Loading AI tools
יחס החרדים אל התנועה הציונית ואל מדינת ישראל אינו אחיד. רוב הקהילות החרדיות מסויגות כלפי הציונות אך התנגדות זו ברוב הקהילות אינה נגד עצם הקמת המדינה או השיבה לארץ אלא כתגובת נגד לחילוניות של התנועה הציונית, רק בקבוצה קטנה של הקהילות הקיצוניות יש התנגדות אמיתית לעצם פעולותיה של הציונות. קהילות חרדיות בודדות דוגלות בעמדה אנטי ציונית, לעומתן מרבית הקהילות מתונות יותר, אמביוולנטיות כלפי הציונות ומכירות במדינה דה פקטו. יש גם חרדים המגדירים את עצמם כפרו ציונים.
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
בתקופת המחתרות ובשנים שלאחר קום המדינה הייתה תמיכה רבה יותר בציונות, בעיקר בציונות רוויזיוניסטית (מאחר שז'בוטינסקי סבר שהיותו של היהודי ציוני לא מחייב אותו להיות חילוני), בעיקר בקרב הזרם החסידי. רבים מקהילות חסידים (בעיקר חסידי חב"ד) סייעו למחתרות האצ"ל והלח"י במהלך התמרדם נגד הבריטים.
היחס לציונות נוצר בתגובה לתהליכים היסטוריים אחדים מאז המאה ה-18; בהם תנועת ההשכלה במערב ובכלל זאת תנועת ההשכלה היהודית, מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים - האמנציפציה, תנועת המרת דת רחבה לנצרות אצל יהודים בעיקר במערב ומרכז אירופה, ניצני החילון באומות העולם ובעם ישראל, וייסודה של התנועה הציונית בסוף המאה התשע עשרה. תהליכים אלו והשלכותיהם, גררו חילוקי דעות ופולמסים רבים בציבור שומרי המצוות. בעוד קבוצה אחת הזדהתה עם רעיונות הציונות והצטרפה לתנועה הציונית (בעיקר במסגרת תנועת המזרחי), חלק אחר התנגד לה (בעיקר במסגרת אגודת ישראל), ואחרים לא הביעו כלל עמדה בסוגיה. נושא זה הוא הגורם המשמעותי לפיצול שהחל בקרב ציבור שומרי המסורת והוביל ליצירת הציבור הדתי לאומי, שהצטרף לתנועה הציונית, ולהתגבשות הציבור החרדי המתנגד לציונות.
נכון ל-2012, על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה – 62% מהחרדים מגדירים עצמם "ציונים מאוד" או "די ציונים".[1]
עוד מראשית הציונות קמה לה התנגדות, גם מצד מביעי עמדות חילוניים, כדוגמת הבונד, היהדות הרפורמית, מתבוללים ועוד וגם מצד הוגי דעות דתיים. בקרב הציבור הדתי שררה מבוכה באשר לציונות, שהובילה לאי-הבעת דעה לגביה. בעוד קבוצת מיעוט של רבנים הביעה תמיכה ברעיון (והתאגדה באמצעות מפלגת המזרחי), וקבוצת מיעוט אחרת הביעה התנגדות, הרוב לא הביע כלל עמדה.[2]
את הסיבות השונות של רבנים להתנגדות לתנועה הציונית בפרט ולכל ניסיון דומה, יש לחלק לחמש קבוצות עיקריות:
- טעמים הלכתיים: התנגדות על סמך מקורות הלכתיים, בהם המחלוקת אודות התוקף של מצוות ישוב הארץ בזמן הזה, וכן האיסורים הנזכרים בשלוש השבועות על עלייה בעלת אופי לאומי לארץ ישראל שלא ברשות אומות העולם.
- חשש למגמות התבוללות וחילון בהשפעת התנועה הציונית, זאת על רקע היותם של רוב מנהיגי התנועה לדורותיה חילונים שהושפעו מתנועת ההשכלה, וחלקם נטה להתבוללות.
- התנגדות פרגמטית: בעיקר בתחילת דרכה של הציונות חששו רבנים רבים כי מאמצי הציונים להקמת יישובים יהודים בארץ ישראל ייכשלו, ובתוך כך ירד לטמיון ממון רב שהיה יכול לסייע ליהודים הנרדפים והנזקקים ברחבי העולם. כמו כן עלה החשש כי פעילות כזו עלולה לגרום לכעס מצד השלטונות בארץ ובאירופה, שיביא לפגיעה בקהילות היהודיות. רבנים אחרים טענו כי עם ישראל איננו מוכשר למעשי התיישבות חדשים או לפעילות מדינית.
- המשך של המדיניות האורתודוקסית המתנגדת לחידושים באורח החיים היהודי שנובעים מרוחות העת המודרנית. עמדה זו מיוצגת באמירתו של החתם סופר: "חדש אסור מן התורה". זאת בניגוד לציונות הדתית המשתייכת לזרם האורתודוקסי, אך תומכת בציונות ורואה בה חלק מתהליך הגאולה.
