[4] התקופות הן:[5]
| שם | שנים (לפנה"ס) |
|---|---|
| התקופה הקפריסאית הקדומה I
(תקופת הברונזה הקדומה I) |
2500–2075 |
| התקופה הקפריסאית הקדומה II
(תקופת הברונזה הקדומה II) |
2075–2000 |
| התקופה הקפריסאית הקדומה III
(תקופת הברונזה הקדומה III) |
2000–1900 |
| התקופה הקפריסאית התיכונה I
(תקופת הברונזה התיכונה I) |
1900–1800 |
| התקופה הקפריסאית התיכונה II
(תקופת הברונזה התיכונה II) |
1800–1725 |
| התקופה הקפריסאית התיכונה III
(תקופת הברונזה התיכונה III) |
1725–1600 |
| התקופה הקפריסאית המאוחרת I
(תקופת הברונזה המאוחרת I) |
1600–1450 |
| התקופה הקפריסאית המאוחרת II
(תקופת הברונזה המאוחרת II) |
1450–1200 |
| התקופה הקפריסאית המאוחרת III
(תקופת הברונזה המאוחרת III) |
1200–1050 |
| התקופה הקיפרו־גאומטרית I | 1050–950 |
| התקופה הקיפרו־גאומטרית II | 950–900 |
| התקופה הקיפרו־גאומטרית III | 900–750 |
| התקופה הקיפרו־ארכאית I | 750–600 |
| התקופה הקיפרו־ארכאית II | 600–480 |
| התקופה הקיפרו־קלאסית I | 480–400 |
| התקופה הקיפרו־קלאסית II | 400–310 |
 |
ראו גם – אלשיה |
בעת העתיקה נודעה קפריסין בשם אלשיה, וכך הופיעה בתעודות היסטוריות. בתקופת הברונזה נשא השם משמעות פוליטית בנוסף למשמעותו הגאוגרפית, כאשר הממלכה באי נקראה ממלכת אלשיה.[6] אלשיה התקיימה כממלכה, חלק בלתי־נפרד מהמרחב המזרח־תיכוני, שאוכלוסייתה הייתה מעורבת בשמיים, חורים, אנטוליים ומצרים בדומה למרכזים אחרים במרחב.[7]
עדויות ארכאולוגיות וטקסטואליות מראות שקפריסין החלה לקיים קשרים הדוקים עם היבשות הסובבות במאות ה־16–15 לפנה"ס, והפכה לחוליה מקשרת בסחר בין הים האגאי והלבנט.[8] תקופת הברונזה הוא הזמן בו החלו להיבנות באי הערים הראשונות, כגון אנקומי (אנ'). כרייה שיטתית של נחושת החלה, ומשאב זה נסחר באופן נרחב; ממלכת אלשיה הייתה מקור לנחושת וסחורות רבות אחרות לארצות מזרח אגן הים התיכון, וכן היוותה מיקום אידיאלי לסוחרים להתעדכנות בביקוש ובהיצע לסחורות מגוונות.[8] יוונים מיקניים אכלסו את האי מן השלב המאוחר של תקופת הברונזה (בסביבות 1600 לפנה"ס), אך השם היווני של האי היה קיים כבר מן המאה ה־15 לפנה"ס.[9]
המאות 1200–1300 לפנה"ס היו תקופה של שגשוג מקומי. ערים כמו אנקומי נבנו מחדש, נבנו בניינים רבים ורחובות מתקדמים. בניינים רשמיים גדולים שנבנו מאבן גזית נועדו לשמירה על הסדר החברתי. חלק ממבנים אלה מכילים מתקנים לעיבוד ואחסון שמן זית. מקדש עם מזבח קרנות נבנה מאבני גזית. מקדשים אחרים אותרו באנקומי, קיטיון וקוקליה. לצורת הפריסה של הערים וטכניקות הבנייה החדשות ניתן למצוא את הקבלות הקרובות ביותר בסוריה, במיוחד באוגרית (שהייתה קשורה בקשרים מסחריים ודיפלומטיים הדוקים עם אלשיה[8]).
