עיר בירה

עיר בירה היא עיר המשמשת כמרכז השלטוני והפוליטי של מדינה, טריטוריה או אזור מנהלי. לרוב משמשת הבירה כמושבם של מרבית מוסדות הממשל (בית מחוקקים, רוב משרדי הממשלה ובמיוחד של ראש הממשלה, משכנו של ראש המדינה וכדומה), הערכאות הגבוהות של הרשות השופטת ובמיוחד בית המשפט העליון ולעיתים גם מוצב הפיקוד העליון של הצבא, וכן לרוב גם שגרירים ונציגים רשמיים של מדינות זרות.

אין לבלבל ערך זה עם הערך "ערי בירה".

פעמים רבות עיר הבירה היא עיר הראשה או העיר הגדולה במדינה או בטריטוריה, ולרוב היא בעלת תפקיד מרכזי מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית.

אטימולוגיה

המילה מופיעה בתנ"ך מספר פעמים, ככל הנראה במשמעות של "מצודה" או "ארמון". בספר נחמיה מוזכרת "הבירה אשר לבית", ובספר דברי הימים מופיעה "בירה" בדברי דוד במעמד הכתרת בנו שלמה. בחלק מהמקומות נראה שהביטוי מתייחס לבית המקדש, על פי הפרשנים, במשמעות של "מגדל" או "ארמון"^[1]. בדברי הימים נזכרות גם "בירניות" שנבנו על ידי מלכי יהודה.

המצודה שבפינתו הצפון-מערבית של הר הבית נקראה "מצודת הבירה", ובימי השלטון הרומי שונה שמה ל"מצודת אנטוניה".

מקור המשמעות המודרנית של המילה מגיע כנראה מהבנה שגויה של הצירוף שושן הבירה, מקום מושבו של מלך פרס במגילת אסתר, הנזכר גם בדניאל ובנחמיה^[2].

שינויים של עיר הבירה

לאורך המאה ה-20 מספר מדינות החליפו את עיר הבירה שלהן:

אוסטרליה הכריזה על קנברה כבירה (1913).
טורקיה החליפה את איסטנבול אשר שימשה כבירה שלה מזה כ-500 שנה באנקרה כצעד סמלי להתנתקות מהעבר של האימפריה העות'מאנית (1924).
ברזיל החליפה את ריו דה-ז'ניירו בבירה החדשה ברזיליה (1960).
פקיסטן החליפה את קראצ'י בבירה החדשה אסלאמאבאד (1967)
בליז החליטה להעביר את מוסדות השלטון מבליז סיטי בעקבות הוריקן אשר פגע בה ב-1961, לבלמופן הרחוקה מהחוף ומוגנת מסופות עתידיות (שנות השבעים).
ניגריה החליפה את לאגוס בבירה החדשה אבוג'ה (1991)^[3].

בעשור השלישי של המאה ה-21, מספר מדינות פועלות לשינוי עיר הבירה שלהם:

הממשלה במצרים פועלת להקים בירה חדשה, 45 ק"מ ממזרח לבירה הנוכחית, אשר תקרא בירת מצרים החדשה.
נשיא אינדונזיה, ג'וקו וידודו, פועל לכינון בירה חדשה באי בורנאו, כ-1,400 ק"מ מהבירה הנוכחית שבג'קרטה^[3].
בגינאה המשוונית קיימת תוכנית להפיכת העיר סיודאד דה לה פאס שבמזרח המדינה לעיר הבירה, במקום מלאבו

משמעויות סמליות של עיר הבירה

בלשון הדיבור יכול שם עיר הבירה להחליף את שמה של המדינה. במספר שפות, שמה של הבירה מתחלף עם שמה של המדינה גם בשפה התקנית: "מצר" היא מצרים וגם קהיר, "אש-שאם" (או: "אלשאם", "א-שאם") הוא אחד משמותיה של דמשק וגם כינוי לסוריה. גם השם "ציון" מופיע במקורות כאחד משמותיה של ירושלים והפך בהדרגה כינוי לארץ ישראל.

הבירה נתפסת כמייצגת הסמלית של מדינתה וגם לעיתים שער הכניסה של אותה המדינה, ולכן ניתן למצוא במרבית ערי הבירה מונומנטים ונופים סמליים וייצוגיים: שדרות רחבות, ארמונות, אנדרטאות, אתרי הנצחה, וביטויים נוספים במרחב הבנוי לערכים הנתפסים על ידי השלטון כחשובים.