- התנגדות מהותית ללאומיות הישראלית: התנגדות זו באה על רקע שאיפתה של התנועה הציונית לנרמל את מצבו של העם היהודי על ידי קיבוץ גלויות והקמת מדינת לאום ליהודים, ככל העמים. יש שטענו כי על פי היהדות עם ישראל אינו דומה לשאר העמים שלאומיותם מוגדרת על בסיס שפה משותפת ומדינה ריבונית, ושההשקפה הדתית מתבססת על האמונה שהעם היהודי נעשה לעם בשל בחירת הקב"ה, שבאה לידי ביטוי בקיום תורה ומצוות. החרדים מזכירים בעניין זה את דבריו של רב סעדיה גאון: ”אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”[3]
בבסיס הביקורת ההיסטורית של החרדים כלפי הציונות מודגשת העובדה שחלק גדול מהציונים אימצו את הלאומיות היהודית בלית ברירה, לאחר שלא נמצא פתרון אחר לבעיית השתלבותם בחברה הלא יהודית. הוגיה המרכזיים של הציונות נתקלו בכישלון מאמציהם להשתלבות בחיים האזרחיים במדינות מוצאם, וניסיונות ההתקרבות שלהם נתקלו בגילויי אנטישמיות ששיאם היה פוגרומים נרחבים, הן בתקופת העלייה הראשונה והן בעלייה השנייה. כשכשלו ניסיונותיהם של ראשי הציונות להשתלב בחברה הלא יהודית, אימצו את הרעיון הציוני שבבסיסו היבדלות לאומית. אידאולוגיה זו, נשללת בתוקף על ידי היהדות החרדית שרואה בציונות השקפת עולם חילונית המבוססת על ניתוק העם היהודי ממורשת אבותיו ומקיום המצוות. הציונות נתפסת כתנועה הרואה בדת מערכת אמונות שאבד עליה הכלח. על רקע השקפה זו לגבי התנועה הציונית דחו גדולי ישראל לאורך השנים את ההשתלבות בפעולותיה ובמוסדותיה של התנועה הציונית.
השינויים ההיסטוריים שהתרחשו במשך שנות קיומה של הציונות, בהם שתי מלחמות העולם, שואת יהודי אירופה והקמת מדינת ישראל, גרמו לזרמים שונים ביהדות החרדית לשנות את יחסם לציונות, ובעיקר את קשריהם השונים עם מוסדותיה הלאומיים ולאחר מכן עם רשויות המדינה.
בד בבד, קבוצות שונות ביהדות החרדית שומרות בקנאות על התנגדותן ההיסטורית לציונות, ושוללות בחריפות את זכות הקיום של מדינת ישראל. בולטות בהן העדה החרדית, וחסידי סאטמר. הרב יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר ומייסד החסידות, נחשב לאחד המתנגדים הקנאים ביותר לציונות ולמדינת ישראל, שהביע את עמדתו באמירה החריפה:
כי אם ניקח כל פריצות הדור והעבירות המרובות הנעשות בכל העולם וישימו אותם בכף מאזניים אחת, ומדינה ציונית בכף מאזניים השני, תכריע (המדינה) את הכל שהוא השורש פורה ראש ולענה של אבי אבות הטומאה שבכל אבות הנזיקין שבכל העולם כולו, והן המה המטמאים את כל העולם כולו.
— הרב יואל טייטלבוים, ויואל משה, ברוקלין תשכ"א, בהקדמה עמ' יא
ניסיונות ההתיישבות במאה התשע עשרה
במאה ה-19 התרבו הניסיונות של יהודים, בהם אנשי היישוב הישן לרכוש קרקעות בארץ ישראל לצורך, הקמת בתי מגורים ומשק חקלאי. בהם, ההתיישבות בהר מירון על ידי ישראל ב"ק בשנות השלושים של המאה ה-19, ובניית שכונות חדשות מחוץ לעיר העתיקה שנתמכה על ידי משה מונטיפיורי מראשית שנות השישים של המאה. בשנת 1870 הקימה חברת כל ישראל חברים את בית הספר החקלאי מקוה ישראל. פעולות אלו נבעו בעיקר מתוך לחץ כלכלי ומניסיום להביא לפרודוקטיביות של היושבים בארבע ערי הקודש. חלק מרוכשי האדמות מהיישוב הישן ראו במעשיהם את תחילת גאולתו של עם ישראל, המתבטאת בקיום מצוות ישוב ארץ ישראל ובהפרחת השממה,[4] עם השנים התגבשו התפיסות הללו בקרב מקצת מבני היישוב הישן שפעלו לגאולת אדמות. כל עוד לא היו מעורבים בכך חברי קהילה רבים, לא עוררו מחשבות אלו התנגדות בקרב רבני הקהילות בערי הקודש.
ראשיתן של אגודות "חובבי ציון"
תחילתה של התנועה הציונית הייתה בשנות השבעים עם הקמתן של אגודות פעילים במסגרת תנועת חיבת ציון. באגודות אלו, ובחיבורים הציוניים שהופצו בשנים אלו היו מעורבים רבנים ומשכילים. רבני התנועה דגלו בהשקפה שראתה בציונות חלק מתהליך הגאולה, שתזורז על ידי מימוש מצוות ישוב הארץ וחזרת עם ישראל לארצו. חלק מהם אף דגל בשיתוף עם המשכילים חובבי ציון, על מנת להשיג את מטרותיה הדתיות של הציונות.
אולם רבנים אחרים מגדולי ישראל התנגדו ליוזמות אלו. התנגדות חריפה הביעו רבני הקהילות האולטרה-אורתודוקסיות בהונגריה. ביניהם היו אדמור"י חסידות מונקאץ', רבי צבי הירש שפירא, ובנו חיים אלעזר שפירא. התנגדותם הייתה ברוח ההשקפה האורתודוקסית השוללת הכנסת שינויים באורח החיים היהודי, וכן מטעמים הלכתיים של איסור שלוש השבועות.[דרוש מקור]
רבנים אחרים הביעו התנגדות לפעילות ציונית בעיקר מפני החשש למגמות חילון, שכן חלק ממנהיגי התנועות היו יהודים שלא שמרו תורה ומצוות. בשנת 1882, באו חברי תנועת ביל"ו שנקראה לפי ראשי התיבות של הפסוק ”בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה”.[5] וביקשו את תמיכתו של האדמו"ר מחב"ד שמואל שניאורסון. הם נענו על ידי הרב, כי אם יוסיפו גם את המשך הפסוק "בְּאוֹר ה'" לראשי התיבות של תנועתם, הוא יתמוך בהם, "והייתי גם כן נוסע ומביא מאה אלף חסידים לארץ ישראל".[6]
התנגדות מהותית לציונות, גם כלפי פעילות בעלת צביון דתי, השמיע הרש"ר הירש, מראשי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. במכתב לרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות בשנות השישים והשבעים, כתב הרב הירש:
דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.
— שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב
עם זאת, הרב עזריאל הילדסהיימר, גם הוא מראשי האורתודוקסיה בגרמניה ורבה הראשי של קהילת יהודי ברלין, תמך ב"חובבי ציון" ובפעילותיה של ציונות המעשית, להקים מקלט ליהודים בארץ ישראל.[7]
בין היישוב הישן ליישוב החדש
בארץ ישראל, חלק מאנשי היישוב הישן פעלו בקנה אחד עם יעדי הציונות; הם יזמו שכונות חדשות מחוץ לחומות, ובשלהי שנות השבעים של המאה התשע עשרה פנו להקמת מושבות חקלאיות - גיא אוני ליד צפת, ופתח תקווה, שהוקמה על ידי אנשי ירושלים. הקמת המושבות לוותה באידאולוגיה של התנתקות ממוסד החלוקה וביסוס כלכלי על ידי התיישבות חקלאית, וכן קיום מצוות התלויות בארץ.[8] המושבה פתח תקווה קבלה את חסותו של מהרי"ל דיסקין, מחשובי רבני ירושלים וממנהיגי היישוב הישן, הקרקע שנרכשה על ידי אגודת מיסדי היישוב נרשמה על שמו, והוא שימש סמכות רוחנית עבור המתיישבים, תקנות היישוב כללו הקפדה על שמירת מצוות ולימוד תורה.[9] רבני הקהילות ביישוב הישן הביעו חשש מפעולות ההתיישבות, בשל ההתנתקות מהקהילה ומלימוד התורה.[דרוש מקור] ורובם ככולם דחו את הקשר בין רעיון ישוב ארץ ישראל לבין תהליך הגאולה.[דרוש מקור] בשנת 1885 פרסמו רבני היישוב הישן את הקונטרס קול מהיכל בו ביטאו לראשונה התנגדות ליישוב החדש. בביקורתם מחו על היחס המזלזל שביטאו מקימי המושבות - "הקולוניסטים" לחלוקה, וכן את פעילותם למרות התנגדות השלטון העות'מאני.[דרוש מקור]
בשנות השמונים והתשעים הוקמו מושבות נוספות על ידי אנשי העלייה הראשונה מתוך ראייה לאומית ברורה, והתרבו הטענות על התרופפות בשמירת הדת במושבות היישוב החדש, בעיקר סביב אורח חייהם של חברי ביל"ו בגדרה.[10] התפתחויות אלו, וכן פולמוסי השמיטה שפרצו בשנים אלו, הביאו להתנגדות גוברת והולכת מצד רבני היישוב הישן לתנועה הציונית.
לאורך שנות השמונים גברו מגמות החילון וההשכלה בקרב יהודי מזרח אירופה, ועלה כוחם של המשכילים. כך קרה גם בתנועת חיבת ציון עם יסודו של הוועד האודיסאי והתחזקותו של ארגון "בני משה" בראשותו של אחד העם. "בני משה" שם לו למטרה להביא לתחייה לאומית של עם ישראל באמצעות חינוך תרבותי ו"הכשרת הלבבות" בקרב העם היהודי. התחזקות הארגון בראשית שנות התשעים הביאה לסילוקם של נציגי החרדים מתפקידיהם בתנועה "חובבי ציון", בהם יחיאל מיכל פינס, ולחזרתם לחיק היישוב הישן. פינס אף חבר לאנשי היישוב במאבקם בציונים המשכילים. בין היתר בכוונתם להקים בית ספר בעל חינוך "חופשי" ביפו, וכן במלחמתם באליעזר בן-יהודה על רקע התנגדותו לחלוקה ופעולותיו להחייאת השפה העברית.
ההתנגדות מחוץ לארץ ישראל
במקביל נשמעו קולות מתנגדים לפעילותה של "חיבת ציון" באזורים בהם פעלו אגודותיה ברחבי אירופה. ארגונים ראשונים של יהודים אורתודותקסים כדוגמת "תנועת מחזיקי הדת" ו"הלשכה השחורה" שתמכו בתחילה בסיוע הכספי שהעניקו חובבי ציון לאנשי היישוב בארץ, החלו לבקר את פעילותה. בתחילה בשל ראשיה החילונים, ובשל היעדר התמיכה הישירה באנשי הקהילות אלא רק בניסיונות להתיישבות חקלאית. עם התחזקות הציונים המשכילים החלו הארגונים החרדים לבקר את שאיפותיה המשכיליות והלאומיות של הציונות:
"וגם אנחנו גילינו את דעתנו כי חובבים אנחנו את ציון וירושלים, וכי מקדישים ומעריצים אנחנו את כל רעיון המועיל להחזיק ישובת הקודש. אבל כן לא יכולנו להופיע עצתנו על דעת החובבים כי רעיון עבודת האדמה רב אונים הוא לקרב את הגאולה. ידענו כי הרעיון הזה אינו אלא משל בפי המשכילים להושיב את ארצנו הקדושה ביהודים שאינם מוכשרים להתגורר על אדמת ה', אשר ראשי החובבים מדריכים אותם מילדותם בחינוך חדש אשר לא על פי אמונת מורשה... הנעשה בנפשנו שקר לתת משפט הקדימה לישוב ארץ ישראל ולא לדת ישראל?"
— קול מחזיקי הדת, 2 ביולי, 1891 עמ' 1. "מן התרים את הארץ".
