Loading AI tools
היה מיקרוביולוג ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישראל יעקב קליגלר (24 באפריל 1888 – 23 בספטמבר 1944) היה מיקרוביולוג ארצישראלי בעל שם בינלאומי. מראשוני הפרופסורים באוניברסיטה העברית ומייסד המחלקה להיגיינה ולבקטריולוגיה. ממניחי היסודות למחקר בתחומי הבקטריולוגיה, הפרזיטולוגיה, הווירולוגיה, האפידמיולוגיה, התזונה ובריאות הציבור בארץ ישראל. פיתח קרקע מזון לבידוד וזיהוי חיידקי מעיים, הנמצאת בשימוש עד היום וקרויה על שמו - "מצע קליגלר" (Kligler Iron Agar).[1] תרומתו המרכזית בפיתוח ארץ ישראל הייתה תכנון וארגון המלחמה נגד המלריה, שבסיומה הודברה המחלה כליל לאחר מותו.[2]
 | |
| פורטרט של ישראל יעקב קליגלר. מאת פנחס ליטבינובסקי | |
| לידה |
24 באפריל 1888 קופיצ'ינצה, הקיסרות האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| פטירה |
23 בספטמבר 1944 (בגיל 56) נתניה, פלשתינה (א"י) |
| ענף מדעי | מיקרוביולוגיה |
| מקום מגורים | הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ארצות הברית, ארץ ישראל |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי בהר הזיתים |
| מקום לימודים | סיטי קולג' של ניו יורק, אוניברסיטת קולומביה |
| מוסדות | אוניברסיטת נורת'ווסטרן, מכון רוקפלר, האוניברסיטה העברית |
| תרומות עיקריות | |
|
פיתוח "מצע קליגלר" ממניחי היסודות למחקר הרפואי בארץ ישראל, וממובילי המאבק בהדברת מחלת המלריה בארץ ישראל | |
  | |
קליגלר נולד ב-24 באפריל 1888 בעיירה קטנה בשם קופיצ'ינצה, אז בחבל גליציה בקיסרות האוסטרו-הונגרית (במערב אוקראינה של ימינו, כ-60 קילומטר מצפון מערב לקמניץ-פודולסקי). האזור עבר טלטלות שלטוניות ומנהליות רבות ולכן ברישומים שונים צוין מקום לידתו כאוסטריה, פולין או אוקראינה, ושנת הולדתו כ-1889. קליגלר היה בנם של אהרן בן ישראל ופרומה פייגל לבית גיטמן. לאחר שאמו נפטרה בהיותו כבן שמונה, נשא אביו אישה שנייה, שרה. אביו היגר לארצות הברית עם שתיים מבנותיו בשנת 1900, ולאחר כשנה בספטמבר 1901 הצטרפה אליו אשתו עם שאר ילדיו ובהם ישראל יעקב.
קליגלר למד בילדותו בבתי ספר ציבוריים בניו יורק. בשנת 1911 קיבל תואר בוגר במדעים בהצטיינות מסיטי קולג' של ניו יורק. ב-1914 קיבל תואר מוסמך מאוניברסיטת קולומביה ושנה לאחר מכן סיים בה תואר .Ph.D. עבודת הגמר שלו עסקה בתכונות ביוכימיות של חיידקי פה ואבחונם, בדגש על עששת.[3]
עם סיום לימודיו לתואר בוגר החל קליגלר לעבוד כעוזר מחקר במחלקת בריאות הציבור במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע בניו יורק, בשנים 1911–1915, במקביל ללימודיו באוניברסיטת קולומביה. ב-1915 עבר לשיקגו ועבד במחלקה לבקטריולוגיה של בית הספר לרפואה באוניברסיטת נורת'ווסטרן. ב-1916 חזר לניו יורק לעבוד במכון רוקפלר, עד סוף שנת 1920; במכון ערך קליגלר מחקרים על זיהום קרקע, סניטציה וחיידקי מעיים. בשנת 1918 גויס לצבא ארצות הברית ושירת כמדריך לבקטריולוגיה בתחנה הצבאית שהייתה במכון רוקפלר. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתתף מטעם המכון במשלחת לחקר קדחת צהובה במדינת יוקטן שבמקסיקו ובפרו כסגנו של ראש המשלחת ד"ר הידיו נוגושי (Hideyo Noguchi (אנ')).
