Loading AI tools
סוג של תחמושת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חימוש מצרר הוא סוג תחמושת וצורת חימוש שבה יחידת חימוש אחת אוגדת בקרבה מספר רב של פצצות קטנות המכונות "פצצונות" ומתעתדת לפזרן במרחב אחד, מתוך כוונה לפגוע בכמה מטרות בו-זמנית. בהגיעו מעל מרחב המטרה, מתבקע חימוש המצרר ומפזר את הפצצונות שבו.[1]
ייזום הפצצונות מתבצע בהתאם למטרה שבה נועדו לפגוע, וכדי לגרום למירב הנזק. לדוגמה: פצצונות שנועדו לפגוע בחיילי חי"ר חשופים תתפוצצנה רגע לפני הפגיעה בקרקע, פצצונות נגד רק"ם תתפוצצנה במגע ופצצונות מיקוש, שנועדו לשלול שטח מהאויב, תתפוצצנה רק כאשר ידרכו עליהן חיילי אויב.
חימוש מצרר גורם להרס המתפרש על-פני מרחב גדול יותר מאשר המרחב המושפע מחימוש רסק או רסס רגיל. חימוש המצרר שימש במקור לפגיעה בחיילים חשופים ומטרות בלתי ממוגנות, אולם בהמשך פותחו חימושי מצרר לשימושים מיוחדים, כגון הרס מסלולי תעופה, פגיעה בשריון וטיהור שדות מוקשים.
חימושי מצרר פותחו להגברת היעילות של התקפות אוויריות, במיוחד נגד מטרות "רכות" כגון חיילים לא ממוגנים. במקרים כאלה שימוש בפצצה בודדת הוא בעל יעילות נמוכה יותר כיוון שפצצה אחת מכסה שטח קטן יחסית ויעילותה תלויה בדיוק ההפצצה. קובץ של פצצונות קטנות יותר פועל על-פי אותו העיקרון כמו תחמושת רובה שוטגאן המפזרת כדוריות על שטח נרחב יותר מאשר קליע בודד.
חימוש המצרר הראשון שזכה לשימוש מבצעי היה הפצצה הגרמנית SD-2 או Sprengbombe Dickwandig 2 kg (מגרמנית "פצצה רבת עוצמה בעל דופן עבה במשקל 2 ק"ג") שכינויה היה "פצצת פרפר". בתקופת מלחמת העולם השנייה השתמשו בה הגרמנים לתקיפת מטרות אזרחיות וצבאיות. טכנולוגיה דומה של פצצות מצרר פותחה באופן בלתי תלוי על ידי צבאות ארצות הברית, ברית המועצות ואיטליה. בימינו, חימוש מצרר הוא חלק מן החימוש התקני במדינות רבות ומיועד לשימושים מגוונים.
יתרונותיו של חימוש המצרר הביאו לכך שתצורת חימוש זו הורחבה גם מעבר לפצצות המוטלות ממטוסי קרב ומפציצים וכיום ישנם גם ראשי קרב לטילים, פגזי מצרר ארטילריים ורקטות מצרר. הצבא האמריקאי מכנה פצצות אלה בשם "נפצים" (firecracker) או "פופקורן", בגלל הפיצוצים הקטנים הרבים הנגרמים באזור המטרה.
פצצת מצרר בסיסית מורכבת מתרמיל חלול (בדרך כלל בעל קווי מתאר חלקים) המכיל בין 3 ל-2,200 פצצונות. חלק מפצצות המצרר מתוכננות כך שהמעטפת החיצונית תישאר צמודה למטוס לאחר שהפצצונות הקטנות שוחררו. בחלק מפצצות המצרר הפצצונות מחוברות למצנח או זיקוק, המאט את נפילתן ומאפשר למטוס להתרחק מאזור המטרה בגיחות הפצצה נמוכות.
חימוש מצרר-תבערה מתוכנן להצית שריפות. בחימוש זה, הפצצונות מכילות זרחן לבן או נפאלם. כאשר נעשה שימוש בחימוש מצרר בשטח בנוי, בדרך כלל מופצץ תא השטח ראשית בחימוש רגיל הממוטט קירות מבנים ורק אחר כך מופעל כנגד תא השטח חימוש מצרר.
בעת ההפצצות האסטרטגיות בתקופת מלחמת העולם השנייה נעשה שימוש נרחב בפצצות מצרר על ידי שני הצדדים הלוחמים. פצצות מצרר-תבערה הן שהחלו את סופות האש הענקיות שכילו את הערים דרזדן וטוקיו בזמן מלחמת העולם השנייה.
