פול ולסטון

פול דייוויד ולסטון (באנגלית: Paul David Wellstone‏; 21 ביולי 1944 — 25 באוקטובר 2002) היה איש אקדמיה מחבר ופוליטיקאי אמריקאי, שהיה חבר הסנאט של ארצות הברית מטעם מדינת מינסוטה מ-1991 ועד שנהרג בהתרסקות מטוס באבלת' שבמינסוטה ב-2002. ולסטון השתייך למפלגת העבודה-הדמוקרטית-חקלאית של מינסוטה, והיה מנהיג אגף הפרוגרסיביזם של המפלגה הדמוקרטית.

פול ולסטון
Paul Wellstone

לידה	21 ביולי 1944 וושינגטון הבירה, ארצות הברית
נהרג	25 באוקטובר 2002 (בגיל 58) אבלת', מינסוטה, ארצות הברית
שם מלא	פול דייוויד ולסטון
מדינה	ארצות הברית ארצות הברית
השכלה	אוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל
עיסוק	פוליטיקאי, אקדמאי, מחבר
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
דת	יהדות
בת זוג	שילה ולסטון (2001-1962)
סנאטור מטעם מדינת מינסוטה 3 בינואר 1991 – 25 באוקטובר 2002 (11 שנים) → רודי בושוויץ דין ברקלי ←

הוא נולד בוושינגטון הבירה ולמד באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל, שם סיים את לימודיו עם תואר ראשון ודוקטורט במדע המדינה. הוא היה פרופסור במכללת קרלטון השוכנת בנורת'פילד שבמינסוטה, ומנהיג קהילתי במחוז רייס בטרם הצטרף לחיים הציבוריים. ב-1982 ניהל מסע בחירות לתפקיד מבקר המדינה של מינסוטה נגד ארן קרלסון הרפובליקני, אך לא נבחר לתפקיד. ולסטון זכה לתשומת לב לאומית לאחר שגבר באורח מפתיע על הסנאטור המכהן מטעם המפלגה הרפובליקנית, רודי בושוויץ, בבחירות לסנאט האמריקאי ב-1990. ולסטון נחשב לאנדרדוג וניצחון במינסוטה היה צפוי לבושוויץ, ובזכות ניצחונו היה לדמוקרטי היחיד שהביס סנאטור רפובליקני מכהן בעונת הבחירות של 1990. במסע הבחירות שלו לכהונה שנייה ב-1996, הביס את בושוויץ שנית.

ב-1999 הקים ולסטון ועדת גישוש לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000. לאחר שניהל מסע בחירות במדינות הראשונות בהן נערך הבחירות המקדימות לנשיאות במפלגה הדמוקרטית, הוא הודיע שהוא לא יתמודד לנשיאות לאור מגבלות גופניות מתמשכות שנוצרו כתוצאה מפגיעות שספג בעת היאבקות מימיו כסטודנט. בהמשך אובחן מצבו כטרשת נפוצה. כסנאטור, ולסטון חיבר ב-2002 את "התיקון של ולסטון" לחוק הדו-מפלגתי לרפורמה במימון בחירות. מאמציו לרפורמה במימון הבחירות בוטלו לאחר מכן בפסק דין Citizens United נגד FEC של בית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-2002 היה הסנאטור היחיד שניצב בפני בחירות לכהונה שלישית שהצביע נגד היציאה למלחמת עיראק^[1].

אחד עשר ימים לפני הבחירות לסנאט של ארצות הברית 2002, ולסטון נהרג בהתרסקות מטוס בעיר אבלת' שבצפון מדינת מינסוטה. רעייתו, שילה, ובתו, מרסיה, נהרגו גם הן בתאונה האווירית. בניו של ולסטון, דייוויד ומארק, לא היו על הטיסה, ועד שנת 2018 ישבו בראש עמותה שהוקמה לזכר הוריהם.

ביוגרפיה

ראשית חייו

ולסטון נולד בוושינגטון הבירה, בנם השני של לאון ומיני ולסטון, זוג יהודים-אוקראינים שהיגר לארצות הברית. אביו שינה את שם המשפחה מ"וקסלשטיין" (Wexelstein) לאחר שנתקל באנטישמיות בשנות ה-30 של המאה ה-20^[2]. ולסטון גדל בארלינגטון, שבווירג'יניה ולמד בתיכון ציבורי וייקפילד ובבית הספר התיכון יורקטאון, וסיים את לימודיו התיכוניים ב-1962^[3].

