Loading AI tools
סִינַי ועוֹקֵר הָרִים הם שני סוגים של תלמידי חכמים. סיני הוא כינוי לתלמיד חכם המצטיין בבקיאות, ואילו עוקר הרים הוא כינוי לתלמיד חכם המחודד שכלית. התלמוד עוסק בשאלה מי משני הטיפוסים עדיף על פני האחר.
סיני הוא כינוי לאדם הבקיא במקורות הלכתיים, כדוגמת המשנה והברייתא, כפי שניתנו במעמד הר סיני: "שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני"[1], ואילו עוקר הרים הוא כינוי לאדם חריף-שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה: "דחריף ומפולפל בתורה, אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך"[1]. המקורות עוסקים במחלוקת על חשיבותם היחסית.
חשיבות בקיאות וחריפות נרמזו בספר משלי (ה, טו): שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ[2], וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ[3]. ביאר המאירי: הזהיר להקדים יראתו לחכמתו, שלא יבלבלהו עומק החכמה, והמשיל האמונות המקובלות לבור שמימיו מכונסין, ושאחר התיסדו והשתקע לבבו באמונתו ירבה בלימוד המחקר כפי רצונו ויוסף לקח והתבוננות[4].
רבי יונתן בן הרכינס וחכמים
בית שמאי ובית הלל נחלקו בהרבה הלכות, ולכל אחד מהם הייתה לו טענה של רוב: בית הלל יש אתם רוב מניין, בית שמאי יש אתם רוב בניין שהיו חריפים יותר, ויש יתרון בזה מה שאין בזה, ויש יתרון בזה מה שאין בזה[5].
מעשה שנכנסו זקנים (רבי יהושע, רבי עקיבא, ורבי אלעזר בן עזריה) אצל רבי דוסא בן הרכינס לשאול אותו בדין צרת הבת. אמרו לו: אתה הוא שמתיר הצרות? שאל אותם רבי דוסא: מה שמעתם 'דוסא' או 'בן הרכינס'? אמרו לו 'בן הרכינס'. אמר להם: יונתן אחי הוא שהתיר, בכור שטן הוא (רש"י: חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים), מתלמידי בית שמאי. היזהרו בו, שלוש מאות תשובות יש לו על צרת הבת שהיא מותרת. הלכו אצל רבי יונתן בן הרכינס. שלח ר' דוסא בן הרכינס לאחיו: היזהר, שחכמי ישראל נכנסין אצלך. נכנסו אצל ר' יונתן בן הרכינס וישבו לפניו, והיה מסביר להם והם לא מבינים, מסביר להם והם לא מבינים. החלו החכמים להתנמנם. אמר להם: מה אתם מתנמנמים? החל להשליך עליהם אבנים. ויש אומרים שבשער אחד נכנסו אליו ובשלושה שערים ברחו מפניו. שלח ר' יונתן לאחיו: מה שלחת לי בני אדם שצריכים ללמוד ואמרת לי שהם חכמי ישראל? באו אל רבי דוסא, אמרו לו: אתה מה אתה אומר? אמר להם: על המדוכה הזאת ישב חגי הנביא והעיד שלשה דברים על צרת הבת שתינשא לכהונה, ועל עמון ומואב שהן מעשרין מעשר עני בשביעית, ועל גרי תדמור שהן כשרין לבא בקהל[6].
מהאגדה מסתבר שסיני עדיף מעוקר הרים.
רבי אליעזר ורבי אלעזר בן ערך
הוא (רבן יונן בן זכאי) היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייה, מכריע את כולם.
אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה, מכריע את כולם.
— מסכת אבות ב, ח
רבי אליעזר היה סיני: בור סוד שאינו מאבד טיפה, ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם[7]. רבי אלעזר בן ערך היה עוקר הרים: כמעיין מתגבר, חריף ומפולפל ומוסיף חכמה על חכמתו מתוך פלפולו[8]. ואבא שאול לא נחלק על תנא קמא, ושני הדברים אמרם רבן יוחנן בן זכאי, ושניהם אמת, שלעניין הבקיאות והזיכרון היה רבי אליעזר מכריע, ולעניין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך מכריע[9]. משמע שרבן יוחנן בן-זכאי שיבח את שניהם, ללמד שהן סיני והן עוקר הרים חשובים.
אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן; חד אמר: "סיני עדיף", וחד אמר: "עוקר הרים עדיף".
רב יוסף - סיני. רבה - עוקר הרים.
שלחו לתמן (=לשם – לארץ ישראל), "איזה מהם קודם?"
שלחו להו: "סיני עדיף, דאמר מר: הכול צריכין למרי חטיא (=לבעל החיטים)."
ואפילו הכי, לא קביל רב יוסף עליה (=סירב לקבל את ראשות הישיבה).
כלומר, התנאים היו חלוקים בדעתם מי עדיף, האם סיני או עוקר הרים. המחלוקת הוזכרה בתלמוד כשהתעוררה השאלה לאחר כ-150 שנה כשהיה צריך לקבוע באופן מעשי את מי למנות לראשות ישיבת פומבדיתא: רב יוסף בר חייא שהיה ידוע כסיני, ורבה בר נחמני שהיה ידוע כעוקר הרים. שלחו מבבל לשאול את אמוראי ארץ ישראל, ונענו: "סיני עדיף, שאמר רבי: כולם צריכים לבעלי החיטה (הכוונה לרב יוסף)".
הסיבה להעדפת ה"סיני"
ההכרעה ש"סיני" עדיף נשענת על כך שהוא נחשב "בעל החיטים", וכפי שכולם צריכים חיטים כך זקוקים כולם לבקיאותו של ה"סיני".
הסיבה לעדיפות ה"סיני" מובהרת בצורה ממוקדת יותר במסכת זבחים[10]. כאשר ה"עוקר הרים" מעוניין להכריע בשאלה או ספק על ידי פלפול בשכלו וחריפותו, ניתן להקשות עליו ממשנה או ברייתא מפורשת הסותרת את סברתו, היות שבדורות שלאחר התנאים לא ניתן לחלוק על דבריהם הרי שאין כל ערך להכרעה על פי סברה במידה ונמצאה משנה או ברייתא סותרת. "הסיני" לעומתו, מכריע בשאלות על פי בקיאותו במשניות וברייתות, לכן גם במידה ותימצא משנה או ברייתא סותרת הרי שלא מדובר בהכרעה שגויה אלא במחלוקת של תנאים הרשאים לחלוק אחד על השני.
הובהר שסיני עדיף כי לא ניתן לדחות באמצעות סברא את הראיות שמביא ממשניות וברייתות, אולם ישנו בגמרא כלל שבכל מקום שנחלקו רבה ורב יוסף נפסקת ההלכה כרבה שהיה עוקר הרים[11], את הסיבה לכך הסביר החזון איש, שרוב המחלוקות שהיו ביניהם הוכרעו על ידי בקיאותו של רב יוסף והביאה הגמרא את שיטתו ללא שיטת רבה שחלק עליו, רק במחלוקות בהם רב יוסף לא מצא ראיה ברורה הביאה הגמרה את דעת שניהם ואז ההלכה נפסקת על פי סברתו של העוקר הרים לכן ההלכה כמו רבה[12].
היקף וסגנון הבקיאות הנדרש
על פי דברי רש"י במסכת הוריות, "בעל החיטים" הוא תלמיד חכם הבקיא במשניות וברייתות בלבד[13], אולם במסכת בבא בתרא, פרק ט'[14], מרחיב התלמוד את הפרשנות לביטוי זה, ובנוסף לבקיאות בהלכות המוזכרות במשניות, כולל בתוכו הכינוי את נחיצות הבקיאות בסוגיות התלמוד המבארות את טעמיהם וסברותיהם של ההלכות, היות שללא הסברות וטעמי הגמרא, חסרה היכולת להסיק הלכות מעשיות מתוך המשנה:
הכל צריכין למרי חטיא - גמרא: סוגיית גמרא ותרוצי משניות וברייתות - וזהו עיקר הגמרא: שאם לא הגמרא - אין למדין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן: 'התנאים מבלי עולם'[15]
המאירי בספרו בית הבחירה מסייג את מסקנת הגמרה המעדיפה את הבקיא על פני הפלפלן, ומדגיש כי "סיני" הכוונה היא למי שבנוסף לבקיאותו במשניות והלכותיהן, גם מבין ויודע את פירושן של ההלכות ומבין דבר מתוך דבר ויודע לדמות כראוי ולהסיק מכך את ההלכה, אולם מי שיודע רק לדקלם את סוגיית התלמוד ללא שמבין דבר מתוך דבר וללא היכולת לדמות, הרי אינו בכלל סיני האמור ואינו יכול להורות[16].
