Loading AI tools
נישואים הנערכים על ידי רב המוסמך מטעם הרבנות הראשית בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טקסי הנישואין בישראל נערכים על ידי איש דת, אשר הוסמך לבצע אותם על ידי אחת מהרשויות הדתיות בישראל. המערכת הקיימת בישראל מבוססת על חלוקה לקהילות דתיות ועל רשויות דתיות מוכרות, שיטה שהתקיימה עוד בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל ובתקופת המנדט הבריטי[1], והשתכללה עם הקמת הרבנות הראשית לישראל ובתי הדין הרבניים.
חוק גיל הנישואין, שנועד למנוע נישואי בוסר בישראל, מתיר נישואים רק לאחר ששני בני הזוג הגיעו לגיל 18 שנה (בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט להתיר נישואים בגיל צעיר יותר). עד שנת 2003 היה גיל הנישואין על פי החוק 17 שנים. בשנת 2008 נישאו בישראל 50,038 נשים, 44,870 מהן נישאו לראשונה. הגיל הממוצע של נשים שנישאו לראשונה עמד על 24.7, גידול של 2.3 שנים מאז 1980[2].
ההסדרה המשפטית של הנישואין, ובעיקר של הגירושין, בישראל היא מהמורכבות שבעולם. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי המקיימת במקביל שתי ערכאות שיפוט - אזרחית ודתית. הסדרה כפולה זו יוצרת באופן סדיר חיכוכים וכפילויות בין הסמכויות של הערכאות המשפטיות השונות בנושאים מגוונים כגון: גירושין, משמורת, חלוקת רכוש, ירושה ועוד. לצד זאת, קיימות בישראל שתי מערכות ייחודיות נוספות להסדרת הזוגיות – מוסד הידועים בציבור ומוסד ברית הזוגיות. לצד אלו, ישנן מערכות מקבילות, דוגמת נישואין מחוץ לישראל או הסכם ברית זוגיות מחוץ לישראל, המעוררות מורכבות מיוחדת[3]. בישראל אין אפשרות לערוך נישואים אזרחיים המוכרים על ידי המדינה.
על בני זוג יהודים המבקשים להינשא בישראל לפתוח תיק נישואין ברבנות. ניתן לפתוח תיק נישואין ללא הגבלת זמן מראש, אך לא יאוחר מ-45 ימים לפני הנישואין. דיני הנישואין בישראל נוהגים על פי ההלכה היהודית. לפיכך, זוגות אשר אסורים על פי ההלכה להינשא, אינם יכולים להירשם לנישואין במסגרת הרבנות. הרישום לנישואין יכול להתבצע בכל לשכת נישואין בארץ. מי מבני הזוג שאיננו תושב המקום, יתבקש להביא עמו לרישום תעודת רווקות ואישור יהדות מלשכת הנישואין שבמקום מגוריו במטרה לוודא כי המיועדים להתחתן לא נשואים, ושאיש לא ייקח לעצמו יותר מאישה אחת[4][5]. לאחר השלמת כל אלו יש לקבוע פגישה עם מדריכת כלות לצורך היכרות עם המסורת היהודית ועם כללי טהרת המשפחה, לבחור רב לצורך סידור החופה והקידושין ולתאם מועד לקביעת החתונה עם הרב שנבחר, וזאת בתיאום עם הרב של הרבנות. בסיום החופה, הרב מוסר את מסמכי החופה הדרושים (העתק כתובה, רישיון הרב המחתן, ואישור טבילה מהמקווה) לצורך הוצאת תעודת נישואים ברבנות שבה נפתח תיק הנישואין.
הסמכות הדתית לביצוע טקסי נישואים של יהודים היא הרבנות הראשית לישראל. הסמכויות הדתיות הנוצרית, המוסלמית והדרוזית בישראל, מסדירות את טקסי הנישואים והגירושים של הרשומים בקהילותיהן. אין היתר חוקי לקיום טקסי נישואים בין זוגות המשתייכים לשתי דתות שונות או בקרב דתות שאינן מוכרות על ידי המדינה, ויהודים בפרט מוגבלים לנישואים וגירושים על פי ההלכה היהודית[6]. אחד מתחומי האחריות של משרד הפנים בישראל הוא הרישום של טקסי הנישואים. מדינת ישראל מתנה רישום של בני זוג כנשואים בכך שהנישואים ייערכו בטקס דתי מוכר, או בתנאי שהזוג מוכר כנשוי במדינה אחרת. סוגיית הנישואים האזרחיים היא סוגיה מהותית שנידונה רבות בישראל, בעיקר בקרב האוכלוסייה החילונית, כמו גם בקרב הזרמים היהודיים-דתיים הלא-אורתודוקסיים.
חוק גיל הנישואין אוסר על נישואים בטרם מלאו לשני בני הזוג 18 שנה, אלא במקרים מיוחדים בהם רשאי בית משפט לענייני משפחה לתת לכך היתר החל מגיל 16. אף על פי שעריכת נישואים בגיל צעיר יותר מהווה עבירה פלילית, בדיעבד החוק מכיר בהם כשהם תקפים לפי הדין הדתי הרלוונטי.
סעיף 7 בפקודת הנישואין והגירושין מורה: ”כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר – דינו מאסר שנתיים”. החובה לרישום הנישואין והגירושין נקבעה כבר בפקודה מנדטורית. בשנת 2014 קבעה הכנסת בחקיקה את העונש של מאסר שנתיים בגין הפרת החובה.
האימפריה העות'מאנית, ששלטה בארץ ישראל עד לשנת 1917, לא הכירה כלל בדין חילוני בענייני אישות. כל ענייני הדת והמעמד האישי באותה העת, שכללו בין היתר גם נישואים, היו באחריותם של בתי הדין המוסלמיים ובתי דין שהשתייכו לדתות מוכרות אחרות - מערכת שהייתה ידועה גם בשם "מילט". בהתאם לאמנות שהסדירו את מתן הזכויות לנתינים הזרים הותר רישום של נישואים וגירושים בקונסוליות הזרות בארץ ישראל. כל הסוגיות הדתיות של האוכלוסייה היהודית טופלו באותה העת על ידי חכם באשי ובתי הדין הרבניים.