קליגלר התחיל לפרסם מאמרים בהיותו בן 24, מייד לאחר סיום התואר הראשון. מחקריו עסקו באותה תקופה במיון חיידקים, תכונות ביוכימיות ופיתוח מצעי מזון, סרולוגיה והמטולוגיה. עבד על מגוון גדול של חיידקים ובעיקר על חיידקי מעיים, חיידקי סביבה, לפטוספירה וקדחת צהובה. הוא פרסם עד עלייתו לארץ ישראל 43 עבודות מדעיות. עבודותיו על חיידקי סביבה או על הפלורה של הפה, היו חלוציות בנושאים אלה.
עבודתו המפורסמת ביותר מאותה תקופה, שהקנתה לו שם עולמי, הייתה פיתוח מצע לבידוד וזיהוי חיידקי מעיים הנמצא בשימוש עד היום - "מצע קליגלר".[4] זוהי קרקע מזון במבחנה לאבחון חיידקי מעיים. המצע מתבסס על זיהוי תכונות ביוכימיות של החיידקים ויכולתם לפרק סוכרים תוך היווצרות גז ו-H2S. האגר במבחנה כולל תחתית גלילית ושיפוע בחלק העליון. הפענוח נעשה לפי צבע האגר בחלקי המבחנה - צהוב או אדום. שיפוע אדום A פירושו שהחיידק אינו מפרק את הסוכר לקטוז; כשהשיפוע צהוב B החיידק מפרק לקטוז; כשהתחתית אדומה C החיידק אינו מפרק גלוקוז; תחתית צהובה D - החיידק מפרק גלוקוז. וריאציה של מצע קליגלר מכילה גם את הסוכר סוכרוז וידועה בשם "TSI slant" (אנ').[דרוש מקור]
בצעירותו הצטרף קליגלר לתנועה הציונית בארצות הברית. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה הוקמה יחידת העזרה הרפואית קבוצת עזרה מדיצינית ציונית אמריקנית (קעמצ"א) ("American Zionist Medical Unit” "AZMU") ביוזמת הנרייטה סאלד, במטרה לסייע בשיקום היישוב היהודי בארץ ישראל; קליגלר ביקש להצטרף לקבוצה הראשונה, שהגיעה לארץ ישראל ביולי 1918. סאלד יחד עם סימון פלקסנר (אנ') שניהל את מכון רוקפלר, שכנעו אותו להישאר במכון ולצבור ניסיון והכשרה לקראת המשימות המחכות לו בארץ ישראל. ביולי 1920 כתב קליגלר לסאלד לאחר שובו ממסע משלחת הקדחת הצהובה בדרום אמריקה: "אני מאמין שאני מוכן כעת".[5] בסוף חודש אוקטובר 1920 נערכה לקליגלר מסיבת פרידה במכון רוקפלר. הוא הגיע לארץ ישראל בתחילת שנת 1921.
קליגלר קיבל על עצמו את ניהול המעבדות של בית החולים הדסה הר הצופים בירושלים, ששכן באותה תקופה ברחוב הנביאים בעיר. בשנים 1922–1925 התגורר בחיפה וניהל את 'המוסד לחקר המלריה משרד הבריאות הממשלתי חיפה'.[6] באפריל 1926 התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים, ייסד את המחלקה להיגיינה ובקטריולוגיה, ועמד בראשה עד מותו בספטמבר 1944.
בבית החולים הדסה הכיר קליגלר את הלן (אהובה) פרידמן, שהייתה אחות מוסמכת. היא נולדה ב-1891, סיימה ב-1914 שלוש שנות לימודים לתואר אחות מוסמכת בבית החולים "הלבנון" שברובע הברונקס בניו יורק, התנדבה במלחמת העולם הראשונה לשרת בחיל המשלוח האמריקאי (AEF), ולאחריה התנדבה ליחידת הסיוע הציונית (קעמצ"א) והגיעה לארץ ישראל, כנראה, בשנת 1919. הזוג נישא בברונקס בניו יורק ב-11 בנובמבר 1922. את ירח הדבש בילו בהפלגה חזרה לארץ ישראל, על סיפון האנייה הגדולה בעולם אז, "RMS Majestic" (אנ'). כשהתגוררה המשפחה בחיפה, פיקחה הלן מטעם הדסה על הטיפול הטרום-לידתי של נשות העיר. ב-1926 נולד בנם היחיד, דוד (נפטר ב-1979).[דרוש מקור]
קליגלר נפטר מהתקף לב בנתניה ב-1944, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.[דרוש מקור]
קליגלר השתמש כחוקר בידע שלו במיקרוביולוגיה, באפידמיולוגיה ובבריאות ציבור, כדי לפרסם מחקרים בתחומים רבים, בדגש על מחקר יישומי ושימושי, תוך שאיפה להבראת העם והארץ. במהלך 24 שנותיו בארץ ישראל פרסם קליגלר יותר ממאתיים עבודות: במיקרוביולוגיה (62 עבודות), פרזיטולוגיה (84), וירולוגיה (41), תזונה (6) ועוד. קליגלר פרסם גם דוחות בנושאים מגוונים, כתבות בעיתונים בארץ ובעולם, השתתף בתוכניות רדיו בקול ירושלים, והרצה בפני קהלים שונים בארץ ובעולם.
