טירות וחומות המלך אדוארד בגוויניד'
אתר מורשת עולמית הכולל מספר טירות ומערכי ביצורים בוויילס מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טירות וחומות המלך אדוארד בגוויניד' (באנגלית: Castles and Town Walls of King Edward in Gwynedd) הם אתר מורשת עולמית שהוגדר על ידי אונסק"ו וממוקם בגוויניד', ויילס. האזור כולל את הטירות בומריס והרלך, וכן הטירות והחומות קרנארבון וקונווי. אונסק"ו רואה את אתרים אלו כ"דוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות צבאית של סוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14 באירופה".
 | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| סוג |
קבוצת מבנים  | ||||
| מיקום |
גוויניד' | ||||
| מדינה |
 ויילס, הממלכה המאוחדת | ||||
| הקמה ובנייה | |||||
| תקופת הבנייה | ? – העשור של 1280 | ||||
| תאריך פתיחה רשמי |
שנות ה־80 של המאה ה־13 | ||||
| מידות | |||||
| שטח |
6 הקטאר | ||||
| קואורדינטות | 53°08′23″N 4°16′37″W | ||||
 | |||||
  | |||||
את הביצורים הללו בנה אדוארד הראשון, מלך אנגליה לאחר פלישתו לצפון וויילס בשנת 1282. אדוארד הביס את הנסיכים הוולשים המקומיים והחל להשתלט על האזור וליישב אותו. הוא יצר עיירות מבוצרות חדשות, המוגנות על ידי טירות, בהן יכלו מהגרים אנגלים להתיישב ולנהל את השטחים. הפרויקט היה יקר מאוד ומתח את המשאבים המלכותיים עד קצה הגבול. בשנת 1294 התרחשו מרידות וולשיות בהנהגתו של מדוג אפ לוולין. טירות קונווי והרלך היו מוכנות ושרדו את המרד, אך קרנארבון, שהעבודה עליו הושלמה רק חלקית, הותקף וננזק. לאחר מכן, חידש אדוארד את תוכנית הבנייה והורה על תחילת העבודה בבומריס. אולם מלחמותיו של אדוארד בסקוטלנד החלו לדרוש מימון מלכותי, ובמהרה הואטה העבודה בשנית. עבודות הבנייה על כל הביצורים הופסקו עד 1330, מבלי שקרנארבון ובומריס הושלמו לחלוטין.
הביצורים מילאו חלק חשוב בסכסוכים בצפון ויילס במאות הקרובות. הם היו מעורבים בעלייתו של גלינדור בראשית המאה ה-15 ובמלחמות השושנים בסוף אותה המאה. על אף הירידה במשמעותיות הצבאית בעקבות שושלת טיודור שישבה בכס המלוכה החל משנת 1485, הטירות עמדו לשירות במהלך מלחמת האזרחים האנגלית במאה ה-17. בעקבות המלחמה הורה הפרלמנט על הקטנה, או השמדה מכוונת של חלקים מקונווי והרלך, אך החשש מפלישה פרו-רויאליסטית מסקוטלנד הבטיח כי קרנארבון ובומריס יישארו על כנם. הם הפכו לפופולריים בקרב אמנים מבקרים בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19, ומספר המבקרים גדל ככל שהגישה לאזור השתפרה בתקופה הוויקטוריאנית. המדינה הבריטית השקיעה רבות בטירות ובחומות במהלך המאה ה-20, ושחזרה רבות מתכונותיהם מימי הביניים. בשנת 1986 הוכרזו האתרים כאתר מורשת עולמית, כדוגמאות מצטיינות לביצורים וארכיטקטורה צבאית שנבנו במאה ה-13, וכעת הם מופעלים כאטרקציות תיירותיות על ידי סוכנות המורשת הוולשית Cadw.
במשך רוב המאה ה-20, הטירות והחומות נחשבו בעיקר כמבנים הקיימים לצורכים צבאיים. השימוש הרב במצודות קונצנטריות, ברביקנים ובתי שערים הובילו את הארכאולוג ד. ג. קת'קארט קינג לתאר אותם כ-"זניט בניית הטירות האנגלית", והאדריכל סידני טוי העריך אותן כ-"כמה מהטירות החזקות ביותר בכל תקופה או מדינה".[1] בסוף המאה ה-20, ובמאה וה-21, הדגישו היסטוריונים רבים כדוגמת מייקל פרסטוויץ' ואביגיל ווית'לי את תפקידי האתרים כארמונות וסמלים של הכוח המלכותי. מיקומם של טירות כמו קרנארבון וקונווי נבחרו על פי חשיבותם הפוליטית וכן על תפקידיהם הצבאיים, ונבנו על גבי אתרים השייכים לנסיכים הוולשים. הטירות הכילו דירות וגינות מפוארות, מתוך כוונה לתמוך בפאר חצרות המלכות גדולות. בטירת וחומת קרנארבון שולבו עבודות אבנים יקרות, שנועדו ככל הנראה לחזק את יוקרתו האישית של אדוארד. תפקידו המדויק של האדריכל המלכותי ג'יימס מסנט ג'ורג' בפרויקט הבנייה עדיין לא ברור לגמרי ומהווה נושא לוויכוח עבור אקדמאים. עם זאת, המקורות העיקריים מצביעים על כך שהוא מילא תפקיד מפתח, ותיאר אותו כ"מגיסטרו ג'ייקובו דה סנטו ג'ורג'יו, מגיסטרו אופרציונום רגיס בוואליה" (Magistro Jacobo de sancto Georgio, Magistro operacionum Regis in Wallia) או "מאסטר ג'יימס מסנט ג'ורג', מאסטר עבודות המלך בוויילס" (Master James of Saint George, Master of the King’s Works in Wales).[2]
המאות ה-13–14
רקע
טירות וחומות המלך אדוארד בגוויניד' נבנו כתוצאה ממלחמות השליטה על ויילס בסוף המאה ה-13. מלכי אנגליה והנסיכים הוולשים נאבקו על השליטה באזור מאז שנות ה-70 של המאה ה-11, כשהאצילים והמתיישבים הנורמנים והאנגלים הרחיבו אט אט את שטחיהם לאורך כמה מאות שנים.[3] אולם בשנות ה-60 של המאה ה-13, המנהיג הוולשי ל'ואלין אפ גריפיד' ניצל את מלחמת האזרחים בין הנרי השלישי לברוני המורדים באנגליה כדי להפוך למעצמה הדומיננטית, והוכר רשמית כנסיך ויילס על פי חוזה מונטגומרי.[4]
אדוארד הראשון הפך למלך אנגליה בשנת 1272. אדוארד היה בעל ניסיון רב בלחימה ובמצורים, לאחר שלחם בוויילס בשנת 1257, הוביל במשך שישה חודשים את המצור על טירת קנילוורת' בשנת 1266 והצטרף למסע הצלב לצפון אפריקה בשנת 1270.[5] אדוארד ראה ביצורים אירופיים רבים, בהם עיצוב ובניית הטירה והחומה המתוכננות באיגוס-מורטס, גארד, אוקסיטניה, דרום צרפת.[6] בתפיסת כס המלוכה, אחת הפעולות הראשונות של אדוארד הייתה שיפוץ והארכת המבצר המלכותי של מצודת לונדון. אדוארד היה אחראי גם על בניית רצף של עיירות מתוכננות, בדרך כלל מוקפות חומה, המכונות בסיטיידים (basitades) ברחבי גסקוניה כחלק מהניסיון לחזק את סמכותו באזור.[6] אדוארד אף אישר להקים ערים חדשות ברחבי אנגליה.
