יעקב לידְסקי (ברוסית (כתיב שלפני הרפורמה): Яков К. Лидскій; בכתב לטיני: J. Lidski; לעיתים לידסקין, ליצקין, Lidskin; 1868, סלונים, פלך גרודנה, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 1 ביוני 1921, כ"ד באייר תרפ"א,[1] ורשה, פולין) היה מוכר ספרים ומו"ל יהודי ורשאי, מחלוצי המו"לות של ספרות יידיש. מייסד הוצאת הספרים "פּראָגרעס" (פּרוֹגרֶס, 'קִדמה') בוורשה, שהייתה הראשונה שהוציאה לאור ספרות יידיש מודרנית, ושותף-מנהל בסינדיקט המו"לים הגדול "צֶנטרל–מרכז".
 | |
| יעקב לידסקי | |
| לידה |
1868 סלונים, פלך גרודנה, רוסיה (רוסיה הלבנה)  |
|---|---|
| פטירה |
1 ביוני 1921 (בגיל 53 בערך) כ"ד באייר תרפ"א ורשה, פולין |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בוורשה |
| מקום מגורים | ורשה |
| מקצוע | מוכר ספרים ומו"ל יידי |
  | |
קורות חיים
ראשית דרכו בעסקי הספרים: ממוסקבה לשיקגו
יעקב (יַנקל) לידסקי נולד בשנת 1868 בעיירה סלונים שבפלך גרודנה, רוסיה (רוסיה הלבנה). למד ב"חדר" ובישיבה. אביו, ר' קלמן (הכהן)[2] לידסקי, ייסד בשותפות עם ר' יצחק יקימובסקי את המפעל החשוב ביותר של סופרות סת"ם בסלונים, שהייתה מרכז של ענף זה ברוסיה. מפעלו העסיק סופרים רבים, הפיץ את סחורתו בכל מזרח אירופה והסתייע בסניף הפצה בעיר מוסקבה.[3][4] לידסקי התגורר מנעוריו במוסקבה, היה שם יד ימינו של אביו, שסחר במוצרי סת"ם וספרי תורה, והתגלה כמו"ל מוכשר.[5] לאחר גירוש מוסקבה (גירוש היהודים מ"רוסיה הקדושה" לתחום המושב ב-1891) התפרקה השותפות של אביו.[6] המצב בעיירת הולדתו היה בכי רע, ורבים היגרו לארצות הברית.[7] לידסקי התגורר זמן מה בעיר מינסק, ואז נסע לארצות הברית והתיישב בשיקגו, שם היה בבעלותו בית מסחר לספרים ברחוב סאות' ג'פרסון 503 (וזמן מה גם במס' 507),[8] והוא פתח בפעילות מו"לית ונמנה עם המו"לים הראשונים של ספרי יידיש בארצות הברית. הוא הוציא לאור (בשמו, 'י. לידסקין', J. Lidskin Co.) רומני שוּנד (רומנים עממיים) בהמשכים[9] וכן ספרי תווים ופזמונים מן התיאטרון היידי, מכר עיתונים ביידיש וחוברות לימוד, וגרף רווחים.[10] בשנים 1894–1895 ראו אור בהוצאתו קבצים של מילות פזמונים (ללא תווים) בעריכת הפזמונאי יצחק ריינגולד-תאומים, שלהם הוסיף פארודיות ביידיש שחיבר על פזמונים אמריקניים פופולריים.[11] לידסקי ריכז את מכירת העיתונים היידיים: הוא סייע למהגרים היהודים לפתוח חנויות קטנות והפיץ להם עיתונים (הן מקומיים והן מניו יורק), ובכך הביא להפצתם בכל רחבי העיר.[9] בנוסף כיהן כגזבר אגודת הספרות הקלאסית (היידית) (קלאסישער ליטעראטור-פעראיין) בשיקגו.[12]
ורשה: בית מסחר הספרים ברחוב נאלבקי והוצאת "פרוגרס"
ב-1899 שב לרוסיה כשבאמתחתו סכום כסף ניכר של 2,000 רובל ואמהות-דפוס (מטריצות (אנ')) של ספרים יידיים שהתפרסמו קודם לכן באמריקה,[13] והתיישב בעיר ורשה שבפולין הרוסית כנציג הוצאות הספרים היהודיות האמריקניות בשוק הספרים בפולין וברוסיה. בתוך כך סייע לפעילים רדיקליים להבריח ספרות אסורה לתוך האימפריה הרוסית.[14] בנוסף, הוא רכש מאברהם קוטיק – מחלוצי התנועה הסוציאליסטית היהודית, מראשוני היידישיסטים (מצדדי היידיש) ואחד הראשונים שפעלו לפתח ספרות יידיש עממית ולקירוב האינטליגנציה היהודית ליידיש (ובנו של יחזקאל קוטיק) – את הוצאת הספרים שלו, שייסד בשנת תרנ"ה-1894 בשיתוף עם אלתר בּרֶסלֶר (ברעסלער), הוצאה שפרסמה סדרת ספרי מדע פופולרי ביידיש בשם "וויסענשאפטליכע פאלקס-ביכער" ('ספרים עממיים מדעיים', או 'ספרי מדע לעם').[15]