ולסטון למד באוניברסיטת קרוליינה הצפונית בצ'אפל היל אחרי שקיבל מלגת היאבקות. באוניברסיטה הוא היה אלוף ההיאבקות הבלתי-מעורער באליפות "ועידת החוף האטלנטי". אחרי שנת הלימודים הראשונה, נישא לשילה אייסון הוא סיים לימודי תואר ראשון במדע המדינה ב-1965 והשתייך לאחווה פי בטא קפא. במאי 1969 סיים ולסטון לימודי דוקטורט במדע המדינה. עבודת הדוקטורט שלו על שורשי צבאנות שחורה נקראה "חמושים שחורים בגטו: מדוע הם מאמינים באלימות".

מנהיג קהילתי

באוגוסט 1969 קיבל ולסטון משרה קבועה במכללת קרלטון שבנורת'פילד, מינסוטה, שם לימד מדע המדינה עד להיבחרו לסנאט ב-1990. במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 החל בנוסף לעסוק בהנהגה אזרחית, והחל לעבוד עם עובדים מעוטי יכולת וקהילות אחרות שנשללו מהן זכויות אזרח. הוא הקים את "הארגון למחוז רייס טוב יותר", קבוצה המורכבת בעיקר מהורים יחידניים. הארגון דגל בשירותי דיור ציבורי, שירותי בריאות נוחים, שיפור החינוך הציבורי, ארוחות צהריים ללא תשלום בבתי ספר והקמת מתנ"ס במימון ציבורי. ב-1978 ולסטון הוציא לאור את ספרו הראשון "כיצד העניים הכפריים התחשלו: נרטיב של מארגן פשוט-עם" (How the Rural Poor Got Power: Narrative of a Grassroots Organizer), בו תיעד את עבודתו בארגון.

ולסטון נעצר פעמיים בתקופתו כמנהיג קהילתי בגין מרי אזרחי. לשכת החקירות הפדרלית פתחו נגדו תיק משפטי לאחר מעצרו במאי 1970 כאשר לקח חלק במחאה נגד מלחמת וייטנאם במטה ה-FBI במיניאפוליס. ב-1984 נעצר שוב בגין הסגת גבול במהלך הפגנה נגד עיקול בנק. ולסטון הרחיב את פעילותו לתנועת העבודה במינסוטה. בקיץ 1985 הוא השתתף בשביתת עובדים במהלך סכסוך עבודה במפעל של חברת הורמל בעיר אוסטין שבדרום מינסוטה. המשמר הלאומי של מינסוטה נקרא במהלך השביתה לפעולה כדי להבטיח שחברת הורמל תוכל להעסיק עובדים מחליפים קבועים^[4].

חבר הנאמנים של מכללת קרלטון פיטר את ולסטון לקצרה בשלהי שנות השבעים בגלל פעילותו והיעדר פרסום מאמרים אקדמיים מצידו. לאחר שתלמידיו קיימו שביתת שבת, חבר הנאמנים הסכים להעסיק את ולסטון מחדש ולספק לו קביעות. בכך נותר ולסטון חבר הפקולטה הצעיר ביותר בתולדות המכללה.

קריירה ציבורית מוקדמת

ולסטון התמודד לראשונה לתפקיד ציבורי ב-1982. הוא זכה במועמדות הדמוקרטית לתפקיד מבקר המדינה של מינסוטה לאחר נאום נחרץ בוועידת המפלגה הארצית. בבחירות הכלליות הוא גרף 45% מקולות הבוחרים, והפסיד לארן קרלסון הרפובליקני המכהן, שבעתיד יהיה מושל מינסוטה. למרות ההפסד, ולסטון נותר פעיל בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. הוא כיהן כחבר הוועדה הדמוקרטית הלאומית ב-1984, ושנתיים לאחר מכן ב-1986 פתח במסע בחירות שני לתפקיד מבקר המדינה בטרם פרש כדי לטפל במצב הבריאות הרעוע של אמו. ב-1988, עמד ולסטון ברשות מטה הבחירות הנשיאותי של ג'סי ג'קסון במינסוטה. לאחר הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית במפלגה הדמוקרטית ניהל את מטה הבחירות במינסוטה של מועמד המפלגה לנשיאות מייקל דוקאקיס לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1988.