בינתיים, היחסים בין אדוארד לל'ואלין התקררו וקרסו במהירות, מה שהוביל לכך שאדוארד פלש לצפון ויילס בשנת 1276 בניסיון לשבור את אחיזתו של ל'ואלין בשלטון.[4] במהלך המלחמה בנה אדוארד מספר טירות מרכזיות במטרה לשלוט טוב יותר באזור ולספק מבנים שישמשו בסיסים למערכה.[6] אדוארד הצליח במלחמה, וחוזה אברקונווי משנת 1277 אישר את השליטה האנגלית וחילק את מרבית אדמותיו של ל'ואלין בין אדוארד ואחיו.[6]
מלחמת 83–1282
עד מהרה אדוארד ובני בריתו בקרב הנסיכים הוולשים החלו להסתכסך, ובתחילת 1282 פרץ מרד, שהובל על ידי אחיו של ל'ואלין, דוויד' אפ גריפיד'.[7] אדוארד הגיב למרד בגיוס הצבא המלכותי, של 8,000 חיילים ו-750 פרשים, אותו הוא מיקם בצפון לעיירה רודלאן, בעוד שבדרום ובמרכז ויילס, כוחות מארצ'ר לורד התקדמו מכרמרתן וממונטגומרי.[8] לאחר מכן ארגן אדוארד פלישה ימית לאי אנגלסי ויצר גשר זמני לחצות את היבשת. ל'ואלין נהרג באותו דצמבר, ובתחילת שנת 1283 נפל דוויד' נפל בשבי והוצא להורג.
במקום לחזור על ההסדרים המפוזרים של אמנות קודמות, אדוארד בחר להשתלט על ויילס ולהפוך אותה לקולוניה. החלק הנותר ממשפחת המלוכה של ל'ואלין ודוויד' הובס, וארצותיהם חולקו בין אצילים אנגלים גדולים.[7] הממשל בוויילס עבר רפורמה, וההסדרים שנקבעו בחוק רודלאן, נחקקו ב-3 במרץ 1284. ויילס חולקה למחוזות ושיירים, וחיקתה את אופן שליטתה של אנגליה, עם שלושה מחוזות חדשים שנוצרו בצפון-מערב ויילס: קרנארבונשייר, מריונת'שייר ואנגלסי.[9]
כחלק מתוכנית זו, בשנת 1283 הורה אדוארד לבנות טירות חדשות ועיירות מוקפות חומות ברחבי השטחים הכבושים, בין השאר כדי לעודד הגירה משמעותית לאזור מאנגליה.[10] בין אלה היו אתרי המורשת העולמיים העתידיים, טירת קרנארבון וחומתה, המשקיפה על נהר סיונט; טירת קונווי וחומתה, השולטת על נקודת מעבר מעל נהר קונווי ; וטירת הרלך, המגנה על הנמל ועיירה אנגלית שזה עתה הוקמה. ככל הנראה תוכננה הקמת טירה ועיירה מוקפת חומה ליד העיירה החשובה מבחינה אסטרטגית, לאנפיס שבאנגלסי - בומריס העתידית - אך נדחתה בשל עלויות הפרויקטים האחרים.[9]
העיירות החדשות היו מרכזים אדמיניסטרטיביים חשובים למבני הממשל האנגלים החדשים: קרנארבון והרלך היו מרכזי הכוח החדש, וקונווי אחראית על המחוז החדש. הטירות היו מרכזי צבא מרכזיים, אך תוכננו גם לתפקד כארמונות מלכותיים, המסוגלים לתמוך בבתי המלך והמלכה בנוחות ובטיחות. כמה מהפרויקטים נשאו גם חשיבות סמלית מיוחדת.[11] קונווי הוצב בכוונה בראש מנזר אברקונווי, מקום קבורתם המסורתי של הנסיכים הוולשים; המנזר הועבר למרחק שמונה קילומטרים מהיבשה.[12] השליטים הוולשים הילידים הוקירו את האתר הרומי לשעבר בקרנארבון על סמליותו האימפריאלית, וחלקים מביצורי הנסיכים הוולשים נלקחו והוחזרו באופן סמלי לבניית הטירה החדשה של אדוארד שם.[13] טירת הרלך נקשרה לאגדה של בראנוון, נסיכה וולשית.[14]
אדוארד העסיק אדריכלים ומהנדסים מהימנים לניהול הפרויקטים. הבולטים ביותר הובאו לג'יימס מסנט ג'ורג', וגם לחברו הקרוב של אדוארד, אוטו דה גרנסון, לחייל סר ג'ון דה בונווילאר ולבנאי ג'ון פרנסיס. האנגלים בנו טירות בעקבות הסכסוך בשנת 1272, בדרך כלל גדולים ויקרים יותר משל השליטים הוולשים המקומיים, אך הביצורים החדשים היו בקנה מידה גדול עוד יותר. נגרים, חופרי תעלות ובונים באבן נאספו על ידי שריפים מקומיים מרחבי אנגליה וגויסו בצ'סטר ובבריסטול. מספר העובדים המעורבים בפרויקטים היה כה גדול, עד שהציב עומס משמעותי על כוח העבודה הלאומי של אנגליה. העלויות היו עצומות, הטירה והחומות של קרנארבון עלו 15,500 ליש"ט, הטירה והחומות של קונווי הגיעו לכ-15,000 ליש"ט וטירת הרלך עלתה 8,190 ליש"ט לבנייה.
