Loading AI tools
מלחמת גרילה, שהתנהלה בפדרציית מלאיה בין השנים 1948–1960 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצב החירום המלאי (באנגלית: Malayan Emergency, במלאית: Darurat Malaya) היה מלחמת גרילה, שהתנהלה בפדרציית מלאיה בין השנים 1948–1960. העימות התנהל בין הכוחות המזוינים של חבר העמים הבריטי לבין הלוחמים למען העצמאות של צבא השחרור הלאומי המלאי (Malayan National Liberation Army) - MNLA, שהיה הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המלאית (Malayan Communist Party) - MCP. המלחמה ניטשה על רקע הניסיונות של הכוחות הקומוניסטים להשיג עצמאות למלאיה מהאימפריה הבריטית ולמסד כלכלה סוציאליסטית. הלחימה התרחשה הן במהלך התקופה הקולוניאלית והן לאחר קבלת העצמאות ב-1957. אף על פי שהיא כונתה על ידי הרשויות הקולוניאליות "מצב החירום", ה-MNLA כינה אותה "מלחמת השחרור הלאומית האנטי-בריטית". העימות כונה על ידי הבריטים "מצב חירום" משיקולי ביטוח, שכן, חברות הביטוח שבסיסם היה בלונדון לא היו משלמות על תביעות שהתבססו על מצבים של מלחמת אזרחים.[1]
 | |||||||||||||||||||||
| מפציץ אברו לינקולן של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי מטיל פצצות של 500 ליברות על מורדים קומוניסטים בג'ונגלים של מלאיה, 1950 לערך. | |||||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הקרה ותהליך הדה-קולוניזציה של אסיה | |||||||||||||||||||||
| תאריכים | 16 ביוני 1948 – 12 ביולי 1960 (12 שנים) | ||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי |
Communist insurgency in Malaysia  | ||||||||||||||||||||
| מקום | פדרציית מלאיה | ||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון חבר העמים הבריטי | ||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | עצמאות פדרציית מלאיה ב-31 באוגוסט 1957 | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
|
5,000 אזרחים הרוגים | |||||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||||
ביוני 1948 הכריזה הממשלה הקולוניאלית של מלאיה על מצב חירום במושבה לאחר תקרית בה נרצחו שלושה אירופאים בהתקפה שנערכה על מטע גומי.[1] בהנהגתו של צ'ין פנג (אנ'), התארגנו הפעילים הקומוניסטים מחדש בג'ונגלים של מלאיה והקימו את ה-MNLA כדי לנהל מלחמת גרילה נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי. רבים מלוחמי ה-MNLA שלחמו נגד הקולוניאליזם הבריטי, היו חברים לשעבר של "הצבא העממי המלאי האנטי-יפני" (אנ'), שאומן ומומן שנים קודם לכן על ידי הבריטים כדי להילחם נגד הצבא הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה. רוב התמיכה למורדים הקומוניסטים הגיעה מהאוכלוסייה המלאית-סינית, שרובה חיה בתנאי עוני, הייתה נתונה לאפליה גזעית ונמנעה מהם זכות הבחירה. התנגדותם של הקומוניסטים לאפליית נשים אפשרה לנשים רבות להצטרף לשורות ה-MNLA ולרשת התמיכה האזרחית שלו, שנקראה "מין יואן". עם זאת, לאור ציפיותיהם של הילידים מהקבוצה האתנית אורנג אסלי (אנ'), לא עלה בידי ה-MNLA לגייס תמיכה משמעותית מכל קבוצה אתנית שהיא למעט המלאים-סינים, זאת בשל הזיקה בין הקומוניזם לבין סין ובשל המתחים הגזעיים ארוכי הימים במלאיה.
לאחר שה-MNLA הקים שורה של בסיסים בג'ונגלים, הם החלו לנהל פשיטות על בסיסי המשטרה הקולוניאלית הבריטית ועל מתקנים צבאיים. מכרות בדיל ומטעי גומי היו גם הם מטרה תכופה למעשי החבלה של הקומוניסטים בניסיונם להפוך את עלות הכיבוש הקולוניאלי של מלאיה לגבוה מדי עבור הבריטים. ההתנסות הצבאית של הבריטים במהלך מצב החירום הניחה את הבסיס לפעולות העתידיות נגד המורדים, שהמפורסמת מביניהן הייתה מלחמת וייטנאם, בה ניסו הכוחות המזוינים של ארצות הברית (לרוב ללא הצלחה) לעשות שימוש באסטרטגיות שהבריטים עשו בהן שימוש במלאיה. הפעולות הטקטיות של כוחות חבר העמים הבריטי הניחו את היסוד לשיטה של "חפש והשמד" (אנ') שעשתה שימוש נרחב באייג'נט אורנג' והרחיבה את השימוש במונח Hearts and Minds. דגש רב ניתן ליחידות לתגובה מהירה, שנתנו מענה מיידי למתקפות כוחות הגרילה ולהקמתם של כוחות עזר מקומיים.
במסגרת מה שכונה "תוכנית בריגס", הקימו הבריטים מערכת של 400 מחנות כליאה שכונו "כפרים חדשים" (אנ') כדי לכלוא בהם יותר מ-400,000 אזרחים, רובם סינים, אך גם הודים ואף אנשי האורנג אסלי, בניסיון להפריד את לוחמי ה-MNLA מהאוכלוסייה האזרחית. לאחר מכן ניסו הבריטים להרעיב את לוחמי הגרילה הקומוניסטים על ידי ניהול מערכה למניעת מזון באמצעות הנהגת קיצוב במזון לאוכלוסייה האזרחית, חיסול משק החי ושימוש בקוטלי עשבים כימיים כדי להשמיד אזורים חקלאיים. הניסיונות המוקדמים להביס את הקומוניסטים כללו את הוצאתם להורג של כפריים בלתי חמושים, כשהמקרה הידוע ביותר היה "הטבח בטאנג קאלי" (אנ'), שלעיתים מכונה "טבח מי ליי הבריטי".
אף על פי שמצב החירום הסתיים ב-1960, חידשו הקומוניסטים בהנהגתו של צ'ין פנג את המרידה כנגד ממשלת מלזיה ב-1967. השלב השני של המרד (אנ') נמשך עד 1989.
כלכלתה של מלאיה נשענה על ייצוא של בדיל וגומי, ולפיכך היא הייתה נתונה לשינויים בשוק העולמי. כאשר השתלטו הבריטים על הכלכלה המלאית, הם הטילו מיסים על סחורות מלאיות שהשפיעו על התעשיות המסורתיות. מהלך זה הוביל לעוני של העם המלאי. סינים רבים מצאו תעסוקה במכרות הבדיל או בתחומי סחר חומרי הגלם. מצב זה הסלים את המתיחות הבין-גזעית לאחר שהמלאים הבינו שהסינים תפשו את מקומות העבודה שלהם בתחומים מסוימים ומציאת מקום עבודה הפכה למשימה קשה יותר. מצב זה אילץ מלאים רבים לפנות לעבודה בתעשיית הגומי, שהייתה תלויה מאוד במחירים העולמיים המשתנים.