בתגובה להתנגדות הגוברת מצד אנשי היישוב הישן ורבני קהילות באירופה, פרסמו "חובבי ציון" את הספר "שיבת ציון", ובו הסכמות של רבנים לפעולותיה של התנועה. חלק מהם קראו להמשך מפעל המושבות למען היהודים הנרדפים באירופה. חלק אחר קרא לחרדים שלא לדחות את מפעל ההתיישבות בגלל חלקם של המשכילים.[11]
ראשית הציונות המדינית
בשנות התשעים החל בנימין זאב הרצל בניסיונותיו הדיפלומטיים להשגת צ'ארטר להקמת מדינה יהודית, והציע את רעיונות הציונות המדינית. בתחילה חשב שיעלה בידו לשכנע בכך את עשירי היהודים, שיממנו מכספם למען מטרה זו. משנכשל במאמצי השכנוע, החליט לרתום לכך את המוני היהודים באירופה. הרצל קוויה לשיתופם של היהודים האורתודוקסים באירופה ביוזמתו המדינית. הוא פנה למספר רבנים בקהילות מערב ומזרח אירופה וניסה לשכנעם לתמוך ברעיון להקמת מדינה לעם היהודי. בתגובה לכינוס הקונגרס הציוני הראשון, הצהיר יו"ר הלשכה האורתודוקסית בהונגריה, הרב משה ליפשיץ: ”ביחס לציונות, האורתודוקסים עומדים בדעה אחת עם היהודים המתקדמים. אף הם מגנים את התנועה הפזיזה, החוטאת נגד הדת ונגד הפטריוטיות גם יחד. ההונגרים בני דת משה חפצים לפרוח כאן, בביתם; אין להם כל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה.”[12] העיתון דער איזראעליט, ביטאונם של האורתודוקסים בגרמניה, הודיע: ”לעניין אהבת הקייזר והרייך, ארצנו ומולדתנו, כל פלגות היהודים עומדות בדעה אחת. אורתודוקסים ורפורמים, האדוקים והליברלים.”[13]
בסופו של דבר זכה הרצל לקבל את ברכתם של רבני תנועת "חובבי ציון" בראשותו של הרב שמואל מוהליבר ושל רבנים נוספים ברחבי התפוצה היהודית לצד התנגדות של רבנים אחרים.
מלחמת התרבות בקונגרסים הראשונים
לפני הקונגרס הציוני השני בשנת 1898 גברו הקריאות בהסתדרות הציונית ל"כיבוש הלבבות" ולהחדרת תרבות ציונית בקרב הקהילות היהודיות. קריאות אלו עוררו התנגדות מצד החרדים, שחששו מההשקפות הלאומיות החילוניות שהיו במוקד מהלך כזה. וועידת ורשה, שכינסו ציוני רוסיה לפני הקונגרס, קרא הרב אליהו עקיבא רבינוביץ' להקים גוף רבני שיפקח על ערכי התרבות שיובילו את ההסתדרות הציונית: "רק אז בהיות מפלגת החרדים בטוחה בדעותיה שלא תחלשנה על ידי הקולטורא והציונות, תתן את ידה לתנועתנו".[14] המשתתפים בוועידת ורשה וכן הקונגרס הציוני החליטו ברוב קולות שלא לתמוך בבקשה זו של החרדים. בלחצם של שני הפלגים - תלמידי אחד העם מצד אחד שקראו ל"עבודת הקולטורא הלאומית", והנציגים החרדים מצד שני שקראו לשמירת המסורת במוסדות ההסתדרות הציונית, וכן בלחצו של הרצל לשמור על איחוד השורות בתנועה, הוחלט לבסוף:
"הציונות אינה חותרת רק לתחייה כלכלית ופוליטית אלא גם לתחייה רוחנית של העם היהודי, שעה שהוא ניצב על קרקע התרבות המודרנית ונאחז בחוזקה בכל הישגיה. הציונות לא תקבל על עצמה שום דבר המנוגד לחוקים הדתיים של היהדות".[15]
ההחלטה הייתה מנוגדת לדעותיו של הרב רבינוביץ ובשנת תרנ"ט פרסם את הספר "ציון במשפט" ותקף בו את תוכניות התרבות של הציונות. במקביל החלו רבנים רבים לפעול בגלוי נגד הציונות. בקונגרס הציוני השלישי שהתקיים בשנת 1899 שבו ונשמעו הקולות הקוראים להגדרתה של הפעילות התרבותית והחינוכית של ההסתדרות הציונית. הפעם הצליחו נציגי החרדים להדוף את הקריאות מצד החילונים, וכפי שמדווח אחד העם הכריזו אלה כי "שאלת הקולטורא נתבטלה מכל וכל".[16]
פרסום הספר "אור לישרים"
רבנים וראשי ארגונים חרדים החליטו בשנת תרנ"ט להגיב באופן פומבי לפעילות הציונית על ידי פרסומו של "קול קורא" נגד הציונות. אנשי "הלשכה השחורה" נפגשו בקובנה יחד נציגים חרדים נוספים, ביניהם שליחו של האדמו"ר הרב שלום דובער שניאורסון מחב"ד במטרה לפעול להגשת חתימותיהם של רבנים ליטאים וחסידים. בסופו של דבר נמנע פרסום הקריאה על ידי ההיסטוריון בן-ציון דינור, שסיפר על הכוונה לפעילים ציונים בקובנה.
שנה לאחר מכן, הצליחו הפעילים החרדים להוציא לאור את הספר "אור לישרים", ובו מאמרים של מספר רבנים "נגד השיטה הציונית". בטיעונים המופיעים בו הושוותה הציונות לרפורמים, שתכליתם לשנות את חוקי הדת ולעקור מעם ישראל את מסורת אבותיו. כמו כן נזכר כי הציונים פועלים לדחוק את הקץ ומכחישים כי הגאולה תבוא בדרך נס, למרות דעתו כי ”לא חפץ ה' לתת לנו יד ושם במדינה מיוחדת לנו עד אחרית הימים”[17] לבסוף נשמעו נימוקים פרקטיים, לפיהם הציונות כתנועה קטנה וחסרת כוח לא תוכל להתמודד מול המעצמות הגדולות המתנגדות לשיבת היהודים לארצם, וכן גם שהעם היהודי אינו מסוגל לפעילות לאומית ולהקמת מדינה.
