האסכולה הסטואית או סטואיזם (מלשון "סטואה" – אכסדרת עמודים), היא זרם בפילוסופיה ההלניסטית שפעל ביוון העתיקה וברומא העתיקה המדגיש אורח חיים המבוסס על שליטה עצמית ומוסריות. הסטואיות מושתתת על ארבע מעלות עיקריות: חוכמה, אומץ, צדק ומתינות, המנחות התנהגות רציונלית ומוסרית. מייסד האסכולה היה זנון מכתיון, ועם ממשיכי דרכו נמנים מרקוס אורליוס וסנקה. האסכולה השפיעה רבות על עולם המחשבה היווני וכן על הפסיכותרפיה הקוגניטיבית.[1][2]
השפעות מוקדמות
האסכולה הסטואית הושפעה בראשיתה מתורת הרקליטוס, שטען לזהות בין החוק שחל על האדם לבין חוקי הטבע, ותיאר את התבונה (לוגוס) כאש יוצרת השוכנת באדם וביקום גם יחד. הציניקנים הורישו לאסכולה את הקוסמופוליטיות, ואמונתם בשלטון העצמי של האדם הטוב ובחיים על פי הטבע, ולא על פי הנורמה, תרמה ליצירת האתיקה הסטואית. מדמוקריטוס קיבלה האסכולה את הדטרמיניזם המכניסטי. השפעה רבה על הסטואיקנים נודעה לדמותו של סוקרטס, שבחייו ובמותו היה מופת של תבונה ושליטה עצמית. נראה שהתנגדותו הנחרצת של זנון לתורת אפיקורוס הייתה הגורם העיקרי לייסוד אסכולה משלו.
היסטוריה
האסכולה הסטואית, שנוסדה בסביבות 300 לפנה"ס על ידי זנון מכתיון, התפתחה כמערכת פילוסופית בולטת בתקופה ההלניסטית. זנון, שהושפע מדיאלוגים סוקרטיים, מתורות ציניות ואסכולות פילוסופיות אחרות, הניח את היסודות לסטואיזם, אשר פותח בהמשך על ידי יורשים כמו קליאנתס וכריסיפוס. הסטואיקנים הדגישו את הקשר ההדדי בין לוגיקה, פיזיקה ואתיקה במסגרת הפילוסופית שלהם. אסכולה זו התחרתה באסכולה האפיקוראית, זכתה לפופולריות ברומא, והשפיעה על אישים בולטים כמו קיקרו, סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס.[3]
קשה להבין את מקורות הגישה הסטואית מכיוון שלא נותרו עבודות שלמות של שלושת הפילוסופים הראשונים של הגישה: זנון, קליאנתס וקריסיפוס. גם המאמרים שנכתבו בסטואה התיכונה כבר לא קיימים. נותרו רק טקסטים שלמים של סטואיקנים מאוחרים יותר כמו סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס, שעסקו בעיקר באתיקה, וכן כתביהם של פילוסופים פחות ידועים כמו קורנוטוס (אנ'), קלאומדס והיירוקלס (אנ').[3]
תקופת הסטואה הקדומה
תקופת הסטואה הקדומה (תחילת המאה ה־3 לפנה"ס עד אמצע המאה ה־2 לפנה"ס): פעלה באתונה בראשות זנון מקיטיון, קלאנתס וכריסיפוס מסולי.
התקופה האמצעית של הסטואה
בתקופה האמצעית של הסטואה (מחצית המאה השנייה לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס), היו שינויים תרבותיים. הנציגים העיקריים, פנאיטיוס ופוסידוניוס, קירבו את תורתם לתורת אפלטון, והצטרפו להוגי הדעות שהחלו לפרש את המיתולוגיה והדת בצורה אלגורית. הרעיונות של מדינה קוסמופוליטית התאימו לצורכי האימפריה הרומית.