עם התחלפות השלטון העות'מאני בשלטון המנדט הבריטי, קיבלו ענייני המעמד האישי הסדר חוקי בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, ששמר בעיקרו על ההסדר הטורקי בשינויים מסוימים. דבר המלך, וחקיקה מנדטורית נוספת כגון פקודת הירושה, קבעו אחת-עשרה עדות מוכרות: מוסלמים, יהודים, ותשע עדות נוצריות[7], שהן גוונים של הנצרות הקתולית והנצרות האורתודוקסית. החוק הותיר מחוץ להסדר ה"מילט" את כל התושבים שלא היו חברים בעדות המוכרות הללו, ונישואים שנערכו בארץ ישראל מחוץ לעדות הדתיות המוכרות לא זכו להכרה. נישואים קונסולריים נשארו מקובלים בתקופת המנדט הבריטי וגירושים אזרחיים שנערכו במדינות אחרות נרשמו וזכו להכרת רשויות המנדט. הפקודה המנדטורית נחקקה לצורך רישום הנישואין[8], אך לא לצורך קביעת האופן בו הנישואים ייערכו.
שאלת הדרך שבה ייערכו הנישואים נותרה פתוחה. המחוקק העות'מאני, ובעקבותיו המחוקק המנדטורי, לא העלו באותה העת מצב שבו אדם המשתייך לעדה דתית מוכרת ירצה להינשא בטקס לא דתי בתוך אותה עדה, ולכן לא הסדירו את העניין. כן נטען כי המונח "ענייני נישואין", המקנה לבית משפט דתי סמכות לפי סעיף 55 לדבר המלך, אינו חל, שכן אין המדובר בסכסוך או בתביעה. פקודה מנדטורית בשם "פקודת הנישואים והגירושין (רישום)"[9] הסדירה את רישום הנישואים והגירושים, אך לא את האופן שבו ייערכו. בפועל פורשה החקיקה כאילו בישראל, למעשה עד לשנת 1953 שבה נחקק חוק בתי הדין הרבניים, לא הייתה כל דרך לערוך נישואים פרט לנישואים דתיים[10]. כיום קבוצת האוכלוסייה של התושבים והאזרחים שאינם משתייכים לעדה דתית מוכרת ולכן מנועים מלהינשא בישראל מונה בעיקר עולים חדשים וילדיהם שעלו לישראל במהלך העשורים האחרונים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לשנת 2004 כ-265,000 אנשים בישראל הם חסרי סיווג דתי.
ערך מורחב – חופה וקידושין
בשנת 1947 הגיעו דוד בן-גוריון והסתדרות אגודת ישראל להסכם לפיו הממשלה שתקום בישראל תעשה כל שביכולתה כדי "למנוע פילוג בית ישראל לשניים"[11]. התחייבות זו תורגמה לאחר קום המדינה להחלטה כי סוגיות המעמד האישי בישראל, בהן נישואים, ימשיכו להיות בסמכותן הבלעדית של הרשויות הדתיות. ההסכם, שזכה בהמשך לכינוי "הסכם הסטטוס קוו", ממשיך להתקיים בפועל גם היום ללא שינוי למרות הממשלות הרבות שהתחלפו מאז.
עם חקיקת ההסכם הקואליציוני הראשון, בין מפא"י ובין המפלגות הדתיות, נכללה הסכמה זו בהסכם[12].
תחת הסכם זה, מערכת בתי הדין של הדתות המוכרות שהתקיימה במהלך תקופת המנדט הבריטי תמשיך להתקיים, כאשר השייכות של אדם לעדה היהודית תקבע לפי שייכותו לגוף שנקרא "כנסת ישראל", ארגון התנדבותי שניהל רישום של האוכלוסייה היהודית המשתייכת אליו. ככל הנראה באותה העת לא היו קיימים בקרב הציבור היהודי בארץ ישראל מחלוקות לגבי הסוגיה "מיהו יהודי". יהודים יכלו לבחור שלא להירשם ל"כנסת ישראל". חברי אגודת ישראל למשל, בחרו שלא להירשם.
לפני 1953 בתי הדין של "כנסת ישראל" היו בעלי הסמכות הדתית לניהול ענייני המעמד האישי בקרב האוכלוסייה היהודית שהייתה רשומה עמם. המצב החוקי שהיה קיים עד אז, בו סמכות בית הדין הרבני לא השתרעה על כל האוכלוסייה היהודית, אלא רק על אלו הרשומים ב"כנסת ישראל", יצר קשיים פוליטיים וקשיים משפטיים שונים. המצב המשפטי הלא ברור וההבטחה הקואליציונית הביאו לחקיקתו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. החוק קבע בסעיף 1 כי "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים." ובסעיף 2 כי "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".
משמעותה של חקיקה זו הייתה כי משנת 1953 ואילך בתי הדין הרבניים הפכו לסמכות הבלעדית הרשאית לערוך את הנישואים והגירושים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. חקיקה זו זכתה לשבחים מפי הציבור הדתי בישראל, ולביקורת חריפה מפי הציבור החילוני בישראל. יוצאי הדופן היחידים לחקיקה היו טקסי הנישואים האזרחיים שנערכים מחוץ לישראל, הזוכים להכרה בישראל. חקיקה זו נחשבת לבסיס הסטטוס קוו בין הציבור הדתי לציבור החילוני במדינת ישראל. חוק זה זכה להגנת המחוקק אף כאשר נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שקבע, בסעיף 10, כי חוק היסוד אינו יכול לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב חקיקתו. בהתאם לכך הנישואים והגירושים בקרב האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל נמצאים בתחום השיפוט הבלעדי של הרבנות הראשית לישראל, הקובעת אם האדם אכן יהודי בהתאם להלכה. הסטנדרטים של הרבנות והפירושים בסוגיות הללו בדרך כלל משמשים את משרד הפנים הישראלי לצורך רישום של טקסי הנישואים והגירושים שנערכו בישראל. ההגבלות ההלכתיות המיושמות בישראל אוסרות, למשל, על כהן לשאת גרושה או גיורת (כחלק מאיסורי נישואים לכהן), על עולה להתחתן ללא ביצוע בירור יהדות ועל אדם שהוריו נישאו מחוץ לישראל, להתחתן ללא בירור יהדות.
אף על פי כן, מדינת ישראל מכירה בטקסי נישואים אזרחיים או טקסי נישואים דתיים שנערכו מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כתוצאה מכך, זוגות רבים אשר אינם רשאים להתחתן בישראל, או זוגות אשר בוחרים שלא להתחתן במסגרת דתית, טסים למדינה אחרת ומתחתנים שם. נכון לשנת 2000, אחד מכל עשרה ישראלים התחתן מחוץ לישראל, לרוב משום שלא היה רשאי להתחתן בישראל. בקרב 2,230 מן הזוגות שהתחתנו מחוץ לישראל, שני בני הזוג היו ישראלים, בעוד שבקרב 3,660 הזוגות האחרים בן זוג אחד היה ישראלי והאחר לא[13].