הערים המוקפות חומה תוכננו כך שיתבססו הן על הבסטידים המקבילים בצרפת והן על עיירות שונות באנגליה. תושביהם החדשים היו מהגרים אנגלים, כאשר הוולשים המקומיים נאסרו לגור בין החומות. העיירות זכו לרמות שונות של הצלחה. הטירות הופקדו על ידי אדוארד בפני שוטרים. הוטל עליהם להגן עליהם, ובמקרים מסוימים הוסמכו גם להגן על חומות העיר. נבחרו חילי מצב קבועים של חיילים, 40 בקרנארבון, 30 בקונווי ו-36 בהרלך, מצוידים בקשתות ובשריונים.[15] הטירות והעיירות היו כולן נמלים וניתן היה לצייד אותם דרך הים במידת הצורך, יתרון אסטרטגי חשוב שכן הצי של אדוארד היה כמעט בשליטה מוחלטת סביב קו החוף הוולשי. כל הטירות היו מצוידות בשער אחורי או במוצב שיאפשר להם להצטייד ישירות דרך הים, גם אם העיר נפלה.
המרד בשנים 1294–1295
הביצורים של אדוארד עמדו למבחן בשנת 1294 כאשר מדוג אפ ל"ואלין מרד בשלטון האנגלי, המרד הגדול הראשון מאז הכיבוש.[7] נראה כי הוולשים מרדו בעקבות המיסוי, ולמדוג הייתה תמיכה עממית לא מבוטלת. בסוף השנה, אדוארד חזר לוויילס עם צבא גדול וצעד מערבה מצ'סטר, והגיע לטירתו בקונווי עד חג המולד. שם הוא נלכד, וננצר עד ינואר 1295, וצויד רק דרך הים, טרם הגיעו כוחות כדי להקל עליו בפברואר.[16] הרלך הייתה תחת מצור גם היא, אך ניצלה הודות להגעת אספקה דרך הים מאירלנד.[17] טירת קרנארבון עדיין לא הושלמה, והותקפה על ידי הכוחות הוולשים, שגרמו לטירה ולעיירה לעלות באש.[18] באנגלסי כוחות וולשים הרגו את השריף המלכותי.[19] באביב שלח אדוארד את התקפת הנגד שלו, בכוח של 35,000 חיילים, שהביס את המורדים לחלוטין והרג את מדוג.
בעקבות המרד הורה אדוארד לעבוד מחדש על תיקון והשלמת קרנארבון. ברגע שאנגלסי נכבשה מחדש, הוא אף החל להתקדם בתוכניות המעוכבות לביצור האזור.[19] האתר שנבחר נקרא בומריס, והיה בערך מייל (1.6 קילומטרים) מהעיירה הוולשית לאנפיס (Llanfaes). ההחלטה שהתקבלה לבסוף הייתה להעביר את האוכלוסייה הוולשית כ-12 מייל (19 ק"מ) מדרום מערב, שם נבנה עבורם יישוב בשם ניובורו. גירוש הוולשים המקומיים פתח את הדרך להקמתה של עיר אנגלית, המוגנת על ידי הטירה המתוכננת.[20] עבודות הבנייה החלו באתר בהנחייתו של ג'יימס מסנט ג'ורג'. הפרויקט היה יקר מאוד, ולעיתים קרובות נקלעו לבעיות כלכליות.[20] למרות היעדר חומות העיר, היישוב שמסביב צמח במהירות.[21]
עד 1300 רק הרלך וקונווי הושלמו כראוי: הסתיימה העבודה על חומות העיירה קרנארבון, אך חלק גדול מהטירה עדיין לא היה שלם, ובטירת בומריס, הקירות הפנימיים היו רק מחצית מגובהם המיועד, והיו פערים בקירות החיצוניים.[22] בשנת 1304 הגיעה תוכנית הבנייה הכוללת בוויילס ל-80,000 ליש"ט, כמעט פי שישה מההכנסה השנתית של אדוארד.[23] אדוארד הסתבך בינתיים ברצף ממושך של מלחמות בסקוטלנד שהחלו לדרוש את תשומת ליבו ומשאביו הכספיים, וכתוצאה מכך העבודה על הטירות הוולשיות הואטה שוב.[24] בשנת 1306 אדוארד דאג מפלישה סקוטית אפשרית לצפון ויילס, מה שגרם לעבודות הבנייה להישאר טריות, אך נותר הרבה פחות כסף למימון הבנייה מבעבר.[20] לבסוף, עד 1330 הופסקה כלל העבודה, וקרנארבון ובומריס מעולם לא הושלמו לחלוטין.[25]
התדרדרות
תחזוקת הטירות הייתה לאתגר, והן דרשו השקעה רבה, בה לא זכו. הכסף שניתן לשוטרי הטירה על מנת לאפשר להם לשמור על הטירות לא היה נדיב מלכתחילה, אך הסכומים שהועברו ירדו במידה ניכרת במהלך המאה ה-14.[26] לשוטרי טירת קונווי הועמדו 190 פאונד לשנה בשנת 1284, אך זה ירד ל-40 פאונד בשנת 1390; המימון של הרלך צנח באופן דומה מ-100 ליש"ט בשנה ל-20 ליש"ט בלבד בשנת 1391. בשנת 1321 דווח כי קונווי הייתה מצוידת באופן רעוע, ופעלו בה חנויות דלות שסבלו מדליפות מהגגות ועצים רקובים, ובשנות 1330 הומלץ לאדוארד השלישי לא לארח את חצר המלוכה, אם יבקרו באזור, באף אחת מהטירות הללו, כיוון שאף אחת מהן לא במצב מתאים לכך.[27] סקר משנת 1343 הראה כי טירת בומריס זקוקה לעבודה מקיפה.[20]
לעיתים בוצעו תיקונים ושיפוצים. כאשר אדוארד השני ספג איומים ממשפחת מורטימר מארצ'ר לורד בדרום גוויניד', הוא הורה לשריף שלו, סר גרופוד לויד, להאריך את ההגנה שהובילה לבית השערים.[28] אדוארד, הנסיך השחור ביצע עבודות נרחבות בקרנארבון לאחר שהשתלט על הביצור בשנת 1343.[27]
בסוף המאה ה-14, טירת קונווי הייתה מעורבת בנפילתו של ריצ'רד השני. ריצ'רד שב מאירלנד באוגוסט 1399 ותפס מחסה בטירה מכוחות יריבו, הנרי הרביעי.[29] הנרי פרסי, שליחו של הנרי הרביעי, נכנס לטירה לנהל משא ומתן עם המלך.[30] הנרי פרסי נדר להגן על המלך אם הוא יסכים לעזוב את הטירה, אך כשריצ'רד עזב הוא נלקח בשבי מיד, ומת מאוחר יותר בשבי, בטירת פונטפרקט.