בשנת תרס"א[16] ייסד לידסקי את הוצאת הספרים "פּראָגרעס" (פּרוֹגרֶס, 'קִדמה'; בתחילה נכתב השם על דרך הגרמנית, "פּראָגרעסס"). שם ההוצאה ביטא באופן ברור את מטרתה.[14] בהוצאה, הנחשבת להוצאת הספרים הראשונה שעסקה בספרות יידיש מודרנית, הופיעו שורה של ספרי מדע פופולרי מקוריים ומתורגמים, ולצדם ספרות יפה אירופית מתורגמת וספרות מקור יידית. העורך הראשון של ההוצאה היה המשורר אברהם רייזן.[17] רבים מהספרים שראו אור בהוצאה בראשיתה היו הדפסות של ספרים שיצאו קודם בהוצאות אמריקניות או בהוצאת קוטיק,[18] בהם הספר הראשון בסדרת 'וויסענשאפטליכע פאלקס-ביכער', "ווי האָבען מענשען געלעבט מיט אייניגע טויזענד יאָהר צוריק?" ('כיצד חיו אנשים לפני כמה אלפי שנים?') מאת בוריס פבלוביץ', בתרגום אברהם קוטיק וברסלר, ו"יוסף פערל: זיין ליטערארישע אונ אללגעמיינע ארבייט" ('יוסף פרל: פועלו הספרותי והכללי') מאת ברסלר.
הספר הראשון שהופיע בהוצאה, בשנת תרס"א–1901,[19] היה "שטיינער וואָס פאלען פון הימעל" (שטֶיינֶר ווֹס פָלֶן פוּן הימֶל; 'אבנים הנופלות מן השמים') – הסבר שווה לכל נפש על מטאוריטים, כוכבים נופלים וכוכבי שביט, מאת הסופר הסוציאליסט, הפופוליזטור של המדעים והלוחם האנטי-דתי בנימין פייגנבוים (פייגענבוים).[20][19] עורך ההוצאה אברהם רייזן כתב על כך לימים: "ההמונים היו אז מאוד צמאים למדע; הם זללו את "אבנים הנופלות מהשמים" כמו שהיהודים הרעבים במדבר זללו את המן, שפעם נפל כמו אבנים משמים!".[21]
שלושת הספרים שהופיעו אחריו היו "די מענשליכע ענטוויקלונג: קולטור געשיכטע" ('ההתפתחות האנושית: היסטוריה תרבותית') מאת פרידריך שטרַייסלר בתרגום חופשי (ועיבוד) של אלתר ברסלר (שספרים נוספים מפרי עטו ראו אור ב"פרוגרס", מהם שנזכרו לעיל וכן עיבוד עממי מקוצר לספרו של הנרי תומאס באקל "די געשיכטע פון ציוויליזאציאן אין ענגלאנד" ('תולדות הציוויליזציה באנגליה') על פי נוטוביץ'); תרגום לסיפור "הנגן העיוור" ("דער בלינדער מוזיקאנט") מאת ולדימיר קורולנקו (בעילום שם המתרגם); ו"דארוויניזמוס, אָדער, דארווין האט געטראָפען" ('דרוויניזם, או, מה שגילה דרווין') מאת פייגנבוים.[22]
לצד אלה התפרסמה בהוצאה ספרות יפה יידית מקורית – כל כתבי י"ל פרץ ושלום עליכם, שלום אש, יונה רוזנפלד, דוד פינסקי, דוד פרישמן ומרדכי ספקטור, מיצירותיהם של פרץ הירשביין, דער נסתר, חיים נחמן ביאליק ועוד. בין היתר ראו בה אור קובץ שיריו הראשון של אברהם רייזן ("צייט ליעדער", תרס"ב), שנוסף להיותו עורך ההוצאה, היה לסופר העיקרי שלה בשנים הראשונות לפעילותה; ספרו הראשון של דוד ברגלסון, הסיפור "אַרום וואָקזאַל" (ליד התחנה; תר"ע 1909), שעורר עניין רב בעולם הספרות היהודית;[23] וכן ספרו השני של דער נסתר, "העכער פֿון דער ערד" (גבוה מעל לאדמה; תר"ע).[24]