רבים מהחוקרים שקליגלר קלט לעבודה במחלקתו הפכו לפרופסורים ידועים במוסדות המדע בארץ. בין עובדיו ועמיתיו נמנו: פרופ' גדעון מר, פרופ' אריה אוליצקי, פרופ' אברהם קמרון (קומרוב), ד"ר מלך (אלימלך) פרק, פרופ' מאיר יואלי, פרופ' מנפרד אשנר, פרופ' יחיאל קרל גוגנהיים ופרופ' האנס ברנקוף.
בתחום ההוראה, יזם קליגלר קורס ראשון מסוגו לתברואה, במסגרת בית החולים הדסה בירושלים. שפת ההוראה הייתה עברית, והוא הסתיים במרץ 1922. ארבעה מתוך חמשת משתתפי הקורס התקבלו לעבודה כמפקחים אנטי-מלריים במכון לחקר המלריה שנפתח בחיפה בספטמבר 1922 בניהולו של קליגלר.[דרוש מקור]
באוניברסיטה העברית החלה ההוראה במדעי הטבע, ובכלל זה גם במכון לבקטריולוגיה, בתחילת שנות ה-30. בתקופתו של קליגלר במכון, סיימו יותר מארבעים תלמידים את לימודיהם לתוארי מוסמך ודוקטור במדעי הטבע במחלקה למיקרוביולוגיה.[7] בין תלמידיו לתואר דוקטור היו: בנימין אלעזרי-וולקני שהיה בין הראשונים שזכו לתואר זה מהאוניברסיטה העברית ושהפך לחלוץ במחקר תרכובות צורן; נתן גרוסוביץ שהפך לפרופסור במחלקה למיקרוביולוגיה של האוניברסיטה; דבורה קפלן; צבי סליטרניק זוכה פרס ישראל ב-1962 על תרומתו להדברת מחלת המלריה בארץ; שלמה הסטרין זוכה פרס ישראל למדעים מדויקים ב-1957; חנה פרקש שנישאה ללדיסלאוס פרקש; עמנואל אוליניק (איילן); ודוד נכטיגל. בין תלמידיו לתואר מוסמך היו: נתן גולדבלום זוכה פרס ישראל ב-1988, אביבה צוקרמן, וחנה הרנהייזר-דרימר.[דרוש מקור]
נתן גרוסוביץ תיאר את קליגלר: ”מקורי ומעניין. הוא לא החשיב את ההרצאה הפורמלית ולא הרבה להרצות. במקום זה דרש מתלמידיו לקרוא פרקים בספרים מתאימים ומאמרי מחקר מקוריים וניתח עם התלמידים באופן ביקורתי את הרעיונות העיקריים ואת עובדות היסוד... שם דגש מיוחד על המעבדה, ודרש מהמתמחה לתכנן בעצמו את ניסויו, וכך פיתח אצלו כבר מתחילה את הגישה הניסויית.”[8]
קליגלר נודע כחוקר שאפתן והישגי, שפעל במחקר יישומי להשגת יעדים ציוניים בהם האמין. הוא זכה להערכה ולמענקי מחקר בקרב חוקרים ומוסדות מחקר בתחומו בעולם. קליגלר ניצל את קשריו במהלך חופשותיו בארצות הברית כדי לסייע לאוניברסיטה בהשגת מימון, כאשר נקלעה לקשיים כלכליים בתחילת שנות ה-30. סגנון הניהול שלו באוניברסיטה וביחידה לחקר המלריה היה ריכוזי מאוד ועבודתו נוקשה ודקדקנית; הוא נטה להתעלם מהביקורת שספג מאנשים שעבדו איתו על דרך התנהלותו.[דרוש מקור]
קליגלר תרם רבות לתכנון וביצוע הדברת המלריה בארץ ישראל. המלריה הייתה גורם מרכזי בתחלואה של תושבי ארץ ישראל, גרמה לדלדול האוכלוסייה והכתיבה את מפת ההתיישבות היהודית. עוד לפני עלייתו לארץ ישראל הוא אסף מידע רב על מצב התחלואה בה. רכש ניסיון בעבודה בשטח כשהצטרף למשלחת לחקר קדחת צהובה בדרום אמריקה. קליגלר הכין תוכנית להדברת המלריה אותה שלח לגורמים שונים, ביניהם השופט לואי ברנדייס שביקר בארץ ישראל ב-1919 והזדעזע ממצב התחלואה ממלריה. ברנדייס התרשם מהתוכנית וסיפק לו מימון מכיסו למימוש התוכנית.[9] ב-1922 ייסד קליגלר וניהל את "המכון לחקר המלריה" בחיפה, שהוקם על ידי הג'וינט ו"הדסה" בסיוע המימון של ברנדייס, ופעל במסגרת מחלקת הבריאות המנדטורית. המחקרים, שנעשו במכון, בדקו את ההיתכנות של התוכניות שהכין קליגלר ובחנו את השיטות המתאימות לכל אזור בארץ ישראל.