התקופה המאוחרת
בתקופה המאוחרת (מהמאה הראשונה לספירה) האסכולה הסטואית שגשגה באימפריה הרומית. למרות שחלק מהקיסרים התנגדו לה, אחרים ניסו לחיות על פיה (בולט ביניהם מרקוס אורליוס).[4] להבדיל משתי התקופות הקודמות, היצירות הגדולות של תקופה אחרונה זו מוכרות היטב. אין אלה עוד יצירותיהם של ראשי האסכולה היוונית, אלא של סנקה (3 לפנה"ס–65 לספירה), איש החצר של רומא האימפריאלית שהיה מורהו הפרטי של נירון ושר בממשלתו, של מוסוניוס רופוס (25–80 לספירה) שלימד את התורה הסטואית ברומא ונרדף על ידי נירון, של אפיקטטוס (בערך 55–135 לספירה), עבד משוחרר שדבריו הועברו באופן מהימן על ידי תלמידיו, ובעיקר על ידי אריאנוס, ולבסוף של הקיסר מרקוס אורליוס (121–180).
בתקופה זאת לא הרבו לעסוק בבעיות עיוניות ומדעיות והתמסרו לשאלות מוסר והתנהגות אנושית. האסכולה הפכה לתורה פוליטית, המתמקדת בחינוך של האזרח למוסריות ופטריוטיות. הסטואים טענו כי דווקא אימפריה שנוצרה בכוח הברזל מחויבת ליצור עולם אוניברסלי אחד. כל החוקים תלויים בחוקי הטבע, ודבר זה מקנה להם את תוקפם.
העת החדשה
הנצרות והגנוסיס קלטו את הצד המיסטי של תורת הסטואה, וכתוצאה מכך במאה ה־17 הייתה פריחה מחודשת של תורת הסטואה בעיקר באירופה המערבית. בתורת הסטואה היה יסוד מונותאיסטי ומוסרי, ועקב כך הייתה נפוצה בקרב יהודים. שתי דמויות יהודיות שהושפעו מאסכולה זאת היו פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו.[דרוש מקור]
האסכולה השפיעה גם על פילוסופים חשובים לאורך ההיסטוריה, כמו תומאס מור, דקארט, ושפינוזה. במאה ה-21 חלה התעוררות מחודשת באסכולה הסטואית כפילוסופיה מעשית הקשורה לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי וגישות דומות. מחקרים של פילוסופים בני זמננו כמו פיליפה פוט, אלסדייר מקינטייר ומרתה נוסבאום, לצד סקרים בקרב אנשי מקצוע בתחום האתיקה, מצביעים על עלייה בעניין בגישה הסטואית.[4]
במקביל לפריחה האקדמית, חלה גם התעוררות מחודשת בעניין הסטואיות כפילוסופיה מעשית לחיי היום יום, בדומה לכוונתם המקורית של הפילוסופים הסטואים הקדומים. דוגמאות לכך הן תרגומים חדשים של טקסטים קלאסיים, ביוגרפיות של דמויות סטואיות חשובות, וספרים העוסקים ביישום עקרונות הסטואיות בחיים המודרניים. תנועת הסטואיות המודרנית מושפעת מהלוגותרפיה שפותחה על ידי ויקטור פראנקל, וכן מטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). זאת משום שהאסכולה המקורית הייתה גישה פילוסופית, ולא שיטה טיפולית.[4]
ענפים
הפילוסופיה הסטואית בנויה משלושה ענפים הפועלים יחד: פיזיקה, לוגיקה ואתיקה. הסטואים הציגו כמה מטאפורות למבנה המשולש. למשל, הפילוסופיה היא יצור חי: הלוגיקה היא העצמות שלו, האתיקה היא רקמות הגוף ואילו הפיזיקה היא הנשמה. מטפורה אחרת היא של שדה פורה: הלוגיקה היא החומות המקיפות את השדה, האתיקה היא הפירות, והפיזיקה היא הקרקע או העצים. המטאפורה הזו מדגישה שעבור הסטואים, מטרת הפילוסופיה (הפירות) היא להיות בעל מידות טובות. סטואיקנים מאוחרים יותר כמו סנקה, אפיקטטוס ומרקוס אורליוס עסקו בכתביהם בעיקר באתיקה. למרות ההתפתחות של ההשקפות הסטואיות לאורך זמן, המבנה המשולש של הגישה נותר על כנו.[3]