פצצונות מצרר נגד-אדם מכילות רסיסים המתפזרים עם הפיצוץ לכל עבר, פוגעות בלוחמים ובמטרות לא ממוגנות. לצד פצצונות תבערה, פצצונות נגד-אדם היו הראשונות שיוצרו על ידי גרמניה בעת מלחמת העולם השנייה. השימוש הידוע ביותר בפצצונות מסוג זה היה בעת הבליץ על לונדון, שם פוזרו הפצצונות בעיר כדי לעכב מאמצי כיבוי אש באזורים שהופצצו. חלק מן הפצצונות הכילו מנגנוני השהיה או מלכוד והתפוצצו לאחר מגע. בכל האמור בפגיעה בבני-אדם, חימוש מצרר המפזר פצצונות נגד-אדם יעיל הרבה יותר מחימוש רגיל שבו מתבצע פיצוץ מרכזי אחד המפזר רסיסים. הסיבה לכך היא שפגיעה באדם איננה מצריכה פיצוץ חזק וחימוש המצרר מאפשר לפזר פצצונות, שכל אחת מהן חלשה מחימוש רסס רגיל אך מנגד כל אחת מהן עשויה להיות קרובה מאוד לאדם אחר.
פצצונות נגד-שריון מכילות מטען חלול המיועד לחדור שריון טנקים ורכב קרבי משוריין. כדי לייעל את יכולתו של חימוש מצרר להשמיד מטרות רכב קרבי משוריין, שופרו הפצצונות שבו לכדי פצצונות "חכמות", שבהן מנגנון זיהוי מטרות רק"ם. זיהוי המטרה על ידי הפצצונות מאפשר להנחותן לעבר המטרה ולהפעלה נקודתית כנגדה, במקום להסתמך על פיזור אקראי של הפצצונות. דוגמה לחימוש מצרר שכזה היא פצצת ה-CBU-97 שבה נעשה שימוש לראשונה במלחמת עיראק בשנת 2003. פצצונות מצרר "חכמות" יקרות פי כמה מפצצונות מצרר רגילות ולכן השימוש בהן מוגבל למטרות רק"ם, המחייבות פגיעה ישירה של החימוש במטרה.
פצצונות המכילות מטען חלול שימושיות גם עבור תקיפת מערכי ביצורים של האויב, מאחר שהן יכולות לחדור את תקרותיהן של עמדות מבוטנות ושל בונקרים.
פצצונות להשמדת מסלולי תעופה, כמו פצצת SG-357 המוטלת ממארז JP233. הן מתוכננות לחדור בטון בטרם הפיצוץ, כך ניתן לרסק את פני המסלול וליצור בו מכתשים. יצירת המכתשים נעשית על ידי ראש נפץ כפול, הראשון הוא קליע חודר והשני יוצר התפוצצות רגילה. ראש הנפץ החודר יוצר מכתש קטן שבתוכו נוצרת ההתפוצצות השנייה, המרחיבה אותו. פצצונות להשמדת מסלולי תעופה משולבות בדרך כלל עם פצצונות נגד-אדם המצוידות במנגנון השהיה או מנגנון מלכוד, זאת כדי להקשות ולעכב את תיקון המסלול.
קיימים אמצעי חימוש מצרר המפזרים פצצונות מוקשים. קיימות פצצונות מוקשים נגד-אדם ומוקשים נגד שריון. פיזור של פצצונות מוקשים נגד שריון נעשה כמעט תמיד בשילוב עם פצצונות מוקשים נגד אדם, כדי להקשות על טיהור שדה המוקשים. כיוון שמוקשים כאלה בדרך כלל יהיו על פני השטח, בתחמישים מסוימים מחוברות הפצצונות לתיל ממעיד הנורה מן הפצצונת מיד לאחר שהגיעה לקרקע, כך קשה עוד יותר לפנות את הפצצות. כדי ששדות המוקשים שפוזרו בעזרת פצצות מצרר לא יישארו בשטח באופן קבוע, פצצונות מוקשים הנמצאות בשימוש צבא ארצות הברית מכילות מנגנון השהיה המתוכנן להתפוצץ לאחר 4–48 שעות.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 ארצות הברית וברית המועצות פיתחו חימוש מצרר לצורך לוחמה כימית. פרטי חימוש אלה הכילו מגוון חומרים, החל מגז עצבים, דוגמת סארין, וכלה בחומרים משירי עלווה (לחשיפת אזורים מיוערים) וגז מדמיע. השימוש בפצצונות כימיות עורר ביקורת בין-לאומית חריפה, אולם ארצות הברית ורוסיה עדיין מחזיקות פצצות מסוג זה במאגרי הנשק שלהן.