המתיחות על רקע כלכלי התגברה במהלך מלחמת העולם השנייה. הכיבוש היפני של מלאיה החל ב-1941 ומנקודת זמן זו והלאה הייצוא של מוצרי היסוד היה מוגבל לכמויות קטנות יחסית שנדרשו עבור הכלכלה היפנית. מצב דברים זה גרם לנטישת שטחים רחבים של מטעי גומי ולסגירתם של מכרות בדיל רבים. סגירת המכרות נגרמה בשל מחסור לחלקי חילוף למכונות. ייבוא האורז, שמהווה חלק משמעותי בתפריט המלאי, הצטמצם במהירות בשל תנועת הסחר שהוגבלה וכך נאלצה האוכלוסייה להתמקד במאמציה להשגת מזון. רבים האמינו שעד מהרה ישובו הבריטים ו"יושיעו" אותם, ולפיכך הם לא עשו שום ניסיונות לרכוש מיומנויות בחקלאות שהיו חיוניות להישרדותם. מצב זה הוביל לרעב המוני שהתחולל במלאיה החל מ-1942.
תבוסתה של יפן בסוף מלחמת העולם השנייה הותירה את הכלכלה המלאית מנותצת. בין הבעיות שבפניהם היא ניצבה היו אבטלה, שכר נמוך והאמרת מחירי המזון. המפלגה הקומניסטית המלאית החלה לעשות שימוש בכלכלה המתמוטטת ככלי תעמולתי נגד הבריטים. הבריטים לא התייחסו לבעיות הכלכליות היסודיות שכעת היו גרועות יותר במלאיה יותר מאי פעם. אי-שקט תעשייתי התחולל ומספר רב של שביתות התקיימו בשנים 1946–1948. דוגמה אחת לאלו הייתה שביתה כללית של 24 שעות שהמפלגה הקומוניסטית ארגנה ב-29 בינואר 1946. באותה תקופה ניסה השלטון הבריטי לארגן את כלכלת מלאיה, שכן ההכנסות מבדיל ומגומי היו חשובות לבריטים כדי לשקם את כלכלתם שלהם בתקופה שלאחר המלחמה. היחס כלפי מפגינים היה קשוח, ונעשה שימוש במעצרים ובצווי גירוש. המפגינים מצידם היו תוקפניים יותר ויותר. בשנת 1947 לבדה, ארגנו הקומוניסטים כ-300 שביתות.
מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ניסו הרשויות הבריטיות להקים את האיחוד המלאי, מדינה בה כל האזרחים, מלאים, סינים והודים, יזכו לזכויות שוות. מהלך זה נדחה על ידי מלאים רבים ועל ידי שליטיהם של מדינות שונות שהיו מוגנות על ידי הבריטים. כתוצאה מכך נסוגו הבריטים מההצעה וסינים רבים ראו בכך בגידה לאחר שהקהילות שלהם נשאו בנטל המאבק בכיבוש היפני.
היריות הראשונות במצב החירום המלאי נורו בשעה 8:30 בבוקר 16 ביוני 1948, במשרד אחוזת אלפיל, 32 ק"מ ממזרח לעיירה סונאי סיפוט שבמדינת פרק. שלושה מנהלים אירופאים של המטע, ארתור ווקר, ג'ון אליסון, ואיאן כריסטיאן, נורו על ידי שלושה צעירים סינים. מתקפה מתוכננת זו הייתה אמורה גם להתבצע נגד אירופאי רביעי באחוזה הסמוכה. מתקפה זו כשלה שכן הקורבן המיועד לא הצליח להגיע לעבודתו בזמן בשל תקלה ברכב השטח שלו. לוחמי מחתרת נוספים נשלחו להורגו, אך עזבו את המקום לאחר שלא איתרו אותו.
יומיים לאחר מכן, ב-18 ביוני, הכריזו הבריטים על צעדי חירום, ראשית בפרק, כתגובה על התקרית בסונגאי סיפוט. צעדי חירום אלו נכנסו לתוקף ביולי בכל רחבי מלאיה. על פי צעדי חירום אלו, רבים מהאיגודים המקצועיים, המפלגה הקומוניסטית וארגוני שמאל נוספים, הוצאו מחוץ לחוק. למשטרה נתנה סמכות לעצור קומוניסטים ואת כל מי שנחשד בסיוע להם.
בהנהגתו של צ'ין פנג, נסוגו שארית הקומוניסטים המלאים לאזורים הכפריים והקימו את צבא השחרור הלאומי המלאי, אף על פי ששמם תורגם שלא כראוי כ"צבא השחרור של הגזעים המלאים" (Malayan Races Liberation Army - MRLA) או "צבא השחרור העממי המלאי" (Malayan People's Liberation Army - MPLA). פנג היה ותיק המחתרת האנטי-פשיסטית ואיש האיגודים המקצועיים, שלקח חלק חשוב בפעילות המחתרת נגד היפנים, ה-MPAJA במהלך מלחמת העולם השנייה. ה-MNLA החל את מלחמתו לעצמאות המלאית כאשר שם לעצמו למטרה את התעשיות של השלטון הקולוניאלי להפקת המשאבים הטבעיים, בעיקר מכרות הבדיל ומטעי הגומי, שהיו מקור ההכנסה העיקרי של שלטון הכיבוש הבריטי במלאיה. ה-MNLA תקף את התעשיות הללו מתוך תקווה לגרום לבריטים לפשיטת רגל ולזכות בעצמאות באמצעות הפיכת השהות של הבריטים במלאיה ליקרה מדי.
ה-MNLA היה בחלקו הקמה מחדש של הצבא העממי המלאי האנטי-יפני. ב-1942 סייעו להם הבריטים בחשאי ואימנו אותם בשימוש בחומרי נפץ, בכלי נשק ובמכשירי רדיו. כשפורק הצבא העממי המלאי האנטי-יפני בדצמבר 1945, החזירו אנשיו באופן רשמי את כלי הנשק לממשל הבריטי, אף על פי שרבים מהם החביאו בחשאי מאגרי נשק במקומות מסתור בג'ונגלים. לאלו שהסכימו להתפרק מנשקם הוענקו תמריצים כספיים. כ-4,000 מתוכם דחו את המענקים הללו וירדו אל המחתרת.[2]
ה-MNLA עשה בדרך כלל שימוש בטקטיקות של לוחמת גרילה, חבלה במתקנים, תקיפת מטעי גומי והריסת דרכי התחבורה והתשתיות. התמיכה ב-MNLA התבססה בעיקר על כ-500,000 איש מתוך 3.12 מיליון הסינים שחיו אז במלאיה. היחס לסינים אלו היה כאל "פולשים", ורובם חיו כחקלאים בשולי הג'ונגלים, שם היה הבסיס העיקרי של ה-MNLA. מצב דברים זה אפשר ל-MNLA להצטייד במזון והסינים היו למקור למצטרפים חדשים אליהם.[3] לעומת זאת, המלאים האתניים תמכו בהם במספרים נמוכים יותר. ה-MNLA השיג תמיכה מהסינים בשל העובדה שנשללה מהם זכות הבחירה, הם לא היו בעלי קרקעות, ובדרך כלל הם חיו חיי עוני.[4] רשת האספקה של ה-MNLA נקראה "מין יואן" (Min Yuen, "ארגון המונים"). הייתה להם רשת של קשרים בתוך האוכלוסייה הכללית. לצד אספקת חומרי גלם, בעיקר מזון, היה ארגון זה חשוב ל-MNLA כמקור למודיעין.