פיזיקה
הפיזיקה עסקה ביסודות העולם ובקיומם וטיבם של האלים. לדעת חכמי תקופת הסטואה הקדומה תפקידה הראשון של הפילוסופיה הוא לראות את היסוד העיקרי שבעולם, זה אשר מהווה את עיקר המציאות, כלומר: היסוד המשמעותי והחשוב ביותר. יסוד זה הוא ההרמוניה(אנ'), הסדר שביקום, שהיוונים כינו בשם "קוסמוס". אנשי האסכולה הסטואית היו מן הראשונים שזיהו את היקום עם אלוהים. קיקרו, בספרו "על טבע האלים", מסביר את מחשבתם של ראשוני הפילוסופים הסטואים שכתביהם אבדו: "אין בנמצא דבר מושלם יותר מן היקום... היקום הוא ישות חיה המצוידת בהכרה בדעת ובתבונה... התבונה האלוהית חייבת להיות מונחת ביסודו של היקום. שלמותו של הטבע המכיל בתוכו את כל הדברים, מודרכת על ידי הלוגוס. לכן, היקום הוא אלוהים והטבע כולו אלוהי". קלאנתס חשב על השמש כמקום משכנו של אלוהים, שהוא התבונה העילאית שבטבע, או האש האלוהית שביקום. לדעתם הייתה האש בעלת כוח יוצר, הצועד בשיטתיות לקראת התהוות. הטבע הוא חלק מהעולם הגופני, וגם רוח האדם. התכונה החשובה ביותר אצל האדם, על פי גישה זו, היא התבונה. הסטואיקנים היו דטרמיניסטים.
התאוריה הפיזיקלית הסטואית מהווה את הבסיס לאונטולוגיה ולמטאפיזיקה שלהם. האונטולוגיה של הסטואיקנים היא מטריאליסטית באופן רדיקלי, וטוענת שרק גופים קיימים משום שרק גופים יכולים לפעול, מה שמוביל לתפיסה שהנפש ותכונותיה, כמו חוכמה, הן גם גופים.[3]
בפילוסופיה הסטואית, אלוהים הוא ישות גשמית ופעילה. האל מכוון את התפתחות הקוסמוס עד לפרט הקטן ביותר, בדומה לכוח החיים של בעל חיים המחייה ומכוון את גופו. בניגוד לאלים במיתולוגיה היוונית שהיו בלתי צפויים, אלוהים, לפי הסטואים, הוא כוח רציונלי וסדור.[3]
הסטואיקנים האמינו כי כל מה שקורה בהווה הוא תוצאה של אירועי עבר. עם זאת, עדיין יש לאדם אחריות מוסרית למעשיו. הם הסבירו את זה באמצעות דוגמה של גליל וחרוט הנדחפים במורד גבעה. שני הגופים צריכים דחיפה כדי להתחיל לזוז, אבל הדרך שבה הם נעים (מתגלגלים או מסתובבים) תלויה בצורה שלהם. באופן דומה, פעולות האדם מושפעות מאירועים חיצוניים, אך האופן שבו האדם מגיב תלוי בטבעו האישי.[3]
הפסיכולוגיה הסטואית טוענת שהנפש היא גוף חומרי בעל תכונות ייחודיות. הסטואים שוללים את הרעיון שהנפש היא בלתי-גשמית, וטוענים שהיא פועלת על הגוף וחיונית לתפקודו. לפי הסטואים, לא לכל יצור חי יש נפש. אצל בעלי חיים מסוימים, כמו בני אדם בוגרים, יש תבונה המאפשרת להבחין בין אמונות נכונות לבין שגויות. היכולת הזאת, הקרויה "הַסְכָּמָה" (sunkatathesis), היא קריטית עבור הסטואים משום שהיא משפיעה על כל מחשבותינו, מעשים ומידותינו.[3]