פועל יוצא מהעובדה שהבירה מהווה סמל ראשון במעלה למדינה הוא היותה מטרה עיקרית למדינות ולארגונים עוינים לאותה מדינה. ברוב המלחמות מדינות נכנעו לכובשיהן ברגע שעיר הבירה נפלה, אפילו אם נותרו כוחות רבים שיכלו להמשיך להילחם. מצד שני, מדינות שהצליחו להיכבש ברובן המוחלט אך רק עיר הבירה נשארה עומדת לבסוף ניצחו במלחמות. דוגמאות בולטות מההיסטוריה:

ממלכת יהודה נכבשה ברובה על ידי ממלכת אשור ורק אחרי המצור על ירושלים הבירה שהסתיים במגפה אשר קטלה את רוב הצבא האשורי, הכובשים נסוגו.
במבצע ברברוסה גרמניה הנאצית ניסתה לכבוש את מוסקבה הבירה של ברית המועצות אך הקרב על העיר הסתיים במפלה מפתיעה לכובשים ולדעת מספר היסטוריונים (כגוון מיכאל הרסגור ואהוד פוקס^[4]) נחשב לנקודת מפנה העיקרית בחזית המזרחית אף על פי שהקרבות נמשכו ביתר עוז עוד כ-4 שנים.
במלחמת העולם השנייה גרמניה הנאצית נכנעה רק לאחר כיבוש הבירה ברלין אף על פי שכוחות רבים עוד היו מוכנים להמשיך את הלחימה באזורים נרחבים בגרמניה ואפילו במדינות שכבשה.
גם בהמשך העיר ברלין הפכה לסמל מרכזי במלחמה הקרה כאשר חולקה בין ארבעת המעצמות הכובשות ולבסוף הייתה מחולקת לשתיים כאשר כל גוש^[5] מחזיק בחלק אחר וחומה מבוצרת היטב הפרידה ביניהם. למעשה מזרח גרמניה הכריזה על מזרח ברלין כבירתה בעוד גרמניה המערבית העדיפה להציב את מוסדות השלטון בעיר בון עקב המורכבות בהיותה של מערב ברלין מובלעת בלב שכנתה המזרחית. המורכבות הגיעה לשיא עת ברית המועצות חסמה את דרך הגישה היחידה למערב העיר במצור אשר נמשך 10 חודשים. למרות אי היותה עיר בירה בפועל, היותה סמל היסטורי לאומי הביא את מעצמות המערב לא לוותר ולהביא לעיר אספקה דרך האוויר עד אשר ברית המועצות נשברה ופתחה מחדש את הדרך הקרקעית.
במלחמת יום כיפור המפנה העיקרי אשר הביא את מצרים וסוריה לבקש הסכם הפסקת אש היה הגעת כוחות צה"ל עמוק לשטחם בנקודות שכבר איימו על ערי הבירה, קהיר ודמשק (בהתאמה).

מאפיין סמלי נוסף של עיר הבירה הוא היותה במעמד על מבחינה מנהלית-גאוגרפית. המקרה הידוע ביותר בהיסטוריה של נוהג זה הוא ירושלים שנקבע עליה שהיא לא נתחלקה לשבטים. כן ניתן למנות את וושינגטון די.סי. אשר לא שוכנת באף מדינה מ־50 מדינות ארצות הברית אלא במחוז קולומביה המהווה מחוז מיוחד שלא במעמד מדינה.

סוגים ומאפיינים

ניתן לחלק את ערי הבירה בעולם לפי קריטריונים שונים - ערים שהן ערי בירה היסטוריות (כדוגמת דלהי, פריז ולונדון), ערים שנבנו על מנת לשמש כערי בירה (למשל ברזיליה, אסטנה ואסלאמאבאד), ערי בירה שהן גם העיר הראשה במדינתן (כגון וינה, בגדאד ומקסיקו סיטי), ערי בירה פדרליות - שהן בדרך כלל ערי מינהל ואינן הערים הגדולות במדינתן, ואינן משתייכות לאף מדינה ממדינות הפדרציה (כגון קנברה, ניו דלהי ווושינגטון די. סי.), ערי בירה שהן גם המרכז הכלכלי של ארצותיהן (לונדון), וערי בירה בעלות משמעות דתית או היסטורית (ירושלים, קהיר ורומא).