בתקופת הברונזה המאוחרת הייתה קפריסין חלק מהאימפריה החיתית, אבל הייתה מדינת לקוח, וככזאת לא נכבשה אלא נחשבה רק לחלק מהאימפריה, ונשלטה על ידי המלכים השליטים של אוגרית. כך, הייתה קפריסין למעשה "מנוהלת לבד עם התערבות קטנה בעניינים קפריסאים".[10] עם זאת, בתקופת שלטונו של תודחליאש, האי נכבש לזמן קצר על ידי החתים, על מנת לאבטח את מרבצי הנחושת באי, או במטרה למנוע פיראטיות. זמן קצר לאחר מכן נכבש האי מחדש על ידי בנו סביב 1200 לפנה"ס.
תקופת הברונזה המאוחרת הייתה תקופה של סחר בין־לאומי, קפריסין הייתה מרכז לייצור כלי קרמיקה, וכלים רבים ייחודים לה נמצאו באתרים רבים בארץ ישראל ובלבנט, כמו כלי בסיס טבעת, כלים מחופים לבן ועוד.
האכאים היו המיישבים של קפריסין בשנים 1200–1000 לפנה"ס, (אף על פי שראשוני האכאים החלו להגיע עוד מהמאה ה־14 לפנה"ס). אחריהם הגיעו היוונים הדורים (1100 לפנה"ס) ושלא כמו המלחמות ביבשת היוונית, הם חיו בקפריסין בשלום. בעקבות משבר תקופת הברונזה המאוחרת נפלה ממלכת אלשיה, וקפריסין התארגנה מחדש לכמה ערי־ממלכה מקומיות (אנ') יווניות ופיניקיות.[11]
במאה ה־8 לפנה"ס (ואף לפני כן) שגשגו בקפריסין מושבות פיניקיות (חלקן ביישובים קיפריים קודמים), כמו כתי (כתיון), קרת־חדשת[א], אדיל (אידליון), תמש (טמסוס) ולפש (לפטוס), אך קבורת ילדים בקנקנים כנעניים בבתי הקברות העתיקים בסלמיס מראים בבירור על הנוכחות הפיניקית באזור עוד מן המאה ה־11 לפנה"ס. קנקנים דומים נמצאו גם בערים נוספות כמו קוריון (אנ') ופאפוס.
רוב החוקרים טוענים כי ממלכות הערים הקפריסאיות, שתוארו לראשונה במקורות כתובים במאה ה־8 לפנה"ס נוסדו כבר במאה ה־11 לפנה"ס. חוקרים אחרים מאמינים בקיומו של תהליך איטי של הגדלת מורכבות חברתיות בין המאות ה־12 וה־8. ובכל מצב, במהלך המאה ה־8 (התקופה הגאומטרית) מספר היישובים גדל בצורה חדה, כמו גם כמות הקברים. הקברים המלכותיים בעיר סלמיס למשל הופיעו אז לראשונה. זאת יכולה להיות אינדיקציה טובה יותר לתקופת הופעתה של הממלכות הקפריסאיות.
כמה מממלכות קפריסין היו כפופות, לפחות דה־יורה, למלכי האימפריה האשורית החדשה האחרונים.[12] אסטלה שנמצאה בכתיון בשנת 1845, מנציחה את ניצחון סרגון השני (מלך אשור בין השנים 722–705 לפנה"ס);[13] אותו מלך שלח לבקשתו של סילטה מלך צור חיילים אמיצים להטיל מורא על שבעת מלכי ארץ "יא" באדננה/ידננה (השם האשורי המאוחר לקפריסין) שמרדו הפסיקו לשלוח לסרגון מנחות, והם באו לבבל להגיש לסרגון מנחות.[14] סרגון תיאר את ארץ אדננה כארץ כה רחוקה שמלכי אשור שבאו לפניו לא שמעו עליה.[15] האי אולי השתחרר זמנית מעול האשורים בתקופת סנחריב, שכן כאשר מלך צידון לולי המורד ברח לידננה (קפריסין), סנחריב לא תפס אותו.[16] המלך אסרחדון טען ששלח מכתבים למלכי ידננה ויוון, והם נכנעו לו;[17] לפי כתובותיו, הוא קיבל מיסים מעשרת מלכי ידננה ושלח להם להביא לו חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה.[18] מבין המלכים יש כמה ששמותיהם מזוהים כיווניים, וכמה ששמותיהם מזוהים כשמיים צפון־מערביים, אולי פיניקים: אכישתורה (אקסטור, יווני) מלך אדיל, פילגורה (פילגורס, יווני) מלך כיתרי (אנ'), כיסו/כישו (שמי) מלך סלמיס, איתואנדר (אטוואנדרוס, יווני) מלך פפוס, ארסו, ארשו (שמי) מלך סולוי, דמסו (דמסוס, יווני) מלך קוריון (אנ'), אדמסו (אדמסוס, יווני) מלך תמש, דמוסי (דמיסוס? יווני או שמי) מלך קרתי־חדסתי[א], אונסגוסו (אונסגורס, יווני) מלך לדרה ובוצוסו (בותיטס, יווני) מלך מריון (אנ').[19] במהלך מסעו הראשון של אשורבניפל (668–627 לפנה"ס) נגד מצרים, עשרת המלכים המוזכרים בכתובות אסרחדון הוזכרו גם בכתובות אשורבניפל (יחד עם שנים־עשר מלכי הלבנט) כמלכי "לב הים" שבאו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, והוא הכריחם ללוות עם כוחותיהם ואניותיהם את חייליו בים וביבשה.[20]
קפריסין קיבלה עצמאות סביב שנת 669 לפנה"ס, אבל נכבשה מחדש בידי מצרים תחת אמסיס השני. האי נכבש על ידי הפרסים סביב שנת 545 לפנה"ס. ואף נחפר ארמון פרסי בחוף הצפוני של האי. בתקופה זאת ניסו התושבים להתקומם. בתחילת המאה ה־4 לפנה"ס, יוגורס הראשון, מלך סאלאמיס, השתלט על האי וניסה להשיג עצמאות מהפרסים. התקוממות נוספת התקיימה ב־350 אבל נמחצה על ידי ארתחששתא ב־344.
בעת המצור של אלכסנדר הגדול על צור בשנת 332 לפנה"ס, הלכו המלכים הקפריסאים עם אלכסנדר. בשנת 321 לפנה"ס ארבעה מלכים קפריסאים צדדו בתלמי הראשון והגנו על האי נגד אנטיגונוס מונופתלמוס. לאחר קרב עזה (312 לפנה"ס) ביטל תלמי את הממלכות המקומיות באי ונטל שליטה מלאה עליו, אך איבד אותה לדמטריוס פוליורקטס ב־306 ו־294 לפנה"ס, אבל לאחר מכן חזר האי לידי בית תלמי עד 58 לפנה"ס.[21] בתקופה זאת נשלט האי בידי מושלים מצריים, וכמה פעמים נוצרה ממלכה תלמית קטנה באזור, במהלך מאבקי הכח של המאה הראשונה והשנייה. יחסים מסחריים איתנים עם אתונה ואלכסנדריה, שני המרכזים המסחריים החשובים ביותר של העת העתיקה, פותחו באותו הזמן.
קפריסין הפכה פרובינקיה רומאית ב־58 לפנה"ס. באותה עת שלט בקפריסין תלמי מלך קפריסין שהיה אחיו של תלמי השנים עשר. על פי סטראבון, פובליוס קלודיוס פולכר, טריבון ברפובליקה הרומית, נטר טינה לתלמי ושלח את מרקוס קאטו לכבוש מידיו את האי. שנים אחר כך נתן יוליוס קיסר את האי במתנה לקלאופטרה מלכת מצרים, אך ב־30 לפנה"ס חזר האי להיות פרובינקיה רומאית לאחר תבוסתה בקרב אקטיום. מאז 22 לפנה"ס היה האי מחוז סנטור.
בשנים 115–117 לספירה מרדו יהודי האי בשלטון הרומי כחלק ממרד התפוצות בהנהגתו של ארטמיון. כתוצאה ממרד זה נחרבה העיר סלמיס ונהרגו כ־240,000 מתושבי האי. ההיסטוריון הרומאי קסיוס דיו מספר כי לאחר מיגור המרד נאסר על היהודים לדרוך על אדמת האי, כאשר כל יהודי העובר על הוראה זאת דינו מוות. בין מדכאי המרד היה לוסיוס קווייטוס, שנשלח על ידי טראיאנוס.