סוגים שונים של עוקר הרים
בתלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ד, עמוד א' נידונים רבי זירא לעומת רבה בר רב מתנה, אשר מציגים היבטים שונים של עוקר הרים:
איבעיא להו רבי זירא ורבה בר רב מתנה - הי מנייהו עדיף[?] רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק. מאי[?] - תיקו.
כלומר רבי זירא חריף ומקשה (לפי רש"י: "מתוך פלפול יתירא דהוה ליה - הוה מקשה ומתרץ", כלומר כוחו בפתרון סתירות), אך רבה בר רב מתנה מתון ומסיק (לפי רש"י: "לא הוה חריף כל כך, אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה - מסיק אליבא דהלכתא", כלומר אינו חריף כל כך, וכוחו בלימוד הנושא באטיות וביסודיות, ובהסקת מסקנות מן ההלכה). הגמרא חותמת את הדיון ב"תיקו" - אין הכרעה.
דעתו של רבא על בעל משנה ובעל גמרא
בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמ"ה, עמוד ב' מופיעה דעתו של רבא מי מאושר יותר, הבקיא במשניות או הבקיא בגמרא.
הגמרא מבארת את הפסוק בספר משלי, פרק ט"ו, פסוק ט"ו: ”כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד”, לדעת רבא "בעל משנה" נחשב עני שימיו רעים ו"בעל גמרא" נחשב שמח וטוב לב. מפרש הרשב"ם שבעל המשנה ימיו רעים כי אינו יכול לפסוק הלכה בהתבסס על ידיעותיו במשנה, כמו כן, כאשר מתעוררת סתירה בין משניות אינו יכול לתרץ, לעומת זאת בעל הגמרא הבקיא בטעמי המשניות מסוגל ליישב סתירות ולהורות הלכה למעשה[17].
ומביאה הגמרא את ביאורו של רבא לפסוק נוסף במגילת קהלת, פרק י', פסוק ט': ”מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם בּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם”, "מסיע אבנים יעצב בהן" - אלו בעלי משנה - היות שהוא רק שונה משניות כל הזמן יש לו צער ששמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לבארם[18]. "בוקע עצים יסכן בם" - אלו בעלי גמרא - שנהנה מלימודו כמו בעל מלאכה הנהנה ממלאכתו[19].
תני: הסודרן (פני משה: זה שהמשניות וברייתות סדורות בפיו) קודם לפלפלן (פני משה: המפולפל ומחודד ואין הלימוד סדור בפיו כל כך).
רבי שמואל בר נחמן אמר משנה קודם (בחשיבות) לתלמוד, מה טעמא? קנה חכמה קנה בינה[20] (חכמה היא המשנה ובינה הוא התלמוד, וחכמה קודמת לבינה). רבי יוחנן אמר: תלמוד קודם למשנה, ומה טעמא? קנה חכמה מה טוב מחרוץ (וקנות בינה נבחר מכסף)[21] . החכמה נמשלת למים/מלח, והבינה ליין/פלפל. אפשר לעולם לחיות בלי יין/פלפל, אי-אפשר לעולם לחיות בלי מים/מלח (תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג, הלכה ה).
התלמוד הירושלמי מסיק עד שלא שיקע בו רבי רוב משניות, לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד; אולם אם כבר למד מרבו רוב המשניות ויודע ובקיא בהן, לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה (פני משה: להגות בו ולהבין דבר מתוך דבר, שאין להורות מתוך המשנה לבדה).
סיני
- רבי אליעזר: "לעניין הבקיאות והזיכרון היה רבי אליעזר מכריע" (פירוש רבי עובדיה מברטנורא, מסכת אבות, פרק ב', משנה ח', ד"ה ואלעזר בן ערך בכף שניה[22])
- רבי יוחנן: "ר' יוחנן לא הגיע לבית המדרש שלוש וחצי שנים עקב צערו שגרם לפטירת תלמידו וגיסו ריש לקיש. בסוף, חלם ר' אלעזר 'מחר יבוא סיני', ואכן למחרת חזר ר' יוחנן" (תרגום חופשי - תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה י"א[23])
- רב יוסף: "רב יוסף - סיני" (תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ד, עמוד א' ; מסכת ברכות, דף ס"ד, עמוד א').