הרב דוד פרידמן מקרלין, מחשובי הרבנים בדורו שהביע תמיכה בפעילותם של "חובבי ציון", תקף בחריפות את הציונים באיגרתו במילים: ”דעתי בענין זה ידוע, אשר אחשוב שיטה זו כשיטת הש"צ שר"י (ראשי תיבות: שבתאי צבי שם רשעים ירקב) ורמיסת ברגל כל קודש."”[18]
את המכתב החריף ביותר המופיע בספר כתב האדמו"ר הרש"ב מחב"ד, שהיה בין הדוחפים לפרסום הקונטרס. הוא תקף את הציונות בטיעונים מעשיים, לפיהם מדובר בחלום שווא של היהודים הציוניים. כמו כן ראה האדמו"ר מחב"ד חטא בהשתתפות עם הציונים, ואמר כי גם אם יצליחו תוכניותיהם יגרם מכך בסופו של דבר אסון ליהודים. הן בגלל תגובת אומות העולם, והן בגלל הציונות החילונית: ”ואם חס וחלילה יעלה בידם להחזיק בארץ כמו שמדמים בנפשם, יטמאו וישקצו אותם בשיקוציהם ומעלליהם הרעים, ויאריכו בזה את אורך הגלות.” לדעת הרש"ב, הציונות מסוכנת יותר ממהשכלה וההתבוללות, משום שהמחזיקים בה רואים את עצמם כיהודים כשרים, ורוצים לשנות את המסורת היהודית, אף על פי ש"כל דתם היא לאומיות".
סיבה נוספת להתנגדותו של הרש"ב לציונות הייתה בגלל רצונם של חבריה לפעול לקירוב הגאולה בדרכים מעשיות. במכתבו הוזכרו לראשונה שלוש השבועות כנימוק נגד הפעילות הציונית. וכך כתב:
"גם השלמים עם ה' ותורתו [...] בהָגלות הזה עלינו לצפות לגאולתנו וישועתינו של הקב"ה שלא ע"י בשר ודם [...] וכל שכן בכוחות ובתחבולות גשמיים, דהיינו לצאת מהגלות בכח הזרוע אין אנו רשאים".[19]
הקמת אגודת ישראל
במקביל לפעילותה של ההסתדרות הציונית נעשו מספר ניסיונות להקים ארגון של היהדות החרדית באירופה שיפעל נגד מגמות החילון וההתבוללות, וכנגד שאיפותיה הלאומיות של הציונות. אחד מהם היה התאחדות האורתודוקסים בגרמניה, שהוקם עוד בשנת 1885 על ידי ראשי האורתודוקסיה בגרמניה. משנת 1905 עמד בראש הארגון יעקב רוזנהיים, שפעל כדי לאחד את הפלגים החרדים השונים. החל משנת 1907 התקיימו מספר כינוסים של רבני ההתאחדות, ונשמעו קולות הקוראים להקמת ארגון גג שיפעל נגד הפעילות החילונית הגוברת של התנועה הציונית. הקמת ארגון כזה התעכבה בשל חילוקי דעות בין הפלגים החרדים השונים, שחלקם קרא להתבדלות ולשמירת המסורת ללא פעילות ציבורית. בספטמבר 1911 פרשו חלק מחברי תנועת המזרחי מהתנועה הציונית, לאחר החלטה שהתקבלה בקונגרס הציוני העשירי על ארגון וריכוז הפעילות התרבותית בארץ ישראל על ידי ההסתדרות הציונית. חלק מפורשי המזרחי הצטרפו למחנה הרבנים המתנגדים לציונות וקראו להקמתו של ארגון אורתודוקסי שיפעל מחוץ להשפעתה של התנועה הציונית. מהלך זה היה הדחיפה האחרונה שנדרשה להקמתו של ארגון היהודים החרדים. ראשי התאחדות האורתודוקסים התאחדו עם רבני היהדות החרדית במזרח אירופה, באנגליה ובצרפת, ויחד הקימו את "אגודת ישראל". האגודה נוסדה בי"א בסיוון תרע"ב (1912), בוועידה שהתקיימה בעיירה קטוביץ. היא הועידה לעצמה על פי מטרתה המוצהרת "לפתור ברוח התורה והמצוה את השאלות השונות אשר תעלינה יום יום על הפרק בחיי כלל ישראל",[20] בראשיתה התנגדה אגודת ישראל לציונות בטענה כי הציונים רואים בה תחליף לקיום מצוות ולייחודו של העם היהודי.
מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור
המאורעות בשנים שלאחר יסוד אגודת ישראל, השפיעו באופן מכריע על עיצוב עמדותיה ביחס לציונות וביחס ליישוב ארץ ישראל. מוראות המלחמה הביאו להכרה בפגיעותם של המרכזים היהודים באירופה, ויצרו תנועת המונים למקומות בהם יוכל להתקיים ישוב יהודי בטוח. הצהרת בלפור, שפורסמה על ידי הבריטים לקראת כיבוש ארץ ישראל, היוותה הכרה רשמית של אומות העולם בקשר של היהודים לארץ ישראל. היא גם הסירה את החשש הדתי שהקמת ישוב יהודי עצמאי בארץ תהיה בבחינת מרידה בגויים. בדומה לציונים הדתיים ראו גם ראשי אגודת ישראל בהצהרת בלפור את יד ההשגחה, אולם שללו את הקשר שבינה לבין ההתעוררות הציונית:
"חוגי אגודת ישראל לא האמינו מעולם כי על ידי יצירת בית לאומי בטוח בכוח אנוש תבוא הגאולה לעם ישראל [...] ההבדל בין הפוליטיקה שלנו לבין זו של אותם שמבלי דעת, כמובן - היו לכלי אומן בידי ההשגחה העליונה; הוא בזה שאנו רוצים בכל לב ונפש להקים מצוות ישוב הארץ [...] ובארץ הקודש אנו רואים לא ענין שבפוליטיקה אלא ענין שבדת."