מסעי הבחירות לסנאט

תוצאות הבחירות לסנאט האמריקאי במינסוטה.      ולסטון      רודי בושוויץ

ב-1990 התמודד ולסטון לראשונה לסנאט נגד רודי בושוויץ המכהן, והחל את המירוץ כאנדרדוג רציני. ולסטון ביטא את תדמית האנדרדוג שלו עם כרזות משונות והומוריסטיות שיצר היועץ הפוליטי ביל הילסמן, בהם "פול המהיר" ו"מחפש אחר רודי", פסטיש על הסרט הדוקומנטרי "רוג'ר ואני" מ-1989 בכיכובו של מייקל מור. בושוויץ ניזוק אלקטורלית גם ממכתב שתומכיו כתבו לחברי הקהילה היהודית במינסוטה ימים לפני הבחירות, והאשימו את ולסטון בהיותו "יהודי רע" על כך שנישא לגויה ולא גידל את ילדיו על ברכי ההלכה היהודית (בושוויץ, כמו ולסטון, היה יהודי בעצמו)^[5]. תשובתו של ולסטון למכתב, ששודרה בהרחבה בטלוויזיה של מינסוטה, הייתה ש"יש לו (לבושוויץ) בעיה עם נוצרים, כנראה." בושוויץ היה הסנאטור המכהן היחיד שלא נבחר מחדש באותה שנת בחירות.

ולסטון ניצח בשנית את בושוויץ ב-1996. במהלך אותו מסע בחירות, פרסם בושוויץ מודעות שציירו את ולסטון כ"ליברל מביך" והוא כונה "סנאטור הרווחה". בושוויץ האשים את ולסטון בתמיכה בביזוי הדגל, מהלך שקיבל לדעת רבים תוצאה לא רצויה. בטרם האשמה זו, המירוץ בין השניים היה צמוד ומותח, אך ולסטון המשיך לנצח את בושוויץ בסקרים בהפרש של תשעה אחוזים על אף שהוא שוב השתמש במשאבים רבים באופן יוצא מן הכלל. מועמד המפלגה הרפורמיסטית האמריקאית דין ברקלי קיבל 7% מקולות הבוחרים.

הניצחון הצמוד של ולסטון ב-1990 והיבחרו מחדש ב-1996 נתנו אמון בארגוני דמוקרטיה שורשית שהעניקו השראה לסטודנטים במכללות, לאנשים עניים ולמיעוטים להיכנס לראשונה לתחום הפוליטי. ב-1990 מספר הצעירים המעורבים במסע הבחירות היה כה בולט, עד כדי כך שזמן קצר לאחר הבחירות, סגן נשיא ארצות הברית לשעבר וולטר מונדייל אמר לוולסטון כי "הילדים ניצחו את זה בשבילך". ולסטון בילה חלק ניכר מהקריירה שלו בסנאט בעבודה עם קהילת בני ההמונג שבמינסוטה, שלא הייתה מעורבת בעבר בפוליטיקה של ארצות הברית, ועם קהילת יוצא הצבא. הוא היה חבר בוועדה לענייני חיילים משוחררים של הסנאט של ארצות הברית, והוביל בהצלחה קמפיין למען חיילים משוחררים שנחשפו לקרינה מייננת לקבלת פיצויים מהממשל הפדרלי של ארצות הברית, ולמען הגדלת ההוצאות הממשלתיות לשירותי בריאות עבור חיילים משוחררים^[6].

ב-2002, ולסטון התמודד מחדש בבחירות לתקופת כהונה שלישית חרף התחייבויות קודמות להתמודד לשתי תקופות כהונה בלבד. יריבו הרפובליקני היה נורם קולמן, ראש עיריית סיינט פול מזה שתי קדנציות ודמוקרט לשעבר, שתמך בוולסטון בעת התמודדותו לסנאט שש שנים קודם לכן. מוקדם יותר באותה שנה הודיע ולסטון כי אובחנה אצלו טרשת נפוצה באופן קל, מה שגרם לצליעה שלדעתו הייתה פציעת היאבקות ישנה. ולסטון נמנה בין שורה של סנאטורים מהמרכז השמאלי במפה הפוליטית בארצות הברית שהגיעו ממפלגת העבודה-הדמוקרטית-חקלאית של מינסוטה. השלושה הראשונים, יוברט האמפרי, יוג'ין מקארתי ו-וולטר מונדייל, בלטו כולם במפלגה הדמוקרטית הלאומית.