הבסיסים והמחבואים של ה-MNLA שכנו באזורי הבלתי נגישים של הג'ונגל הטרופי עם תשתיות מוגבלות. רוב אנשי המחתרת היו סינים, אם כי היו כמה מלאים, אינדונזים והודים בקרב חבריה. ה-MNLA התארגן לרגימנטים, אם כי לאלו לא היה מנגנון קבוע וכל אחד מהם איחד את כל הכוחות שפעלו באזור מסוים. ברגימנטים היו גופים פוליטיים, קומיסרים, מדריכים ושירות חשאי. בעת שהותם בבסיסים שמעו הלוחמים שיעורים במרקסיזם-לניניזם וכתבו עלונים שהופצו בקרב האוכלוסייה האזרחית.[5] ה-MNLA הוציא גם הנחיה לאנשיו שעליהם לקבל רשות לכל קשר רומנטי בו היו מעורבות נשים מהאוכלוסייה האזרחית.
בשלבים הראשונים של מצב החירום שאפו לוחמי הגרילה למסד שליטה "בשטחים המשוחררים" שמהם הם מיגרו את כוחות הממשלה, אך לא נחלו הצלחה בכך.
בחודשים הראשונים של מצב החירום, שררו תוהו ובהו וניהול לקוי של המשבר בממשלה. בחזית הצבאית, לא ידעו הכוחות הצבאיים כיצד להילחם באויב שנע באופן חופשי בג'ונגלים ונהנה מתמיכתה של האוכלוסייה הסינית הכפרית. בעלי חוות ומכרות בריטים, שספגו את המתקפות הקומוניסטיות, החלו לדבר על חוסר היכולת של הממשלה ועל כך שהם נבגדו על ידי הווייטהול. האסטרטגיה הראשונית של הממשלה הייתה בעיקר לשמור על נכסים כלכליים בעלי חשיבות, כמו המכרות והמטעים. בהמשך, באפריל 1950, נקרא הרולד בריגס, שבתפקידו האחרון היה המפקד הצבאי של בורמה, לשמש כמפקד המבצעים במלאיה. העיקרון המרכזי של תוכניתו של בריגס הייתה שהדרך הטובה ביותר לדכא מרד כמו זה שמולו התמודדה הממשלה, הייתה לנתק את המורדים ממקור תמיכתם באוכלוסייה. תוכנית בריגס גם זיהתה את אופיו העוין של הג'ונגל המלאי. חלק חשוב באסטרטגיה היה לשים למטרה את אספקת המזון של ה-MNLA, שבריגס זיהה שהגיעה משלושה מקורות עיקריים: בסיסי ה-MNLA בג'ונגלים שבהם בוראו יערות לצורכי גידולים לאספקת מזון, שבטי ילידים שסיפקו ל-MNLA מזון שלוקט בג'ונגלים, ותומכי ה-MNLA בקהילות שתפסו קרקעות בשולי הג'ונגלים.[3]
תוכנית בריגס הייתה רבת פנים, ובמסגרתה היה היבט אחד שזכה לפרסום: עקירה כפויה ממקומות מגוריהם של כ-500,000 כפריים מלאים, כולל כ-400,000 סינים, מהיישובים בהם הם התגוררו בשולי הג'ונגלים למחנות מאובטחים שנקראו "כפרים חדשים" (אנ'). כפרים אלו היו ברוב המקרים כאלו שנבנו למטרתם באופן מיוחד והיו מוקפים בגדרות תיל, בעמדות משטרה ובאזורים מוצפים, ומטרתם הייתה לשמור את הכפריים בתוכם ואת המורדים מחוצה להם. בתחילת מצב החירום החזיקו הבריטים 13 גדודי חיל רגלים במלאיה, כולל שבעה גדודי גורקה, שלושה גדודים בריטים, שני גדודים של הרגימנט המלאי המלכותי ורגימנט של הארטילריה המלכותית שחייליו הועסקו כחיילי רגלים. סדר כוחות זה היה קטן מדי כדי להילחם במורדים באופן יעיל, ונדרשה הצבתם של גדודי רגלים נוספים במלאיה. הבריטים שיגרו כוחות מיחידות כמו חיל הנחתים המלכותי ורובאי המלך האפריקנים. מאמץ נוסף הייתה הקמתו מחדש של השירות האווירי המיוחד ב-1950 ככוח שהתמחה במשימות סיור, פשיטות וכלל יחידות לדיכוי מרידות.
מזכיר ההגנה הזמני של מלאיה, סר רוברט גריינג'ר קר תומפסון, שירת בצ'ינדיטים בבורמה במלחמת העולם השנייה. עיקר ניסיונו בלוחמה בג'ונגלים הוכח כרב ערך במהלך אותה תקופה, שכן עלה בידו למסד יחסים אפקטיביים בין הצבא לאזרחים והיה אחד מהאדריכלים העיקריים של הלוחמה נגד המורדים במלאיה.[6][7]
ב-6 באוקטובר 1951 נרצח הנציב העליון הבריטי במלאיה, סר הנרי גרני, ובדצמבר שלאחר מכן עזב בריגס. באותה עת שבה המפלגה השמרנית בבריטניה בראשותו של וינסטון צ'רצ'יל לשלטון. בינואר 1952 מונה גנרל ג'רלד טמפלר כנציב העליון הבריטי במלאיה. לזכותו ניתן לזקוף את הפיכת המצב לטובתם של הכוחות הבריטים. כמה מיחידות הצבא הבריטי החלו "מערכה בהשגת הלבבות והמוחות" (Winning hearts and minds), באמצעות מתן סיוע רפואי ומזון לאוכלוסייה המקומית. באותה עת הופעל לחץ על ה-MNLA באמצעות סיורים בג'ונגלים. לוחמי הגרילה נדחקו עמוק יותר לתוככי הג'ונגלים ונמנעה מהם גישה לאספקה. אנשי ה-MNLA לקחו לעצמם בכפייה מזון משבטי הסקאי (אנ') וכך הפכו אותם לאויביהם. רבים מלוחמי הגרילה שנפלו בשבי שינו את נאמנותם. לשם ההשוואה, אנשי ה-MNLA מעולם לא שחררו בריטים שנשבו על ידיהם בחיים.
במהלך השנתיים בהם שימש טמפלר כמפקד הצבאי של מלאיה, "נמחקו שני שלישים מכוחות הגרילה והם איבדו בערך כמחצית מכוחם, מספר התקריות ירד מ-500 לחודש לפחות מ-100 ושיעור אבדות כוחות הצבא והאזרחים ירד מ-200 לפחות מ-40".[8] לטענת היסטוריונים מהזרם השמרני טמפלר שינה את המצב ולצעדיו ולמדיניותו היו חלק חשוב בהצלחת הבריטים בפיקודו. היסטוריונים רוויזיוניסטים קראו תיגר על דעה זו ולעיתים קרובות הביעו את תמיכתם ברעיונותיו של הנרי פרסל, מומחה לענייני סין, שב-1954 טען שטמפלר בסך הכול המשיך מדיניות שהותוותה על ידי קודמיו.