המאות ה-15–17
עליית גלינדור ומלחמות השושנים
המתיחות בין הוולשים לאנגלים נמשכה והוחמרה בשנת 1400 עם פרוץ עליית גלינדר.[31] בתחילת הסכסוך, חיל המצב של הרלך היה מצויד באופן דל, וקונווי עמדה בפני בעיות ומחסורים.[32] טירת קונווי נלקחה בתחילת הסכסוך על ידי שני אחים וולשים, שהשתלטו על המבצר, מה שאיפשר למורדים וולשים לתקוף ולכבוש את שאר העיר מוקפת החומה.[33] קרנארבון הייתה תחת מצור בשנת 1401, ובאותו נובמבר התרחש קרב תותיל בסמוך, בין מגיניה של קרנארבון לכוח האויב.[34] בשנים 1403 ו-1404 הייתה קרנארבון שוב תחת מצור על ידי כוחות וולשים בתמיכה מצד הכוחות הצרפתים, אך עמדה בפני ההתקפות.[18] בומריס הסתדרה פחות טוב, כאשר הייתה תחת מצור, נלקחה על ידי המורדים בשנת 1403, ונכבשה על ידי כוחות המלוכה רק בשנת 1405.[20] הרלך הותקפה ונלקחה בסוף שנת 1404, והפכה למפקדה הצבאית של גלינדור, עד שהכוחות האנגלים בפיקודו של הנרי החמישי החזירו את הטירה לידיהם במהלך חורף 1409-1408.[35] עד 1415 הובסו כל המורדים.[26]
בהמשך המאה פרצה סדרה של מלחמות אזרחים המכונות "מלחמות השושנים" בין הפלגים היריבים של בית לנקסטר ובית יורק. לאחר קרב נורת'המפטון בשנת 1460, הוקם בהרלך מקלט למלכה מרגרט מאנז'ו, ובשנים 1461–1468, הוא הוחזק על ידי תומכיה הלנקסטרים, בפיקודו של דוויד' אפ איואן, נגד אדוארד הרביעי היורקי.[36] בזכות ההגנה הטבעית שלה והאספקה דרך הים, הרלך החזיקה מעמד והפכה בסופו של דבר למעוז הגדול האחרון שעדיין היה בשליטת לנקסטר.[37] לבסוף היא נלקחה לאחר מצור של חודש, והאירועים זכו להשראת השיר "Men of Harlech".[38]
עליית שושלת טיודור לכס המלוכה האנגלי בשנת 1485 הצביעה על סיום מלחמות השושנים ובישרה שינוי באופן הנהגתה של ויילס. הטיודורים היו וולשים במקור, ושלטונם הקל על האיבה בין הוולשים לאנגלים. כתוצאה מכך, הטירות הפכו פחות חשובות. הן הוזנחו, ובשנת 1538 דווח כי טירות רבות בוויילס היו "מושחתות ומוזנחות".[18] נראה היה שהרלך לא תוקנה בעקבות המצור בשנת 1468, והייתה רעועה לחלוטין.[39] קוונוי תוקנה ושוקמה על ידי הנרי השמיני בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-15, אך עד מהרה דרשה שוב לשוב תיקונים ושיפורים, ונמכר על ידי השלטון המלכותי בשנת 1627.[30] התלונות על מצבה הגרוע של בומריס התגברו, ובשנת 1609 הוגדרה הטירה כ"רקובה לחלוטין" (utterlie decayed).[20] קירותיה של טירת קרנארבון היו שלמים, אך הבניינים בפנים הוזנחו ונרקבו.[18] בשנת 1610, יצר הקרטוגרף ג'ון ספיד רצף מפורסם של מפות ציוריות של העיירות בצפון ויילס, כולל הטירות וחומות העיר, שהפכו לתמונות אייקוניות של האתרים בתחילת המאה ה-17.[21]
מלחמת האזרחים באנגליה ותוצאותיה
מלחמת האזרחים האנגלית פרצה בשנת 1642 בזמן תקופתו של צ'ארלס הראשון על כס המלוכה, בין תומכי המלך לבין תומכי הפרלמנט. הביצורים בצפון ויילס הוחזקו על ידי תומכי המלך ובמקרים מסוימים הפכו לחשובים אסטרטגית כחלק מדרך התקשורת בין כוחות המלוכה שפעלו באנגליה לבין מייבאי האספקה והתגבור מאירלנד.[40] כוחות הפרלמנט התחזקו באנגליה, ובשנת 1646 הצליחו צבאותיו לפלוש לצפון ויילס. קרנארבון, בומריס וקונווי נכבשו באותה השנה.[41] הרלך, המבצר האחרון שהיה בבעלות המלך, נכנע במרץ 1647, והצביע על סיום השלב הראשון של מלחמת האזרחים.[42]
לאחר המלחמה הורה הפרלמנט להחליש את מעמד הטירות ברחבי הארץ, להשמיד או לפגוע במבנים בכוונה כדי למנוע את השימוש בהם בהתקוממויות מלכותיות שלאחר מכן.[43] צפון ויילס התגלתה כמקרה מיוחד, שכן היו חששות שצ'ארלס השני עלול להוביל התקוממות פרסביטריאנית בסקוטלנד. קונווי, קרנארבון ובומריס אוצרו בתחילה על ידי הפרלמנט כדי להתגונן מפני מתקפה כזו.[44]
בשנת 1660 צ'ארלס השני הוחזר לכס המלוכה והבעלות על הטירות התחלפה שוב. בומריס הוחזרה לשליטת משפחת בולקלי, שוטרי הטירה, שהסירה מיד מהטירה את כל החומרים שנותרו, כולל הגגות, וקונווי הוחזר למשפחת קונווי, שהסירה ממנה את החלקים העשויים עץ ועופרת.[45] ממשלתו החדשה של צ'ארלס ראתה את טירת קרנארבון וחומות העיר כסיכון ביטחוני והורתה להשמיד אותם, אך צו זה מעולם לא בוצע, ייתכן שבעקבות העלויות הכרוכות בכך.[18]