במספר מדינות ישנן שתי ערים מרכזיות החולקות דה-יורה או דה פקטו את מעמד הבירה. בהולנד, למשל, הבירה היא אמסטרדם (אשר מהווה גם מרכזה הכלכלי של המדינה) אך רק מבחינה סמלית כאשר מושב המלכה הוא בהאג, בישראל נמצאות מרבית השגרירויות בתל אביב בשל המחלוקת הפוליטית על מעמדה של ירושלים. לדרום אפריקה נקבעו מיום הקמתה שלוש ערי בירה: פרטוריה (בירה מנהלית, מקום מושבה של הממשלה), קייפטאון (בירה תחיקתית, מקום מושבו של הפרלמנט), בלומפונטיין (בירה משפטית, ומקום מושבו של בית המשפט העליון).

בירות משנה

ערי בירה קיימות גם בדרגות מינהליות נמוכות יותר מאשר מדינה - למשל, מדינת מחוז (כמדינות המרכיבות את גרמניה, את רוסיה) או מחוזות אוטונומיים (כמו בספרד), ואף מחוזות ונפות.

סוגי ערי בירה נוספים בעלי מאפיינים גאוגרפים ומנהלתיים יחידות

במספר רב של מדינות ופרט מדינות פדרליות. נהוג שמלבד השטח המוניציפלי של העיר עצמה, מצורפים לה חבלי ארץ סמוכים תחת מעמד מיוחד המוגדר בחוק. והוא מכונה מחוז-הבירה או טריטוריית-הבירה. (דוגמת: וושינגטון די. סי, טריטוריית הבירה האוסטרלית)
בחלק מהמדינות ופרט במדינות אי בהם הבירה מרוכז באי מרכזי אחד ואי זה נמצא תחת מעמדה המוניציפלי הבלעדי. בירה מסוג זה נקראת גם אי-הבירה. (דוגמת: מאלה, פונאפוטי)

בירת ישראל

ערך מורחב – הכרזת ירושלים כבירת ישראל

הקמת המדינה הוכרזה בתל אביב; מכיוון שירושלים הייתה נתונה במצור באותם ימים, ויועדה להיות עיר בינלאומית בחסות האו"ם. בחודשי העצמאות הראשונים פעלו כל מוסדות המדינה מתל אביב - שם פעלו רובם עוד קודם, בתקופת המדינה שבדרך. בדצמבר 1949 הודיע דוד בן-גוריון לכנסת על ההחלטה להעביר את הבירה לירושלים. משרדי הממשלה עברו בעצלתיים, חלקם נותרו מפוצלים עד היום בין תל אביב לירושלים, וחלקם אינם יושבים כלל בירושלים (משרד הביטחון ומשרד החקלאות).

מספר הצעות עלו בראשית ימי המדינה, בהנחה שירושלים לא תוכל לשמש כבירה: גולדה מאיר הציעה את העיר חיפה, בשל ההרים שבה המזכירים את ירושלים ובשל הנמל החיוני שבה ומרכזיותה; העיר הרצליה הציעה את עצמה כמי שנושאת את שמו של חוזה המדינה^[6], ואילו בן-גוריון הציע להקים למדינה בירה חדשה ליד העיר הנבאטית ממשית, שכן היא נמצאת בנקודה המרוחקת ביותר מכל גבול.

הנשיא הראשון חיים ויצמן ישב ברחובות, ורק עם מותו ובחירת יצחק בן-צבי לנשיא עבר מושב הנשיא לירושלים.

בחוקים השונים (ובעיקר בחוקי היסוד) העוסקים ברשויות המדינה, נקבע גם מקום מושבם - בירושלים. חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל התקבל בשנת 1980 וקובע כי ירושלים היא בירת ישראל ומושב מוסדות השלטון. החוק גם מחייב את הממשלה לשקוד על פיתוחה של העיר באמצעות 'מענק הבירה', שהוא מענק שנתי מתקציב המדינה. בעקבות חקיקת החוק (ההצהרתי ברובו) עקרו מעט השגרירויות שהיו בעיר (ביניהן שגרירות הולנד ושגרירויות מרבית מדינות דרום אמריקה) לתל אביב, בעקבות לחץ מדיני כבד.