Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עגיל הוא תכשיט הנענד על האוזן.
.jpg)
לעיתים קרובות משמש המושג "עגיל" לציון כל תכשיט טבעתי הנענד בכל מקום שהוא בגוף. מונח מדויק יותר לתכשיטים כאלו, אשר אינם נענדים על האוזן ואשר מצריכים בדרך כלל חירור, הוא פירסינג.
רוב העגילים עשויים מתכת, במיוחד החלק הנוגע באוזן, אך קיימים עגילים מפלסטיק, בד וחומרים אחרים. עגילים נענדים על האוזניים בשתי דרכים עיקריות:
עגילים יכולים להיות זעירים וצנועים, כשהם מורכבים מטבעת קטנה ופשוטה המושחלת אל החור שבאוזן או מאבן חן הצמודה למשטח מתכת המושחל אל האוזן; או תלויים, כשמהחלק הצמוד אל האוזן משתלשל רכיב כלשהו המזכיר תליונים אותם עונדים על הצוואר. העגילים המורכבים יצירתיים ומגוונים להפליא.
רובם המוחלט של העגילים מושחל אל חור הנעשה בתנוך האוזן. החירור עצמו עלול להכאיב במידה זו או אחרת, לדמם למשך זמן מה ולדרוש תקופת החלמה קצרה, אשר לאחריה אין ענידת העגיל כרוכה בכאב כלשהו. במקרים נדירים מתפתחים זיהומים ודלקות, אשר מקורם עשוי להיות חיידקי, או רגישות למתכת ניקל הנמצאת לעיתים קרובות בסגסוגות המשמשות ליצירת תכשיטים, בייחוד עגילים זולים, אך לעיתים גם בזהב לבן.
ישנן תרבויות, כמו למשל שבט המורסי שבאפריקה, שממלאים את החור עצמו בעגיל, שעשוי לרוב מצלוחית חרס צבועה - כך שהעגיל לא מוצמד ולא תלוי אלא נראה כחלק מהתנוך.
עגילים קיימים מזה אלפי שנים ומוזכרים בתנ"ך. ברוב המקרים, ובמיוחד בימינו, משמש העגיל כאביזר אופנתי, אך בעבר, ואף כיום בתרבויות מסוימות, שימש ומשמש העגיל גם לציון השתייכות חברתית, דתית או מקצועית.
במחזה הרומאי פוינולוס מזהה מילפיו, דובר הפיניקית, את חנא ועבדיו הקרתחדשתיים משום שהם "עונדים את טבעותיהם על אוזניהם".[1] מתרגם המחזה לאנגלית, הנרי ריליי (אנ'), העיר שהקרתחדשתיים קיבלו את מנהג ענידת העגילים מהפיניקים ושאר הסורים (ביניהם היהודים).[2] דבר זה נסתר על ידי המקרא, המתאר את העברים בספר שופטים כמי שרואים את ענידת העגיל באוזן לגברים כמנהג מוזר ביותר, אשר מיוחס רק למדיינים שוכני המדבר[3].
שאול טשרניחובסקי, שבילדותו תלו הוריו עגיל על אוזנו, סגולה לאריכות ימים, סיפר: "ראיתי אך גברים מעטים בין הגויים, ובין היהודים עוד פחות מזה, יוצאים בעגיל. הגבר לא קיבל מעולם עגיל בשתי אוזניו".[4]
בתרבות המערבית המודרנית נחשבו העגילים במשך זמן רב לנחלתן הבלעדית של נשים. החל משנות ה-60 התרבה בהדרגה מספרם של הגברים עונדי העגילים, אם כי מספרם עדיין נמוך בהרבה מזה של הנשים שעונדות עגילים. בניגוד לנשים, גברים עונדי עגילים מעדיפים כמעט תמיד את ענידתו של עגיל באוזן אחת בלבד, וכן את ענידתם של עגילים צמודים (שאינם תלויים) או של עגילי חישוק.
עד תחילת שנות השבעים לא הייתה ענידת עגילים בקרב נשים נוהג נפוץ בישראל. הספר "המצחיקה עם העגילים", למשל, של הסופרת יעל רוזמן שיצא בשנת 1967 מתאר ילדה עולה חדשה העונדת עגילים השונה מסביבתה. גם בארצות הברית לא היה חירור אזניים נוהג נפוץ, ורוב העגילים הנענדים היו עגילי קליפס. לקראת סוף שנות ה-70 גברה הפופולריות של חירור אוזני הנשים בארץ ובעולם לשם ענידת עגילים. המצאת אקדח העגילים, המשמש לפעולת החירור, תרמה אף היא לעליה בתפוצת העגילים הדורשים חירור. כיום, נשים רבות בישראל מחוררות את אזניהן לשם ענידת עגילים וכן גם גברים. נשים רבות נהגות לחורר את תנוך אוזנן יותר מפעם אחת ולענוד מספר עגילים בכל אוזן. יש העונדים עגילים בכל שאר חלקי האוזן, בעיקר בשוליה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