המאות ה-18–21
אטרקציות ציוריות
.jpg)
האתרים החלו לעבור בין בעלויות פרטית שונות. לורד תומאס בולקלי קנה את בומריס מהשלטון בשנת 1807, ושילב אותה בפארק שהקיף את ביתו המקומי.[46] טירת קונווי הושכרה על ידי צאצאי קונווי למשפחת הולנד.[30] בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, הטירות ההרוסות החלו להיחשב ציוריות ואיכותיות, ומשכו אליה מבקרים ואמנים מכל רחבי שטח. התופעה התעצמה מאירועי המלחמות הנפוליאוניות בתחילת המאה ה-19, שהקשו על אמנים בריטים לבקר ביבשת, והביאו רבים לנסוע לצפון ויילס במקום זאת.[47] מבין אמנים אלה נכללו ג'ון קוטמן, הנרי גאסטינו, תומאס גירטין, מוזס גריפית', יוליוס איבטסון, פול סנדבי, ויליאם טרנר וג'ון וארלי.[48] האתרים היו מכוסים קיסוס וצמחים אחרים. בשנות ה-30 של המאה ה-19, עבודות האבן של טירת קרנארבון החלו לקרוס, ושלטון המלוכה העסיק את הארכיטקט האנגלי אנתוני סלווין לביצוע תיקוני חירום.[49]
תשתית התחבורה באזור החלה להשתפר לאורך המאה ה-19, והוסיפה לזרם המבקרים באתרים, כולל המלכה ויקטוריה לעתיד בשנת 1832.[50] באמצע המאה ה-19 התקיים מחקר אקדמי על האתרים, המתמקד בקרנארבון וקונווי.[51] האינטרס של השלטון המקומי והמרכזי החל להתגבר. בשנת 1865 עברה טירת קונווי לידי ההנהגה האזרחית של העיירה קונווי, שהחלה בעבודות שיקום על החורבות, כולל שחזור של מגדל בייקהאוס. משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך מימנה הממשלה תיקונים בטירת קרנארבון.[52]
שיקום
בתחילת המאה העשרים החלה המדינה הבריטית המרכזית להשיג מחדש את השליטה באתרים. אמנם, שלטון המלוכה מעולם לא איבד את השליטה על קרנארבון, אך הרלך הועברה לשליטת משרד העבודה בשנת 1914, ולאחריה בומריס שהועברה בשנת 1925, וקונווי הועברה לבסוף לשליטת משרד העבודה בשנת 1953.[53] המדינה השקיעה רבות בשימור האתרים. בשנות ה-20 של המאה ה-20, פורסמו תוכניות שימור רחבות היקף בבומריס ובהרלך, שהורידו את הצמחייה שכיסתה את המבנים, חפרו את החפיר ותיקנו את עבודות האבן, אך אחרת השאירו את האתרים על כנם ונמנעו משיקום מוחלט.[54] עבודות נוספות בוצעו בקונווי בשנות החמישים והשישים, בהן פינוי מבנים חדשים יותר החודרים לחומות מהמאה ה-13.[30]
המחקר האקדמי הרחיב טווחיו בתחילת המאה העשרים, וככל שמשרד העבודות לקח שליטה על הטירות, החלה להשתתף הממשלה בהוצאות על מחקרים אלה.[55] היסטוריונים כמו סידני טוי וצ'ארלס פירס פרסמו עבודות באתרים, והמחקר נמשך בהנהגת ארנולד טיילור, שהצטרף למשרד העבודה כעוזר פקח בשנת 1935.[51] דוחות אקדמיים גדולים פורסמו בשנות החמישים, והוסיפו למוניטין האתרים.[55] בשלהי המאה ה-20, שחזורים מפורטים של הטירות צוירו על ידי אמנים, ובהם טרי בול, ג'ון באנברי ואיבן לאפר.[56]
בשנת 1984 הוקמה Cadw, הסוכנות האחראית על שימור וניהול מספר מבנים ואתרים בעלי חשיבות למורשת, המשתייכת לממשלת ויילס, שלקחה על עצמה לנהל את ארבעת האתרים, והפעילה אותם כאטרקציות תיירותיות.[39] בשנת 2007 נערכו מעל ל-530,000 ביקורים באתרים.[57] בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, לטירות ולחומות העיר היה חלק בולט יותר בדיונים סביב הזהות הוולשית.[58] Cadw הרחיבה את הפרשנות שניתנה לאתרים כדי לתת דגש רב יותר להשפעת בניית הטירות על תולדות ויילס, ולתפקיד הנסיכים הוולשים באירועים שהובילו לפלישה בשנת 1282.[58]
הכרה כאתר מורשת עולמית
בשנת 1986 הוכרזו האתרים באופן קולקטיבי כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו, תחת השם "טירות וחומות העיר של המלך אדוארד בגוויניד'". אונסק"ו ראתה את הטירות וחומות העיר כ-"הדוגמאות הטובות ביותר לאדריכלות צבאית בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14 באירופה".[59] אונסק"ו אף ציינה את חשיבות הקשרים שלהן לאדוארד הראשון וג'יימס מסנט ג'ורג', את מצבם הטוב במיוחד, ואת תיעודם היסטורי.[60] האתרים דורשים תחזוקה שוטפת, וכדוגמה לכך, העלות לתחזוקת החלקים ההיסטוריים של הנכסים הייתה כ-239,500 ליש"ט בין השנים 2002-2003.[61] סביב האתרים הוקמו "אזורי חוצץ", שמטרתם להגן על הנופים ולמנוע נזקים ופגיעות.[62] האתרים מוגנים על ידי הכרתם כמונומנטים רשומים בבריטניה, בניינים רשומים ואזורי שימור.[63]