קליגלר הוכיח במחקרים, שנעשו במכון, את חוסר יעילותן של השיטות הקודמות ששימשו להדברת מלריה בארץ - שתילת עצי אקליפטוס לייבוש הביצות, ומתן כינין למניעת הדבקה (פרופילקסיס). קליגלר התמקד בתוכניתו במאבק נגד היתושים ובעיקר נגד הלרוות שלהם (השלב בין יתוש עובר לבוגר). לשם כך חקר את שכיחות מיני האנופלס השונים, את הביולוגיה שלהם ואת מקום דגירתם, בדק שיטות וחומרי הדברה חדשים, ובחר במתאימים מבחינת היעילות והמחיר. אחת השיטות החדשות שהנהיג הייתה הכנסת דגי גמבוזיה מצויה למקורות המים בשנת 1923; הדגיגים נמצאו יעילים כאמצעי ביולוגי נגד הלרוות של היתושים.
פעולות ההדברה, שנעשו על ידי עובדי המכון, הביאו לירידה דרמטית בתחלואה. ההישגים במלחמה במלריה הובאו לידיעת ארגון הבריאות שהוקם על ידי חבר הלאומים. במאי 1925 שוגרה לארץ ישראל משלחת המלריה של הארגון. המשלחת נתנה הכרה בינלאומית לחשיבות הפעילות נגד המלריה, שנעשתה בארץ ישראל.[10] קליגלר הרצה על המלחמה נגד המלריה בארץ ישראל בכנס המלריה הבינלאומי הראשון שהתקיים ברומא באוקטובר 1925; בהרצאה תיאר את המאמץ העיקרי המופנה להשמדת מקומות הקינון של היתושים.[11]
ב-1927 הקים קליגלר את "התחנה לחקר המלריה" של האוניברסיטה העברית בראש פינה, שעסקה במחקרי שדה בנושא הדברת המלריה. קליגלר מינה את ד"ר גדעון מר למנהל התחנה שנתיים לאחר פתיחתה, ויחד פרסמו סדרת מאמרים בנושא המלריה. רבים מהיישובים שהוקמו בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, קיבלו את אישורו של קליגלר לעלייה על הקרקע, מההיבט של יכולתם להתמודד עם מחלת המלריה. כשעלה לקרקע קיבוץ עמיר באוקטובר 1939, אחרון יישובי "חומה ומגדל", על שפת ביצת החולה, התנגד קליגלר לנקודת היישוב שנבחרה בגלל סכנת המלריה; כל חברי הקיבוץ חלו במחלה, ולאחר שלוש שנים הם נאלצו להעביר את הקיבוץ למקום שבו הוא שוכן כיום.[דרוש מקור]
בנוסף לפעילות המדעית קליגלר עסק גם בפעילות ציבורית בנושאים שהיו קשורים לבריאות הציבור. הוא הצטרף באמצע שנות ה-20 ל"וועד הבריאות" שהוקם ב-1922 על ידי הקונגרס הציוני ה-12 במטרה לטפל בכל ענייני הבריאות של היישוב. ב-1933 נבחר להחליף את הנרייטה סאלד כיושב ראש "ועד הבריאות" של הוועד הלאומי.[12] הוא הרבה לשתף פעולה עם ד"ר אברהם קצנלסון שניהל את מחלקת הבריאות; יחד תיאמו את הקשרים בין המוסדות הרפואיים השונים של היישוב ובהם ההסתדרות הרפואית "הדסה", ההסתדרות הכללית, קופת חולים וארגונים נוספים.