בבית מסחר הספרים של לידסקי שברחוב נָאלֶבְקי (Nalewki), מרכז החיים היהודיים בוורשה, הוצע מבחר גדול של ספרים ביידיש מסוגים שונים: מדע פופולרי, ספרות יפה, ספרי לימוד שפות, מחזות, חוברות תווים למוזיקה יהודית, שירי עם, אלבומי תמונות ודברי דפוס אחרים ביידיש: תמונות, גלויות, כרטיסי ברכה.[25] לידסקי ייבא ספרים ביידיש שיצאו לאור באמריקה ובבריטניה ממגוון סוגים: ספרי בדיון ועיון, ספרי לימוד ותווים. מלבד ספרי בדיון רבים תוצרת אמריקה, ובהם עיבודים רבים ליידיש מספרות העולם, אִפשר לידסקי לקהל יהודי מזרח אירופה – שיותר מ-1,200,000 מהם עתידים היו להגר לארצות הברית בשנים 1904–1914 לבדן[26] – לרכוש ידע על אמריקה, באמצעות מבחר מגוון של ספרים: בחנותו נמכרו פרסומים ביידיש על ההיסטוריה של ארצות הברית, על החוקה האמריקנית ועל אישים ואירועים מרכזיים בהיסטוריה האמריקנית, רומנים מחיי אמריקה והמהגרים היהודים בה, וספרים ומילונים ללימוד השפה האנגלית מאת אלכסנדר הרכבי.[27] בהיותו מקורב לחוגים הרדיקליים, הוסיף לידסקי לסייע למהפכנים היהודים לייבא ספרות סוציאליסטית.
הודות לזריזותו וליזמותו, הלכה ההוצאה והתפתחה והתרחבה – בעיקר בשנים שלאחר מהפכת 1905, יחד עם הגידול הכללי בביקוש לספרים ביידיש מצד קהל קוראים רחב. "פרוגרס" פרחה הודות לאיכותם הטובה של הספרים ולמבחר שהציעה,[14] ועד מהרה הייתה להוצאת הספרים היהודית המובילה באימפריה הרוסית. במקביל קמו ועלו לו מתחרים, וב-1911 כבר פעלו במקביל אליו עוד כעשר הוצאות ספרים.[28] בנוסף לספרים, הופיעו בהוצאה כתבי עת ושנתונים. כתב העת הספרותי "אייראָפּעאישע ליטעראטור" ('ספרות אירופית') בעריכת אברהם רייזן, שהחל בינואר 1910 כשבועון והמשיך כירחון, התמחה בתרגום יצירות ספרות גבוהה משפות אירופיות שונות. עם דעיכת הצלחתו של כתב העת שילב בו רייזן גם יצירות מקוריות ביידיש של סופרים מודרניים;[29] אולם הוצאתו הופסקה לאחר הגיליון ה-39.[30] השנתון "לידסקיס פֿאַמיליען קאַלענדאַר" ('לוח השנה למשפחה של לידסקי'; בשנה ב' נקרא "לידסקיס פֿאַמיליען־אַלמאַנאַך", 'השנתון למשפחה של לידסקי'), שהופיע בשנים 1908 ו-1909, הציע "מאמרים ספרותיים מדעיים, שירים, סיפורים, ביוגרפיות, בדיחות, אנקדוטות, סטטיסטיקות חשובות וידיעות שימושיות הנחוצות בכל בית ומשפחה" (בשנה השנייה, תר"ע, התפרסם גם "לידסקי’ס אילוסטרירטער און ליטערארישער טאשען-קאלענדאר", 'לוח-שנה כיס המאויר והספרותי של לידסקי'). עוד ראו אור: יאָהר־בוך "פּראָגרעס" ('ספר השנה "פרוגרס"', לספרות, מדע וביקורת, 1904), "דאָס יודישע וואָרט" ('המילה היהודית', לספרות, מדע, ביקורת וחיי החברה, קרקוב 1905), "קונסט און לעבען" ('אמנות וחיים', לספרות, ביקורת מדע ואמנות, 1908), "דאָס יאָהר" ('השנה', מאסף ספרותי, ורשה–ניו יורק 1910) והמאסף "פֿרײַע ערד" ('אדמה חופשית', ורשה–ניו יורק תרע"א 1911), כולם בעריכת רייזן, המאסף לספרות וביקורת "דער יונגער גײַסט" ('הרוח הצעירה') בעריכת נח פרילוצקי (תּרס"ט 1909), המאסף הספרותי "יודיש" בעריכת י"ל פרץ (תר"ע 1910) וכן חוברות מיוחדות לחגים.