בשיאו, מנה סדר הכוחות של הבריטים ושל שאר הכוחות מחבר העמים הבריטי 40,000 איש, מול כ-7,000 עד 8,000 לוחמי גרילה.
בכל דרגי הממשלה (ברמה הלאומית, ברמה המדינתית וברמה המחוזית) ניתן ליווי של ועדה של פקידי צבא, משטרה ומנהל אזרחי. אלה אפשרו לבצע הערכה והפצה של מידע מודיעיני מכל המקורות ולאפשר נקיטת צעדים נגד אנשי הגרילה. לדוגמה, בראש כל מועצת מלחמה של המדינות ישב שר בכיר, המפקד הכללי של המשטרה, המפקד הצבאי הבכיר, קצין מהמשמר הלאומי של המדינה, קצין מודיעין של המדינה, מזכיר בכיר ועד שישה מנהיגי קהילות נבחרים. נציגי המשטרה, הצבא והמשמר הלאומי והמזכיר היו חברים בתת-הוועדה למבצעים שהייתה אחראית למתן הנחיות ברמה יומיומית לפעולות החירום.
עד מהרה הבין הצבא הבריטי שסריקה מגושמת של שטחים על ידי כוחות גדולים היא בלתי יעילה.[9] תחת זאת, כיתות ומחלקות ביצעו סיורים והניחו מארבים, זאת על בסיס מידע מודיעיני (ממודיעים, מהאוכלוסייה השכנה ל-MNLA, סיורים אווריים וכו'). פעילות טיפוסית הייתה מבצע "נאסאו" שנוהל בביצות של מחוז קואלה לנגט:
לאחר מספר מעשי רצח הוצב גדוד בריטי באזור. השליטה על אספקת המזון הושגה באמצעות מערכת של קיצוב, שיירות, נקודות ביקורת וחיפושים. פלוגה אחת החלה לבצע פעולות בביצות ב-21 בדצמבר 1954. ב-9 בינואר 1955 החל מבצע טקטי בקנה מידה מלא. תותחים, מרגמות ומטוסים החלו להפציץ את הביצה הדרומית. במקור התוכנית הייתה להפציץ את הביצה יומם ולילה כך שהטרוריסטים יפלו לידיהם של המארבים, אך הטרוריסטים היו מוכנים היטב להישאר במקומם ללא הגבלת זמן. מדי פעם הם שיגרו כוחות להשגת מזון, אך האוכלוסייה האזרחית חששה לדווח עליהם.
התוכניות שונו. ירי הטרדה צומצם לשעות הלילה בלבד. המארבים המשיכו ותדירות הסיורים בתוך הביצות הוגברה. הפעילות באופי זה נמשכה שלושה חודשים ללא תוצאות. לבסוף, ב-21 במרץ, עלה בידו של כוח מארב, לאחר 45 שעות המתנה, להרוג שניים מתוך חוליה של שמונה טרוריסטים. שתי הסיכות האדומות הראשונות, שסימנו הריגות, הופיעו על מפת המבצעים והמוראל עלה במעט.
חודש נוסף עבר לפני שהתברר שהטרוריסטים מצליחים ליצור קשר בתוך הביצה. מחלקה אחת הניחה מארב וטרוריסט אחד נפל בו ונהרג. חודש מאי חלף מבלי שנוצר עמם מגע כל שהוא. ביוני, מגע אקראי של כוח סיור הסתיים בהרוג אחד ושבוי אחד שלהם. כמה ימים לאחר מכן, לאחר ארבעה ימים של סיורים ללא תוצאות, הצליחה אחת המחלקות להרוג שני טרוריסטים נוספים בדרכה אל הבסיס. טרוריסט נוסף נכנע ובחקירתו התברר שהשליטה על מקורות המזון הייתה כה יעילה עד שאחד מהם נרצח במהלך מריבה על מזון.
ב-7 ביולי הוצבו באזור שתי פלוגות נוספות. תדירות הסיורים וההפצצות הוגברה. שלושה טרוריסטים נשבו ואחד מהם הוביל מחלקת סיור למחנה של מנהיג הטרוריסטים. הכוח תקף את המחנה והרג ארבעה, כולל את המנהיג. סיורים נוספים נתקלו בארבעה טרוריסטים נוספים. בסוף יולי נותרו 23 טרוריסטים בביצה ללא מזון וללא יכולת ליצור קשר עם העולם החיצון.
זה היה אופי הפעילות: 60,000 פגזי תותחים, 30,000 פגזי מרגמות, ו-2,000 פצצות מטוסים הושקעו להריגתם או לשבייתם של 35 טרוריסטים. עבור כל אחד מהם הושקעו 1,500 ימי-אדם בסיורים או בהמתנה במארבים. מבצע נאסאו נחשב להצלחה, וסוף מצב החירום ניצב במרחק צעד אחד הלאה.[10]
בנוסף לכוחות בריטים ומלאים היו מעורבות במצב החירום המלאי יחידות מכוחות חבר העמים הבריטי, כולל כוחות מאוסטרליה, ניו זילנד, פיג'י, קניה, ניאסלנד, רודזיה הצפונית ורודזיה הדרומית.
ערך מורחב – אוסטרליה במצב החירום המלאיכוח היבשה האוסטרלי הראשון, הגדוד השני של הרגימנט האוסטרלי המלכותי, הגיע ב-1955.[11] בהמשך הוחלף גדוד זה בגדוד השלישי של הרגימנט, שבתורו הוחלף על ידי הגדוד הראשון. חיל האוויר המלכותי האוסטרלי שלח את טייסת 1 שלו, שהטיסה מפציצי אברן לינקולן, ואת טייסת 38 שהטיסה מטוסי תובלה דאגלס C-47 דקוטה ושפעלה מסינגפור עוד בשלבים הראשונים של מצב החירום. ב-1955 הרחיבו האוסטרלים את בסיס חיל הארוויר בטרוורת', וממנו יצאו מפציצי הקנברה של טייסת 2 (שהחליפה את טייסת 1) ומטוסי הקרב CAC Sabre של כנף 78, שביצעו משימות תקיפה קרקעיות נגד לוחמי הגרילה. המשחתות של הצי המלכותי האוסטרלי, "ורמונגה" (HMAS Warramunga) ו"ארונטה" (HMAS Arunta) הצטרפו לכוחות ביוני 1955. בין השנים 1956–1960 סופחו נושאות המטוסים "מלבורן" (HMAS Melbourne) ו"סידני" (HMAS Sydney) והמשחתות, "אנז"ק" (HMAS Anzac), "קוואדרנט" (HMAS Quadrant), "קווינסבורו" (HMAS Queenborough), "קוויברון" (HMAS Quiberon), "קוויקמץ'" (HMAS Quickmatch), "טוברוק" (HMAS Tobruk), "ומפייר" (HMAS Vampire), "ונדטה" (HMAS Vendetta) ו"וויאג'ר" (HMAS Voyager), לכוחות העתודה האסטרטגיים של חבר העמים הבריטי לתקופה של שלושה עד תשעה חודשים בכל סבב. חלק מהמשחתות ביצעו ירי על עמדות של הקומוניסטים בג'והור.