קליגלר היה חבר פעיל באגודות שעודדו פעילות גופנית, כדוגמת "החברה למגרשי משחקים בארץ ישראל"[13] ו"החברה לבריכות שחייה ציבוריות"[14] שהוקמו בשנות ה-1930. הוא השתתף בפגישות השנתיות של מורי הספורט בארץ והטיף לפעילות גופנית.
קליגלר היה בין מייסדי "הליגה למלחמה בשחפת", גוף ארצי שהוקם ב-1925 לאחר מספר ניסיונות קודמים שלא האריכו לפעול.[15] קליגלר היה היו"ר הראשון של הליגה והתמיד להשתתף בפעילויות ובאירועים השונים שלה. כן היה חבר בוועדה המייעצת של "החברה הפלסטינית למען החרש" שהוקמה באמצע שנות ה-1930.
קליגלר ארגן את הכינוס הארצי הראשון של המיקרוביולוגים בארץ ישראל, שהתקיים בירושלים ב-1936, ונבחר לנשיא "האגודה המיקרוביולוגית הארצישראלית (הפלשתינאית)". הוא היה יושב הראש של חמש הפגישות השנתיות שהתקיימו בין השנים 1936–1942.[דרוש מקור]
הוא ניהל במשך עשר שנים את "בית הבריאות על שם נתן ולינה שטראוס" בירושלים, מהקמתו בשנת 1929. תחת ניהולו רכש המוסד שם כמקום בו נעשות פעולות מגוונות למען בריאות הציבור.[דרוש מקור]
קליגלר שימש גם כמלווה ומדריך מבוקש בסיורים של אורחים מכובדים מארצות שונות. בין האורחים שליווה היו המפקד ברנרד מונטגומרי, הרב סטפן וייז והשגריר האמריקאי ברוסיה ויליאם כריסטיאן בוליט.[דרוש מקור]
הוא השתתף בצורה סדירה בפגישות "המועצה החקלאית הכללית" של ארץ ישראל; תחילה ייצג את האוניברסיטה העברית ובהמשך גם את הסוכנות היהודית כיושב ראש "ועדת התזונה". בפגישות אלו תרם מידיעותיו בנושאים כגון הגנה על תעשיית שמן הזית המקומית או הפיקוח על שחפת הבקר.[דרוש מקור]
בשנת 1930 הנהיג סגל חוקרים לעריכת סקר התזונה הראשון בארץ. ממצאי הסקר עוררו תגובות רבות והביאו לייסוד "ועדת התזונה" של המכון לחקר הכלכלה שליד הסוכנות היהודית, שבראשה עמד קליגלר.[16] הסקר הציג מצב תזונה ירוד של תלמידי בתי הספר, וקליגלר הצטרף ליוזמה של אברהם קצנלסון לחלוקה יומית של כוס חלב לתלמידים (שתתרום גם למשק החלב בהתיישבות). הוא גייס לכך גם את "בית הבריאות שטראוס". החלוקה החלה במאי 1938 בירושלים, ולאחר תקופה קצרה התפשט מפעל כוס החלב לערים אחרות.
