Loading AI tools
הפרשה של צואה מפי הטבעת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עשיית הצרכים, הנקראת גם פעולת מעיים, היא הפעולה המסיימת את תהליך העיכול, ובמהלכה מופרשת צואה ממערכת העיכול דרך פי הטבעת. עשיית הצרכים מתבצעת לאחר שמערכת העיכול מסייעת לגוף לספוג את החומרים שהוא זקוק להם מן המזון הנכנס לגוף, והחומרים הנותרים יוצאים בצואה[1][2].
לפעולה זו יש שמות סלנג רבים, כמו "חירבון", "לעשות קקי", "לעשות קיבה", "להתרוקן", "מספר 2" ועוד. נושא זה נחשב לטאבו בחברה, והתפתח סביבו הומור בתי שימוש.
ליצורים שונים תדירות נורמטיבית שונה לעשיית צרכים – בני אדם, למשל, מפרישים צואה בתדירות הנעה בין כמה פעמים ביום לכמה פעמים בשבוע. כאשר התדירות חורגת מהנורמה נגרמות תופעות של שלשול ועצירות.
בתחילת תור הקמבריון, שהחל לפני כ-540 מיליוני שנים, היצורים הקדומים ביותר פלטו את הפסולת שלהם דרך אותו פתח ממנו נכנס המזון. בתקופה זו התפתח בהדרגה פי הטבעת שהשפיע על מבנה גופם של היצורים, ששינו בהדרגה את מבנם מ"שק" שיש לו פתח אחד ל"צינור" לו פתח כניסה ופתח יציאה[2].
עם התפתחותם של יצורים בעלי חיי חברה מתקדמים יותר, והתפתחותן של דינמיקות מורכבות יותר בין בעלי חיים לבתי גידול ספציפיים, התפתחו במינים שונים מגוון רחב של התנהגויות סביב עשיית צרכים, שמטרתן הימנעות מעשיית הצרכים במקומות מרכזיים בבית הגידול – פעולה שעלולה להגביר את תפוצתן של מחלות[3].
אף על פי שמטרתה הביולוגית המרכזית של עשיית צרכים היא פינוי פסולת מהגוף, בקרב מינים שונים של בעלי חיים יש לעשיית צרכים תפקידים משמעותיים גם מבחינה התנהגותית, וגם כחלק מקיומה של מערכת אקולוגית[3].
בשל היכולת של הצואה לתמוך בצמיחת חיידקים, כולל פתוגנים פוטנציאליים, עשיית הצרכים באופן לא זהיר עלולה להגביר את הסיכוי להידבקות ממחלות. כדי להימנע מסכנות אלו, פיתחו מינים שונים התאמות התנהגויות שונות לעשיית צרכים באופן שמפחית את הסיכון. התאמות אלו חשובות במיוחד עבור חרקים חברתיים, אשר מתנהלים תוך נאמנות גדולה יותר למיקום הקן, ובתנאי מחיה צפופים יותר, ולכן נמצאים בסיכון מוגבר במיוחד להידבקות ממחלות באמצעות צואה. דבורי הדבש, למשל, יוצאות למעוף מיוחד שמטרתו עשיית צרכים מחוץ לכוורת. אצל מינים שונים של זחלים התפתחה יכולת לפלוט את הצואה שלהם למרחק רב, שירחיק את הצואה מאזור המחיה. מיני חרקים, שמשתמשים בצואה שלהם למגוון שימושים כמו בניית קן או אזורים מוגנים, פיתחו בצואתם תרכובות אנטי מיקרוביאליות שמונעות התפתחות פתוגנים מסוכנים, ומינים אלו יכולים לעשות את צורכיהם סמוך יותר לאזור המחיה שלהם[3]. מינים שונים של חיות – מזבובים וחיפושיות זבל, דרך תולעי אדמה, ועד למורים וארנבת הרים – פיתחו חסינות דומה והם אוכלים את צואתם או צואת אחרים ומפרישים אותה מחדש לאחר שספגו ממנה שאריות של חומרים מזינים שנותרו בה קודם לכן[4].