— הרב יעקב רוזנהיים, אגודת ישראל והסוכנות; הנאמן - ירחון חרדי מוקדש לדור הצעיר, תר"צ-1930.
מבחינת ההתארגנות המעשית, החלו ראשי אגודת ישראל לראות ביישוב ארץ ישראל נדבך מרכזי בפעילות האגודה, בצד ארגון וחיזוק הקהילות הארותודקסיות באירופה.[21] מנהיג ומייסד האגודה, הרב רוזנהיים ייצג את התגובה הפרגמטית של היהדות החרדית, בעקבות השינויים ההיסטוריים שאפשרו ליהודים להתיישב בארץ ישראל. הרב רוזנהיים קרא לפעול בכיוון זה גם כדי להתמודד עם התחזקותם של הזרמים הציוניים בתום המלחמה ולאחר הצהרת בלפור.[22] השקפה רעיונית מקיפה השמיע מנהיג אחר בתנועה, הרב ד"ר יצחק ברויאר. לשיטתו, כפי שהתגבשה בשלב שלאחר הצהרת בלפור, עם ישראל מחזיק ביעוד לאומי להקים את מדינת התורה בארץ ישראל. זאת במסגרת הסדר העולמי החדש וללא קשר לתנועה הציונית שראשיה כופרים בתודעתו התורנית של עם ישראל.[דרוש מקור] ביחס לתנועה זו כתב :”הציונות היא האויב המסוכן ביותר שקם לאומה היהודית. הרפורמה האנטי לאומית מנהלת איתה מאבק גלוי, אך הציונות הורגת את האומה ומעלה את גוויתה על כס המלוכה.[23]” עם זאת הביע הערכה אישית לדמותו של הרצל.[24]
הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור שהיה ממנהיגיה הבולטים של אגודת ישראל ביקר בארץ באביב תרפ"א (1921), ובעקבות הביקור קרא לעלייה, וכן לתרומה לקרן היישוב של האגודה, והשקעה כלכלית בארץ (גם על ידי היהודים שאינם יכולים ואינם חפצים לעלות).[25] גם הרב זוננפלד, איש היישוב הישן ומנהיג העדה החרדית, ראה בחיוב את הפעילות של אגודת ישראל בתחום.[26]
עם זאת, היו מנהיגים בקהילות החרדיות, בעיקר מאלו שלא היו חברים באגודת ישראל, שהתנגדו לשאיפתה של האגודה לחיזוק בניינו של היישוב היהודי בארץ ישראל וראו בכך ניסיונות לחקות את התנועה הציונית והאידאולוגיה הלאומית שלה.
לאחר השואה
בתקופת מלחמת העולם השנייה ובעקבות השואה, עד להקמת מדינת ישראל, היו רבנים ששינו את דעתם, בעקבות המאורעות שלדעתם, הצביעו על אצבע אלוהים, וניסים גלויים של תקומת ישראל; אף כי רובם התנגדו לציון המאורעות כאתחלתא דגאולה, ורק ציינו את הקמת המדינה, כמאורע חיובי של הצלת יהודים רבים. לדוגמה, הרב ישכר שלמה טייכטל, מחבר הספר "אם הבנים שמחה", אשר שינה את דעתו לגמרי בעקבות מאורעות השואה, וכן אדמו"רים, שונים כגון האדמו"ר מהוסיאטין ואחרים. אך רוב הרבנים ששרדו את השואה החזיקו בדעתם, כי הציונות נוגדת את תורת ישראל, וממילא כזו היא תוצאתה, הקמת מדינת ישראל. היו אף שהחמירו את דעתם, וחיזקו את טענתם לאחר הקמת מדינת ישראל, כגון הרב יואל טייטלבוים מסאטמר.
שאלת לקחי השואה ודרכי הנצחתה הייתה לגורם מפריד נוסף בין החרדים לציונות. החרדים שללו את הפרשנות הציונית לשואה כאירוע שמעיד על חוסר התוחלת שבגולה ועל הצורך ליצור 'יהודי חדש' שיקים מדינה עצמאית, ובעקבות זאת הם הסתייגו גם מטקסי הזיכרון הממלכתיים לשואה.[27]
יחס החרדים לציונות ויחסי הגומלין ביניהם עברו במשך השנים תהפוכות רבות. כיום נאבקת הקהילה החרדית בישראל (למעט החוגים הקנאיים שבה) על זכויותיה בזירה הפוליטית של מדינת ישראל ותופסת את עצמה כמי שתפקידה להגן על האופי היהודי של המדינה, ובאותו זמן מאמצת מדיניות של התנתקות תרבותית מהמדינה ומסמליה הלאומיים.
לאחר הקמת המדינה השלימו רוב החרדים עם קיום המדינה והשתלבו במערכותיה תוך שמירה על מספר הסתייגויות: החרדים כופרים בסמכויות בתי המשפט של המדינה ומתירים להתדיין בפניהם רק במקרים חריגים; ובדומה לכללים ההלכתיים המתירים פנייה לערכאות של גויים. על אדם חרדי שפונה לבית משפט מוצא לעיתים כתב סירוב, אם כי בתי המשפט והנחיות היועץ המשפטי לממשלה אסרו זאת, מה שגרם לירידה בהוצאת כתבים כאלה.[28] חלקים בציבור החרדי סוברים שעל חוקי מדינת ישראל אף לא חל הכלל ההלכתי של דינא דמלכותא דינא ולפיכך אין להם שום תוקף מחייב, ושעל מי שמתלונן או מעיד על פשע של יהודי לשלטונות המדינה, חל דין מוסר.[29] בנוסף, החרדים לא מכירים ביום העצמאות וביום ירושלים כימי חג. המפלגות החרדיות פועלות בעיקר לשמירת האינטרסים של הציבור החרדי ולשמירת צביון המדינה כמדינה יהודית.