בשנת 1910, לקראת מלאת 75 לסופר מנדלי מוכר ספרים, רכשו לידסקי והמו"ל הווילנאי שלמה שְׂרֶבֶּרְק[31] את זכויות ההדפסה של כל כתבי מנדלי בסכום עתק של 10,000 רובל – שכר סופרים חסר תקדים בעולם היהודי – וייסדו את הוצאת "מענדעלע" ('מנדלי'), שהוקדשה להוצאה לאור של כל כתביו ביידיש ובלשונות אחרות.[32]
באותה שנה התאחדה עם "פרוגרס" הוצאת הספרים הקטנה "השחר" של מרדכי קפלן (נוסדה ב-1908).[33]
שותף-מנהל בסינדיקט ההוצאה-לאור "צנטרל"
ערך מורחב – צנטרל
בשנת 1911 שיתוף הפעולה בין לידסקי, שרברק וקפלן עלה מדרגה, והוליד את סינדיקט ההוצאה-לאור "צֶנטרָל" (צענטראַל; נקראה גם בעברית: "מרכז"), שאיגד את המו"לים היידיים והעבריים הגדולים באימפריה הרוסית. בהוצאת הספרים המאוחדת התאגדו מלבד "פרוגרס" של לידסקי, "השחר" של מרדכי קפלן ו-"שרעבערק" של שלמה שרברק, גם ההוצאה העברית "תושיה" של בן אביגדור (א"ל שלקוביץ) והוצאת ב. שימין (כל החמישה ליטאים וכולם תושבי ורשה, למעט שרברק, שישב בווילנה). המו"לות היידית ב"צנטרל" רוכזה בעיקר על ידי לידסקי, והעורך שלו היה הסופר דוד קאסל.[34] המחלקה העברית נוהלה על ידי שלקוביץ.
בהוצאה המאוחדת, שישבה ברח' נוֹבוֹליפּקי 7, ראו אור יצירותיהם של גדולי הסופרים, ההיסטוריונים והפדגוגים העבריים והיידיים, כמו גם סדרת ספרי ילדים, סדרת ספרי נוער וכן ספרי לימוד ומקראות. "צנטרל" הייתה ההוצאה לאור היהודית הראשונה שקשרה קשרים עם קהילות יהודיות מחוץ לרוסיה (כולל בארצות הברית), והביאה להפצת ספריה ברחבי העולם. מלבד ספרים הופיעו בה דברי דפוס שונים, כמו לוח שנה שבו הופיעו ציורים בנושאים מקראיים, תצלומים של ארץ ישראל ואישים ידועים וכדומה, ואשר היה פופולרי ברחבי העולם היהודי במשך יותר מרבע מאה, וכן הגדות של פסח ואף כרטיסי "שנה טובה" אמנותיים שזכו להצלחה.
בשנת תרע"ג (1912) נוסדה במסגרת "צנטרל" חברת "אחיספר" להוצאת ספרים עבריים, ביוזמתם של בעלי "תושיה", בן אביגדור ויעקב ראמברג.[35] באותה שנה הוציאה "אחיספר" את המאסף "נתיבות" ("בימה חפשית לענייני החיים והספרות").
בראשית שנת 1914 לקחה ההוצאה תחת כנפיה את הוצאת היומון היידי הנפוץ "דער פריינד" (או "דאָס לעבן") בוורשה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפסקה פעילות ההוצאה (ב-1923 התארגנה מחדש, ופעלה עד שנות ה-30).