לוגיקה
המושג הסטואי של לוגיקה (logikê) מקיף מגוון רחב של נושאים, כולל לוגיקה פורמלית, רטוריקה, דקדוק, אפיסטמולוגיה ופילוסופיה של השפה. הלוגיקה הסטואית מחולקת לשני ענפים עיקריים: רטוריקה ודיאלקטיקה. הרטוריקה כוללת את מדע הדיבור הטוב וכוללת את חקר האטימולוגיה, בעוד שהדיאלקטיקה עוסקת בהבנה של מה נכון, מה שקרי ומה מסמל משמעות. השליטה בדיאלקטיקה נחשבת חיונית לחוכמה. אחת התרומות העיקריות של הפילוסופיה הסטואית היא הצגת המילה "lekta", המתייחסת למשמעויות של שפה כתובה או מדוברת, מעבר למילה הפיזית. לוגיקה סילוגיסטית סטואית כוללת טיעונים המורכבים לפחות משתי הנחות ומסקנה אחת, המגדירים טיעונים תקפים כטיעונים שבהם המסקנה נובעת באופן לוגי מהנחות היסוד.[3]
האפיסטמולוגיה הסטואית, שהיא חלק מהתאוריה הלוגית, מתמקדת בטבע וברכישת ידע (epistêmê). הסטואיקנים רואים בידע הישג אינטלקטואלי אולטימטיבי, המאופיין ביציבותו. עבור הסטואיקנים, אדם היודע משהו, מבין אותו באופן כה יסודי, עד כי לא ניתן להניא אותו מלהאמין שהוא אמיתי. מושג זה מבוסס על דיאלוגים סוקרטיים, שבהם ידע אמיתי נותר בלתי מעורער על ידי כל צורה של חקירה או בדיקה. הידע הסטואי דורש שליטה בחשיבה דיאלקטית וניתוח לוגי. אין משמעותו היאחזות עיקשת באמונה, אלא ההבנה השכלתנית מדוע היא נכונה והיכולת להפריך טיעונים נגדה. הבנה מקיפה זו היא הסיבה לכך שרק אדם חכם יכול באמת להיות בעל ידע.[3]
הסטואיקנים מבדילים בין ידע (epistêmê), קוגניציה (katalêpsis) ובורות (agnoia). קוגניציה היא תפיסה אמיתית של המציאות. קוגניציה של אדם חכם תהיה ידע אמיתי, בשל היציבות שלה ומכיוון שהיא משולבת בהבנה שיטתית של העולם. קוגניציה של אדם שאינו חכם (כלומר, אינו איש חוכמה פילוסופי), יכולה להיות נכונה, אבל בשל היעדר היציבות והארגון המחשבתי, היא יכולה להשתנות כאשר מאתגרים אותה.[3]
אתיקה
בתחום האתיקה, שהיא עיקרה של אמונתם, האמינו הסטואיקנים כי תכלית האדם היא לחיות את חייו "במכוון לטבע", כלומר: לא נוטה לקיצוניות כזאת או אחרת, אדם מיושב ומאוזן. התכונה העליונה של האדם היא התבונה, אשר היא בהכרח מוסרית (אמירה סוקרטית), שלה התשוקות מצייתות (אמירה אליטיסטית), כך שהאדם אינו מונע מדחפים רגעיים. כל זה יוצר את ה"אטרכסיה" – העדר הזעזוע, שהייתה תכונתם הנודעת ביותר של הסטואיקנים; כשאין אפשרות לנצח את הרע, מוטב לפרוש מהחיים בנפש שקטה ולקבל את המוות בשלווה. כחלק מתורת המידות עמדה תורתם המדינית, הגורסת כי כל בני האדם (אוניברסליים, אחדות המין האנושי) נושאים בתוכם ניצוץ של האש היוצר, והם בני האלוהים, שהוא ההיגיון הצרוף, כלומר: לכל בני האדם יש דבר בסיסי המאחד אותם. המאמין ישאף לשרת את בני האדם למען הגשמת המדינה העולמית. הסטואיקן יפעל להקמת המדינה העולמית, שהיא בבואה של הטבע.
