מאכל לאומי

מאכל לאומי הוא מאכל הנתפס כטיפוסי וכאופייני ללאום, קבוצה אתנית או אזור גאוגרפי מוגדר, ומזוהה באופן מובהק עם בני מוצא זה. על פי רוב, אין מדובר בהגדרה רשמית (אף שישנן מדינות המגדירות מאכל לאומי בחקיקה רשמית), אלא בהשקפתם של בני אותו מוצא או אחרים המתבוננים מבחוץ בתרבותם, ורואים במאכל מסוים מכנה משותף לאותה קבוצת אנשים ולעיתים סמל לתרבותם. באופן דומה ל"מאכל לאומי", קיימים גם "משקאות לאומיים" המזוהים במובהק עם לאום או מוצא מוגדר.

השימוש במונח "מאכל לאומי", יחד עם "מטבח לאומי", רווח החל מן המאה ה-19, עם התפשטות הרעיון של מדינות הלאום באירופה. הגדרתם של לאומים התבססה במידה רבה, בצד מקורות אתניים וגאוגרפיים, על מאפיינים תרבותיים שניתן לייחסם קולקטיבית לקבוצת אנשים רחבה, כגון שפה ומנהגים – ובכללם מנהגי בישול ואכילה. התפתחות של תנועת הגירה מסיבית בין הלאומים השונים, כמו גם התפתחותה של תנועת התיירות הבינלאומית במהלך המאה ה-20, חיזקו תפיסות ותדמיות של מאכלים מסוימים וזיהוים עם מדינות ולאומים.

בצד השימוש במאכל לאומי כסמל חיובי המגדיר קבוצת אנשים סביב אלמנט שגאוותם בו, התפתח גם שימוש במאכלים לאומיים כסטיגמה שלילית שמדביקים בני לאום אחד על זולתם בהתייחסות מזלזלת. דוגמה לכך ניתן לראות בכינוי "צפרדעים" (Frogs) שנוקטים בו אנגלים כלפי צרפתים, על שום נוהגם לבשל ולאכול בעלי חיים הנחשבים כדוחים בתרבויות אחרות, או כינוי הגנאי "קראוט" (Kraut - כרוב) שהצמידו לגרמנים בשל נוהגם, שלאנגלים נראה בזוי, לאכול כרוב חמוץ. בקרב גרמנים ואוסטרים מקובל לכנות איטלקים, בזלזול, "זוללי ספגטי" (Spagettifressern). על כן, יש הרואים בשלילה התייחסות למושג "מאכל לאומי" ורואים בו משום "לאומנות קולינרית"^[1](הקישור אינו פעיל). חוקרי גסטרונומיה וקולינריה מצביעים על כך שרווחות טעויות רבות בהגדרת מאכלים לאומיים, וזיהוים עם לאום זה או אחר מתבסס במקרים רבים על סטריאוטיפים בלתי מבוססים ועל בורות^[2](הקישור אינו פעיל).

מאכל מסוים יכול להיחשב ל"מאכל לאומי" במטבחים שונים. לעיתים, בתוך אותה מדינה, באזורים שונים או בקרב קבוצות אתניות שונות יהיו מאכלים אזוריים שונים שיזכו לכינוי "מאכל לאומי". כך למשל - בעוד שהרושטי נחשב למאכל הלאומי בקרב התושבים המתגוררים באזורים הדוברים גרמנית - בשווייץ, הפונדו נחשב למאכל הלאומי בקרב התושבים המתגוררים באזורים הדוברים צרפתית של שווייץ. בירה נחשבת המשקה הלאומי הן בקרב תושבי גרמניה, הן בקרב תושבי בריטניה והן בקרב תושבי הולנד, כמו גם מדינות רבות אחרות; וודקה נחשבת למשקה הלאומי בקרב תושבי רוסיה, פולין, פינלנד ושוודיה.

כאשר בני לאומים שונים טוענים להיותם המקור האמיתי של אותו מאכל לאומי, עלולה להתפתח ביניהם יריבות על רקע זה. לבנונים שזעמו על תחושת הבעלות של ישראלים כלפי חומוס, לא השלימו עם העובדה שלספר השיאים של גינס נכנסה צלחת החומוס הכבדה והגדולה ביותר במשקל 400 ק"ג ובקוטר 4 מטרים. כך אירע שאיגוד התעשיינים הלבנונים ארגן את הכנתה של צלחת חומוס כבדה יותר.

לישראל אין מאכל כלאומי רשמי אבל ישראלים רבים רואים בפלאפל בפיתה את המאכל הלאומי^[3]. הפלאפל בפיתה מוגש בליווי סלט ישראלי, טחינה, צ'יפס וירקות מוחמצים. פלאפל בפיתה זכה לפופולריות לאחר העצמאות של מדינת ישראל ובשנות החמישים על ידי עולים מתימן, על אף שלא היה מאכל אופייני לארץ מוצאם. הם היו הראשונים שהחלו להגיש את הפלאפל בתוך פיתות עם סלט ישראלי^[4]. מאמר בעיתון היהודי "The Palestine Post" ב-19 באוקטובר 1939 הוא האזכור הראשון למושג פלאפלים המוגשים בפיתות^[5].

כשם שיש מחלוקת האם קיים מטבח ישראלי, כך שישנה מחלוקת מהו המאכל הלאומי של ישראל. סקרים שנערכים מראים כי דעת הקהל הישראלית נוטה להתייחס לפלאפל ולעיתים גם לחומוס כאל מאכל לאומי. דווקא מקורם של שני מאכלים אלה במטבחים מקומיים של אזור המזרח התיכון הקלה על קבלתם כמאכלים לאומיים, שכן שני אלו לא היו חקוקים בתודעה הישראלית כבעלי קישור מובהק לקבוצה אתנית מסוימת, זאת כאשר הקישור המקובל בהקשר זה מתייחס בראש וראשונה למסורת קולינרית מזרח אירופאית ומולה למסורת קולינרית 'מזרחית'. או, במילים אחרות, יש להניח כי מאכל לאומי המקושר למסורת קולינרית של קבוצה אתנית מסוימת היה מעורר התנגדות אצל קבוצות אחרות.

"שיר הפלאפל", של להקת איילון משנות ה-50 (מילים: דן אלמגור) מדגים את ההשקפה של דעת הקהל הישראלי על מאכל זה ואת היחס הישראלי למאכלים לאומיים אחרים.