במלחמת קוסובו השתמשה ארצות הברית לראשונה בפצצות מצרר נגד רשת החשמל – CBU-94/B. כל פצצת מצרר מסוג זה מכילה 202 פצצונות. כל פצצונת מכילה מטען נפץ המפזר 147 חוטים מוליכים דקים העשויים מסיב פחמן או מסיב זכוכית מצופה באלומיניום. מטרת הפצצה הוא להרוס את רשת החשמל על ידי יצירת קצר חשמלי בקווי מתח גבוה ובתחנות כוח. בהתקפה הראשונה שבה נעשה שימוש בפצצות מסוג זה הושבתו 70% מרשת החשמל בסרביה. היו דיווחים ולפיהם נדרשו 500 איש אשר עבדו משך 15 שעות כדי להחזיר לפעולה חצר אחת של שנאים, לאחר שכוסתה בחוטים מוליכים.
חימוש מצרר מודרני, המיועד לפגוע בכוחות חשופים, יכיל לעיתים תערובת של פצצונות מסוגים שונים: נגד-שריון, נגד-אדם ועוד.
הפצצונות שבחימוש המצרר מצוידות לרוב במנגנון השמדה עצמית. מטרת מנגנון זה למנוע מצב שבו פצצונות שבניגוד לתכנון לא הופעלו על מטרתן נותרות בשטח כנפל תחמושת ועלולות לסכן אזרחים או כוחות ידידותיים.
ללא קשר למטרות שהן נועדו להשמיד, מתוכננות הפצצונות שבחימוש המצרר להתפוצץ כעבור זמן נתון מרגע פיזורן. מנגנון בטיחות זה, של השמדה עצמית, נועד למנוע מצב שבו כוחות ידידותיים ובלתי מעורבים בלחימה כמו אזרחים ייפגעו מפצצונות שנותרו בשטח וטרם ניזומו. בשל ריבוי הפצצונות קיים תמיד אחוז קטן מהן שבו מנגנון היזמה ומנגנון ההשמדה העצמית אינם פועלים כשורה והפצצונות נותרות כנפלים בשטח ומסכנות כל מי שעובר בו. עובדה זו יוצרת סיכון רב לפגיעה באזרחים, במיוחד אחרי תום הקרבות. בעיית הנפלים הנותרים בשטח לאחר הלחימה מביאה לכך שהשימוש בנשק זה סופג ביקורת בין-לאומית רחבה ונעשים מאמצים של ארגונים לא-ממשלתיים, כדוגמת "הקואליציה למאבק בפצצות מצרר", לאסור כליל את השימוש בו.
בהתאם לפרסומי ארגון הנכים הבין-לאומי Handicap International, כמעט כל (98%) קורבנות פצצות המצרר הם אזרחים.[2] קבוצות וארגונים רבים מתנגדים באופן נחרץ לשימוש בפצצות מצרר, כך למשל הצלב האדום, הקואליציה למאבק בפצצות מצרר והאומות המאוחדות. זאת מעצם העובדה כי אזרחים רבים באזורי לחימה, שאינם נוטלים חלק בקרבות, נפגעים מפצצות אלה.
פצצות מצרר מהוות סיכון מיוחד לאוכלוסייה האזרחית משתי סיבות: הן מתפזרות על שטח נרחב וכמעט תמיד נותרות באזור הלחימה פצצונות שלא התפוצצו.
שטח הפיזור של פצצת מצרר בודדת יכול להיות בגודל שניים עד שלושה מגרשי כדורגל. בגלל שטח הפיזור הנרחב, קיים תיעוד נרחב של מקרים שבהם פצצות כאלה פגעו במטרות צבאיות ואזרחיות בעת ובעונה אחת. בעיה זו, של פגיעה באזרחים, מחריפה כאשר נעשה שימוש בפצצות מצרר סמוך ליישובים מאוכלסים.
הבעיה החריפה הנוספת המתעוררת משימוש בפצצות מצרר היא פצצונות "חיות" (שלא התפוצצו) הנותרות מפוזרות בשטח הלחימה אף לאחר תום המלחמה. פצצונות אלה עשויות להיות נפלים או פצצונות ממולכדות שנועדו להתפוצץ בשלב מאוחר יותר. בשני המקרים, כל נגיעה או הזזה של הפצצה עשויה להפעיל את מנגנון הפיצוץ, דבר ההופך אותן לאיום ממשי לאזרחים תמימים השבים לאזור מחייתם. פצצונות אלה פועלות למעשה כמוקשים נגד-אדם.