סדרה של רעידות אדמה גרמו להרס נוסף של העיר סלמיס בתחילת המאה ה־4. באותו הזמן בצורת ורעב הכו את האי.
עם פיצול האימפריה הרומית במאה ה־4 לספירה, נכנסה קפריסין תחת שלטונה של האימפריה הביזנטית, ועיר הבירה שלה הייתה סאלמיס. באותה תקופה הבישוף שלה היה עדיין כפוף לכנסייה.
במהלך מסעותיו המסיונריים של השליח פאולוס באסיה הקטנה, הגיע (יחד עם תלמיד נוסף – ברנבא) גם לקפריסין והמיר את דתם של אנשי המקום לנצרות. המסע מתואר במעשי השליחים (13, 4–5): "והמה המשלחים על ידי רוח הקדש ירדו אל סלוקיא (נמל העיר אנטיוכיה) ומשם באו באניה אל קפרוס (קפריסין)׃ ויבאו אל עיר סלמיס ויגידו את דבר האלהים בבתי הכנסיות אשר ליהודים ויהי להם גם יוחנן למשרת."
במהלך המאה ה-5, כנסיית קפריסין זכתה בעצמאותה מאת פטריארך אנטיוכיה בועידת אפסוס ב־431.
עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב תקפו הערבים את האי כמה פעמים. בשנת 650 פלשו הערבים בכח לקפריסין, אך ב־688 הקיסר יוסטיניאנוס השני והח'ליף עבד אל־מלכ הגיעו להסכם חסר תקדים. במשך 300 השנים הבאות קפריסין הייתה תחת שלטון משותף של הביזנטים והערבים, למרות המלחמות הכמעט בלתי פוסקות בין הצדדים באותו הזמן. אמנם היו ניסיונות מצד הביזנטים לשחזר את שליטתם המלאה באי, ואף הצלחות קצרות מועד, אך בסופו של דבר הסטטוס קוו תמיד שוחזר.
מצב זה נמשך עד שנת 965, אז ניקטאס כוניאטס כבש את האי עבור האימפריה המתחדשת. בשנת 1185, המושל הביזנטי האחרון של קפריסין, יצחק קומונוס, ביצע מרד בו ניסה לתפוס את כס המלוכה של האימפריה. ניסיון ההפיכה שלו נכשל, אך הוא הצליח לשמור על שליטה בלעדית באי.
במאה ה־12 הפך האי יעד לצלבנים. ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, נחת בלימסול ב־1 ביוני 1191, בחיפוש אחר אחותו וכלתו ברנגאריה, שספינתם נעלמה מהצי בשעת סערה. צבאו של ריצ'רד נחת באי לאחר שיצחק סירב להחזיר את בני הערובה (אחותו של ריצ'רד, כלתו, וכמה חיילים מהספינה), ויצחק ברח מלימסול. בסופו של דבר הוא נכנע, וויתר על שליטתו באי עבור מלך אנגליה. ריצ'רד נישא לברנגאריה בלימסול ב־12 במאי 1192. היא הוכתרה כמלכת אנגליה על ידי ג'ון פיצלוק, הבישוף של אוורה. הצבא של ריצ'רד המשיך בדרכו לעבר עכו.
הצבא של ריצ'רד לב ארי המשיך לשלוט בקפריסין וגבה מיסים. לאחר מכן הוא מכר את האי למסדר הטמפלרים (אבירי היכל שלמה). אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי לידי מרד, מה שגרם להם למכור אותו לגי דה ליזיניאן, מלכה המודח של ממלכת ירושלים. גי דה ליזיניאן הוכתר למלך קפריסין בתואר "אמלריך הראשון, מלך קפריסין". הוא ייסד את 'ממלכת קפריסין', וקבע את העיר פמגוסטה כעיר הבירה של האי. במקביל נקבעה גם השפה הלטינית כשפה הרשמית באי. מאוחר יותר הוחלפה השפה בצרפתית. תקופה ארוכה לאחר מכן הוכרה היוונית כשפה רשמית שנייה. בשנת 1196, הוקמה הכנסייה הלטינית, והכנסייה האורתודוקסית המקומית עברה סדרה של רדיפות דתיות.