שנותיו בסנאט של ארצות הברית

הדיוקן הראשון של ולסטון בסנאט

ולסטון נודע בעבודותיו למען השלום, הסביבה הטבעית, העבודה ובריאות הציבור. לראיה, הוא הצטרף לאשתו שילה כדי לתמוך בזכויות נפגעי אלימות במשפחה. הוא גם הפך את נושא מחלות הנפש למוקד מרכזי בקריירתו הציבורית. ולסטון תמך בהגירה לארצות הברית^[7]. ב-1991 הוא התנגד למלחמת המפרץ, ובחודשים שקדמו למותו דיבר בגנות איומי הקבינט של ארצות הברית בראשותו של ג'ורג' הרברט ווקר בוש לצאת שוב למלחמה נגד עיראק. הוא זכה לתמיכה רבה של קבוצות כמו הארגון הפרוגרסיבי "אמריקאים לפעולה דמוקרטית" (אנ'), הסתדרות העובדים האמריקאית AFL-CIO, מועדון סיירה, האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, ו"אנשים למען דרך אמריקאית".

ב-1996 הצביע בעד חוק הגנת הנישואין. מאוחר יותר הוא ביקש מתומכיו לחנך אותו בנושא ובשנת 2001, כשכתב את האוטוביוגרפיה שלו, "מצפונו של ליברל", הודה ולסטון כי ההצבעה בעד החוק הייתה שגיאה. החוק אפשר למדינות ארצות הברית לסרב להכיר בנישואים חד-מיניים, והגדיר נישואים בחן גבר לאישה כמטרה פדרלית. ב-1999 היה ולסטון אחד משמונת הסנאטורים היחידים שהצביעו נגד ביטול חוק חוק גלאס-סטיגל^[8].

לאחר שהצביע נגד ההחלטה לצאת למלחמת עיראק ב-11 באוקטובר 2002, בעיצומה של מערכת בחירות צמודה ביותר, אמר ולסטון לרעייתו כי ההצבעה בעד "עלתה לו בבחירות"^[9]. בבחירות 2002 לסנאט המפלגה הירוקה של ארצות הברית הציבה נגד ולסטון מועמד משלה, מהלך שזכה להתנגדותם של כמה ממצביעיה. למשל וינונה לדוק, מועמדת המפלגה לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 2000 לנשיאות, תיארה את ולסטון כ"אלוף ברוב המכריע של הסוגיות הנוגעות ללבנו". החלטת הירוקים להציב מועמד נגד ולסטון ספגה ביקורת מצד ליברלים אחדים^[10].

ולסטון חיבר את "תיקון ולסטון" לחוק הדו-מפלגתי לרפורמה במימון בחירות (אשר נודע בשם "חוק מקיין-פיינגולד"). החוק, כולל התיקון שחיבר ולסטון, הוגדר "בלתי-חוקתי" בידי קבוצות ואנשים עם השקפות פוליטיות שונות, כולל המפלגה הדמוקרטית בקליפורניה, איגוד הרובאים הלאומי והסנאטור הרפובליקני מיץ' מקונל מקנטקי, אז מצליף הרוב בסנאט. ב-10 בדצמבר 2003 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית ברוב של 5 מול 4 שופטים החלטה המקיימת את הוראות המפתח של מקיין-פיינגולד, כולל תיקון ולסטון. ולסטון הגדיר את ההגנה של חוק מקיין-פיינגולד על קבוצות אינטרס כ"פרצה" המאפשרת ל"בעלי עניין" להפיץ תעמולת בחירות ברגע האחרון. ולסטון דחף תיקון המרחיב את האיסור של חוק מקיין-פיינגולד על מודעות ברגע האחרון למוסדות ללא כוונות רווח כמו איגוד הרובאים הלאומי, מועדון סיירה, הקואליציה הנוצרית ואחרים. במסגרת תיקון ולסטון, ארגונים אלה יכלו לפרסם תעמולת בחירות באמצעות כסף שגויס תחת מגבלות קפדניות בלבד.

בינואר 2010, בפסק דין Citizens United נגד FEC, בית המשפט העליון של ארצות הברית ביטל את מרבית תוקפו של חוק מקיין-פיינגולד והסיר את ההגבלות על ה-NRA ועל היכולת לממן תעמולת בחירות של אחרים בשעת מערכת בחירות.