האתיקה הסטואית היא אאודאימוניסטית, כלומר היא רואה באושר (eudaimonia) - חיים משגשגים, חיים טובים - את המטרה האולטימטיבית של סוכן רציונלי. הסטואיקנים מאמינים שאושר הוא המטרה הסופית שלשמה הכל נעשה. כל אדם שואף לחיות חיים מאושרים ומארגן את פעולותיו כדי להשיג זאת. אך רוב האנשים טועים לגבי מה שבאמת יעשה אותם מאושרים. התאוריה המוסרית הסטואית נועדה להבהיר מה באמת מביא אושר, כדי שאנשים יוכלו לנהל את חייהם בהתאם.[3]
המטרה האולטימטיבית (telos) היא השגת אושר אנושי באמצעות "חיים בהסכמה". זנון תיאר זאת כחיים בהרמוניה עם ההיגיון של האדם עצמו, ללא קונפליקטים פנימיים, דבר המוביל לחיים עקביים ומספקים. קליאנתס הרחיב את הרעיון הזה לחיים בהסכמה עם הטבע, כלומר התאמה של הפעולות והמחשבות האנושיות עם הסדר הרציונלי של היקום, אשר הסטואיקנים השוו להיגיון האלוהי או זאוס.[3]
הדרישה היחידה לחיים בהסכמה והשגת אושר, היא מידות טובות כמו אומץ, צדק, מתינות. המידות הטובות הן המצב המושלם של התבונה האנושית, שבו הנשמה האנושית מיושרת באופן מלא עם הרציונליות. אדם מוסרי, לאחר שפיתח באופן מלא את יכולותיו הרציונליות, לא רק מגלם את הפוטנציאל הגבוה ביותר של הטבע האנושי, אלא גם משקף את המצב האלוהי. לחיות בצורה מוסרית פירושו לחיות בהרמוניה עם הטבע האנושי והקוסמי. מאחר שהמידות הטובות מייצגות את שיא הרציונליות, והידע הוא הצורה הגבוהה ביותר של הישג רציונלי, הסטואיקנים רואים במידות הטובות סוג של ידע. לדוגמה, אומץ הוא הידע של ממה צריך לחשוש ומה צריך לסבול. מכיוון שהמידות הטובות קשורות זו בזו, למי שיש מידה טובה אחת יש כנראה את כולן.[3]
הסטואיקנים מאמינים שהאושר האנושי נמצא לגמרי בשליטתנו, ושהמידות הטובות הן הטוב האמיתי היחיד. הם טוענים כי ידע, אשר תלוי בהחלטות שלנו, הוא תנאי הכרחי ומספיק לאושר. מבקרים יכולים לטעון כי אי אפשר להיות מאושר בתנאי חיים קשים, דבר המצביע על כך שגם מצבים חיצוניים כמו בריאות ועושר נחוצים לאושר. הסטואיקנים מתנגדים לכך ומתייחסים למצבים חיצוניים כאל חסרי חשיבות (indifferent), כלומר הם לא מועילים לנו ולא פוגעים בנו. רק המידות הטובות, שמשלימות את התבונה האנושית, באמת מועילות לנו. ההפכים של המידות הטובות (למשל טיפשות וחוסר צדק) מזיקים לנו, והשאר חסרי השפעה. כלומר, בריאות, יופי, עושר, וגם מחלה, כאב ועוני הם חסרי השפעה. למרות זאת, הסטואיקנים מכירים בכך שחלק מהמצבים, כמו בריאות, הם עדיפים באופן טבעי, ולכן יש לרדוף אחריהם כשהם מתיישרים עם הסדר הרציונלי של הטבע. רדיפה זו אינה נובעת מכך שהם תורמים לאושר, אלא משום שהם משקפים חיים רציונליים בהתאם לסדר היקום. לפיכך, האדם המוסרי נשאר מאושר ללא קשר לנסיבות החיצוניות, כל עוד יש לו מידות טובות.[3]