אפילו בפצצות מצרר המתוכננות להתפוצץ לחלוטין, קיים אחוז מסוים של פצצונות נפל. אחת מסוגי הרקטות המשוגרת ממשגר רקטות M-270 MLRS האמריקאי (הנמצא אף בשימוש צה"ל ומכונה "מנתץ") היא פצצת מצרר מסוג M26 ובה פצצונות מסוג M77. בפצצה זו אחוז פצצונות הנפל תוכנן להיות 5% אולם בפועל אחוז הנפלים מגיע כדי 16%, זאת על פי דיווח של משרד ההגנה האמריקאי לקונגרס.[3] מבדיקות שנערכו בעת מלחמת המפרץ נמצא כי אחוז הנפלים בפצצות מסוג זה מגיע ל-23%.[4]
לאור העובדה כי כל פצצת מצרר מכילה מאות פצצונות וכי פצצות מצרר משוגרות בדרך כלל במטחים המכילים פצצות רבות, אפילו אחוז נפלים קטן יכול להוביל למאות ואלפי פצצונות "חיות" המפוזרות בשטח הלחימה באופן אקראי. לדוגמה, לאחר מלחמת לבנון השנייה העריכו מומחי האו"ם כי בשטח לבנון נותרו כמיליון פצצונות נפל כתוצאה מן השימוש הנרחב בפצצות מצרר.[5] פצצונות מצרר רבות, כמו פצצונת מדגם CBU-87, צבועות בצבעים עזים כדי שתבלוטנה בשטח ותמזערנה סכנה לפגיעה באזרחים. אולם, דווקא בגלל צבען וצורתן התמימה למראה, ילדים נמשכים לעצמים אלה ועלולים לראות בהם צעצועים. בעיה זו התגלתה במלוא חריפותה בעת מלחמת ארצות הברית באפגניסטן כאשר ארצות הברית הצניחה מן האוויר סיוע הומניטרי שהיה צבוע בדיוק באותו צבע צהוב שבו צבועות הפצצונות מסוג BLU-97 אשר היו בשימוש באותו אזור. מאוחר יותר שונה הצבע של אספקת המזון לכחול, כדי למנוע בלבול אפשרי.
צבא ארצות הברית מפתח פצצות מצרר חדשות שבהן אחוז קטן יותר של פצצונות נפל (פחות מאחוז אחד).[6] אולם, על פי ניסיון העבר, פיתוחן של פצצות מצרר משוכללות יותר, לא הוציא ממאגרי הנשק פצצות מצרר ישנות יותר ומסוכנות יותר לאוכלוסייה האזרחית.
על פי דיווחים לא רשמיים פנתה מחלקת המדינה של ארצות הברית לממשלת ישראל כדי לברר האם השימוש שנעשה בפצצות מצרר מתוצרת ארצות הברית עולה בקנה אחד עם ההסכמים בין המדינות באשר לאופן השימוש בפצצות מצרר. ממשלת ישראל הביעה נכונות לשתף פעולה בבירור זה.[12] כמו כן נמצא כי גם ארגון החזבאללה השתמש בעת מלחמת לבנון השנייה בפצצות מצרר כנגד מטרות אזרחיות. משמר זכויות האדם (Human Rights Watch) גינה את ארגון החזבאללה על השימוש בפצצות מצרר ב-113 מקרים שונים. רבות מפצצות אלה לא התפוצצו.[13]
ערך מורחב – אמנה בדבר חימוש מצררפצצות מצרר נחשבות לכלי נשק לא לגיטימי על ידי מדינות רבות בעולם.