שנותיו האחרונות
מעת היווסדה של ההתאחדות היה כרוך פועלו המו"לי של לידסקי ב"צנטרל", אולם פעילותה של זו נפסקה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914. בשנת 1915, בתקופת הכיבוש הגרמני, ייסד לידסקי הוצאה לאור עצמאית חדשה בשם "יוּדיש" (לעיתים נכתב "יִידיש"), שעד מהרה הייתה להוצאת הספרים היידית הפעילה ביותר בוורשה.[14] ההוצאה פעלה עד 1920, והוציאה כמה עשרות יצירות גדולות, בעיקר ספרות יפה מתורגמת: "הווידויים" לז'אן-ז'אק רוסו, "ילדות" ללב טולסטוי (שניהם בתרגום קאסל), סיפורים מאת מארק טוויין, "עזה כמוות" לגי דה מופאסאן, "סיפורי אלף לילה ולילה" בתרגום ה"ד נומברג, "זיכרונות ומאמרים" לוולדימיר מדם, "סיפורי סיביר" לוולדימיר קורולנקו ועוד. נוסף על אלה הופיעו בהוצאה ספרי עיון מקוריים ומתורגמים, ובשנת תר"ף-1920 הופיע בה המאסף הדרמטי "די אייראָפּעאישע בינע" (אירופֶאישֶה בּינֶה, 'הבמה האירופית') בעריכת זלמן זילברצווייג, שבו התפרסמו מבחר מחזות אירופיים (דרמות, קומדיות ופארסות) בתרגום ליידיש.
לאחר תום המלחמה, בשנת תר"ף (על פי גרסה אחרת, ב-1918),[36] רכש עם בן אביגדור ושותפיו ח' ברמן וא' קגן[36] את בית הדפוס והוצאת הספרים הגדולים הוותיקים (נוסדו בתרכ"ג) רוֹזֶנקרַנץ ושריפטזֶצֶר (ראָזענקראנץ און שריפטזעצער) בווילנה.[37]
בעת ששהה לידסקי בווילנה בקיץ 1921 לשם טיפול בעסקי ההוצאה החדשה, חלה ונפטר באופן פתאומי ב-1 ביוני, בן 52 במותו. הוא הובא למנוחות בוורשה, ונקבר בבית הקברות היהודי בעיר בהלוויה רבת-משתתפים.[38] על גבי מצבתו נחרת הכיתוב: "פערלעגער און פריינד פון דעם יידישן בוך" ("מו"ל וידיד הספר היהודי"), ומשני צִדיו גולפו דימויים של שדרות ספרים.[2]
במותו הותיר לידסקי את אשתו רייצֶה ובתם הלנה (אַליָה).[39]
בצוואתו הוריש סכום ניכר למטרות צדקה, וכן ציווה להעניק לכל הסופרים שספריהם ראו אור בהוצאת "יודיש" את תַּטְפִּיסי ספריהם (תבניות הדפוס ששימשו להדפסתם).[40]
אלמנתו של לידסקי, רייצֶה לידסקה (רייצע לידסקא) לבית הורביץ, נפטרה בעיר אוטבוצק שליד ורשה בדצמבר 1936, בגיל 65, בתום מחלה קשה וממושכת, ושם נקברה. הותירה בת וחתן.[41]
בתו היחידה, הלנה רוטנברג (ילידת ורשה 1901), שהתגוררה בראדום, נכלאה במלחמת העולם השנייה בגטו ראדום וקרוב לוודאי שנספתה בשואה.[42]
אחיה של אשתו, שמואל לייב הורביץ[43] (נודע בשם העט "א. ליטווין"; 1862–1943), היה מראשוני פועלי ציון, פולקלוריסט, פובליציסט ועורך ברוסיה ובארצות הברית.
דמותו בעיני בני זמנו
על פי תיאוריהם של בני תקופתו, לידסקי היה מו"ל נדיב וסוחר הגון ומוצלח למדי, אך לא אינטלקטואל ואיש ספר.