דרישות הצדק חלות על כל בני האדם משום שכולנו חולקים רציונליות ומהווים חלק מעיר אוניברסלית אחת, או קוסמופוליס, יחד עם זאוס. משמעות הדבר היא כי אדם צודק חייב להתחשב באינטרסים של כל אדם, לא רק אלה הקרובים לו. מכיוון שכל בני האדם מחויבים לחוק האוניברסלי הזה, היקום מתפקד כעיר הנשלטת על ידי עקרונות רציונליים. לפיכך, הצדק דורש חלוקת משאבים באופן הוגן בין כל בני האדם, גם אם פירוש הדבר להקריב את האינטרסים של האדם למען טובת הכלל.[3] למרות שבילדות, כל אחד פועל למען טובתו האישית, בבגרות, הסוכן הסטואי האידיאלי מבין בסופו של דבר שעקביות והרמוניה בהתנהגות הם המקורות האמיתיים לתועלת בחיים.[3]
הסטואיקנים טוענים כי אדם מוסרי אינו חווה תשוקות (pathê), מה שמוביל לחיים מאושרים ללא תשוקה (apathês). הם מגדירים תשוקות כדחפים מוגזמים שלא מצייתים לתבונה ומהווים תנועות לא רציונליות של הנפש. כל התשוקות מתנגשות עם הרציונליות של הקוסמוס או עם החוק האוניברסלי של זאוס. תשוקות כרוכות בטעויות קוגניטיביות. למשל הערכה לא נכונה של משהו חסר חשיבות (indifferent) כמו מחלה, כאל טוב או רע, או האמונה שפעולות לא הולמות כמו בכי הן תגובות מתאימות. הסטואיקנים מזהים ארבעה סוגים עיקריים של תשוקות: מצוקה, פחד, תיאבון ועונג, כאשר כל אחד מהם כולל הערכות שגויות ביחס לאובייקט או תגובה. הסוכן הסטואי האידיאלי, החכם הפילוסופי, חווה "רגשות טובים" (eupatheiai) כלפי דברים אמיתיים כמו מידות טובות.[3]
תרגילים רוחניים
הסטואים ביצעו תרגילים רוחניים לשם התפתחות אישית וחיזוק.[5]
תרגול צרה
התרגיל הסטואי תרגול צרה מעודד את האדם להתנסות מראש בקשיים, על מנת להפחית את החרדה מפניהם. סנקה המליץ להקדיש מספר ימים בחודש לתרגול עוני. לאכול מעט, ללבוש בגדים פשוטים, לעזוב את הנוחות שבבית. תרגיל זה גורם לאדם להתמודד פנים אל פנים עם מחסור ולשאול את עצמו: "האם זה מה שפחדתי ממנו?" התרגיל אינו מחשבתי בלבד, אלא התנסותי. לפי הסטואים, חרדה ופחד לא נובעים מאירועים חיצוניים, אלא מתחושה של חוסר ודאות. התנסות במצבים מהם האדם מפחד, בין בדמיון ובין במציאות, מפחיתה את עוצמת הרגשות השליליים.[5]
הפוך את המכשול
התרגיל הפוך את המכשול נועד לעזור לאדם לראות כל מצב, גם שלילי, כהזדמנות. התרגיל מדגיש את כוחה של התפיסה. על פי האסכולה הסטואית, האדם שולט בדרך בה הוא מפרש אירועים. במקום לראות קושי כאסון, אפשר לבחור לראות בו הזדמנות לפתח תכונות חיוביות כמו סבלנות או אומץ. דוגמאות לכך הן: קבלת יחס עוין במקום עזרה, או התמודדות עם מוות של אדם קרוב.[5] אפיקטטוס כתב:[1]
"אנשים אינם מוטרדים מדברים, אלא מהאופן בו הם רואים אותם"
— אפיקטטוס
זכרו - הכל חולף
התרגיל נועד לסייע לאנשים לשמור על פרופורציה ולחיות חיים מוסריים. הוא מזכיר לאדם שגם התהילה והכוח הגדולים ביותר הם זמניים וחולפים. מרקוס אורליוס, קיסר רומא, הציע תרגיל מחשבתי פשוט: לחשוב על דמויות מפורסמות שחוו רגשות עזים כמו כעס, שנאה או תאווה - מה עלה בגורלן? כמעט ולא נותר זכר להן. הוא אמר:
"אלכסנדר הגדול ומוביל הפרדות שלו מתו שניהם, ואותו הדבר אירע לשניהם."