ערך מורחב – נישואים באסלאםרוב המוסלמים בישראל הם מוסלמים סונים. בשנת 1921, שנה לאחר הקמת המנדט הבריטי, מינה הנציב הבריטי הרברט סמואל את אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים. בשנת 1922 הקימו הבריטים את המועצה המוסלמית העליונה כסמכות הדתית המוסלמית במהלך תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ואמין אל-חוסייני מונה לעמוד בראשה. המועצה פורקה בשנת 1948 על ידי ירדן, אך הוקמה מחדש בשנת 1967 בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. טקסי הנישואים המוסלמיים בישראל מנוהלים בהתאם לחוק ולמנהגים המוסלמים, ונישואים בין חברי קהילות דתיות שונות אינם מורשים. בתי הדין השרעיים עוסקים בסוגיות המעמד האישי של חברי הקהילה המוסלמית בלבד.
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: כל תיקון בניסוח משאיר סתירות פנימיות. למשל, הנצרות הקתולית=הכנסייה הקתולית הרומית. | |
מבין כלל זרמי הנצרות, מדינת ישראל מכירה בטקסי הנישואים של תשע כנסיות: הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, הכנסייה הקתולית הרומית, הכנסייה הגריגוריאנית-ארמנית, הכנסייה הארמנית-קתולית, הכנסייה הסורית-קתולית, הכנסייה האוניאטית, הכנסייה היוונית-קתולית, הכנסייה המרונית והכנסייה הסורית-אורתודוקסית. ישנם גם הסדרים פורמליים עבור כנסיות נוצריות פרוטסטנטיות שונות, כגון הכנסייה האנגליקנית.
הדרוזים לא הוכרו כעדה מוכרת הנפרדת מן העדה המוסלמית עד שנת 1957. בשנת 1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזים, שנתן גושפנקה חוקית למערכת בתי הדין הדרוזים, המקבילה לבתי הדין הרבניים והשרעיים, ולבתי הדין של העדות הנוצריות השונות[14].
ערך מורחב – הדת הבהאית ערך מורחב – שומרונים ערך מורחב – יהדות קראיתהסמכות להסדיר נישואין וגירושין במדינת ישראל מסורה באופן בלעדי לבתי הדין הדתיים (הרבניים, השרעיים, הכנסייתיים והדרוזים)[15]. טקס נישואין שנערך בישראל שלא על ידי נציג מוסמך של הגוף הדתי המתאים לדתם של שני בני הזוג אינו תקף בישראל, ואינו מקנה מעמד של נישואין (אך, כפי שיוסבר להלן, הוא יכול לכונן קשר של ידועים בציבור). הזכאות להשתתפות בטקס הנישואין היא על פי עמדת הגוף הדתי. כך לדוגמה, בתי הדין הרבניים רשאים לדרוש גיור כהלכה ולסרב להכיר בגיור אחר, והם רשאים לדחות אדם שאינו נמצא על ידם כיהודי, אף אם אותו אדם הוא יהודי לצורכי חוק השבות או לכל צורך אחר. ככלל, מוסד הנישואין בישראל, מכל הזרמים הדתיים, סגור לבני זוג בני אותו המין ולזוגות מעורבים. לצד זאת, דתות שונות מטילות הגבלות שונות. כך לדוגמה, בדת היהודית חל איסור על נישואי כהן וגרושה. עד כה מעולם לא התקיים הליך במקרה שבו זוג ביקש מהערכאה הדתית להכיר בסמכותה לדון בעניינו חרף התנגדותה. הכרה כנשואים דורשת פעולה אקטיבית של בני הזוג (אף שכפי שיוסבר בהמשך, בתי הדין יכולים לצרכים מסוימים להכיר בבני זוג כנשואים אף אם לא ביצעו טרם נישואין דתי או מוכר על ידי המוסד הדתי)[3].
ההסדר הקיים בנוגע לנישואים בישראל שנוי במחלוקת בכמה היבטים, הנוגעים למעמדם של בני העדות הלא מוכרות וזרמים שונים בתוך העדות, והיעדרם של מנגנונים להסדרת נישואים בין-דתיים או נישואים אזרחיים בישראל. התומכים בהסדר כהכרח רואים בו דבר שנועד להקטין את תופעות ההתבוללות בעם ישראל, בעוד מתנגדיו טוענים כי הוא מהווה פגיעה חמורה בזכויות האזרח. החוק מכיר רק בחלק מהעדות כעדות שצריכות לנהל טקסי נישואין וגירושין. משכך, בני דתות שונות, ובהם למשל הנוצרים הפרוטסטנטים, אינם יכולים לקיים טקסים כאלה בישראל. בנוסף, ככל שמדובר ביהודים, מאחר שעל הנישואים והגירושים מופקדת הרבנות הראשית, בעלת האוריינטציה האורתודוקסית, אין בפועל אפשרות לקיום טקסי נישואין וגירושין בעלי אופי קונסרבטיבי או רפורמי. כמו כן, הנחיות מדינת ישראל אינן מאפשרות עריכת טקסי נישואים בין-דתיים, ואוסרות על רשמי הנישואים המוסלמים להשיא מוסלמים ליהודיות ונוצריות ללא שאלה המירו את דתן לאסלאם. כלל זה יכול לעיתים להביא לאבסורד: אם אישה יהודייה נישאת לגבר מוסלמי בטקס שנערך על ידי קאדי, הם מוכרים כנשואים על פי הדין המוסלמי (המאפשר נישואים של גבר מוסלמי לאישה יהודייה או נוצרייה ללא צורך בהמרת דתה) אך לא מוכרים כנשואים על פי הדין היהודי. יוצא אפוא, שלפי הדין האישי של הצדדים, שהוא החוק במדינת ישראל לענייני נישואים וגירושין, הגבר נחשב לנשוי בעוד היא נחשבת רווקה[16]. למעשה, האפשרויות העומדות בפני בני דתות שונות המעוניינים להינשא הן נישואים מחוץ לישראל או המרת דת, שהיא הליך שעשוי להיות ממושך (במקרה של גיור) או בלתי אפשרי (במקרה שמדובר בדרוזים).