לעיתים עשיית צרכים קשורה בסימון טריטוריה. למשל, מינים שונים של פרפראים וחיפושיות נמנעים מהטלת ביצים באזורים בהם פרטים אחרים של אותו מין עשו את צורכיהם, כדי להפחית את הסיכוי שצאצאיהם ייתקלו בתחרות עזה מדי על משאבי מחייה[3]. גם יונקים רבים מסמנים טריטוריה באמצעות עשיית צרכים[4].
כוס המחילות עושה את צרכיו במחילות בקרבת הקן שלו, במטרה למשוך כך טרף, דוגמת חיפושיות זבל, ולארוב לו[4].
ישנם מינים, בעיקר של חסרי חוליות, שנמנעים מעשיית צרכים. היתרונות האבולוציונים של התפתחות זו עשויים להיות הימנעות מהפצת מחלות באמצעות צואה, וכן התגוננות מטורפים או טפילים שמסוגלים לאתר בעלי חיים באמצעות הצואה שלהם[3].
מחקר שבדק את עשיית הצרכים בקרב עשרות מיני יונקים, מצא כי אף על פי שגודל פי הטבעת משתנה בטווח של בין 4 ל־40 ס"מ, כמעט כל היונקים עושים את צורכיהם בטווח זמן דומה של בין 7 ל־12 שניות. במחקר שפורסם בכתב העת Soft Matter (אנ') הראו החוקרים שאצל יונקים גדולים אמנם הצואה כבדה יותר, אולם הגוף מייצר שכבה רירית עבה יותר שמחליקה את הצואה ביתר קלות, ולכן משך זמן עשיית הצרכים נשאר דומה בלי קשר לגודל הצואה[5]. כך למשל פילים עושים את צורכיהם במהירות של 6 ס"מ בשנייה, מהר פי 6 מכלבים, ומהר פי 3 מבני אדם שעושים את צורכיהם במהירות של 2 ס"מ בשנייה[6].
בגוף האדם, המזון מתמיין במעי הדק, בו נספגים החומרים התזונתיים השימושיים. המעי הדק מעביר את הפסולת למעי הגס, שהוא צינור שרירי באורך של כשני מטרים, המעביר צואה לפי הטבעת. כשהצואה נעה דרך המעי הגס, הנוזלים מוסרים ונספגים בגוף. מהמעי הגס ממשיכה הצואה לחלחולת (בלטינית: רקטום). החלחולת היא איבר דמוי צינור המחובר לפי הטבעת דרך צינור קטן ודק הנקרא התעלה האנאלית. החלחולת היא האיבר האחרון במערכת העיכול, והיא משמשת לאגירת הפסולת הנוצרת במעי הגס, עד להפרשתה כצואה[8].
כאשר החלחולת מלאה בפסולת, דפנות פי הטבעת מתרחבות ונוצר דחף לעשות צרכים. בזמן עשיית צרכים, התנועה הפריסטלטית של המעי הגס דוחפת את הצואה אל מחוץ לחלחולת, דרך פי הטבעת.
עשיית צרכים מתבצעת באופן רצוני, על ידי מתיחה והרפיה מכוונת של שרירי פי הטבעת. ישנם שני שרירי סוגר עיקריים שהצואה צריכה לעבור דרכם כדי לצאת מהגוף: הסוגר האנאלי הפנימי (אנ') והסוגר האנאלי החיצוני (אנ'). שריר הסוגר הפנימי הוא "לא רצוני". הוא נרגע באופן אוטומטי ונפתח בחלק העליון של התעלה האנאלית כדי לאפשר לצואה לעבור. כשהצואה נכנסת לתעלה האנאלית העליונה, היא "נדגמת" על ידי תאי העצב הרגישים. כאשר התהליך מושלם, לאנשים עם תחושה עצבית נורמלית יש דחף לעשות את צורכיהם[8]. אם לא עושים את הצרכים לאחר התעוררות הצורך, הדחף מוקל בתוך דקה או שתיים[1]. שריר הסוגר החיצוני הוא שריר "רצוני", ובתפקוד תקין נמצא בשליטה של האדם. באופן זה מסייע שריר הסוגר החיצוני בשמירה על הצואה בפי הטבעת עד שהאדם מוכן לעשות את צרכיו. טיב היכולת לשלוט בשרירי הסוגרים האלו, תלוי בטיב תפקודו של אזור רצפת האגן[8]. לצד זאת, עשיית הצרכים עלולה להתרחש באופן לא רצוני, בין אם בגלל בעיות פיזיולוגיות, ובין אם בגלל שלל תופעות שונות כמו כאב, פחד או עליית טמפרטורה[1].