ערך מורחב – ניו זילנד במצב החירום המלאיבסך הכול שירתו 1,300 לוחמים ניו זילנדים במצב החירום במלאיה בין השנים 1948–1964, מתוכם נהרגו 15.
תרומתה הראשונה של ניו זילנד לתגבור הכוחות במלאיה נשלחה ב-1949, כאשר מטוסי דאגלס C-47 דקוטה של טייסת 41 של חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד סופחה לחיל האוויר של המזרח הרחוק של חיל האוויר המלכותי. ב-1955 הייתה ניו זילנד מעורבת באופן ישיר יותר בעימות. במאי אותה שנה החלו מטוסי קרב דה הבילנד ומפייר ודה הבילנד ונום ניו זילנדים לבצע משימות תקיפה. בנובמבר אותה שנה הגיעו 133 חיילים של מה שהיה ל"שירות האווירי המיוחד של ניו זילנד" (New Zealand Special Air Service) מסינגפור, לאימון משותף עם ה-SAS הבריטי, והחלו בפעילות מבצעית באפריל 1956. חיל האוויר המלכותי של ניו זילנד המשיך לבצע משימות תקיפה באמצעות מטוסי הקרב דה הבילנד ונום של טייסת 14 ובהמשך באמצעות מפציצי הקנברה של טייסת 75, זאת בנוסף להצנחת אספקה לסיוע לכוחות אנטי גרילה באמצעות מטוסי בריסטול.
רודזיה הדרומית ויורשתה, הפדרציה של רודזיה וניאסלנד, שיגרה שתי יחידות למלאיה. בין השנים 1951–1953 פעלו מתנדבים לבנים מרודזיה הדרומית במסגרת טייסת C של ה-SAS הבריטי.[12] ב-1956 ובמשך שנתיים, שירתו "הרובאים הרודזים האפריקאים" (Rhodesian African Rifles), שכוח האדם של החיילים והנגדים שלהם היו שחורים והקצינים היו לבנים, בג'והור.
בשנים 1956–1962 שיגרה פיג'י 1,600 חיילים למלאיה. הראשונים להגיע היו חיילי הגדוד הראשון של רגימנט חיל הרגלים של פיג'י. 25 מחיילי הגדוד נהרגו בקרבות.[13]
הגדודים הראשון, השני והשלישי של רובאי המלך האפריקנים מניאסלנד, רודזיה הצפונית וקניה, בהתאמה, שירתו במלאיה ומתוכם נהרגו בקרבות 23 חיילים.
ב-6 באוקטובר 1951 נהרג הנציב העליון הבריטי במלאיה, סר הנרי גרני. הרצח תואר כגורם העיקרי שהוביל את האוכלוסייה המלאית לדחות נמרצות את המערכה של ה-MNLA וכן הוביל לחשש שהלך וגבר עקב המחשבה ש"אם הנציב העליון כבר לא יכול להיות בטוח, קיימת תקווה מועטה להגנה ולביטחון לאיש מן הרחוב במלאיה". לימים אמר מנהיג ה-MNLA, צ'ין פנג, שלרצח הייתה השפעה מועטה ושבכל אופן הקומוניסטים שינו בצורה קיצונית את האסטרטגיה שלהם באותו חודש, במה שנקרא "מהפיכות אוקטובר". מהפיכות אוקטובר, שהיו תגובה לתוכנית בריגס, כללו שינוי בטקטיקות על ידי צמצום ההתקפות על מטרות כלכליות ועל אזרחים, הגברת המאמצים לכניסה לתוך ארגונים פוליטיים וחתירה תחתם, וחיזוק רשת האספקה באמצעות ארגון "מין יואן" וחקלאות הג'ונגל.
יורשו של גרני, לוטננט גנרל ג'רלד טמפלר, הונחה על ידי ממשלת בריטניה לדחוף לנקיטת צעדים מיידיים למתן זכות בחירה לתושבי מלאיה ממוצא סיני.
ב-8 בספטמבר 1955 פרסמה ממשלת פדרציית מלאיה הודעה על חנינה לכל הקומוניסטים. מושל סינגפור הוציא הודעה דומה באותה עת. טונקו עבדול רחמן (אנ'), השר הראשי של הפדרציה (ולימים ראש ממשלת מלזיה הראשון), הציג את הודעת החנינה, אך הודיע שלא יתקיים שום משא ומתן עם ה-MNLA. לשון הודעת החנינה היה:
- אלה מכם שהגיעו ונכנעו לא יועמדו לדין על שום עבירה הקשורה למצב החירום, שאותה ביצעתם על פי הנחיה של הקומוניסטים, גם לפני תאריך זה וגם ללא קשר להכרזה זו.
- אתם רשאים להיכנע בפני כל מי שתרצו.
- לא תהיה שום "הפסקת אש" כללית, אך כוחות הביטחון יהיו בכוננות כדי לסייע לאלו שמעוניינים לקבל את ההצעה הזאת ולמטרה זו תוסדר "הפסקת אש" מקומית.
- הממשלה תנהל חקירות על אלה שייכנעו. אלה שיראו שהם מתכוונים בכנות להיות נאמנים לממשלת מלאיה ולוותר על פעילויותיהם הקומוניסטיות יקבלו סיוע להשיב את מעמדם הרגיל בחברה ויתאחדו עם בני משפחותיהם. בנוגע לשאר, יוטלו הגבלות על חרותם, אך אם מישהו מהם מעוניין לעבור לסין, בקשתו תישקל.[14]
בעקבות ההכרזה יצאו שרי הממשלה מ"מפלגת הברית" (Alliance Party) במסע תעמולה חסר תקדים. שרי הממשלה יצאו למסעות בכל רחבי מלאיה, בהם הם הטיפו לציבור לקרוא לקומוניסטים להניח את נשקם ולנצל את ההזדמנות לחנינה. על אף מערכה זו, הסגירו קומוניסטים מעטים את עצמם לרשויות. היו במערכת הפוליטית שמתחו ביקורת על כך שהחנינה הייתה מסויגת מדי ותנאיה היו שונים במעט מכתב כניעה, שהיה בתוקף במשך תקופה ארוכה. המבקרים טענו שיש לפעול לגישה מציאותית וליברלית יותר למשא ומתן עם המפלגה הקומוניסטית כדי להגיע להסדר. בכירים במפלגה הלייבור של מלאיה, כחלק מההסדר, לא כללו את האפשרות של הכרה במפלגה הקומוניסטית כארגון פוליטי. בחוגי מפלגת הברית עצמה, גורמים משפיעים, הן ב"ארגון הסיני המלאי" (Malaysian Chinese Association) והן ב"ארגון המלאי הלאומי המאוחד" (United Malays National Organisation), השתדלו לשכנע את השר הראשי, טונקו עבדול רחמן, להפסיק את המשא ומתן עם המפלגה הקומוניסטית.