בעיות אלה התגברו במהלך שנות ה-90, כאשר אוכלוסייה גדולה של עולים שאינם יהודים לפי ההלכה ואינם משתייכים לאף אחת מהעדות הדתיות המוכרות בישראל, היגרה לישראל במסגרת חוק השבות, והיו מנועים מלהינשא בישראל הן ליהודים והן בינם לבין עצמם. נכון לשנת 2009 היו בישראל כ-300,000 אזרחים חסרי מעמד דתי[17].
לאורך השנים נשמעו בישראל קריאות לאפשר נישואים אזרחיים, כמקובל בדמוקרטיות מערביות אחרות. הסדר כזה יכול לתת מענה לבעיות הנוגעות לבני העדות הלא-מוכרות, בני הזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות ואלה המעוניינים בנישואים בין-דתיים. בנוסף, יוכלו כך להינשא מי שמנועים להינשא בשל הדין הדתי החל עליהם (כגון פסולי חיתון לפי ההלכה היהודית). בנוסף לטענות הפרקטיות בעד האפשרות לקיים נישואים אזרחיים, מועלות גם התנגדויות למצב הקיים מטעמים עקרוניים, שבעיקרם נסובים סביב הטענה לפיה העובדה שניתן לקיים רק נישואים דתיים מהווה כפייה דתית ופוגעת בחופש הדת ובחופש מדת[18]. לשיטתם של המתנגדים להסדר הקיים, פגיעה זו עומדת בסתירה לסעיף 16(1) של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, לפיו זכותם של מי שהגיעו לגיל הנישואים להינשא ולהקים משפחה ללא הגבלה שמקורה בגזע, בלאום או בדת, וכן את מגילת העצמאות, בה נאמר כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"[19]. טיעון עקרוני נוסף נגזר מההתנגדות העקרונית לדין הדתי המהותי, ובפרט לדין ההלכתי היהודי. המתנגדים מטעם זה טוענים כי הדין היהודי מפלה נשים במגוון דרכים, בהן עגינות ודין מורדת על בעלה, שאינם מוחלים באופן זהה על גברים. בנוסף, נשים אינן יכולות לכהן כמסדרות קידושין וכדיינות בבית הדין הרבני.
מנגד, רבים אחרים רואים בהסדר הקיים, המחייב קיום נישואים דתיים בלבד באמצעות הרבנות, הכרח לשם שמירה על אחדות עם ישראל. על פי ההלכה היהודית, ילדים שנולדו לבני זוג שנישאו והתגרשו בעבר שלא בכפוף לכללי ההלכה, עלולים להיות אסורים בנישואין. לדברי הרב שמואל אליהו, מצב של נישואין וגירושין שלא דרך המסגרת ההלכתית יוביל במשך השנים לריבוי ספקות, ולפיצול עם ישראל לשתי סיעות שעל פי הדין הדתי אינן כשרות להינשא זו לזו. בדבריו מסתמך הרב אליהו על הכמות ה"מבהילה", כלשונו, של פסולי חיתון המתווספים מדי שנה בקהילות יהודיות מחוץ לישראל[20]. זרח ורהפטיג טען כי ההסדר "מבטיח את השלמות הפיזית של האומה, ואת יציבותה של המשפחה היהודית". לטענתו, "הכנסת נישואים וגירושים אזרחיים עם אפשרות של נישואי תערובת - עלולה לבטל את המושג של מדינה יהודית"[21]. גם במכתב הסטטוס קוו מ-1947 אומצה גישה זו, ונקבע בו כי "כל חברי ההנהלה מעריכים את רצינות הבעיה וקשייה הגדולים, ומצד כל הגופים שהנהלת הסוכנות מייצגת, ייעשה כל מה שאפשר למען ספק בנידון זה את הצורך העמוק של שלומי הדת, למנוע חלילה חלוקת בית ישראל לשניים". גם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, השמיע נימוק זה בדיון בממשלה עם אישורו של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), אף שהוא עצמו נישא בשנת 1917 בנישואים אזרחיים[22].
לא הכל מקבלים את הטענות בדבר חשש מפילוג עם ישראל. ישעיהו ליבוביץ' טען כי מאחר שעל פי ההלכה נישואים אזרחיים אינם תקפים, ממילא אין חשש מבעילת אשת איש ומממזרות. כנגד טענה זו טען הרב שמואל אליהו כי אם ייצאו הנישואים מסמכותו של בית הדין הרבני, חלק מהעם יינשא בנישואים אזרחיים גם בשעה שאינם מתנגדים לדת באופן עקרוני. לזוגות אלו עשוי להיות בשלב זה או אחר רצון שנישואיהם יחולו 'כדת משה וישראל', ולפיכך יחולו מאליהם קידושי ביאה. בני זוג אלו שיפרדו בהמשך החיים בהליך אזרחי, לא ידעו שהם נשואים על פי ההלכה, אך צאצאים שיהיו לאישה מגבר אחר יחשבו לממזרים ופסולים לנישואים[23]. עוד טען ליבוביץ' כי גם כיום לא ייתכנו נישואים בין מי שכפוף לדיני טהרת המשפחה לבין מי שאינו כפוף להם, ולכן החשש מפילוג מגוחך, כלשונו. כן טען כי הממסד הרבני אינו יכול לבחון את הסוגיה באופן אובייקטיבי, מאחר שיש להם אינטרס בדבר[24]. כנגד כך יש לציין כי ההלכה היהודית הפוסלת מנישואין את ילדיהם של בני זוג שנישאו בעבר ולא התגרשו לפי ההלכה היא ברורה וחד משמעית[25], ואין צורך בפרשנות רבנית כדי לעמוד על הבעייתיות ההלכתית שתיווצר במערכת של נישואין וגירושין שלא על פי ההלכה.
באשר לטענה בדבר אופייה היהודי של מדינת ישראל, טענה רות גביזון כי ”היהודיות של המדינה אינה מחייבת ואינה מצדיקה מונופולין דתי, בוודאי מונופולין אורתודוקסי, על הנישואין”[18].
סקרי דעת קהל שנערכו בקרב ישראלים יהודים בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 מצביעים על כך שרובם תומכים בקיום נישואים אזרחיים בישראל[26][27][28][29], אך עם זאת, רובם גם היו מעדיפים להינשא בטקס אורתודוקסי[26][30][29]. לפי סקר שנערך בהזמנת עמותת צֹהר בשנת 2004, הסיבה הנפוצה ביותר להחלטה שלא להינשא באמצעות הרבנות הייתה "יחס שלילי או אכזבה מהרבנות", ואחריה רצון לשוויון, היותם של הנשואים פסולי חיתון ושאיפה ל"גישה ליברלית ונוחה יותר"[31].