התרגיל מדגיש את החשיבות של צניעות וקבלה של ארעיות החיים. הישגים, תהילה וחפצים הם זמניים. במקום לרדוף אחר דברים חולפים, כדאי להתמקד בחיים מוסריים בהווה. מה שחשוב באמת הוא להיות אדם טוב ומיטיב, ואת זה ניתן לעשות בכל רגע.[5]
מבט על
התרגיל מבט על, המכונה גם מבט אפלטוני, מעודד את האדם לראות את העולם מפרספקטיבה רחבה יותר. בדומה לתרגיל הכל חולף, מבט על מדגיש את קטנותו של הפרט מול גודלו של הקיום כולו. התרגיל מסייע לאדם לשנות את סולם הערכים שלו ולהבין עד כמה דברים כמו מותרות, כוח, או דאגות יומיומיות חסרי משמעות בראייה רחבה.[5]
"כמה יפה אמר זאת אפלטון. בכל פעם שתרצה לדבר על אנשים, הכי טוב לאמץ נקודת מבט של ציפור ולראות הכל בו זמנית - אסיפות, צבאות, חוות, חתונות וגירושין, לידות ומיתות, אולמות משפט רועשים או חללים דוממים, כל העמים הזרים, חגיגות, אזכרות, שווקים - כולם מעורבבים יחד ומסודרים בזוגות של הפכים."
אבל לתרגיל יש עוד רובד. הוא מעודד את האדם לחוש סימפתיה (sympatheia) - תלות הדדית של האנושות כולה. כפי שאמר האסטרונאוט אדגר מיטשל, כשחווה באמת מבט על על העולם:
"בחלל החיצון אתה מיד מפתח תודעה גלובלית, אוריינטציה אנושית, חוסר שביעות רצון עזה על מצב העולם ודחף לעשות משהו בקשר לכך."
זכור שתמות (Memento Mori)
ממנטו מורי הוא תרגיל סטואי עתיק העוסק בהתבוננות במוות. התרגיל, ששורשיו עוד מימי סוקרטס, מעודד מחשבה על סופיות החיים כדרך לחיים משמעותיים יותר. זוהי תזכורת אישית לחיות חיים מוסריים בהווה, ולא לדחות את הדברים החשובים.[5] כפי שכתב מרקוס אורליוס:
"אתה יכול לעזוב את החיים עכשיו. תן לזה לקבוע את מה שאתה עושה, אומר וחושב."
מחשבה על המוות אינה בהכרח מדכאת. הסטואים ראו בה כוח מניע וכלי לצניעות. למעשה, אחת הביוגרפיות של סנקה נקראת "למות בכל יום" (Debrevitate Vitae). סנקה הציע לומר לעצמנו לפני השינה ”ייתכן שלא תתעורר מחר” ועם הקימה ”ייתכן שלא תחזור לישון” כתזכורות למוות.
סנקה אמר:[3]
"הבה נכין את תודעתנו כאילו הגענו לקצה החיים. לא נדחה דבר. הבה נאזן את ספרי החיים בכל יום... למי שיטפל כל יום בפרטים הקטנים של חייו, לעולם לא יחסר זמן."
— סנקה
במסה "על שלוות הנפש" כותב סנקה:
"מי שמפחד מן המוות לא למד מעולם את תפקיד האדם. אך מי שאומר לעצמו שגורלו כבר נקבע מן הרגע הראשון שהוא בא לעולם, ינהל את חייו ביתר שלווה... מי שכך מכין את עצמו, ומי שכך מצפה לאסונו, דבר לא ידהימו."
לדעת אפיקטטוס אין הצדקה לפחד מן המוות. המוות הוא מעבר ממצב אחד למצב אחר בחיק הקוסמוס. היות שהיקום הוא נצחי והיות שנועדנו לשכון בו לנצח, לעולם אין אנו חדלים מלהתקיים.
ומרקוס אורליוס אומר:
"מי שמפחד מן המוות, מפחד להעמיד במבחן חוסר כל תחושה. אך אם אין כבר תחושה לא תרגיש כל רע."
האם זה בשליטתי?