שאיפות נשיאותיות

אוטובוס הקמפיין של ולסטון

זמן קצר לאחר שנבחר לסנאט ב-1996, החל ולסטון לשקול התמודדות למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית לקראת בחירות 2000. במאי 1997 הוא יצא למסע הקשבה והאזנה חוצה מדינות שכונה "סיור הילדים". הסיור עבר באזורים הכפריים של מדינת מיסיסיפי ובאזורי האפלאצ'יה (Appalachia), בערי-הענק מיניאפוליס, שיקגו, לוס אנג'לס ובולטימור. הוא התכוון לחזור על המסלול שעשה רוברט קנדי במהלך סבב בחירות דומה ב-1966, ולהדגיש את העובדה שהמצב של האפרו-אמריקאים השתפר במידה מועטה מאז התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, אך לא במידה רבה עבור לבנים עניים חרף התלות שלהם בתלושי מזון, במשרות ממשלתיות-צבאיות והשקעה האדירה מצד הממשלה הפדרלית של ארצות הברית באזורי מחייתם.

ב-1998 הקים ולסטון ועדת גישוש לצד ועדת פעולה פוליטית בשם "רשת הפוליטיקה הפרוגרסיבית", שמימנה את תעמולת הבחירות שלו באספות הבחירה באיווה ובפריימריז בניו המפשייר, שתי המדינות הראשונות בהן מתקיימות הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית. הוא נאם בפני איגודי עובדים ודמוקרטים מקומיים, תוך שימוש בסיסמה "אני מייצג את האגף הדמוקרטי של המפלגה הדמוקרטית". הווארד דין, מושל מדינת ורמונט, עשה לימים שימוש בביטוי זה בנאום בחירות שלו במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2004.

ב-9 בינואר 1999, כינס ולסטון מסיבת עיתונאים בקפיטול מדינת מינסוטה. למרות הציפיות לפיהן יודיע על התמודדותו למועמדות הדמוקרטית לנשיאות, הוא הצהיר כי אין ביכולתו לגייס את הסיבולת הנחוצה למסע בחירות לאומי, באמתלה של בעיות גב כרוניות שייחס לפציעה ישנה שנגרמה כתוצאה מהיאבקות מקצועית. מאוחר יותר אובחן כחולה בטרשת נפוצה. מאוחר יותר הוא הביע תמיכה במועמדותו של הסנאטור לשעבר ביל בראדלי מניו ג'רזי, המועמד הדמוקרטי היחיד שהתמודד נגד סגן הנשיא אל גור.

התרסקות המטוס ומותו

המצבה של בני הזוג ולסטון בבית עלמין במיניאפוליס

ב-25 באוקטובר 2002 נספה ולסטון יחד עם שבעה נוסעים נוספים בהתרסקות מטוס בצפון מינסוטה, בשעה 10:22 בבוקר. הוא היה בן 58 במותו^[11]. הקרבנות האחרים היו רעייתו שילה; בתו מרסיה; שני הטייסים ועובדי הקמפיין, מרי מקווי, ויל מרלונין וטום לפיק. המטוס היה בדרך לאבלת', שם אמור היה ולסטון להשתתף בהלווייתו של מרטין רוקאווינה, פועל בתעשיית הפלדה שבנו שירת בבית הנבחרים של מינסוטה. ולסטון החליט לנסוע להלוויה במקום להשתתף בעצרת בחירות ואירוע לגיוס כספים במיניאפוליס בהם השתתפו סגן הנשיא לשעבר וולטר מונדייל והסנאטור טד קנדי. באותו הלילה הוא אמור היה להשתתף בעימות בחירות מול נורם קולמן בדולות' שבמינסוטה.

מטוס הקינג אייר התרסק ביער צפוף כשני קילומטרים משדה התעופה אבלת', תוך שהוטס לפי כללי טיסת מכשירים. לא היו בו מקליט נתוני טיסה. התוצאות הטוקסיקולוגיות של הנתיחה שלאחר המוות בשני הטייסים היו שליליות ובכך נשלל אפשרות שהטייסים הטיסו את המטוס תחת השפעת משקה אלכוהולי או סמים. קרח אטמוספירי, חרף העיסוק התקשורתי המרובה בו, נחשב ובסופו של דבר לגורם משמעותי בהתרסקות אם כי בסופו של דבר חשד זה נשלל. המועצה הלאומית לבטיחות בתחבורה (NTSB) קבעה כי אמנם קרח אטמוספירי יכול היה למנוע מצוות הטיסה לראות את שדה התעופה, אולם תופעת הטבע לא השפיע על ביצועי המטוס במהלך הנחיתה.