תפיסת המדינה עד המהפך 1977
עם קום המדינה נסוגה אגודת ישראל מההתבדלות שאפיינה אותה בתקופות קודמות. נציג מטעמה, הרב יצחק מאיר לוין, חתם על מגילת העצמאות, ואחר כך כיהן כשר הסעד בממשלה (בשנים 1948-1952). בשנים אלו פעלה גם מפלגת פועלי אגודת ישראל כחלק מהמסגרת החרדית הכוללת. מפלגת "פועלי אגודת ישראל" נחשבה מתונה יותר ואנשיה השתתפו באופן פעיל בבניין הארץ, הקמת יישובים וקיבוצים ושירות בצה"ל.
המאבק הפוליטי החרדי החשוב ביותר באותה תקופה היה מניעת גיוס בנות דתיות לצה"ל או שליחתן לשירות לאומי. מאבק זה הסתיים בהצלחה, ואף שהכנסת חוקקה חוק המחייב שירות לאומי, הוא לא נאכף. הסדר נוסף, שלא אושר בחוק מפורש, היה דחיית גיוסם של תלמידי ישיבה שהקדישו את זמנם ללימוד תורה ("תורתם אומנותם"). ראש הממשלה דוד בן-גוריון התרצה להסדר זה, מתוך כוונה לאפשר את שיקומו של עולם התורה שנחרב בשואה.
באותה תקופה לא נתפסו החרדים כאיום על הציונות החילונית. מספרם לא היה רב, והם נראו כשריד לעולם שהולך ונעלם. אף על פי כן מפורסמים דברים שנאמרו בידי המנהיג החרדי החשוב ביותר, ה"חזון איש", הרב אברהם ישעיה קרליץ, לראש הממשלה בן-גוריון בפגישה ביניהם. בן-גוריון שאל כיצד יוכלו החילונים והחרדים למצוא פשרה ביניהם. ה"חזון איש", השיב במשל (שמקורו במסכת סנהדרין): "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות. אתם צריכים לפנות לנו את הדרך" (תשובה זו נודעה כמשל העגלה המלאה והעגלה הריקה). בן-גוריון הגיב בתרעומת לטענה בדבר העגלה הריקה: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה?", תהה, והחזון איש השיב: "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" (תהילים קכז, א).[30]
החל משנת 1952 לא הייתה עוד אגודת ישראל בקואליציה הממשלתית (אם כי הייתה נציגות בקואליציה ליהדות החרדית משך תקופה קצרה, כאשר בנימין מינץ (פועלי אגודת ישראל), כיהן משך 10 חודשים, בשנים 1960–1961, כשר הדואר). אף על פי כן, האינטרסים היסודיים שלה נשמרו, בראש ובראשונה הפטור מגיוס ומשירות לאומי, וקיומו של חינוך חרדי נפרד הנתמך על ידי המדינה.
מורשתו של ה"חזון איש", הייתה שעל גברים חרדים להקדיש את חייהם ללימוד ב"כולל" אם הם כשירים לכך, ורוב הצעירים החרדים הליטאיים אכן חונכו למלא ציווי זה בפועל.
מורשת זו תרמה להיווצרותה של "חברת לומדים" רחבה, שבה גברים אינם עובדים לפרנסתם, אלא לומדים. זאת יחד עם סיבה נוספת, טכנית לכאורה: לחרדים לא ניתן פטור מלא מגיוס לצה"ל אלא דחייה של הגיוס עד תום לימודיהם. על כן, גבר חרדי צעיר (עד גיל 29) שמפסיק את לימודיו חייב לאלתר (לפחות באופן פורמלי) בשירות צבאי. שירות זה, הכולל מרכיבים המנוגדים להשקפת העולם החרדית, היווה איום שהמריץ הישארות ממושכת בכולל.
תופעה מפתיעה הכרוכה בכך הייתה, שדווקא בחברה הנחשבת לשמרנית כל כך, הוטל תפקיד המפרנס על האישה. בדרך כלל עוסקות הנשים החרדיות בהוראה ובפקידות. בשנים האחרונות פנו נשים חרדיות רבות, לעבודה בתעשיית ההיי טק. תופעות אלו של בעל לומד ואשה עובדת נפוצות יותר בציבור החרדי-ליטאי. בציבור החרדי-חסידי ישנו מספר גדול יותר של גברים העובדים לפרנסתם.
מזמן המהפך
מצבם של החרדים בישראל השתנה מהותית בשנות השבעים, ובעיקר ב-1977, עם המהפך ועלייתו של מנחם בגין לשלטון. בגין הרבה ברטוריקה דתית, צירף את החרדים לממשלתו והגדיל את תקציביהם. קצבת הבטחת הכנסה ניתנה גם לאברכים שלא מיצו כושר עבודה. בנוסף, שיטת קצבאות הילדים השתנתה ב-1975 על ידי ועדת בן-שחר ואלו ניתנו גם לאנשים לא עובדים.
סיבות נוספות להתחזקות החברה החרדית היו שיעור הילודה הגבוה בקרב החרדים שהביא לריבוי טבעי וכן גל של חזרה בתשובה, שהחל בעקבות מלחמת ששת הימים.[דרוש מקור]
שינוי מהותי בפניה של החברה החרדית התרחש כאשר הוקמה ש"ס ב-1982. מנהיגה הרוחני היה הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי לישראל לשעבר. ייעודה של ש"ס היה לספק בית פוליטי לחרדים ספרדים, אולם בפועל היא זכתה לאהדה גם בחוגים מסורתיים שהקפדתם על שמירת מצוות הייתה מועטה יותר. מנהיגיה הפוליטיים של ש"ס היו הרב יצחק פרץ, ומאוחר יותר אריה דרעי. העיתון הדרך מביע את דעת המפלגה.