ב-2003 נוסדה הקואליציה למאבק בפצצות מצרר, איגוד של ארגונים לא ממשלתיים שעוסק בהעלאת המודעות לנזקים שגורמות פצצות המצרר. ממשלת בלגיה הייתה הראשונה שאסרה על שימוש בפצצות מצרר כשקבעה זאת בהחלטתה בחודש פברואר 2006.[14] מלחמת לבנון השנייה דחפה לקידום המאמצים להגעה לאמנה בין-לאומית בנושא.[15] לאחר ש־13 עובדי סיוע בין־לאומי נהרגו במהלך העבודות לפינוי הנפלים.[16] עד סוף שנת 2007 נהרגו כ־30 בני אדם בפיצוץ נפלי פצצות מצרר בדרום לבנון ועשרות בני אדם נוספים נפצעו.[17] נוסף על כך, ישראל השתמשה בפצצות מצרר מתוצרת ארצות הברית בניגוד להסכמים חשאיים בין שתי המדינות, שמגבילים את השימוש בנשק זה.[18]
לפי האגודה לזכויות האזרח בישראל, הטלת חימוש מצרר על דרום לבנון על ידי ישראל, בזמן מלחמת לבנון השנייה, הייתה הפרה חמורה של עקרונות המשפט ההומניטרי.[19]
בסוף מאי 2008 התקיימה באירלנד ועידה דיפלומטית בה הסכימו למעלה מ־100 מדינות על נוסח אמנה האוסרת שימוש, ייצור, הפצה או אגירה של פצצות מצרר.[20] ארצות הברית, ישראל, רוסיה, הודו, פקיסטן, ברזיל וסין היו בין המדינות שהתנגדו לאמנה.[21] האמנה נפתחה לחתימה בדצמבר 2008 והיא נכנס לתוקף בפברואר 2010, לאחר שאושררה על ידי 30 מדינות.[22] ונכון ל־2024 הצטרפו לאמנה 112 מדינות.[23] משרד הביטחון החליט לייצר תותחים חדשים בישראל באמצעות חברת אלביט מערכות, במקום בגרמניה על ידי חברת "KMW", על מנת להימנע מהגבלות על פצצות מצרר של ממשלת גרמניה, שהצטרפה לאמנה.[24]
באוקטובר 2020 פרסם ארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל" תמונות משדות הקרב במלחמת נגורנו קרבאך השנייה, בהן נראית פצצת מצרר מתוצרת ישראל שנורתה ככל הנראה על-ידי אזרבייג'ן.[25]
בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20, במהלך מלחמת ההתשה, גילתה ישראל עניין ברכישת פצצות מצרר כדי להשמיד באמצעותן סוללות טילי קרקע-אוויר מדגם SA-2 ו-SA-3 מצריות שנפרסו בכמויות גדולות ממערב לתעלת סואץ. ישראל פנתה בבקשת רכישה לממשל האמריקאי אך זו סירבה למכור את הפצצות לישראל. לאחר הסירוב החלה ישראל בפיתוח עצמי של פצצות מצרר. הדגם הראשון שפותח נקרא "טל 1". עוד בטרם הייתה הפצצה מבצעית הוחלט שחלק מהניסויים בה יבוצעו בשדה הקרב על מטרות אמת. באופן לא שגרתי בוצעו ב-8 ביוני 1970 גיחות הפצצה על סוללות טילים שהיו למעשה גם שלבים של פיתוח הפצצות. לשם בדיקת תוצאות ההפצצות בוצעו לאחר מכן גיחות צילום וכן נעשה מאמץ מודיעיני ליירוט דיווחים של המצרים על תוצאות ההפצצה.[26]
גם בשנות ה-80 של המאה ה-20, אסר הנשיא האמריקני רונלד רייגן על מכירת הפצצות לישראל במשך שש שנים, עקב מסקנות ועדת חקירה של הקונגרס, שלפיהן ישראל השתמשה בפצצות במלחמת לבנון הראשונה.
צה"ל השתמש במהלך מלחמת לבנון השנייה ברקטות מצרר, הנורות ממשגרי המנתץ של חיל התותחנים. מפקד יחידת רקטות המנתץ של צה"ל, העיד כי צה"ל ירה על לבנון כ-1,800 רקטות מצרר, שבהן היו יותר מ-1.2 מיליון פצצות מצרר בזמן המלחמה.[27] הרמטכ"ל דן חלוץ מינה קצין בודק, האלוף גרשון הכהן, כדי שיבדוק האם התבצע ירי פצצות מצרר בניגוד להוראות המטכ"ל.[28] בעקבות מסקנות הוועדה, קבע הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל אביחי מנדלבליט, כי השימוש שנעשה בחימוש מצרר תאם את עקרונות דיני הלחימה של המשפט הבין-לאומי.[29]
מתוך מודעות לסכנה הטמונה בשימוש בחימוש מצרר ומתוך רצון לצמצמה, צה"ל שם דגש על צימצום אחוז פצצונות הנפל בחימוש המצרר שפותח בישראל. פצצונות המצרר שפותחו בישראל מתאפיינות בשיעור נפלים של 2%, בהשוואה לשיעור נפלים של 16%–23% בחימוש מצרר אמריקאי ותיק יותר. רקטת המצרר הישראלית חדשה ביותר, "רעם איתן", מאופיינת בשיעור נפלים של כ-0.01%.
בספטמבר 2018 הודיע חיל האוויר, על רקע הביקורת, כי הוא בוחן את השמדת מאגר פצצות המצרר שברשותו.[30]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