קליגלר התמנה למספר ועדות נוספות ביישוב היהודי. הוא התגייס לסייע בידע ובתכנון כשקופת חולים נקלעה לקשיים כלכליים ב-1937.[17] הוא השתתף בוועדה שהוקמה לבדיקת מוכנות היישוב לקראת מלחמת העולם השנייה, וכשהחלה המלחמה עזר בוועדות שהוקמו לטפל בשעת החירום ובשאלה שהתעוררה לגבי הטיפול בפליטים בארץ ומחוצה לה. בתחילת 1941 התבקש על ידי הג'וינט להכין תוכנית עזרה רפואית לפליטים יהודים שהגיעו מאירופה לסן דומינגו שבאיים הקריביים. שלוש שנים מאוחר יותר נשלח על ידי הג'וינט לארגן את העזרה הרפואית לכ-1,600 פליטים יהודים תימנים שהגיעו לעדן.[18] הוא נפטר מספר חודשים לאחר שובו לארץ ישראל.[דרוש מקור]
קליגלר היה מקורב בדעותיו הפוליטיות לחברי ברית שלום, ובין ידידיו הקרובים היו יהודה מאגנס והנרייטה סאלד, חברי הברית.[דרוש מקור]
למרות כוונות רבות להנציח את זכרו של קליגלר לאחר מותו במגוון דרכים, כגון הקמת מרפאה על שמו, הוצאת ספר לזכרו והקמת קרן לסטודנטים על שמו - במהלך תקופת האירועים הסוערים שעברו על היישוב בשנות ה-40 מומש רק חלק קטן מהתוכניות, שאף הן לא שרדו לאורך זמן.[דרוש מקור]
קברו של קליגלר, לצד קברים נוספים ובהם קברה של סאלד, חוּלל לאחר מלחמת העצמאות, כאשר נסללה דרך בתחומי בית הקברות בהר הזיתים. לאחר מלחמת ששת הימים הוסרה הדרך ונכרה קבר אחים בקרבת מקום; בין השמות המופיעים על המצבה, מופיע שמו של קליגלר.[19]
פרס הצטיינות בבקטריולוגיה על שם פרופ' קליגלר נוסד בשיתוף ארבעה מוסדות: האוניברסיטה העברית (המחלקה לבקטריולוגיה ולהיגיינה), קק"ל, הוועד הלאומי (באמצעות לשכת הבריאות. בהמשך, הוועד הוחלף על ידי משרד הבריאות) וחברת החשמל.
הפרס הוענק חמש פעמים, משנת 1946, וכל ארגון תרם 100 ל"י (לכל התקופה).
הפרס, על סך 65 לא"י, ניתן בעד עבודת הגמר הטובה ביותר של סטודנט בקטריולוגיה והיגיינה כחוג ראשי. את שמות המועמדים לפרס הציעו מורי המחלקה, והאישור היה בידי ועדת הפרסים של הסנאט.
ואלה מקבלי הפרס: יעקב שלום מגר (1946), לאה ביכובסקי (1947), אדית ביכלר-צ'צ'קס (1949), אסתר רבינוביץ' (1950), נתן צתרי (1952).
 |
|---|
|
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria: V. Therapeutic value of mixtures of plasmochin and quinine. Riv. Malariol. 9 (3): 272-283, 1930.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria: VI. Long-range dispresion of Anopheles during the prehibernating period. Riv. Malariol. 9 (4): 363-374, 1930.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria. VII. Relapse rate after quinine-plasmoquine treatment. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 25: 121-127, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria. VIII. The migration of infected A. elutus at various seasons of the year. J. Prevent. Med. 5: 401-407, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Periodic intermittent treatment with chinoplasmine as a measure of malaria control in a hyperendemic area. Riv. Malariol. 10 (4): 425-438, 1931.
Kligler I.J., Mer G. Studies on malaria in an uncontrolled hyperendemic area. X. Behaviour of A. elutus in relation to housing and malaria. Riv. Malariol. 11: 553-583, 1932.
Kligler I.J. Mer G. Anopheles in Syria and their distribution. Rivista di Malariologia, 15: 217–221, 1932.
Kligler I.J., Mer G., Olitzki L. Studies on malaria. XI. Seasonal variations in the food preference of Anopheles elutus. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 26: 283-287, 1932.
Kligler I.J., Mer G. Anopheles in Syria and their distribution. Riv. Malariol. 15: 217-221, 1936.
Kligler I.J., Mer G. Studies on the effect of various factors on the infection rate of Anopheles elutus with different species of Plasmodium. Ann. Trop. Med. Parasitol. 31: 71-83, 1937.
Mer G., Birnbaum D., Kligler I.J. Lysis of blood of malaria patients by bile or bile salts. Trans. Roy. Soc. Trop. Med. Hyg. 34: 373-378, 1941.
ניר חסון, כתבה על קליגלר: כך קבעה המלריה את גבולות מפת החלוקה, באתר הארץ, 16 במרץ 2018Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