התרגיל הסטואי החשוב ביותר עוסק בהבחנה בין מה שניתן לשנות ומה שלא. דברים חיצוניים כמו מזג אוויר, גובה או לאום אינם בשליטתו של האדם. גם דברים שהאדם רוצה מאחרים, כמו חיבה, אינם תחת שליטתו. התרגול מתמקד בבחירות שאנו כן יכולים לעשות, במחשבות ובתגובות שלנו. יש לחזור על השאלה הזו בכל מצב מאתגר, לכתוב עליה ביומן ולשקול אותה כל הזמן. ההתמקדות במה שניתן לשיטה יכול להגביר את האושר ולמנוע מהאדם להילחם בקרבות אבודים מראש.[5]
"המשימה העיקרית בחיים היא פשוט זו: לזהות ולהפריד עניינים כדי שאוכל לומר לעצמי בבירור מהם גורמים חיצוניים שאינם בשליטתי, ומה קשור לבחירות בהן אני שולט בפועל. איפה אבחן את הטוב והרע? לא בגורמים חיצוניים בלתי נשלטים, אלא בתוכי, בבחירות שהן שלי."
— אפיקטטוס
כתיבה ביומן
כתיבה ביומן היא מנהג משותף לסטואים מרכזיים. למרות ההבדלים ביניהם, אפיקטטוס העבד, מרקוס אורליוס הקיסר וסנקה הפילוסוף ואיש החצר כתבו כולם ביומן.[5] עבור הסטואים, כתיבה ביומן משמשת למטרות שונות:
- הכנה ליום הבא: באמצעות מחשבה על האתגרים הצפויים ויישום עקרונות סטואיים להתמודדות איתם.
- הרהור על היום שחלף: ניתוח אירועים, בחירות שהאדם עשה ותגובותיו.
- תזכורת לחוכמה שנצברה: רעיונות שנלמדו ממורים, קריאה וחוויות.
תכנון מוקדם של מצוקה (premeditatio malorum)
בתרגיל תכנון מוקדם של מצוקה מדמיינים דברים העלולים להשתבש. התרגיל נועד להכין את האדם לתהפוכות הבלתי נמנעות בחיים ולהבין שהתוכניות לא תמיד יתגשמו, ושלא תמיד האדם יקבל את מה שמגיע לו. התרגיל מסייע בבניית חוסן ועמידות. סנקה, למשל, היה מתחיל בתכנון מסע, ואז מדמיין (או רושם ביומנו) את כל מה שיכול להשתבש: סערה, מחלה, או מתקפת שודדים.[5]
אהבת הגורל (Amor Fati)
אהבת הגורל היא תפיסה פילוסופית הדוגלת בקבלת כל מה שקורה לנו בחיים, ללא תנאי. הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, התייחס לתפיסה זו כאל הנוסחה לגדולה אנושית. אלפיים שנה לפני כן, הרעיון הופיע אצל הסטואים. אפיקטטוס היה עבד משוחרר ונכה. למרות התלאות שעבר, הוא האמין שיש לקבל את הגורל כפי שהוא.[5]
"אל תבקש שדברים יקרו באופן בו אתה רוצה, אלא בקש שהם יקרו כפי שהם קורים: כך תהיה מאושר."
— אפיקטטוס
התרגיל נועד לעזור לאדם לראות בכל מצב, גם שלילי, הזדמנות. הוא מעודד את האדם לא רק להשלים עם מה שקורה לו, אלא לאהוב אותו ולהפוך אותו לדבר חיובי. בדומה לאש הזקוקה לחמצן כדי לבעור, קשיים ואתגרים יכולים אף הם לשמש כדלק.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Long, A. A., Sedley, D. N. (1987). The Hellenistic Philosophers: vol. 1. translations of the principal sources with philosophical commentary. Cambridge, England: Cambridge University Press.
קישורים חיצוניים
- ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן-עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), תורת הסטואה, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
- בועז מזרחי, החיים על פי הסטואים – אנשי יוון העתיקה הבינו את הפשטות שביצירת חוסן מנטלי, אתר מהות החיים, 19 במרץ 2017
- האסכולה הסטואית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סטואיקנים, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