משך הזמן הלוקח בין אכילת המזון לבין עשיית הצרכים תלוי בסוג המזון, ונע לרוב בין יום אחד לשלושה ימים. מינון עשיית הצרכים התקין נחשב בין 3 פעמים ביום לבין 3 פעמים בשבוע. התאפקות ממושכת והימנעות חוזרת מעשיית צרכים בעת הצורך עלולות לגרום לפעילות לא-תקינה של מערכת העיכול ולעצירות[8][1]. עלייה בתדירות עשיית הצרכים מעבר לנורמה נקראת שלשול, והיא תסמין של מגוון מחלות[1].
מבנה ומרקם הצואה תלוי בגורמים רבים, בהם משך הזמן בו ישבה הצואה במעי הגס, כמות הנוזלים שנספגו וכמות הסיבים התזונתיים והנוזלים בתזונה[8].
בזמן עשיית הצרכים, לרוב מתעורר גם המנגנון להטלת שתן[1].
בעת המודרנית, עשיית צרכים מתבצעת בדרך כלל[דרוש מקור] בבית שימוש, והצואה מועברת באמצעות מערכת הביוב למנגנוני טיהור שפכים. במדינות מתפתחות נהוג גם לעשות צרכים בשטחים פתוחים.
לאחר עשיית צרכים נהוג לנקות את אזור פי הטבעת משאריות צואה. מנהג זה קרוי היגיינה אנאלית. בתרבויות שונות קיימות מגוון שיטות לניקוי אזור פי הטבעת. בתרבויות המערב נהוג לנגב את הישבן עם נייר טואלט, או לשטוף את האזור במים באמצעות בידה. במדינות מוסלמיות רבות, הודו, נפאל, ותאילנד מקובל להתיז מים ולרחוץ את אזור פי הטבעת באמצעות אקדח מים (bum gun) נייר הטואלט משמש בעיקר לייבוש האזור. ביפן מותקנים בבתים רבים "אסלות מתקדמות" עם בידה מובנה לשטיפת האזור, ובנוסף לכך מגיעים איתו גם אפשרויות רבות, כגון חימום מושב האסלה, שמיעת מוזיקה, ועוד.
במספר תרבויות קיימות דמויות מיתולוגיות הקשורות לעשיית צרכים.
באיי מאלוקו שבאינדונזיה קיימת דמות מיתולוגית בשם היינוולה (אנ'), שתוארה לראשונה בעולם המערבי על ידי ג'וזף קמפבל. על פי האגדה, זוהי נערה צעירה המפרישה חפצים בעלי ערך מפי הטבעת: עגילי זהב, אלמוגים, כלי חרסינה, חרבות, קופסאות נחושת וגונגים. חפצים אלה מוענקים במתנה לגברים.
בקטלוניה קיימת דמות מסורתית בשם קגאנר (אנ') המופיעה בין הדמויות במיצג חג המולד המתאר את לידת ישו באסם. זוהי דמות של איכר בעל מצנפת אדומה שמכנסיו מופשלות והוא עושה את צרכיו בשטח הפתוח שליד האסם.
ביהדות יש הרבה דינים שעניינם הלכות בית הכסא. למשל, ברכת אשר יצר לאחר עשיית צרכים ואמירת התכבדו מכובדים לפני הכניסה לשירותים. יש איסור להתאפק מדי וכן הדרכות לנהוג בצניעות בשירותים. בספר דברים יש ציווים מיוחדים להתנהגות צנועה בעשיית הצרכים במחנה צבאי, כמו המצווה להקצות מקום להתפנות מחוץ למחנה, והמצווה להתקין יתד לכיסוי הצואה לאחר עשיית הצרכים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