בפעמים שבהם הובאה בפני בית המשפט העליון עתירה ממנה משתמע בצורה זו או אחרת כי בית המשפט ייצור מוסד של נישואים אזרחיים, סירב בית המשפט לעשות כן, וקבע כי זהו עניינו של המחוקק[32][33][34]. במקרה בו ביקש אדם להכריז עליו כ"חסר אמונה דתית", על מנת שבית המשפט יוכל להכיר בנישואיו "על פי המשפט המקובל", דחה בית המשפט את טענתו[35]. בפעמים היחידות שבהן התערב בג"ץ, וקבע כי יש להכיר בטקס נישואים פרטי שנערך בין כהן לגרושה, נעשה הדבר תוך הסתמכות על הכלל הדתי שקובע כי נישואים אלו אסורים מלכתחילה אך תקפים[36]. המשפטן אריאל רוזן-צבי ראה בהימנעות זו תופעה חיובית, שכן לשיטתו, על בית המשפט להימנע מהכרעה במאבקים אידאולוגים, ולא לפגוע בשלד המרכזי של הדין הדתי שנקבע על ידי המחוקק כהסדר מחייב[37].
עם הזמן התפתחו מספר מוסדות חלופיים שבאו לאפשר לאנשים הנמנעים מחתונה רבנית, או שאינם כשירים להינשא ברבנות, מעמד של זוג נשוי או מעמד דומה לו. החתונה בחוץ לארץ, ובמיוחד בקפריסין ובפראג, הפכה לפתרון זמין ונוח לישראלים רבים. כן גילו עורכי הדין כי בפרגוואי אין כל צורך בנוכחות במדינה או בזיקה כלשהי אליה על מנת להינשא בה כדין, ו"נישואי פרגוואי" או "נישואים באמצעות הדואר" הפכו אף הם לטקס מוכר. ממחקר שנערך בנושא[38] עולה כי בשנת 2000 נישאו מחוץ לישראל כ-8,100 ישראלים, המהווים כ-9.5% מכלל הישראלים שנישאו באותה שנה. 41% מהישראלים שנישאו מחוץ לישראל באותה שנה עשו זאת בקפריסין, והאחרים בחבר המדינות, בארצות הברית ובמדינות אחרות. חלק קטן מאותם ישראלים נישאו לבני זוג שאינם ישראלים, או כאלה הגרים בישראל אבל אינם רשומים במרשם האוכלוסין. כ-42% מהישראלים שנישאו מחוץ לישראל בשנת 2000 היו העולים מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים (פי 6 ממשקלם בקרב היהודים הנישאים בישראל). שליש מהם אינם מסווגים לפי דת על פי הגדרת משרד הפנים, ולכן נבצר מהם (ומבני זוגם היהודים, במקרה שישנם) להינשא בתחומי ישראל. למעלה מ-1,200 יהודים ילידי ישראל ויהודיות ילידות ישראל נישאו זה לזה מחוץ לישראל בשנת 2000, ולפחות חלקם עשו זאת מתוך בחירה. על אף שמרבית היהודים הנישאים מחוץ לישראל הם רווקים, ישנה נטייה חזקה יותר של גרושים להינשא מחוץ לישראל. גילם של הנישאים מחוץ לישראל גבוה יותר מזה של אלה הנישאים בישראל.
מעמד הידוע בציבור התפתח אף הוא לכלל מוסד רחב, המעניק למחזיקים בו מגוון זכויות בירושה, גמלה, הגנת הדייר וכיוצא בזה. מוסד הידועים בציבור בישראל הוא מהמפותחים בעולם, ובפועל מעניק לבני הזוג את אותן הזכויות כמו לבני זוג נשואים[39] ומטיל עליהם את אותן החובות[40]. ישנם מספר תחומים בהם כן ניתנות זכויות לנשואים שאינן ניתנות לידועים בציבור. כך, למשל, סעיף 39(ב) לחוק שירות ביטחון [נוסח משולב] תשמ"ו-1986 קובע פטור משירות צבאי לנשים נשואות; אין פטור דומה לידועות בציבור. בנוסף לכך, בעוד שאדם נשוי אינו צריך להוכיח ולהתדיין על היותו נשוי, ידוע בציבור חייב להתדיין באופן פרטני עם רשויות רבות כדי לקבל את זכויות הנשואים.
מתוך המתח המובנה שבין מערכת המשפט הישראלית הכללית, ובראשה בית המשפט העליון, ובין מערכת בתי הדין הרבניים, שכלל הציבור היהודי בישראל, גם זה שאינו שומר מצוות, הוכפף אליה בענייני נישואים וגירושים, נחקקו חוקים שבאו לנסות ולהתאים את המערכת הרבנית לנורמות מקובלות של שוויון האישה. החשוב ביניהם הוא חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, שהביא לפסילת נורמות רבות המפלות נשים שהיו נהוגות בבתי דין דתיים, מוסלמים ויהודים כאחד. עם זאת חוק זה קובע במפורש שאין הוא פוגע בדיני איסור והיתר בענייני נישואים וגירושים.
המשפטנית פרנסס רדאי סבורה כי המדובר בניסיונות ל"עקיפת החוק בדרך חוקית", וכי הכורח של אזרח לפנות למדינה זרה על מנת להינשא הופכים את הדרכים החלופיות לפחותות ערך. לטענתה "עצם קיום אלטרנטיבות שוליות אלו מצביע נכוחה על חוסר הכבוד כלפי ערכים חילוניים שמפגינה המערכת המשפטית בישראל"[41]. בשנים האחרונות התפתחה תופעה של "טקסי נישואים חילוניים". טקסים אלו כשלעצמם אינם מקנים מעמד של זוג נשוי, אלא באים כתוספת לאקט החוקי - נישואים כדת משה וישראל או נישואי חוץ לארץ - אך הם מעניקים ממד אזרחי חילוני לטקס הנישואים, ממד שנעדר ממנו בטקס המקובל על פי הדת. עם עורכי טקסים אלו נמנים אברי גלעד ויאיר לפיד.