- רב ששת: "ממתנייתא דרב ששת - שהיו משניות סדורות לו" (רש"י, מסכת עירובין, דף ס"ז, עמוד א', ד"ה ממתנייתא דרב ששת[24][25]).
עוקרי הרים
- רבי אלעזר בן ערך: "לעניין החריפות והפלפול היה רבי אלעזר בן ערך מכריע" (פירוש רבי עובדיה מברטנורא, מסכת אבות, פרק ב', משנה ח', ד"ה ואלעזר בן ערך בכף שניה[22])
- בן עזאי: "כבן עזאי שהיה דורש בשוקי טבריא ולא היה בימיו עוקר הרים כמותו" (רש"י, מסכת עירובין, דף כ"ט, עמוד א', ד"ה הריני כבן עזאי בשוקי טבריה).
- רבי מאיר: "הרואה ר"מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד, עמוד א').
- ריש לקיש: "הרואה את ר"ל בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד, עמוד א').
- רב חסדא: "מפלפוליה דרב חסדא - חריף וסבר היה ביותר ועמוק בשאילותיו" (רש"י, מסכת עירובין, דף ס"ז, עמוד א', ד"ה מפלפוליה[26][25])
- רבה בר נחמני: "רבה - עוקר הרים" (תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ד, עמוד א' ; מסכת ברכות, דף ס"ד, עמוד א').
”כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה” (ספר תהלים, פרק א', פסוק ב'); אמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה שנאמר בתורת ה' והדר ובתורתו יהגה (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף יט עמוד א); פירש רש"י: ילמד אדם מרבו עד שתהא גרסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו, ואחר כך יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ. ובפירושו למסכת ברכות (סב:) כתב: שתוק והאזן לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך ואף על פי שאינה מיושבת לך, ואחר כך כתתנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות ותרץ תרוצין עד שתתיישב לך.
”תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ” (ספר משלי, פרק ו', פסוק ח'), ביאר הגר"א: "צריך האדם בימי נעוריו, שהוא זמן הקציר, לאגור ולאסוף היינו ללמוד תורה הרבה, ואחר כך בקיץ שהוא זמן סוף ימיו בימי זקנותו לטחון אותם להבין כל דבר על בוריו, ואם לא יהיה בידו תורה הרבה לא יהיה לו ממה לטחון". בעקבות הגר"א, בישיבת וולוז'ין (בתקופת הנצי"ב) למדו כל הש"ס כולו, ועל הכל הרמי"ם היו אומרים השיעורים[27].
המאירי (בפירושו למסכת שבת סג.) כתב: "כל שאפשר לו לאדם ללמוד מזולתו ילמוד, שהקבלה עיקר החכמה ושורשה ובסיבתה יסתלקו השיבושים והמחלוקות".
בספר ארחות צדיקים כתב המחבר שחכמי התלמוד למדו בקביעות עד כדי כך שלא היו מאחלים "לבריאות" למי שהתעטש כדי לא לבטל הזמן, כך גם חכמי צרפת למדו ללא הפסקה[28], עיקר לימודם היה חזרה תמידית והיו בקיאים בכל התלמוד[29], לכן הצליחו בפלפולם. אולם בדורות המאוחרים שאינם לומדים בקביעות כזו, הפלפול רק מבלבל את הלומדים, עוסקים באותו לימוד חצי יום ובשאר הזמן מתבטלים. כמו כן, היות שהפלפול גורם לטורח ובלבול, רבים חשים כי הלימוד מכביד עליהם, פורשים ממנו ומחמיצים את הפוטנציאל להיות בקיאים בתלמוד ולעסוק בתורה[28].