בהבינו שהעימות לא נשא כל פרי, חתר צ'ין פנג ב-1955 לדיון עם הממשלה הבריטית. הדיונים התנהלו בבית הספר הממשלתי לאנגלית בבלינג, שבמדינת קדה ב-28 בדצמבר. צ'ין פנג יצא מהג'ונגל וניסה לנהל משא ומתן עם מנהיג הפדרציה, אך שירות המודיעין הבריטי היה מודאג שהמפלגה הקומוניסטית תצבור שוב השפעה בציבור. המפלגה יוצגה על ידי צ'ין פנג, שהיה המזכיר הכללי שלה, רשיד מיידין, וצ'ן טיין, ראש מחלקת התעמולה המרכזית של המפלגה. מעברו השני של שולחן המשא ומתן ניצבו שלושה נציגים לאומיים נבחרים: טונקו עבדול רחמן, טאן צ'נג לוק, ודייוויד מרשל, השר הראשי של סינגפור. הפגישה הייתה אמורה להוביל לסיום הדדי של הסכסוך, אך נציגי הממשלה המלאית, בהנהגתו של טונקו עבדל רחמן, דחו את כל דרישותיו של צ'ין פנג. כתוצאה מכך העימות הסלים ובתגובה שיגרה ניו זילנד את חיילי השירות האווירי המיוחד, את טייסת 14 ואת טייסת 41, ומאוחר יותר את טייסת 75. שאר מדינות חבר העמים הבריטי שיגרו גם הם כוחות לסיוע לבריטים.
בשל כישלון השיחות החליט טונקו ב-8 בפברואר 1956 לסגת מהכרזת החנינה, חמישה חודשים לאחר שהיא פורסמה, בציינו שהוא לא מוכן להיפגש עם הקומוניסטים פעם נוספת, אלא אם כן הם יציינו מראש את רצונם להיפגש עמו מתוך כוונה לכניעה מוחלטת. על אף כישלון השיחות, עשתה המפלגה הקומוניסטית את כל המאמצים לחדש את שיחות השלום עם הממשלה המלאית, אך ללא הצלחה. בינתיים, החלו דיונים במועצת פעולת החירום החדשה כדי להגביר את עוצמת "מלחמת העם" נגד אנשי הגרילה. ביולי 1957, שבועות ספורים לפני שמלזיה קיבלה את עצמאותה, עשתה המפלגה הקומוניסטית ניסיון נוסף לקיים שיחות שלום, והציעה את התנאים הבאים לניהול משא ומתן:
כישלון השיחות השפיע על מדיניות המפלגה הקומוניסטית. באותה עת נחלשו ה-MNLA והמין יואן ובאוגוסט 1957 הם מנו 1,830 חברים. אלו שנשארו עמדו בפני יציאה לגלות או בפני מוות בג'ונגלים. בכל אופן, טונקו עבדול רחמן לא הגיב על ההצעות של המפלגה הקומוניסטית. עם קבלת עצמאותה של מלזיה ב-31 באוגוסט אותה שנה ובחירתו של טונקו כראש הממשלה הראשון, איבד המרד את היסוד ההגיוני שלו כמלחמת עצמאות לשחרור מהשלטון הקולוניאלי. מעשי ההתנגדות הרציניים האחרונים של ה-MNLA הסתיימו בכניעה באזור הביצות של טלוק אנסון ב-1958. שרידי הלוחמים נמלטו לגבול תאילנד ומשם מזרחה. ב-31 ביולי 1960 הכריזה ממשלת מלזיה שמצב החירום הסתיים, וצ'ין פנג עזב דרומה לתאילנד ומשם לבייג'ינג, שם הוא זכה לחסותם של השלטונות הסינים, כמו רבים אחרים ממנהיגי המפלגות הקומוניסטיות של דרום-מזרח אסיה.
במהלך מצב החירום הרגו כוחות הביטחון 6,710 מחברי ה-MNLA ושבו 1,287. 2,702 מלוחמי המחתרת נכנעו מיוזמתם במהלך הלחימה וכ-500 נוספים נכנעו בסיום העימות. 1,345 חיילים ושוטרים מלאים נהרגו בקרבות, בנוסף ל-519 אנשי כוחות חבר העמים הבריטי. 2,478 אזרחים מצאו את מותם, בנוסף ל-810 שהוכרו כנעדרים.[15]
במהלך העימות במלאיה, היו מקרים במהלך פעולות קרביות לאיתור מורדים בהם הבריטים כלאו ועינו כפריים שנחשדו בסיוע למורדים. בראיין לפינג ציין שהייתה "התנהגות אכזרית של הכוחות הבריטים, שבאופן שגרתי הכו כפריים סינים כאשר הם סירבו, או ככל הנראה לא היו מוסגלים, לספק מידע" על המורדים. העיתון Scotsman שיבח את הטקטיקות הללו כנוהג ראוי מאחר ש"נאמר לאיכרים תמימים והם האמינו שהמנהיגים הקומוניסטים חסינים מפני פגיעה". כמה אזרחים ועצורים אף נורו, בין בשל ניסיונם להימלט מאפשרות שיאלצו לסייע למורדים, או פשוט בשל סירובם לסייע לכוחות המודיעין הבריטים. טקטיות אלו גרמו ליחסי מתיחות בין האזרחים לבין הכוחות הבריטים במלאיה ולפיכך השיגו את התוצאה ההפוכה ומנעו את המשאב החשוב ביותר בלוחמה במורדים, מודיעין טוב.[16] הכוחות הבריטים לא יכלו לפעמים להבחין בהבדל בין לוחמים פעילים לבין אזרחים בלתי מעורבים כאשר הם ניהלו את הלחימה בג'ונגלים, זאת בשל העובדה שלוחמי הגרילה לבשו בגדים אזרחיים וזכו לתמיכה מהאוכלוסייה האזרחית.
בטבח בטאנג קאלי (אנ') נהרגו 24 כפריים על ידי חיילים מחלקה 7 של פלוגה G של הגדוד השני של המשמר הסקוטי, לאחר שהם הקיפו מטע גומי בסוגאי רימו ליד בטאנג קאלי שבסלנגור בדצמבר 1948. רבות מגופות הקורבנות נמצאו כשהן מושחתות והכפר בטאנג קאלי הועלה באש עד היסוד. כאשר נערך בכפר חיפוש לא נמצאו בו שום כלי נשק. הניצול היחידי מהטבח היה אדם בשם צ'ונג הונג שהיה אז בשנות העשרים לחייו. הוא התעלף והעמיד פני מת. מאוחר יותר היה הטבח למוקד של מאבק שנמשך עשרות שנים בין ממשלת בריטניה לבין משפחות ההרוגים.[17][18][19][20]
עריפות ראשים והטלת מומים בחשודים כמורדים על ידי הכוחות הבריטים היו גם הם דרך לזהות לוחמי גרילה מתים כאשר לא היה ניתן להביא את גופותיהם מהג'ונגלים. תצלום של לוחם קומנדו של חיל הנחתים המלכותי שמחזיק בידם שני ראשים של מורדים גרם לשערורייה ציבורית באפריל 1952. בתחילה טען דובר של האדמירליות שהתצלומים מזויפים. אך זמן קצר לאחר מכן אישר שר המושבות אוליבר ליטלטון (לאחר וידוי העניין אצל ג'רלד טמפלר) באוזני חברי הפרלמנט שהתצלומים אכן מקוריים. בשיחות בלתי רשמיות ציינו גורמים במשרד המושבות "שאין ספק שעל פי החוק הבינלאומי מקרה דומה בעת מלחמה היה נחשב לפשע מלחמה".[21] היו גם מקרים של לוחמי גרילה מתים שגופותיהם הוצגו בפומבי לצורך זיהוי וכדי ללכוד קרובי משפחה אבלים.