עוד בשנת 1951 קבע בית המשפט העליון, בדונו בעניין סקורניק, כי גם נישואים מחוץ לישראל, שנערכו בידי בית דין רבני כדת משה וישראל, מוכרים כנישואים בישראל[44]. כן נפסק כי אם לא היה אחד מבני הזוג תושב או אזרח מדינת ישראל בעת הנישואים, והמדינה שבה נערכו הנישואים הכירה בתוקף הנישואים, הרי שעל פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי יש להכיר בתוקף הנישואים. בשנת 1963 קבע בית המשפט העליון, בדונו בעניין פונק-שלזינגר, כי על פקיד הרישום במשרד הפנים לרשום כנשואים בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים בחוץ לארץ, גם אם בעת הנישואים היו אזרחי מדינת ישראל[45]. פסיקה זו פורשה באופן טכני וצר, כרישום לצרכים סטטיסטיים בלבד, שאינו מקנה מעמד אישי של נישואים, שכן אין ברישום כשלעצמו כדי להעיד על תוקפם המהותי של נישואים, והוא מתבצע רק כיוון שהתעודה הזרה המוצגת נחזית לתקפה, ולא מובאות ראיות לסתרה. על כן, השאלה המהותית, דהיינו תוקפם המהותי של נישואים אזרחיים שבוצעו מחוץ לישראל, המשיכה להוות נושא מחלוקת קשה בין מלומדי משפט ואף שופטים. עם זאת, חרף המחלוקת התאורטית בנושא, פסק הדין בעניין פונק שלזינגר, למרות ניסוחו הטכני לכאורה, מאפשר באופן מהותי לנישאים בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל ליהנות ממגוון זכויות אזרחיות הניתנות להם על ידי הרשויות המנהליות בעקבות הרישום במרשם, בלא שהן טורחות לבדוק את טיב הרישום.
בנושא זה חלה התפתחות בפסיקות אחרונות שניתנו על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק: ראשית, בפסק דין שעסק בבני זוג מעורבים (כלומר מדתות שונות) קבע ברק שלפחות לעניין חוק הירושה יש להכיר בהם כנשואים. נוסף על כך, בפסק דין שניתן בנובמבר 2006[46] קבע ברק כי ההכרה בתוקפם של נישואים אזרחיים שנערכו מחוץ לישראל היא גם מבחינת הצורה וגם מבחינת המהות (הדין העברי), וזאת בעקבות פסיקה של בית הדין הרבני הגדול במקרה זה עצמו, שקבעה כי די בכך שנישואים אזרחיים נערכו מחוץ לישראל, על מנת שבית הדין לא יכיר בזכותם של הנישאים בהם להינשא לאחר, שכן המדובר ב"נישואי בני נוח". בפסק דינו קבע ברק כי לבית הדין הרבני הסמכות להתיר נישואים אלו. הכרה זו נדרשת, לדעת ברק, נוכח ההכרה של המשפט הבינלאומי במעמדה של הזכות לנישואים ולחיי משפחה[47]. היוצא מכך הוא שעל אף שמבחינה פורמלית מדינת ישראל מכירה בתעודה הזרה רק לצורך רישום, ואינה מכירה באופן מהותי בנישואין, בפועל בתי משפט מתייחסים לנישואין מחוץ לישראל באותו האופן שבו הם מתייחסים לנישואין בישראל, ולא מתעוררים קשיים מיוחדים לבני הזוג בשל הנישואין מחוץ לישראל. כך, נקבע שנישואין תקפים מחוץ לישראל הם נישואים רלוונטיים לצורך ירושה, חלוקת רכוש, מזונות, ביטוח לאומי וכדומה אף אם הנישואין לא היו אפשריים בישראל[48][3].
נישואין מחוץ לישראל מהווים כיום את החלופה המרכזית למיסוד קשר הנישואין בישראל, לאלו שאינם יכולים או שאינם מעוניינים להינשא תחת סמכות בית הדין הדתי. מדינת ישראל מכירה לצורך רישום בתעודות נישואין תקפות מחוץ לישראל, לרבות נישואים של בני אותו המין או נישואין אחרים שלא ניתן לבצעם בישראל[49]. עבור זוגות הטרוסקסואלים ישנן אפשרויות רבות להינשא מחוץ לישראל, ללא צורך באזרחות זרה, ובכלל זאת האפשרות הנפוצה של נישואין היא בקפריסין. עבור זוגות בני אותו המין ישנו הכרח להתחתן במדינות המאפשרות לזוגות זרים נישואין וכן מאפשרות לזוגות בני אותו המין נישואין. היעדים הנפוצים לחתונות של בני זוג בני אותו המין הם קנדה וארצות הברית. לאחר עריכת טקס הנישואין, ניתן לרשום את הנישואין בישראל. הליך הרישום משתנה ממדינה למדינה, ותלוי בהסכם שבין ישראל והמדינה הזרה בנוגע להכרה בתעודות רשמיות זרות[50].
במקרה של גבר ואישה יהודים שהתחתנו בנישואין אזרחיים מחוץ לישראל, אם הם מחליטים להתגרש אז הם יצטרכו להסדיר את הליך הגירושים באמצעות הרבנות הראשית לישראל. אך בשונה מנישואים בישראל, גם אם הבעל מסרב לגט אז בני הזוג ישוחררו מקשר הנישואין האזרחיים ויקבלו תעודת גירושין, מכיוון שאין אפשרות ליצור מצב של עגינות עקב נישואין אזרחיים.
מוסד ברית הזוגיות נותן מענה לצרכים של זוגות בהם שני בני הזוג הם "חסרי דת". חסר דת, לצורך זה, הוא מי שאינו רשום במרשם האוכלוסין כיהודי, מוסלמי, דרוזי או נוצרי. על פי החוק, מרגע שמוגשת בקשה לרישום ברית זוגיות, מועברת הודעה לראשי כלל בתי הדין הדתיים בישראל, אשר מוסמכים לאסור על רישום ברית הזוגיות אם אחד מבני הזוג הוא בן דתם או ישנו ספק בדבר השתייכותו לקהילה הדתית עליה אמון בית הדין[51]. בנוסף, מוסד זה פתוח אך ורק בפני זוג חסרי דת שהם איש ואישה[52]. אף שבעבר בתי משפט הכירו בכך שיש לפרש את המושג "איש ואישה" כחל גם על בני זוג בני אותו המין[53], סוגיה זו טרם התעוררה בהקשר של חוק ברית הזוגיות. כניסה לברית הזוגיות דורשת פעולה אקטיבית של בני הזוג. מי שרישומו יהודי לא יוכל להיכנס בברית הזוגיות גם אם הוא אינו מוכר כיהודי לצורך נישואין על ידי הממסד הרבני בישראל.[3] על מנת להירשם כחסר דת יש לקבל פסק דין הצהרתי הקובע כי העותר חסר דת.[54]
מוסד הידועים בציבור פתוח בפני כל זוג, לרבות בני זוג בני אותו המין. בשונה מנישואין או ברית הזוגיות, כניסה לסטטוס של "ידועים בציבור" אינה מחייבת פעולה אקטיבית של בני הזוג, ודי בקיום חיים זוגיים משותפים. בהקשר זה, השאלה האם זוג הוא "ידוע בציבור" או לא מורכבת, ותלויה לא פעם בהקשר שבו היא מתעוררת (כך לדוגמה יטו להכיר ביתר קלות בטענת משותפת של זוג על היותם ידועים בציבור מאשר במקום בו אחד מבני הזוג טוען זאת והאחר מתנגד לכך). ככלל, המבחן לזיהוי ידועים בציבור הוא כפול – קיום חיי אישות וקיום חיים משותפים. מבחן זה הוא מבחן גמיש, תלוי נסיבות ותלוי הקשר ולעיתים בית המשפט יכיר בידועים בציבור אף אם אינם עומדים בתנאים אלו (למשל, אם לא התקיים משק בית משותף בשל היות בני הזוג בארון, נוכח מאפייני העבודה של בני הזוג וכדומה)[55]. כיום קיימת גם האפשרות להוצאת תעודת זוגיות, המעניקה את כלל ההטבות מטעם המדינה שמקבלים זוגות נשואים אחרים[3].