המהר"ל מפראג בלט בביקורת על שיטות הפלפול והחריפות וביקר באופן חריף ביותר את אנשי דורו שעוסקים בפלפול ובחילוקים, במקום לקנות ידע תלמודי נרחב[30]. אפשר לראות כי המהר"ל סבר כי הבקיאות חשובה מהפלפול, באותו מקום יש לו גם ביקורת על כך שמתמקדים בפרשנות התוספות (שהיא רק תוספת לדעתו) במקום להתמקד בפשט התלמוד עצמו. לדעתו חכם או בעל תורה הוא אדם שאוצר בזכרונו ידע תורני, ולא מי שצריך לדלות את הידע מספרים או מאנשים אחרים, אף אם הוא חריף ביותר.
הרב מרדכי גיפטר הצטרף לביקורת של המהר"ל מפראג על כך שהדפיסו את התוספות לצד הגמרא, ומוכיח שרבי עקיבא אייגר למד גמרא עם רש"י בלבד ללא תוספות שהרי בהגהות שלו על הש"ס הקשה קושיות המופיעות בתוספות במקום. כמו כן ציטט מהספדו של הרב שך על הרב שמואל רוזובסקי שראשי ישיבות נפטרים היות שאין צורך בהם לאחר שבישיבות לומדים דפים בודדים ולא מסכתות כבעבר[31].
הרב גרשון אדלשטיין טען שלרוב הלומדים כיום מתאים יותר הלימוד בקצב מהיר שבו נלמדים דפים רבים, ובנוסף רכישת הבקיאות והרחבת היקף הידיעות הם בסיס הכרחי לסברות ישרות והבנה נכונה של הסוגיות התלמודיות וגורמת לסיפוק רב יותר ללומד. לעומת זאת, הלימוד האיטי מבלבל יותר את רוב התלמידים, גורם להם לומר סברות עקומות ושגויות, וכשאינם מצליחים מתאכזבים ומתייאשים, ובנוסף, לא נותר זמן לחזור ולשמר את הלימוד ואין תמריץ לניצול הזמן. אולם הוא מדגיש את חובת הלימוד בעיון לאחר שהאדם קנה מספיק ידיעות[32].
הרב קוק ניסה לפשר ולשלב בין שתי השיטות, ובמאמרו "לשני בתי ישראל"[33] הגדיר את שתי נטיות אלו ככוח הביקורת וכח הפלפול. לתפיסתו היהדות הספרדית העדיפה להשתמש ביכולת הביקורת ודרך הבקיאות והעדיפה לתעדף מקורות סותרים, ואילו היהדות האשכנזית העדיפה את דרך החריפות וההעמקה וניסתה ליישב מקורות סותרים. לתפיסתו יש מקום לשתי השיטות, וכל אחת יכולה ללמד ולשכלל את רעותה.
היום אפשר לראות בשיטת זילברמן כממשיכה וכמיישמת את דעתם של המהר"ל מפראג והגאון מווילנא בשאלה זו.
”וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ” (ספר דברים, פרק ו', פסוק ז'), מפרשת הגמרא (מסכת קידושין דף ל עמוד א): שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, ופירש רש"י: "חזור עליהם ובדוק בעומקם שאם ישאלך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד". ובגמרא מסכת עירובין דף נג ע"א: בני יהודה דגלו מסכתא נתקיימה תורתן בידם, בני גליל דלא גלו מסכתא לא נתקיימה תורתן בידם; פירש רש"י: מפרשין שמועותיהן ומדקדקים בטעמו של דבר עד שמתיישב בלבן. ובגמרא מסכת נדרים דף לח ע"א נאמר: לא ניתנה תורה אלא למשה וזרעו... משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל... אלא פילפולא בעלמא. פירשו הרא"ש והתוספות: הבנה וחריפות.
כתב רבי יצחק קנפטון בספרו דרכי התלמוד: "הרוצה שיתחכם הרבה ירבה בישיבה (נדה ע:). רוצה לומר ירבה לישב על הספר לעיין היטב, כי לא די לו בפעם אחת ולא בשתים שיעיין הדבר ההוא, כי בכל פעם שיחזור לעיין יתחדש לו איזה עניין. וזהו שאמרו ז"ל (חגיגה ט:) אינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו ק"א פעמים".