פרשנות
אדריכלות צבאית
טירות וחומות המלך אדוארד בגוויניד' שילבו מגוון מאפיינים צבאיים שהתפתחו בסוף המאה ה-13.[64] כתוצאה מכך, במשך מרבית המאה העשרים ראו היסטוריונים את אתרים אלה כפסגת האבולוציה של האדריכלות הצבאית המדעית. הארכאולוג ד. ג. קת'קארט קינג תיאר אותם כ"שיאה של בניית הטירות האנגלית", והאדריכל סידני טוי החשיב אותן כ-"כמה מהטירות החזקות ביותר בכל תקופה או מדינה".[1] האתרים כללו מצודות קונצנטריות, בהן קירות הטירה הפנימיים היו סגורים לחלוטין בתוך ההגנות החיצוניות, כאשר הגובה והזוויות מחושבים כדי לאפשר לירות על תוקפים חיצוניים, כפי שנראה בהרלך ובבומריס.[65] קונווי, לעומת זאת, נבנתה על סלעים, מה שהקשה על כל התקפה.[66]
למרות נקודות החוזק הללו, כיום ידוע כי הטירות וחומות העיר כללו ליקויים שונים. הטירות היו גדולות בהרבה ממה שהיו צריכות להיות על מנת להגן מפני התקפה וולשית, אך ההיקף העצום שלהן הביא לכך שהשלטון המלכותי לא יכול היה להרשות לעצמו לתחזק אותן כראוי.[26] הביצורים היו גדולים מדי, וכפי שההיסטוריון מייקל פרסטוויץ' הסביר, "פרויקטים קטנים יותר היו עשויים להיות יעילים יותר".
אדריכלות פלטיאלית וסמליות
מחקר אדריכלי בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התמקד פחות בהיבטים הצבאיים של הביצורים, אולם יותר בתפקידיהם כארמונות מפוארים וסמלים של כוח מלכותי. כל אחת מהטירות תוכננה כך שתתאים לתמוך בחצר המלוכה. בסוף המאה ה-13 פירוש הדבר היה שיש כמה אזורים של תאים פרטיים, מתקני שירות דיסקרטיים והסדרי אבטחה, וכך ייצרו למעשה ארמון מלכותי בזעיר.[67] חלקם הצליחו לשרוד בשלמותם; לקונווי, למשל, יש את מה שההיסטוריון ג'רמי אשבי מחשיב כ"חדרי מלכות פרטיים טובים ביותר מימי הביניים באנגליה ובויילס", כולל גן פרטי לשימוש המלכה.[30] כשנבנו, הטירות היו צבעוניות יותר מהיום, בהתאם לאופנות המאה ה-13.[30]
הטירות הוכיחו באופן ברור על כוונותיו של אדוארד לשלוט בצפון וויילס באופן קבוע. קרנארבון בולטת במיוחד בשימוש בשימוש באבן מפוספסת וצבעונית בקירות, בפסלי נשרים ובמגדליה המצולעים, ולא העגולים. היה ויכוח אקדמי נרחב על פרשנות תכונות אלה. ההיסטוריון ארנולד טיילור טען כי סגנון עיצוב הטירה נלקח מחומות קונסטנטינופול.
השפעת סבוי
באתרים קיימים קישורים ארכיטקטוניים חזקים לטירות ולחומות העיר שנבנו בממלכת סבויה בצפון איטליה באותה תקופה.[39] הדמיון בין שתי קבוצות המבנים צוין לראשונה על ידי ההיסטוריון ארנולד טיילור בשנות החמישים.[68] הדמיון כולל קשתות חצי עגולות לדלתות, סגנון החלונות, מגדלים בצורה מדורגת, ומגדלים עגולים וגבוהים עם צריחים, שנמצאו בטירות; ניתן לראות את מאפיינים אלה בסבויה במבנים כדוגמת טירת שיון.[68] רבים מדמיון זה נחשבו כתוצאה מהשפעתו של האדריכל הסבויי ג'יימס מסנט ג'ורג', שהועסק על ידי אדוארד הראשון, והביא עמו אדריכלים סבויים אחרים לצפון וויילס.[68]
מחקר מתחילת המאה ה-21, לעומת זאת, העלה כי ייתכן שתפקידו של ג'יימס, והשפעתם של הסבויים, באופן כללי, היה מוגזם.[69] עבודות האבן של האתרים בצפון ויילס איכותיות בהרבה מזו שבצפון איטליה, ותכונות עיקריות - כמו בתי השערים - אינן נראות בסבויה.[68] מחקרים מצביעים על כך שנראה כי לג'יימס הייתה פונקציה חזקה יותר של ניהול הפרויקטים, ולא התכנון האדריכלי. יתר על כן, בחלק מהמקרים, המבנים הסבויים הרלוונטיים נבנו רק לאחר שג'יימס עזב את האזור, ולעולם לא נראו על ידי האדריכל.[70] הדמיון בפרטים האדריכליים עשוי, אם כן, להיות תוצאה של תפקידם הרחב יותר של בעלי מלאכה ומהנדסים סבויים בפרויקטים, ולא של אדם יחיד.