אמלריך השני, מלך ירושלים, הוכתר למלך קפריסין בתואר "אמלריך הראשון, מלך קפריסין" על ידי היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. אוכלוסייה קטנה של מיעוט קתולי התרכזה בעיקר בכמה ערי חוף, כמו פמגוסטה, וניקוסיה היבשה, הבירה המסורתית, שם החזיקו הקתולים את מושכות הכח והשלטון, ואילו התושבים היווניים חיו בכפר. מצב זה היה דומה להסדר בממלכת ירושלים. הכנסייה האורתודוקסית העצמאית של קפריסין, בראשות הארכיבישוף, הורשתה להישאר באי, (ולא נשלטה על ידי אף פטריארך זר), אבל נושלה במידה רבה על ידי הכנסייה הלטינית ממעמדה ומהרכוש שהחזיקה.
לאחר מותו של אמלריך, שלטו בממלכה מספר יורשים צעירים. החל משנת 1217 החלו בני משפחת איבלין להתערב בפוליטיקה של ממלכת קפריסין. משפחת איבלין הייתה משפחת אצילים בעלת השפעה וכח רב, והמחזיקה בפועל של השלטון בממלכת ירושלים. אחיו של ז'אן מאיבלין – פיליפ מאיבלין שימש עוצר הממלכה עבור המלך הקטין אנרי הראשון, מלך קפריסין. בספטמבר 1228 נערך העימות בין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לצלבני ממלכת קפריסין וירושלים. הקיסר בחר להכות ביריביו העיקריים – משפחת איבלין. בארוחת ערב בארמון משפחת איבלין בלימסול פונה הקיסר לז'אן מאיבלין, אדון ביירות, ראש המשפחה, בגיבוי כוח צבאי קיסרי חמוש, ודרש כי הלה יעביר לידיו את העיר ביירות והכנסות המדינה הצלבנית בקפריסין. בניגוד לצפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור, ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק, מעצם משקלן הפיננסי, נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק המקומי ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים.
המצב הגיע אל סף רתיחה והצדדים פרשו למחנותיהם. בני משפחת איבלין העמידו את כוחותיהם באי בכוננות, אך לא היו מוכנים להיכנס לעימות צבאי מול הקיסר. הקיסר, מצדו, לא היה מוכן לסכן את מעמדו, המעורער בלאו הכי, בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. המסדרים הצבאיים תיווכו בשביתת נשק, שסיכומה הוא העברת מבצרי האי לשליטת המלך הקטין, מינוי מפקדים למבצרים מטעם הקיסר, והעברת הכנסות ממיסוי האי לידי הקיסר פרידריך השני, כמו גם התחייבות של שני הצדדים לשיתוף פעולה בארץ ישראל.
סיומו של מסע הצלב השישי פתח מלחמת אזרחים בין מפלגת האצילים המקומית בראשות משפחת איבלין לבין נציגי הקיסר ה"לומברדים", המאבק השתולל הן בארץ ישראל והן בקפריסין כאשר המסדרים הצבאיים והקומונות הימיות האיטלקיות לוקחות בו חלק פעיל וידוע כמלחמת הלנגוברדים, במהלכו של העימות לא הצליחו הצדדים להגיע לכלל הכרעה ומאזן הכוח התנדנד מצד לצד.
בסופו של דבר תומכיו של פרדריך הובסו במאבק בשנת 1233, על אף שהוא נמשך זמן רב יותר בממלכת ירושלים ובאימפריה הרומית הקדושה. משפחת איבלין המשיכה לשלוט באי עד שנת 1268, אז איחד הוגו השלישי מלך קפריסין את הממלכה עם ממלכת ירושלים.