כחלק מתוכנית בריגס שנרקמה על ידי הגנרל הבריטי סר הרולד בריגס, 500,000 בני אדם, כעשרית מכל אוכלוסיית מלאיה, הועברו בכוח ממקומות מגוריהם. עשרות אלפי בתים נהרסו ואנשים רבים נכלאו במחנות שמורים שכונו "כפרים חדשים" (New village). מטרת צעדים אלו הייתה להטיל ענישה קולקטיבית על כפרים שתושביהם נחשדו בסיוע למורדים וכדי לבודד את האזרחים מפעילות לוחמי הגרילה. בה בשעה שפעילות זו נחשבה כחיונית, בכמה מהמקרים לא ניתן היה להצדיק את מעשי ההרס של הכפרים המעורבים כצורך צבאי. מעשים אלו נאסרו באמנות ז'נבה ובמשפט הבינלאומי המקובל, שציין שאסור שיבוצע הרס רכוש, אלא אם כן המעשה חיוני מבחינת הצרכים הצבאיים.
הכוחות הבריטים נהגו למלכד מאגרי מזון בג'ונגלים, להעלות באש כפרים ולספק בחשאי למורדים רימוני יד וקליעים שהתפוצצו בידיהם של מי שהפעילו אותם. מיוני 1948 ועד אפריל 1950 הוגלו 35,000, כולל אנשים שלא יכלו לעזוב את מלאיה.
מצב החירום המלאי ומלחמת וייטנאם זכו להשוואות רבות ונשאלה השאלה על ידי היסטוריונים שונים כיצד הכוחות הבריטים שמנו 35,000 זכו להצלחה במקום בו מעל חצי מיליון חיילים אמריקאים ובעלי בריתם כשלו בשטח קטן יותר. קיימים מספר הבדלים בין שני העימותים:
רבות מהטקטיקות שהאמריקאים השתמשו בהם בווייטנאם היו דומות לאלו שהבריטים עשו בהם שימוש במלאיה.
ערך מורחב – אייג'נט אורנג'במהלך מצב החירום המלאי, הייתה בריטניה המדינה הראשונה שיישמה את השימוש בקוטלי עשבים (אנ') ובכימיקלים משירי עלים (אנ'), כדי להשמיד שיחים, יבולי מזון ועצים כדי למנוע מהמורדים מחסה וכחלק מהמערכה למניעת מזון מהמורדים. בכימיקלים 2,4,5-T ו-2,4-D (אייג'נט אורנג') נעשה שימוש כדי לפנות נתיבי אספקה ותקשורת וכדי להשמיד יבולי מזון כחלק מהאסטרטגיה. ב-1952 ה-2,4,5-T, ותערובות של קוטלי עשבים פוזרו לאורך כמה כבישי מפתח. מיוני ועד אוקטובר אותה שנה, רוססו 5 קמ"ר רבועים של שטחי צמחייה בצידי הדרכים ושהיו מקומות אפשריים למארבים. הבריטים דיווחו שניתן היה להחליף את השימוש בקוטלי העשבים ובמשירי העלים באמצעות הסרה פיזית ופעולות הריסוס הופסקו. עם זאת, לאחר שאסטרטגיה זו כשלה, חודש בפברואר 1953 השימוש בכימיקלים לצורך מאבק במורדים בהוראתו של הגנרל ג'רלד טמפלר, כאמצעי להשמדת יבולי מזון שגודל על ידי הכוחות הקומוניסטים בג'ונגלים. מסוקים ומטוסים פיזרו חומצה טריקלוראצטית וטריאוקסאון, יחד עם כדוריות של כלורופניל, אל שדות של גידולים כמו בטטות ותירס. רבים מהחיילים הבריטים שעשו שימוש בכימיקלים הללו, סבלו במשך שנים מהשפעות ביראותיות של החשיפה אליהם. מספר מוערך של 10,000 אזרחים ומורדים במלאיה סבלו גם הם קשות מהשפעות החומרים, אף על פי שהיסטוריונים רבים מסכימים שהמספרים היו גדולים יותר, בהנחה שנעשה שימוש באייג'נט אורנג' בקנה מידה רחב בעימות במלאיה ולא כמו ארצות הברית, ממשלת בריטניה ביצעה מניפולציות במספרים ושמרה על המידע בסודיות רבה מחשש לדעת קהל עולמית שלילית. חישוף השטחים מהצמחייה למשך זמן ארוך השפיע גם על סחיפת הקרקע במלאיה.
לאחר תום מצב החירום המלאי ב-1960, בחנה ארצות הברית את התקדים הבריטי והחליטה שהשימוש בכימיקלים הוא אמצעי חוקי על פי דיני המלחמה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, דין ראסק, המליץ בפני הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי לפעול על פי התקדים של השימוש בקוטלי העשבים כפי שנעשה על ידי הבריטים במלאיה.
כמו חיל האוויר של ארצות הברית בווייטנאם, נעשה שימוש בהפצצות שטיח במלאיה על ידי חיל האוויר המלכותי במשך כל מצב החירום. בריטניה ביצעה 4,500 תקיפות אוויריות בחמש השנים הראשונות של העימות. רמת המיפוי הייתה גרועה, דרכי התקשורת היו לקויות, המטאורולוגיה הייתה לא הייתה לטובתם של הטייסים ושדות התעופה היו בצמצום. נעשה שימוש בטכניקת גישוש סביב לעמדות האויב (סוג של "הפגנת כוח"), והפצצתם של נתיבי מילוט אפשריים הייתה אף היא בשימוש לעיתים. ההיסטוריון רוברט ג'קסון אמר: במהלך שנת 1956, הוטלו כמעט 250 טונות של פצצות על מיקום משוער של אחד מבסיסי המורדים, אך החוסר במיקומים מדויקים הפך את השפעת ההפצצות לכמעט אפסית. הבסיס הופצץ שוב בראשית מאי 1957, אז הוטלו יותר מ-40 טונות נוספים, אך בשל מידע בלתי מדויק, הוטלו פצצות אלו במרחק של כ-250 מטרים מהיעד. ב-15 במאי אותה שנה הוטלו כ-30 טונות נוספים". "התקפה זו הייתה מוצלחת", מציין ג'קסון, "ארבעה טרוריסטים נהרגו". ג'קסון אף ציין שפצצות ממורעמות במשקל 500 ליברה (1.1 טון) הוטלו החל מאוגוסט 1948 והשטח בו כל אחת מהן פגעו ביעילות היה כ-1,400 מטר רבוע. כלי נשק יעיל נוסף היו פצצות נפיצות של 20 ליברה (9 ק"ג), קודמותיהם של פצצות המצרר. "מאחר שמפציצי הסנדרלנד יכלו לשאת מטען של 190 פצצות כאלה, השפעתם על מוראל הטרוריסטים היה משמעותי", ציין ג'קסון. "לרוע המזל, השימוש בפצצות אלו לא היה במספרים גדולים, על אף הפוטנציאל המעולה שלהן כנשק הטרדה". באחת ההזדמנויות הטיל מפציץ לינקולן "את הפצצות במרחק של שני ק"מ מהמטרה, הרג 12 אזרחים ופצע 26 נוספים". הבריטים דיווחו שככלל ההפצצות בג'ונגלים היו בזבוז של מאמץ בשל חוסר הדיוק של מיקום המטרות וחוסר האפשרות לוודא אם המטרות היו עוינות אם לאו. במשך כל 12 שנות מצב החירום, נהרגו בין 670 ל-995 בלתי מעורבים בהפצצות מטוסי חיל האוויר המלכותי.[26]