כתב הרב משה מרדכי אפשטיין: "עיקר ידיעת התורה היא סברת והבנת הדברים ולא בקיאות צורת הדברים, והיודע מסכת אחת בהבנה נקרא ת"ח, והיודע כל התורה בלא הבנה נקרא עם הארץ כי יש לימוד ויש לימוד"[34]. ודבריו מבוססים על דברי חז"ל (ברכות מז:, ברכות ו:), ועל דברי רבי חיים מוולוז'ין, שכל תלמיד חכם צריך להיות מלך על מסכת אחת (לפחות) בהבנה. כך לדוגמה, בישיבת וולוז'ין היו לומדים דף ליום בשיעור עיון; ובישיבת טלז כל תלמיד כל השבוע למד מסכת שבחר לו, והתלמידים היו צריכים להיבחן בסוף חודש לכל הפחות על עשרים וחמישה דפים בעיון[35].
לדעת הרב דוב לנדו, אמנם כל אחד צריך להתאים את הלימוד לנטיות ולצורת החשיבה שלו, אולם עיקר הלימוד הוא באופן העיוני והמעמיק הדורש עמל, הוא הדגיש שהלומדים בעיון יסודי אלו הם התלמידי חכמים האמיתיים וזה עדיף על פני לימוד בבקיאות וסיום הש"ס, כמו כן הביע הסתייגות כלפי חגיגות גדולות של סיום הש"ס היות שזה עלול לפגוע במורל של הלומדים בעיון[36].
הרב שלמה קלוגר טען שכל זה היה רלוונטי בימים שלפני הדפוס, אז היה "סיני עדיף" וכותב:
- אבל עכשיו אחרי מיעוט חיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, ולא שייך הטעם דהכל צריכים למרי חטייא, לפיכך עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מוציא מלבו ואי אפשר למצוא ממילא.
כיום, בעידן מדעי הרוח הדיגיטליים, שבהם מאגר המידע מהווה מעין סיני ממוחשב, יש הגורסים כי עוקר הרים חשוב יותר מסיני. המחלוקת כיום נוגעת לא רק לפירוש כתבי קודש, כי אם גם לתחומים נוספים, בהם בעבר הייתה חשיבות עצומה לידע: רפואה ומשפטים.
הרב עובדיה יוסף, שנודע בבקיאותו המופלגת, פסק כי גם לאחר התפתחות אמצעי הטכנולוגיה, עדיין "סיני" עדיף מ"עוקר הרים"[37].
פרופ' שלום רוזנברג עמד על השינוי שיוצרת התרבות הדיגיטלית במחקר ההלכתי:
- כולנו חונכנו על ברכי ההבחנה התלמודית הקלאסית בין שני טיפוסים של חכמים, ה'סיני' וה'עוקר הרים'. זאת ההבחנה בין בקיאות ליצירתיות או לחלופין - חריפות. בין שתי דמויות אלו היה קיים שיווי משקל. בעתיד, כשיתפתחו יותר, יטו מאגרי המידע את כפות המאזניים לטובת היצירתיות. אמנם כן, חדשות לבקרים מתפרסמים מאמרים שאינם אלא סיכומי תוצאות השאילתות במאגרים, אך עבודת המחקר האמיתית תוכל להשתחרר, הודות למאגרי המידע שברשת, מן ההיזקקות לזיכרון, ותבטא יצירתיות אמיתית.[38]
- רבי שמואל טוביאס, שלהבת שמואל, ע' נז-עט, תשע"א.
- רבי רפאל הלוי שמואלביץ, ליקוטי חכמה ומוסר, ע' ז-יג, ירושלים תשע"ו.
- הרב נחום רוטשטיין, קונטרס יאיר נתיבות, חלק שני, תשס"ב.
- הרב מרדכי דוד אקרמן, מצוות תלמוד תורה, ארץ ישראל תשס"ו.
- אלתר ולנר, אורות חיים, ע' 558-477, תל אביב תשס"א.
- הרב יהודה לייב פישמן מימון, הספר "הנותן בים דרך" - ויכוח בין הבקי לחריף מי מהם עדיף (באתר היברובוקס)
- הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הקדמה לספר "זכר יצחק" (באתר היברובוקס)
- ישראל קלר, היחס בין עיון לבקיאות, דגל ירושלים ט'.
- הרב ירון בן-דוד, סיני ועוקר הרים, באתר פורטל הדף היומי (ארכיון)
- סיני או עוקר הרים – סודרן או פילפלן, באתר מחלקי המים, תש"ף (ארכיון)
- משה זהבי, מאגרי מידע ממוחשבים ושימושם בהוראה באתר דעת
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