לאחר מכן הפכה קפריסין למרכז חשוב של הסחר האירופי עם אסיה ואפריקה, דבר שהביא לחיכוכים בינה לבין סוחרים איטלקים. במהלך המאה ה־14 הלכה והתחזקה השפעתה של הרפובליקה של ג'נובה ושל סוחריה באי, ובעת הקרע המערבי צידדו מלכי קפריסין באפיפיורות אביניון מתוך תקוה שהצרפתים יניסו את האיטלקים מהאי. ב־1426 הפכו הממלוכים את האי למדינה וסאלית ממלוכית, ומלכיה איבדו את כוחם, עד שלבסוף אולצה המלכה האחרונה, קתרין קורנרו למכור את האי לוונציה ב־1489, שהקימו את 'הרפובליקה של ונציה' על האי. ונציה השתמשה באי כנקודת מסחר חשובה. בתקופה זאת נבנתה החומה הוונציאנית של ניקוסיה. לאורך תקופה זאת נחלקה האוכלוסייה בין עילית שלטת קתולית, ורוב העם שהיה יווני־אורתודוקסי. במשך כל התקופה הוונציאנית הייתה קפריסין נתונה להתקפות בלתי פוסקות מצד האימפריה העות'מאנית הצעירה, עד שלבסוף נכבשה בשנת 1571. 20,000 מתושבי ניקוסיה הוצאו להורג, וכל הכנסיות ומבני הציבור נבזזו. בכך בא הקץ לשליטת הקתולים באי.
במהלך מלחמת העצמאות היוונית (1821–1832), העם היווני נאבק לקבלת עצמאות מהאימפריה העות'מאנית ששלטה אז ביוון. מספר יוונים־קפריסאים מרדו בשלטון, ובתגובה השליטים העות'מאניים ניסו לשמר את שליטתם על ידי שימוש באמצעים דרקוניים של דיכוי. 486 מורדים יווניים־קפריסאים הוצאו להורג ב־9 ביולי 1821, בעוון של קשירת קשר עם המורדים היוונים. ארבעה בישופים, ואזרחים בולטים רבים אחרים, נערפו בכיכר המרכזית של ניקוסיה, בעוד הארכיבישוף קיפריאנוס נתלה. פעולות אלה גרמו למשך התקופה הקצרה שלאחר מכן להתגברות הרצון הקפריסאי־יווני להפוך לחלק מיוון, הידוע בשם "אנוסיס" ("איחוד"). קפריסאים רבים דרשו שוב את סיפוח האי ליוון, לאחר שזאת הפכה עצמאית ב־1830, אך קפריסין נותרה חלק מהאימפריה העות'מאנית.
ערך מורחב – קפריסין הבריטיתהשליטה העות'מאנית על קפריסין הסתיימה בשנת 1878, אז הועברה לידי בריטניה. העות'מאנים, שהובסו במלחמה העות'מאנית–רוסית (1877–1878), ביקשו את תמיכתה של בריטניה בקונגרס ברלין. בתמורה הם חתמו איתה על הסכם סודי, שנודע לאחר מכן כחוזה קפריסין, שבו העבירה טורקיה את קפריסין לשליטה אדמיניסטרטיבית בריטית, אף על פי שהריבונות על האי עדיין הייתה בידי האימפריה. רק בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לאחר שבריטניה הכריזה מלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, סופח האי חד צדדית בידי בריטניה.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ועל פי הנחיות הסכם לוזאן, טורקיה ויתרה על כל תביעותיה בקפריסין, והכירה בשלטונה של בריטניה באי.
תחת שלטון בריטי, האי החל ליהנות מתקופה של עליה בחופש הביטוי, מה שתרם עוד לפיתוח הרעיון היווני־קפריסאי של ה'אנוסיס' (איחוד עם יוון).
בשנת 1925, בעקבות פירוקה של האימפריה העותמאנית, קפריסין הייתה למעשה מושבה בריטית.
בין השנים 1955 עד 1959 הקימו יוונים־קפריסאים לאומנים (בראשות גאורגיוס גריבס) את ארגון אאוקה שנאבק למען קבלת עצמאות לאי מבריטניה ואיחודו עם יוון. הקמפיין אמנם לא גרם לאיחוד האי בסופו של דבר, אך הוא הביא להקמת רפובליקה עצמאית, שנקראה 'הרפובליקה של קפריסין', בשנת 1960.