מוסד הידועים בציבור בישראל הוא מהמפותחים בעולם, ובפועל מעניק לבני הזוג את אותן הזכויות כמו לבני זוג נשואים[56] ומטיל עליהם את אותן החובות[57]. גם בני זוג בני אותו המין זוכים לזכויות זהות. ישנם מספר תחומים נקודתיים בהם קיימת הבחנה ממשית בין בני זוג ידועים בציבור לבין זוגות נשואים. התחום המרכזי בו ישנה הבחנה על בסיס סטטוס הוא איחוד משפחות והגירה. בן זוג הנשוי לישראלי זכאי לעבור הליך התאזרחות בן חמש שנים, בעוד שבן זוג ידוע בציבור של ישראלי יכול לעבור רק הליך של הפיכה לתושב קבע הנמשך שבע שנים. יצוין כי בימים אלו תלויה ועומדת עתירה בבית המשפט נגד האפליה המגולמת בנוהל זה. לצד זאת, לסטטוס הנישואין השלכות גם בתחום האימוץ, וניתנת העדפה לזוגות נשואים. יצוין בהקשר זה כי זוגיות של בני זוג בני אותו המין אינה מוכרת כלל לצורכי אימוץ, והם יכולים לאמץ כמאמצים יחידים בלבד[58]. בפועל, עד כה אומץ אדם אחד בלבד על ידי בני זוג בני אותו המין, ללא זיקה גנטית לאחד מההורים המאמצים, והוא אומץ כבגיר ועל בסיס רצונו שלו[59][3].
אף שבאופן עקרוני אמורים בני זוג ידועים בציבור לזכות לאותן הטבות ואפשרויות כמו בני זוג נשואים, פעמים רבות הדרישה הבירוקרטית להוכחת הזוגיות גבוהה בהרבה ממקום בו מדובר בבני זוג שאינם נשואים. בהקשר זה, בית המשפט העליון הכיר בכנות הקשר של ידועים בציבור אף במסגרות דוגמת מערכת יחסים פתוחה[60], אך בפועל בני זוג ידועים בציבור נתקלים פעמים רבות באי אמון בכנות הקשר ביניהם מקור בו הקשר אינו נאמן לדפוסים הטרונורמטיביים מקובלים[3].
מוסד הידועים בציבור מעורר לעיתים בעיות ליברליות, שכן בתי המשפט מחילים לעיתים את מחויבות הנישואים גם על אנשים שלא נישאו משום שלא רצו לקחת על עצמם מחויבות זו[61].
במדינת ישראל, הדרך היחידה להינשא באופן שיוכר על ידי המדינה היא על ידי קיום טקס דתי המוכר על ידי הערכאה הדתית הרלוונטית (במקרה של יהודים – הרבנות הראשית). קיום טקס חתונה אזרחי, הנפקת תעודת זוגיות, חתימה על הסכם זוגיות וכדומה, כולם יכולים לשמש ראיות משמעותיות ביותר להוכחת היות בני הזוג "ידועים בציבור". עם זאת, טקסים אלו אינם מקנים מעמד של נשואים[3].
סיום נישואין כולל שני רכיבים מרכזיים – שינוי סטטוס מנשוי לגרוש, והסדרת העניינים הנלווים לגירושין בהם רכוש ומשמרות. היחס לשני הרכיבים בדין הישראלי שונה.
בכל הנוגע לשינוי הסטטוס, הסמכות הבלעדית לדון בבקשה לגירושין נתונה לבית הדין הדתי עבור כל אדם נשוי שאינו חסר דת, וכל זמן ששני בני הזוג משתייכים לאותה הדת. המשמעות היא שגם מי שנישא מחוץ לישראל יחויב בסיום הנישואין על ידי הערכאה הדתית. עבור זוגות אשר נישאו מחוץ לישראל או בכל דרך אחרת, ואשר אינם בני אותה הדת, או שאין ערכאה דתית המכירה בנישואיהם ומוסמכת לסיימם, ניתן לקיים הליך של התרת נישואין[62]. אם אחד מבני הזוג משתייך לקהילה דתית מוכרת בישראל, נדרש על מנת לבצע את הליך התרת הנישואין היתר של ערכאת השיפוט הדתית הרלוונטית, המצהיר כי על פי הדת אין צורך בביצוע גירושין דתיים[63]. במקרה בו הנישואין תקפים לפי הדת של אחד מבני הזוג, ההליך יוגש לנשיא בית המשפט העליון אשר יקבע את הערכאה המתאימה להתרת הנישואין. כך לדוגמה, נקבע כי בני זוג נשואים בני אותו המין יהיו רשאים לסיים את נישואיהם בדרך של התרת נישואין אף אם שניהם יהודים, מאחר שאין לנישואין תוקף על פי הדת[64]. הליך של התרת נישואין מתקיים בפני בית המשפט לענייני משפחה. זוגות אשר נכנסו בברית הזוגיות יכולים להגיש בקשה משותפת למחיקה ממרשם ברית הזוגיות ואם אין הסכמה בין בני הזוג לעניין שינוי הסטטוס, יכול כל צד לפנות לבית המשפט על מנת שיורה על מחיקת הזוגיות מהמרשם.