לשכת החקירות הפדרלית, ששלחה בתחילה סוכנים כדי לסייע בשחזור ההריסות, חקרה עבירה פלילית אפשרית שהובילה להתרסקות. כעובר ימים אחדים, ב-FBI נקבע כי ההתרסקות הייתה מקרית, רק לאחר שנחקרו איומים ברצח כאפשרות לפלילים. ולסטון קיבל איומי רצח מאז שנכנס לתפקידו, וה-FBI ציתת לטלפון שלו כדי לאכן את מיקום המתקשרים. מסמכים על מעורבות ה-FBI בחקירת מותו של ולסטון לא פורסמו בפומבי עד אוקטובר 2010. מסמכים ממשלתיים גם הצביעו על כך שה-FBI עקב אחרי ולסון בטרם נבחר לסנאט, וכללו רשומות שנערכו עד למעצרו במחאה נגד מלחמת וייטנאם ב-1970. בהמשך נקבע ב-NTSB כי הגורם הסביר לתאונה היה "כישלונו של צוות הטיסה לשמור על מהירות אווירית נאותה, שהוביל להזדקרות אווירודינאמית ממנו לא התאושש".

טייסים אחרים בחברה שהחכירה את המטוס אמרו ל-NTSB כי הטייס ריצ'רד קונרי וטייס המשנה מייקל גֶס הציגו שניהם במרוצת השנים כישורי טיסה מתחת לממוצע. לקונרי הייתה נטייה ידועה לאפשר לטייס המשנה שלצידו לקחת את השליטה על הטיסה הסדירה כאילו היה הטייס היחיד במהלך הטיסה. לאחר ההתרסקות, סיפרו שלושה טייסי משנה על אירועים בהם היה עליהם להשתלט על המטוס הרחק מקונרי. לאחר אחת מאותן תקריות, שלושה ימים בלבד טרם ההתרסקות, הטייס השמנה שטס עם קונרי עודד אותו לפרוש מעולם הטיס. בתשאול שנערך אחרי התאונה, אמר טוני קוּני, חברו הוותיק של ריצ'רד קורני, כי הוא דיבר בפעם האחרונה עם קונרי ביוני 2001 והביע חששות מקשיים שנוצרו אחרי שהטיס מטוס קינג אייר בשלהי אפריל באותה שנה, 18 חודשים לפני התאונה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פול ולסטון בוויקישיתוף

• פול ולסטון, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• סנאטור אמריקני נהרג בהתרסקות מטוס, באתר ערוץ 7, 26 באוקטובר 2002
• פול ולסטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• פול ולסטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

1. Minnesota senators' 'No' votes on Iraq War - and other 10th anniversary thoughts, MinnPost, Eric Black, March 19, 2013. Retrieved October 21, 2015
2. Dennis J. McGrath, Dane Smith (April 1995). Professor Wellstone goes to Washington: The Inside Story of a Grassroots U.S. Senate Campaign. Minneapolis, MN: University of Minnesota Press. p. 292. ISBN 978-0-8166-2663-2
3. "Archived copy". Archived from the original on June 3, 2013. Retrieved January 16, 2013
4. מדליין ברארן, From protester to senator, FBI tracked Paul Wellstone, באתר MPR News‏, 25 באוקטובר 2010 (באנגלית)
5. יואב קרני, ‏יהודים שלא מייצגים יהודים, באתר גלובס, 17 באוגוסט 2000
6. ג'ים פארל, Wellstone Welcomes White House Announcement on Increased Funding for Vets Health Care, But Says `We Must Do Better', באתר Wayback Machine‏, 26 ביולי 1999 (באנגלית)
7. Immigration-Reduction Grades, באתר Numbersusa.com (באנגלית)
8. Roll Call Vote 106th Congress - 1st Session, באתר הסנאט של ארצות הברית (באנגלית)
9. Remembering Paul Wellstone On This Day, באתר דיילי קוס, 25 באוקטובר 2009 (באנגלית)
10. מארק קופר, Red Over Green Party Moves, באתר קומון דרימס ניוז סנטר, 7 ביוני 2002 (באנגלית)
11. ‏AP, ארצות הברית: שמונה נהרגו בהתרסקות מטוס, ביניהם סנאטור, באתר ynet, 25 באוקטובר 2002