החוקה שנוצרה עם ייסוד הרפובליקה ב־1960, קבעה צורת שלטון בה קיימת הפרדת רשויות וחלוקה של הכח. לפי החוקה – שבה נעשו ויתורים עבור המיעוט הקפריסאי הטורקי – סגן הנשיא, ולפחות 30% מחברי הפרלמנט יהיו טורקים־קפריסאים (בערך על פי חלקם באוכלוסייה). הארכיבישוף מקאריוס היווני (שהיה היוזם של הצעת פשרה זאת) יהיה הנשיא ופאדיל קוצ'וק הטורקי יהיה סגן הנשיא. אחד הסעיפים בחוקה זאת דרש יצירת רשויות מקומיות נפרדות, כך שהן הקפריסאים היוונים והן הטורקים יוכלו לנהל את העיריות בערים הגדולות.
השקט באי העצמאי לא החזיק הרבה זמן, וסכסוכים פנימיים שהפכו ללחימה חמושה בין שתי הקהילות, גרמו, בשנת 1964, לשליחת כוחות או"ם לאי למטרת שמירה על השלום. כוחות אלה נמצאים במקום עד היום. בשנת 1974, יוונים־קפריסאים ביצעו הפיכה צבאית בתמיכת החונטה הצבאית ביוון, במטרה להביא לסיפוח היווני. בעקבות זאת טורקיה פלשה אל החלק הצפוני של האי והשתלטה עליו, בטענה שהיא אחת משלוש הערֵבות הבינלאומיות לעצמאות קפריסין,[22] כוחות צבא טורקים נותרו במקום גם לאחר הפסקת האש בין הצדדים, ולמעשה נמצאים שם עד היום.
האלימות הבין־קהילתית, ההפיכה, ולאחר מכן פלישת טורקיה לאי הובילו לעקירתם של מאות אלפי קפריסאים מבתיהם.[23] בשנת 2010 קבעו שופטי בית הדין האירופי לזכויות אדם קבעו כי פליטים קפריסאים־יוונים לא יוכלו לשוב לבתיהם, ועליהם להסתפק בפיצוי שהוצע להם על ידי השלטון הטורקי.[24]
דה־פקטו, מדינת צפון קפריסין הוכרזה כבר בשנת 1975, ונקראה בשם 'המדינה הטורקית המאוחדת של צפון קפריסין'. השם שונה למתכונתו הנוכחית, 'הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין', ב־15 בנובמבר 1983. מדינה זאת איננה מוכרת על ידי האו"ם או מדינה כלשהי מלבד טורקיה, ותושביה נחשבים כתושבי קפריסין המאוחדת. על פי המשפט הבינלאומי, רפובליקת קפריסין (דהיינו המדינה המקורית) זכאית לריבונות מלאה באי, כפי שהיה עד 1974.
במשך שנים רבות התנהל משא ומתן לאיחוד האי, אך ללא הצלחה. בשנת 2002 החל מזכ"ל האו"ם, קופי אנאן, בסבב מחודש של שיחות, בניסיון להגיע לאיחוד חוזר של האי. בשנת 2004, אחרי דיונים ארוכים בין שני הצדדים, נוצרה התוכנית לאיחוד האי.[25] התוכנית נתמכה על ידי האו"ם, האיחוד האירופי וארצות הברית, אך בתוך שני הצדדים החלו מיד קמפיינים לדחיית התוכנית. בסופו של דבר נערכו משאלי עם בשני הצדדים. תוצאת המשאל הייתה שרוב הטורקים־קפריסאים קיבלו את התוכנית, בעוד שתושבי קפריסין היוונים דחו אותה ברוב גדול.[26]
בשנת 2004 קפריסין הפכה לחברה באיחוד האירופי[27], היא אימצה את האירו כמטבע באי בשנת 2008, בהחליפה את הלירה הקפריסאית.[28] צפון קפריסין לעומתה המשיכה להשתמש בלירה הטורקית, ומאז 2008, ב"לירה הטורקית החדשה".
במהלך העשור השני של המאה ה־21 כשלו כמה שיחות שלום בין הצדדים. בשנת 2021, נשיא טורקיה תמך בפיצול האי. תמיכה זאת ושינוי הסטטוס קוו בורושה, אתר הנופש הנטוש, גררו גינוי בינלאומי.[29]
סקירה כללית על קפריסין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטחSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