בריטניה גם מיסדה תוכנית "טרנספר" שהפכה בהמשך למודל עבור "תוכנית הכפרים האסטרטגיים" (אנ') של האמריקאים בווייטנאם. במהלך מצב החירום במלאיה הוקמו 450 "כפרים חדשים" וההערכה היא שכ-470,000 איש, מתוכם 400,000 סינים, נכלאו ב"כפרים" אלו במסגרת ישוב מחדש. אחד מהאמצעים העיקריים של הבריטים בלחימתם במלאיה הייתה הטלת ענישה קולקטיבית על כפרים שתושביהם נחשדו כמסייעים למורדים. במרץ 1952 הטיל טמפלר עוצר בית של 22 שעות על העיירה טנג'ונג מאלים, ואסר על כל התושבים לעזוב את בתיהם, סגר את בית הספר, הפסיק את שירותי התחבורה הציבורית וצמצם את אספקת האורז ל-20,000 איש. האמצעי האחרון גרם לבית הספר הלונדוני להיגיינה ולמחלות טרופיות לכתוב למשרד המושבות ש"המלאים שנמצאים בתת-תזונה באופן תמידי" עלולים לא לשרוד כתוצאה מכך. "צעד זה עלול לגרום לעליה, לא רק בשיעור המחלות אלה גם במקרי מוות, במיוחד בקרב אמהות וילדים צעירים". חלק מהאנשים נקנסו על כך שיצאו מבתיהם לעשות את צורכיהם בבתי שימוש חיצוניים. חודש לאחר מכן, במקרה נוסף של עונש קולקטיבי, בסנגאי פלק, כללו צעדי הענישה עוצר ביתי, הפחתה של 40 אחוזים במנות האורז ובנייה של גדר רשת במרחק של 20 מטרים מחוץ לגדר התייל שהקיפה את העיירה. פקידי ממשל הסבירו שצעדים אלה הוטלו על 4,000 כפריים "על כך שסיפקו מזון ללא הרף" למורדים ו"מפני שהם לא סיפקו מידע לרשויות".
כפי שעשתה בהמשך ארצות הברית בווייטנאם, העלו הכוחות הבריטים במלאיה באש כפרים שתושביהם הואשמו בתמיכה במורדים ועצרו אלפי חשודים בשיתוף פעולה, כדי למנוע מהמורדים להתחזות לכפריים. יחידות צבא בריטיות שגילו אזרחים שסיפקו סיוע למורדים, עצרו אותם וחקרו אותם, תוך שעשו שימוש בעינויים ובאיומים באלימות נגד בני משפחותיהם, כדי לאתר את מחנות המורדים. למורדים היו מספר יתרונות על פני הבריטים. הם חיו באזורים הקרובים לכפרים, לעיתים היו להם קרובי משפחה או חברים בכפרים, והם לא חששו לאיים באלימות או לענות ולרצוח את מנהיגי הכפרים, כדוגמה לשאר תושבי הכפר, כדי לאלץ אותם לסייע להם במזון ובמידע. כך התמודדו הכוחות הבריטים מול איום כפול: המורדים, והרשת החשאית של הכפריים שסייעו להם. בעוד שהמורדים לעיתים רחוקות חיפשו לחתור למגע עם הבריטים, הם עשו שימוש בטקטיקות טרוריסטיות כדי להטיל אימה על האזרחים וכדי לסחוט מהם סיוע חומרי. לעיתים קרובות תיארו הכוחות הבריטים את האימה שבסיורים בג'ונגלים. בנוסף להישמרות מהמורדים, היה עליהם לנווט בתנאי שטח קשים ולהישמר מבעלי חיים מסוכנים ומחרקים. רבים מהסיורים נשארו בג'ונגלים במשך ימים, ואף שבועות, מבלי להיתקל באויב, ואז, לרגע אחד קצר, הם נתקלו במארב של המורדים. הבריטים, שלא היו מסוגלים להבחין בין ידיד לאויב, היו צריכים להסתגל לסיכון התמידי של מתקפת מורדים. מקרים אלו הובילו בין השאר למקרה הידוע לשמצה של "טבח בטאנג קאלי", בו נהרגו 24 כפריים בלתי חמושים על ידי הכוחות הבריטים.[16]
העימות בין מלזיה לאינדונזיה (אנ'), שהתנהל בשנים 1963–1966, פרץ כתוצאה ממתיחויות בין אינדונזיה לבין מלזיה שקיבלה אז את עצמאותה וקיבלה גיבוי מבריטניה. עימות זה נחשב להמשך של מצב החירום המלאי.
בסוף שנות ה-60, החשיפה לו זכה טבח מי ליי במלחמת וייטנאם, עוררה את הצורך בפתיחתה של חקירה של פשעי המלחמה שבריטניה ביצעה לכאורה במהלך מצב החירום, כמו טבח בטאנג קאלי. לא הוגשו תביעות משפטיות נגד אנשי הכוחות הבריטים שהיו מעורבים במעשים ונשמעו טענות חוזרות ונשנות של ממשלת בריטניה שמדובר בתעמולה, על אף העדויות על טיוח העובדות.[27]
המרידה הקומוניסטית במלזיה, שהתרחשה בשנים 1968–1989, פרצה לאחר סיום מצב החירום ב-1960, כאשר ה-MNLA נסוג על מעבר לגבול עם תאילנד והתארגן מחדש לפעולות תקיפה נגד ממשלת מלזיה. המרידה החלה באופן רשמי כאשר המורדים תקפו במארב כוחות ביטחון בקרו בטונג שבחלק הצפוני של חצי האי המלאי ב-17 ביוני 1968. העימות התנהל במקביל למתחים שהתחדשו בין מלאים לבין סינים במהלך תקרית שהתרחשה ב-13 במאי במלזיה ובמקביל למלחמת וייטנאם.
מנהיג הקומונסטים, צ'ין פנג בילה את רוב שנות ה-90 ואת השנים הראשונות של המאה ה-21 בניסיון לשמר את נקודת המבט שלו על מצב החירום. בשיתוף פעולה עם אנשי אקדמיה מאוסטרליה, הוא קיים סדרה של פגישות עם היסטוריונים ועם אנשים ששירתו בכוחות הביטחון של מדינות חבר העמים הבריטי כדי להוביל לפרסומו של הספר "דיאלוגים עם צ'ין פנג - אור חדש על המפלגה הקומוניסטית המלאית".[28] פנג גם ביקר בבריטניה, שם הוא חבר לעיתונאי השמרן איאן וורד ולרעייתו נורמה מירפלור כדי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו "צ'ין פנג: ההיסטוריה מנקודת מבטי".[29]
מליה, היסטוריה, מצב חירום מלאי, 1948-1960, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