ש"ס הוקמה בתמיכת הרב הליטאי החשוב, אלעזר מנחם מן שך, שתמיכתו בה באה על רקע סכסוכים פנימיים באגודת ישראל והקרע בינו לבין חסידות חב"ד ליובאוויטש, ואדמו"רה, הרב מנחם מנדל שניאורסון. על רקע זה הוא גם הקים מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1988, את הפלג הליטאי של "אגודת ישראל", תחת השם "דגל התורה" והקים אף עיתון, "יתד נאמן", שביטא את הפרישה מאגודת ישראל ומיומנה "המודיע".
החרדים השתמשו בכוחם הפוליטי כ"לשון מאזניים" כאמצעי להשיג הישגים ניכרים במקח וממכר פוליטי. הדברים הגיעו לשיא ב־1990, כאשר התרחש "התרגיל המסריח". מנהיג ש"ס אריה דרעי ומנהיגי אגודת ישראל היו מאוכזבים מכך שראש הממשלה יצחק שמיר נמנע מלעמוד בהתחייבויותיו כלפיהם, והעבירו את תמיכתם לשמעון פרס. דומה היה שפרס עומד להקים ממשלה צרה בתמיכת החרדים, אולם ברגע האחרון נמנע המהלך. בליל 11 באפריל הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר אותה. אולם בבוקרו של יום זה התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל – אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן, בהשפעת הרבי מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד שקרא לחברי הכנסת לא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נכח בטקס חתימת ההסכם הקואליציוני בין המערך לאגודת ישראל, ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק עבר עם העט מעל הנייר.
השנים שבאו אחר כך התאפיינו בקרע בין חרדים לבין חילונים. בנוסף לנושאי הדת והמדינה הרגילים, עליית לא יהודים על פי חוק השבות, שכיחותם של נישואים אזרחיים, מכירת מזון לא כשר, כמו חזיר; ובמקביל עלה נושא תיקצוב הישיבות והגיוס לצבא שוב ושוב על הפרק. בתחילת שנת 2000, החרדים מנו 7% מהאוכלוסייה, וחלק גדול מהצעירים החרדיים נמנע מהגיוס לצה"ל בשל הישארותו בישיבה.
ב־1999 קבע בג"ץ כי דחיית השירות הניתנת לתלמידי הישיבות מבין הצעירים החרדים, על ידי שר הביטחון, אינה חוקית, ועליה להיות מעוגנת בחוק שנחקק על ידי הכנסת. בסופו של דבר, למרות הבטחות שונות שנתן ערב הבחירות, פעל ראש הממשלה אהוד ברק לחקיקת חוק טל שמסדיר את דחיית הגיוס לצה"ל של בני הישיבות. עם זאת, החקיקה נועדה לאפשר לחרדים שיבחרו בכך, לשרת בצה"ל בשירות מתאים או בשירות לאומי. מבחינה זו היה בה שינוי, גם אם מינורי, לעומת המצב הקודם, שבו שירות בצה"ל של חרדים לא עודד כלל. במקביל פותח מסלול הנח"ל החרדי.
- אוריאל צימר, יהדות התורה והמדינה, ירושלים 5772, באתר היברובוקס
- בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ז.
- בן הלפרן, יהודה ריינהרץ, הציונות, יצירתה של חברה חדשה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2000
- יוסף גולדשטיין, מירה יונגמן, בין ציון לציונות, יחידות 5–6, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998
- גדעון שמעוני, חיים אבני (עורכים), הציונות ומתנגדיה בעם היהודי, ירושלים: הספרייה הציונית, 1990
- רונן יצחק, פעילותם של נטורי קרתא נגד הקמת המדינה, כיוונים חדשים, 9, תשס"ד-2004, עמ' 158–174
- לוי יצחק הירושלמי, החרדים מהציונות והחרדים לציונות, מאזניים, ע"א, 6, תשנ"ז-1997, עמ' 32–40
- יוסי גולדשטיין, המאבק בין חרדים לחילוניים על דמותה של התנועה הציונית, 1882-1922, יהדות זמננו, ב, תשמ"ה-1985, עמ' 237–260
- יצחק אלפסי החסידות וארץ ישראל, יחס החסידות לדורותיה לעליה לארץ-ישראל והפיכתה למרכז החיים של עם ישראל בדורנו, ירושלים תש"ע
- יוסף פונד, השתלבות והתבדלות - אגודת ישראל מפלגה אורתודוקסית במדינה היהודית החילונית, ירושלים: ראובן מס, תשפ"ד
- מחקרים
- דליה לוי, "אור לישרים", מניפסט אנטי ציוני ותגובות אחדות, הציונות י"ט, 1995
- יוסף שלמון, תהליכי קיטוב ביישוב היהודי בארץ, באתר יד בן צבי
- יוסף שלמון, הרצל והאורתודוקסיה, באתר מט"ח
- יוחאי חקק, גברים בשחור, פרק ראשון: חרדיות, ציונות ומדינת ישראל, 2006, המכון הישראלי לדמוקרטיה
- בנימין בראון, היהדות החרדית והמדינה, מתוך: "כשיהדות פוגשת מדינה", המכון הישראלי לדמוקרטיה.
- פובליציסטיקה
- מנחם רהט, מהפך: שס - ממפלגה חרדית למפלגה ציונית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 21 בינואר 2010
- מיכאל אברהם, על ´קו התפר´ בין חרדיות לציונות-דתית, באתר כיפה
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