לטענת איש "הבונד" א. ליטוַוק (חיים יעקב הלפנד), בניגוד למפעלי הוצאה לאור אחרים, כגון מפעל המו"לות היידי של אברהם קוטיק, הוצאת "פרוגרס" של לידסקי הייתה עסק מסחרי טהור, שלא הונע מאידאולוגיה.[18] כנגד זאת מעיד רייזן, העורך הראשון של לידסקי, כי "להדפיס ספר אקדמי או אפילו יצירה בֶּלֶּטריסטית היה עבורו סוג של מלאכת קודש".[44]
הסופר יצחק דב ברקוביץ (חתנו של שלום עליכם), שנודע בסגנונו החריף, מתאר בזיכרונותיו את לידסקי כ"מוכר-ספרים מצליח, סוחר זהיר וישר לפי דרכו, אחד מפשוטי העם, שהתיחס ברגשות כבוד אל אנשי המעלה, הכותבים ספרים בשביל המו"לים, ביחוד אל אלה, שספריהם יש להם מהלכים בשוק", בעל "מראה פשוט, עַם-הארצי". בשנת 1908 הציע לידסקי לרכוש משלום עליכם את כל כתביו; הלה מיאן, אך הואיל והיה נתון במצוקה כלכלית, הסכים למכור לו לצמיתות חמישים גיליונות דפוס מכתביו במחיר נמוך של עשרה רובל לגיליון, במזומן.[45] ברקוביץ קובל על כך שכעבור שנה, ב-1909, במלאת לשלום עליכם חמישים, הוציא את הכתבים שרכש בשלושה כרכים בתור "הוצאת היובל", שהמהדורה הראשונה שלה נמכרה מיד עם צאתה (מבלי לשתף את המחבר ברווחים ממנה). עם זאת, הוא מודה כי לידסקי היה ההגון ביותר מכל יתר המו"לים. כאשר ביקש ועד היובל הוורשאי של שלום עליכם לפדות את כתביו מרשות המו"לים ולמסור לו אותם כמתנה בשם העם, לא הזדרזו המו"לים לוותר על האווזה המטילה ביצי זהב, אף שהסופר היה עני וחולה. המו"ל הראשון שוויתר על הזכויות על כתבי שלום עליכם, ובלי טענות יתרות, היה לידסקי, שהודה בפני הוועד כי כבר הרוויח מהסופר, והסכים למכור לוועד את הזכויות, התטפיסים (תבניות הדפוס) ושאריות הספרים בעבור כ-3,000 רובל. משעלה בידי הוועד לפדות כמעט את כל כתבי הסופר, החליטה אשתו של שלום עליכם למסור את המכירה הראשית של כל כתביו לידי לידסקי, שהבטיח תשלום חודשי של מאתיים רובל לשנה הראשונה – ומאחר שכצפוי, הוצאת היובל הוגדלה על ידי כרכים נוספים, נוצר בכך מקור הכנסה קבוע להבטחת קיומו של הסופר.[46]
ברקוביץ מספר עוד כי
- לידסקי היה אדם מן השוק, אחד מפשוטי מוכרי-הספרים, שלא היה מצוי ביותר אצל "האותיות הקטנות", שבהן עשה מסחרו, אף לא הצטיין במקצועו בטוּב טעם ובדמיון רב. כסוחר חרוץ, שהצליח לעשות עושר בספרים יהודים, ראה לעצמו אמביציה מיוחדת להיות המו"ל של גדולי הספרות האידית, כשלום-עליכם, פרץ ולבסוף גם מנדלי, אך השגתו הדלה במלאכת-הקודש, השגה של מוֹכר לוחות וכרטיסי-ברכה "לשנה טובה", לא נתעשרה מתוך כך. שלום-עליכם לא נהנה נחת-רוח יתירה מהוצאת כתביו על-ידי לידסקי: הספרים היו מסודרים סידור רע, מודפסים על נייר זול, נפוח ואפור, ומלאים סירוסים ושגיאות-דפוס כל-כך, שפעמים היה הוא עצמו מתקשה בקריאת שורה משובשת ונלאה לעמוד על משמעה הראשון. אבל כנגד זה היה לידסקי סוחר ישר, הישר מכל המו"לים היהודים ששלום-עליכם ידע עד כה. הוא קיים בדייקנות את החוזה, שהיה מתחדש בכל שנה, סילק את התשלומים החָדשיים על-פי המחאות פרטיות בבאנק ברליני והבטיח על-ידי כך לשלום-עליכם הכנסה שנתית הגונה. זה היה חידוש רב בעולם הקטן של