שאלת ההכרה בגירושין שנערכו מחוץ לישראל היא מורכבת ביותר ותלויה בנסיבות. ככלל, אם מדובר בזוג אשר היה רשאי בארץ לקיים הליך של התרת נישואין יוכר פסק הדין הזר המורה על הגירושין בהתאם לכללי הכיבוד ההדדי בין המדינות. כאשר מדובר בזוג שהסמכות לגירושיו נתונה בארץ לערכאה הדתית, על הערכאה הדתית בישראל להכיר בגירושין שנערכו מחוץ לישראל לצורך הכרה בגירושין בארץ ומתן אפשרות לנישואין מחדש. השאלה האם ניתן לשנות את הרישום בישראל על בסיס תעודת גירושין מחוץ לישראל אינה ברורה. נראה כי במקום בו הגירושין בוצעו לפני הקניית המעמד בישראל ירשמו הגירושין על פי מסמכי הזהות של העולה החדש. בשונה מכך, ספק אם אדם שכבר רשום כנשוי בישראל יכול לשנות את המרשם על בסיס תעודת גירושין מחוץ לישראל[65][3].
לצד הגירושין עצמם, ניתן לקיים הליך שעניינו חלוקת רכוש, קביעת משמורת על ילדים והסדרי ראייה, מזונות וכדומה. הליכים אלו יכולים להתקיים בפני הערכאה הדתית או בפני הערכאה הכללית (בית המשפט לענייני משפחה). אם המחלוקת התעוררה במקביל לגירושין, ההכרעה איזו ערכאה תדון בהסדרים האמורים נקבעת על פי השאלה לאיזו ערכאה פנו קודם. מנגנון זה מוכר כ"מרוץ הסמכויות", שבמסגרתו בני זוג מבקשים להביא את עניינם בפני הערכאה הנוחה להם. מרגע שאחת מערכאות השיפוט קנתה סמכות לדון בנושא, יימשך הדיון בפניה בלבד. בהקשר זה, לא די באישור הסכם גירושין על מנת להקנות סמכות לערכאה הדתית, והסמכות נקנית רק עם הערכאה הדתית דנה ופסקה בסוגיה שבמחלוקת[66]. אם המחלוקת לא התעוררה תוך כדי הגירושין, הסמכות היא לבית המשפט לענייני משפחה בלבד, אלא אם הסכימו שני בני הזוג על קיום הדיון בפני הערכאה הדתית. בהקשר זה יודגש כי בני הזוג יכולים להסכים להתדיין בפני הערכאה הדתית רק אם ממילא לערכאה הדתית יכולה להיות סמכות בעניינם. למשל, בני זוג בני דתות שונות אינם יכולים להסכים לדון בעניינם בפני הערכאה הדתית, והערכאה הדתית לא רשאית לדון במחלוקות רכוש, מזונות ומשמורת בין בני הזוג. עוד יודגש כי כיום, על מנת למנוע את ניצול הגט על מנת לסחוט את האישה במישור הממוני, רשאית אישה להביא לפירוק השיתוף הממוני אף בטרם הוגשה בקשה לגט או בטרם אושר הגט[67]. בהמשך לאמור, באופן עקרוני הדין שחל על הסכסוך הוא הדין הכללי, ולא הדין הדתי, גם אם הדיון עצמו מתקיים בפני ערכאה דתית[68]. בפועל, נוכח שיקול הדעת הרחב של בית המשפט, פעמים רבות הדיון בפני הערכאה הדתית יתבסס על נורמות השאובות מהמשפט הדתי, ולא על בסיס הדין הכללי. שאלה מרכזית שטרם הוכרעה היא האם ניתן בהסכם טרום נישואין לקבוע מראש שלבית הדין הדתי לא תהיה סמכות בכל הנושא להסדרים הנלווים לגירושין. בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זו פעמיים והביע את דעתו כי ניתן לקבוע בהסכם בכל מועד לפני הגירושין כי לבית הדין הדתי לא תהיה סמכות לדון בעניינים הנלווים לגירושין[69]. עם זאת, טרם התקבלה הכרעה סופית בנושא, ואין הלכה מחייבת. בפועל, זוגות רבים מוסיפים היום סעיף בהסכם טרום נישואין אשר קובע כי כל סכסוך הנלווה לגירושין ידון בפני הערכאה הכללית ולא בפני הערכאה הדתית. ידועים בציבור, בין אם קיימו טקס בישראל או מחוצה לה ובין אם לאו, שלא נרשמו כנשואים, חייבים לקיים באופן פורמלי הליך של גירושין על מנת להיות מסוגלים להתחתן מחדש. בפועל, אין לבתי הדין הדתיים יכולת לדעת על קיומם של היחסים בין בני הזוג, ולמעט אם בני הזוג מבקשים להתחתן פעם שנייה במסגרת הממסד הדתי, הצורך בגירושין דתיים לידועים בציבור אינו מתעורר[3].
שינוי סטטוס מנשוי לגרוש אפשרי רק באמצעות הערכאה הדתית. אם אין לערכאה הדתית סמכות ביחס לבני הזוג ניתן לבצע הליך של התרת נישואין או פירוק של ברית הזוגיות. עניינים הנלווים לגירושין ידונו בפני הערכאה הדתית אם הם צורפו לתביעת הגט ולא התקיים דיון קודם לכן בערכאה הכללית. אם לא צורפו העניינים הנלווים לגירושין לתביעת הגט, ידונו הם בפני הערכאה הכללית, למעט אם הסכימו בני הזוג לקיים את הדיון בפני הערכאה הדתית[3].
אחוז הגירושין בישראל הוכפל מאז שנות ה-70, אך עדיין נמוך משמעותית מאחוז הגירושין בעולם המערבי. שיעור הזוגות החיים בישראל ללא נישואין עומד על כ-4.7% מהזוגות, וזהו שיעור נמוך משמעותית לעומת הממוצע בעולם המערבי. גם מספר הילדים שנולדו בישראל ללא נישואין עומד על כ-5.8%, והוא נמוך משמעותית מהממוצע בעולם המערבי - כגון ארצות הברית בה מספרם עומד על כ-40%[70][71].
שני ליטמן, האם ייתכנו נישואים דתיים מבלי שהאשה תהפוך לקניין?, באתר הארץ, 17 ביולי 2013 שחר קדרון, אומרי ההן ושוברי הכוס | למה כל כך הרבה ישראלים מתחתנים?, באתר הארץ, 31 במאי 2015Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