האתרים
טירת בומריס
ערך מורחב – טירת בומריס
טירת בומריס נבנתה סביב פני הים ונבנתה מאבן אנגלסית מקומית.[71] הכניסה הראשית לטירה הייתה "השער ליד הים", ליד מזח הגאות של הטירה שאפשר לייבא אליה ציוד אותה ישירות דרך הים.[72] הרציף מוגן על ידי קיר שנקרא מאוחר יותר בשם שדרת התותחנים שייתכן שהכיל טרבושה בתקופת ימי הביניים.[20] החלק החיצוני כללה קיר מסך בעל שמונה צדדים ושנים עשר צריחים; שער אחד הוביל אל השער ליד הים, והשני, שער לאנפיס, הוביל לצד הצפוני של הטירה.[73] קירות החלק הפנימי היו משמעותיים יותר מאלה של החלק החיצוני, וכללו מגדלי ענק ושני בתי שערים גדולים.[74] החלק הפנימי נועד להחזיק את בתי המגורים ובניינים ביתיים אחרים של הטירה.[75]
ההיסטוריון ארנולד טיילור תיאר את בומריס כ-"דוגמה המושלמת ביותר לבנייה קונצנטרי סימטרית", ובמשך שנים רבות נחשבה הטירה כפסגת ההנדסה הצבאית בתקופת אדוארד הראשון.[76] הטירה נחשבת על ידי אונסק"ו ל-"הישג אמנותי ייחודי", לאופן שבו משלב, "מבנים כפולים אופייניים מהמאה ה-13" וליופי של צורת והבנייה שלה.[77]
טירת קונווי (משמאל) וחומות העיר (ימין).
טירת קונווי (משמאל) וחומות העיר (ימין).
טירת הרלך
- ערך מורחב – טירת הרלך
טירת הרלך בנויה על שלוחת סלע הנקראת כיפת הרלך; האדמה מונמכת בחדות בצפון ובמערב, ותעלה שנחתכת בסלע מגנה על הגישות הנותרות לטירה.[39] לטירה עיצוב קונצנטרי, עם קו הגנה אחד, היוצר חלק פנימי וחיצוני. הקיר החיצוני במקור היה גבוה במקצת מהיום.[39] הרלך בנוי מאבן חול אפורה-ירוקה מקומית, בלוקים גדולים רגילים המשמשים למגדלים, וחומר מיוחד אחר, שייתכן שנלקח מהתעלה, המשמש לקירות.[78] הכניסה הראשית לטירה הייתה כרוכה בחציית גשר אבן בין שני מגדלי גשר התעלה המזרחית ובית השער הראשי.[39]
בבית השער שני מגדלי הגנה מסיביים "בצורת D" האגופים בכניסה.[79] לבית השער שתי קומות עליונות, המתפצלות לחדרים שונים.[39] בכל קומה שלושה חלונות גדולים המשקיפים על המחלקה הפנימית; בקומה השנייה שני חלונות מפוארים נוספים בצידי בית השער. בית השער היה מצויד באח ובמקור היו לו ארובות בולטות.[39] החלק הפנימי נשמר על ידי ארבעה מגדלים מעגליים גדולים שהכילו צינוק וסדנת ארטילריה.[39] סביב החלק הפנימי נבנו מבנים, בהם היו קפלה, מטבח, בנייני שירות, אסם ואולם גדול.[39] ייתכן כי המבניים המקוריים נבנו במקור עם גימורים משולשים באופן דומה לטירת קונווי, אם כי מעטים מהם נותרו בעידן המודרני.
טירת קרנארבון וחומות העיר
- ערך מורחב – טירת קרנארבון
טירת קרנארבון מחולקת למחלקה עליונה ותחתונה. המחלקה התחתונה הכילה מקומות לינה מלכותיים, ואילו העליונה כללה מתקני שירות ואירוח לחיל המצב. אלה מוקפים בקיר מסך, המוגן על ידי מגדלים מצולעים. לאורך הצד הדרומי של הטירה נבנו גלריות ירי הגנתי. ישנן שתי כניסות עיקריות, שער המלך, המוביל מהעיירה, ושער המלכה, המאפשרים גישה ישירה יותר לטירה. כל מה שנשאר מהבניינים הכלולים בטירה הם היסודות.[18] אם קרנארבון הייתה שלמה כמתוכנן, היא הייתה יכולה להכיל בית מלוכה של כמה מאות אנשים.[80] לדעתו של ההיסטוריון הצבאי אלן בראון, קרנארבון הייתה "אחד הריכוזים האדירים ביותר של כוח אש שנמצא בימי הביניים".[81]
חומות העיר קרנארבון משתרעות לאורך 734 מטרים (2,408 רגל) במעגל ארוך סביב העיירה, המקיף 4.18 הקטאר (10.3 אקר).[82] הם בנויים בעיקר מאותה אבן גיר פחמנית המשמשת בטירה.[83] שמונת המגדלים לאורך החומה הם ברובם חסרי קירות בחלקם הפנימי, וכללו במקור גשרי עץ.[84] שתי הכניסות המקוריות לעיר היו דרך השערים המערביים והמזרחיים. השער המערבי פנה אל הנמל, ונודע גם כשער הזהב, על שם השער הראשי בעיר קונסטנטינופול.