הסופרים היהודים, כמעט דבר-פלא! שלום-עליכם, שהיה נוטה לראות אנשים ודברים הקרובים לו באספקלריה מבהיקה, מגדלת, היה מדבר על לידסקי בנעימה חגיגית, קורא לו במכתביו אל אנשי-שלומו "לידסקי שלי", "המו"ל שלי" (אף כי לפי החוזה לא היה לידסקי אלא הסוכן להפצת ספריו לזמן מוגבל של שנה אחת)... כשטייל עם לידסקי ימים אחדים על-פני הריוויֶרה האיטלקית, ראה סימן עליָּה מיוחדת לספרות היהודית בזה, שה"מו"ל שלו" לא הניח לו לשלם דמי מלון בדרכם - סוף-כל-סוף זכינו גם אנחנו למוכר-ספרים יהודי, שידו יד ג'נטלמן, כמתוקנים שבהם!...[47]
ש. ארנסט, ברשימה ביוגרפית על המו"ל שלמה שְׂרֶבֶּרְק, ממייסדי סינדיקט "צנטרל", כותב כי לאחר שיחתו הראשונה עם לידסקי, הגיע שרברק למסקנה כי רק שניהם, בכוחות משותפים, יצליחו לייסד הוצאת ספרים ברמה גבוהה שתוכל להוציא ספרים בצורה אסתטית ומשופרת.[48]
הסופר היידי יואל מסטבוים, איש ורשה, שעלה לארץ ישראל בראשית העשור השישי לחייו, מספר כי לידסקי היה מן המו"לים ש"כל עבודתם הייתה תמיד לשמה של הספרות. סופר שנשא חן בעיניהם, מבחינת הכשרון וסגולות היקר שמנו חובבים בסופרים, היו שוקדים על התקנת חִבוריו, ולא זזו ממנו עד שזכה לראות ברכה בעמלו ושכר לפעולתו".[49] הוא מתאר את לידסקי כ"סוחר שתריסרי חוזים היו מבצבצים מתוך כיסיו, אלא שהיה אוהב לתת לסופריו דמי קדימה על ספרים שלא עמדו לראות אור לעולם. הוא היה תוקע כפו לכיס המכנסים האחורי, מוציא שטרות כסף ואומר : "טול, אל דאגה, עוד תחזיר לי"."[50] לדברי מסטבוים, הוא היה סוחר וקשה כארז למראית עין, אך בקרב נפשו פנימה היה ידידם הטוב והנאמן של הסופרים. משאך לוקחת אזנו של לידסקי שמץ דבר על פלוני סופר שמסיים או עומד לכתוב חבור חדש, מיד הריהו נחפז ובא, מעורר ומזרז, ואגב כך הוא פותח כיסו ומעניק טבין ותקילין – עד לחשבון. דוד קאסל המנוח מספר כיצד היה לידסקי עומד להם לסופרים בשעת דוחקם. זה האיש הקשה מלבר היה מפזר מממונו מפרעות על ימין ועל שמאל, וכלאחר יד היה שואל: הייכתב החבור, היגיע פעם לידי גמר? [...] לידסקי ושרברק היו כמין דוגמא של מו"לים אשר הספר עצמו, טיבו, היה ראש דאגותיהם, והצד המסחרי של ההוצאה היה שני במעלה.[51]
קישורים חיצוניים
- זלמן רייזען, לידסקי יעקב, בספרו: לעקסיקאָן פון דער ייִדישער ליטעראַטור, פּרעסע און פילאָלאָגיע, מהדורה 2, כרך ב, וילנה: ווילנער פערלאג פון ב. קלעצקין, תרפ"ז 1927, עמודות 128–129, בארכיון האינטרנט
- "יעקב לידסקי", בתוך: פנקס וואַרשע, בואנוס איירס 1955, עמ' 780 (ספר יזכור לקהילת ורשה, בספריית העיר ניו יורק, תמונה מס' 398)
- ספרים שהוציא לידסקי בקטלוג הספרייה הלאומית (חיפוש: "J. Lidskin", "לידסקי", "פראגרעס", "פראגרעסס", "יודיש", "פארלאג יידיש", וכן "צענטראל", "צנטראל", "מרכז", "אחיספר")
- קברו של יעקב לידסקי במאגר המידע של בתי הקברות היהודיים בפולין
- נקרולוגים:
- יעקב לידסקי, דער מאָמענט, 3 ביוני 1921
- נ"ע יעקב לידסקי, היינט, 6 ביוני 1921
- יעקב לידסקי נ"ע, הצפירה, 7 ביוני 1921
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