טירת קונווי וחומות העיר
- ערך מורחב – טירת קונווי
טירת קונווי צמודה רכס חוף סלעי של אבן חול אפורה ואבן גיר, וחלק ניכר מהאבנים שבטירה נלקחה מהרכס עצמו, כנראה כאשר האתר שופץ לראשונה.[85] לטירה צורה מלבנית והיא מחולקת למחלקה פנימית וחיצונית, עם ארבעה מגדלים גדולים מכל צד.[86] הכניסה הראשית לטירה היא דרך הברביקן המערבי, הגנה חיצונית מול השער הראשי.[30] הברביקן מכיל את משיקולי האבן הקדום ביותר ששרד בבריטניה.[30] שער אחר הוביל במקור לנהר בו הוקם רציף קטן, המאפשר למבקרים מרכזיים להיכנס לטירה באופן פרטי ולצייד את המבצר דרך סירה.[30] המחלקה החיצונית של קונווי הייתה צפופה במקור בבנייני ניהול ושירותים.[30] המחלקה הפנימית הופרדה מהחוץ על ידי חומה, גשר ושער, שהוגנו על ידי תעלה שנחתכה בסלע.[30] בפנים היא הכיל את חדרי בית המלוכה, הצוות שלהם ומתקני השירות.[30] בצד המזרחי של המחלקה הפנימית נמצא ברביקן נוסף, הסוגר את גן הטירה.[30]
חומות קונווי משתרעות לאורך 1.3 קילומטרים, במעגל משולש ארוך סביב העיירה, המקיף 10 הקטאר (25 אקר).[87] הם בנויים לרוב מאותם אבן חול וגיר מקומיים המשמשים בטירה, וכן עם אבן ריוליט המשמשת לאורך החלקים העליונים של הקירות המזרחיים.[78] כשנבנו לראשונה, ייתכן שהקירות סוידו.[87] 21 המגדלים ששרדו הם לרוב חסרים קירות בחלק הפנימי, וכללו במקור גשרים מעץ.[87] מערך ייחודי של שתים-עשרה לטרינות מימי הביניים נבנה בחומות העיר הדרומיות, ונועד במקור לשימוש עובדי הממלכה, העובדים במבנים סמוכים במאה ה-13.[88]
- אוונט, ריצ'רד (2010), "The Conservation and Restoration of Caernarfon Castle 1845–1912", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 140–149, ISBN 978-1-84217-380-0
- אלן בראון, רג'ינלד (1984), The Architecture of Castles: A Visual Guide, B. T. Batsford, ISBN 0-7134-4089-9
- אשבי, ג'רמי (2007), Conwy Castle, Cardiff, UK: Cadw, ISBN 978-1-85760-259-3
- ברירס, פיטר (2010), "Food Supply and Preparation at the Edwardian Castles", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 85–98, ISBN 978-1-84217-380-0
- גארט, כריסטופר (2007), The Castles of Edward I in Wales 1277–1307, Oxford, UK: Osprey Publishing, ISBN 978-1-84603-027-7
- גודאל, ג'ון (2011), The English Castle, New Haven, US and London, UK: Yale University Press, ISBN 978-0-300-11058-6
- ג'ונס, אלון פרד (2010), "King Edward I's Castles in North Wales – Now and Tomorrow", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 198–202, ISBN 978-1-84217-380-0
- גיבן-וילסון, כריס (2011), The English Nobility in the Late Middle Ages, London, UK: Routledge, ISBN 978-0-203-44126-8
- דייוויס, ר. ר. (1995), The Revolt of Owain Glyn Dŵr, Oxford: Oxford University Press, ISBN 978-0-19-820508-1
- היקס, מייקל (2012), The Wars of the Roses, New Haven, US and London, UK: Yale University Press, ISBN 978-0-300-18157-9
- ווית'לי, אביגיל (2010), "Caernarfon Castle and its Mythology", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 129–139, ISBN 978-1-84217-380-0
- טוי, סידני (1985) [1939], Castles: Their Construction and History, New York, US: Dover, ISBN 978-0-486-24898-1
- טיילור, ארנולד (2007), Harlech Castle (4th ed.), Cardiff, UK: Cadw, ISBN 978-1-85760-257-9
- טיילור, ארנולד (1987), "The Beaumaris Castle building account of 1295–1298", in John R. Kenyon; Richard Avent (eds.), Castles in Wales and the Marches: Essays in Honour of D. J. Cathcart King, Cardiff, UK: University of Wales Press, pp. 125–142, ISBN 0-7083-0948-8
- טיילור, ארנולד (2008) [1953], Caernarfon Castle (6 ed.), Cardiff, UK: Cadw, ISBN 978-1-85760-209-8
- טיילור, ארנולד (2004) [1980], Beaumaris Castle (5 ed.), Cardiff, UK: Cadw, ISBN 1-85760-208-0
- לוט, גרהאם (2010), "The Building Stones of the Edwardian Castles", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 114–120, ISBN 978-1-84217-380-0
- לידיארד, רוברט (2005), Castles in Context: Power, Symbolism and Landscape, 1066 to 1500, Macclesfield, UK: Windgather Press Ltd, ISBN 0-9545575-2-2
- לילי, קיית' ד. (2010), "The Landscapes of Edward's New Towns: Their Planning and Design", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 99–113, ISBN 978-1-84217-380-0
- מוריס, ריצ'רד (1998), "The Architecture of Arthurian Enthusiasm: Castle Symbolism in the Reigns of Edward I and his Successors", in Strickland, Matthew (ed.), Armies, Chivalry and Warfare in Medieval England and France, Stamford, UK: Paul Watkins, ISBN 978-1-871615-89-0
- סטפנסון, David (2010), "From Llywelyn ap Gruffudd to Edward I: Expansionist Rulers and Welsh Society in Thirteenth-Century Gwynedd", in ויליאמס, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 9–15, ISBN 978-1-84217-380-0
- פאונדס, נ. ג'. ג. (1994), The Medieval Castle in England and Wales: A Social and Political History, Cambridge, UK: Cambridge University Press, ISBN 978-0-521-45099-7
- פרסטוויץ', מייקל (2003) [1980], The Three Edwards: War and State in England, 1272–1377 (2nd ed.), London, UK: Routledge, ISBN 978-0-415-30309-5
- פרסטוויץ', מייקל (2010), "Edward I and Wales", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 1–8, ISBN 978-1-84217-380-0
- קאנון, ג'ון (1997), The Oxford Companion to British History, Oxford, UK: Oxford University Press, ISBN 978-0-19-866176-4
- קינג, ד. ג. קת'קארט (1991), The Castle in England and Wales, London, UK: Routledge, ISBN 978-0-415-00350-6
- לפייג', ג'ין-דניס ג. ג. (2012), British Fortifications Through the Reign of Richard III: an Illustrated History, Jefferson, US: McFarland, ISBN 978-0-7864-5918-6
- קולדסטרים, ניקולא (2010), "James of St George", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 37–45, ISBN 978-1-84217-380-0
- קניון, ג'ון (2010), "Arnold Taylor's Contribution to the Study of the Edwardian Castles in Wales", in Williams, Diane; Kenyon, John (eds.), The Impact of Edwardian Castles in Wales, Oxford, UK: Oxbow Books, pp. 150–154, ISBN 978-1-84217-380-0
- קרייטון, אוליבר; היאם, רוברט (2003), Medieval Castles, Princes Risborough, UK: Shire Archaeology, ISBN 978-0-7478-0546-5
- קרייטון, אוליבר; היאם, רוברט (2005), Medieval Town Walls: an Archaeology and Social History of Urban Defence, Stroud, UK: Tempus, ISBN 978-0-7524-1445-4
- תומפסון, מ. ו. (1991), The Rise of the Castle, Cambridge, UK: Cambridge University Press, ISBN 978-0-521-08853-4
- תומפסון, מ. ו. (1994), The Decline of the Castle, Leicester, UK: Harveys Books, ISBN 1-85422-608-8
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
