Loading AI tools
תחום אמנותי העוסק בתכנון מבנים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אַדְרִיכָלוּת (או בלועזית: אַרְכִיטֶקְטוּרָה) היא אמנות הבנייה, עוסקת בתכנון ועיצוב מבנים וחללים, ונמצאת בין אמנות לבין הנדסת בניין. העיסוק במבנה ובחלל כולל את הסביבה הבנויה הכוללת ברמת המאקרו, כתכנון עירוני, עד לעיצוב פרטי המבנה והריהוט ברמת המיקרו. תחום האדריכלות משתרע מפרטי בניין[1] עד לתוכנית מתאר ארצית הכוללת תקנון[א].
.jpg)
|
עיינו גם בפורטל
פורטל האדריכלות הוא שער לכל הנושאים ולכל תחומי המשנה של האדריכלות. הפורטל מציג נושאים חשובים בתולדות האדריכלות, מבנים ואדריכלים בעלי חשיבות, מושגים ומונחים, ומסגרות עם קישורים לתחומים קרובים או חופפים, כגון הנדסה אזרחית, ותכנון עירוני. |
אדריכלות כוללת תחומי התמחות שונים כמו אדריכלות פנים, אדריכלות מגורים, אדריכלות מבני ציבור, אדריכלות נוף ותכנון ערים. בתהליך תכנון, יכול האדריכל לפעול לבדו בכל התחומים השונים, ויכול גם לצרף אליו בעלי מקצוע העוסקים בתחום התמקצעותם בהנחיית האדריכל, הנקראים "יועצים" בשפה אדריכלית, בעיקר בפרויקטים רחבי היקף. יש אדריכלים העוסקים בעיצוב רהיטים[ב], בשל החפיפה בין ריהוט למבנה. יש גם מעצבים כמו פיליפ סטארק, מעצב תעשייתי בהכשרתו, העוסק בעיצוב חללי פנים[ג].
משמעות שני המושגים – אדריכלות (העברי) וארכיטקטורה (הלועזי) – היא זהה, אבל ישנו הבדל מהותי בפירוש המילים, כפי שהוא מתבטא במקורותיהן הלשוניים. ביוונית, ארכיטקט (Architect) הוא "ראשון למעשה הבניה", "רב-בנאי", כמו ארכיבישוף או ארכידוכס. לעומת זאת, בשפות השמיות נוצר אדריכל משיכול עיצורים במילה האכדית ארדיכל, המורכבת מסמיכות המילים "warad ekallim" שמשמעו עבד-הארמון. ekallum באכדית היא היכל, ובמקור מן השומרית É.GAL, מילולית בית גדול, סמנטית ארמון.
ערך מורחב – היסטוריה של אדריכלות המערב
.jpg)
בתקופה הפרהיסטורית התפתחה האדריכלות מהדינמיקה בין דרישות האדם למסתור, ביטחון, פולחן ומגורים לבין האמצעים שהיו בידיו: חומרי בניין קיימים וכישורים. אדריכלות כזו היא מונומנט סטונהנג' הפרה היסטורי, שנבנה במאה ה-22 לפני הספירה כפי שסוברים הארכאולוגים.[2] עם התקדמות הציוויליזציה והעברת המסורת והידע בעל פה ובכתב, התפתחה האדריכלות. האדריכלות התחילה בלמידה מטעויות, והמשיכה באלתורים וחזרות על ניסיונות מוצלחים. האדריכל לא היה המתכן והמבצע היחיד, אלא היה חלק ממסורת מתמשכת. אדריכלות זו היא "אדריכלות ורנקולרית" או "אדריכלות ללא אדריכלים", והיא עדיין נמשכת בחלקים שונים של העולם, בהם אפריקה ומונגוליה.
ההתיישבויות האנושיות הקדומות היו בעיקר כפריות. עם התפתחות עודפים בייצור, הפכו חברות כפריות לעירוניות והערים התפתחו. בתרבויות עתיקות, כמו תרבות מצרים ותרבות מסופוטמיה, שיקפו העיור והאדריכלות את חשיבות האלוהי והעל-טבעי. מצד שני, בתרבויות קלאסיות כמו היוונית והרומאית, התפתחו האדריכלות והעיר מרעיונות אזרחיים יותר, ונבנו גם מבני ציבור, כמו הסטואה באתונה. סגנונות אדריכליים התפתחו, ונכתבו טקסטים על אדריכלות, שנעשו קאנוניים. קאנוניזציה זו נמצאה במבנים חשובים, ובעיקר באדריכלות דתית. דוגמאות לקאנונים כאלה הם חיבורי ויטרוביוס ב"על אודות האדריכלות", הקאוגונג'י (אנ') של סין העתיקה, השילפה שסטרה (אנ') בהודו העתיקה והוואסטו שסטרה (אנ') בציילון.
בעת העתיקה הקלאסית באירופה ובימי הביניים, לא צוינו שמות האדריכלים שבנו את המבנים, והם נותרו אנונימיים. מהמאה ה-13 נודעו אדריכלים שבנו מבנים חשובים כקתדרלות, כמו לאונה בטיסטה אלברטי שתכנן את סנטה מריה נובלה, כאשר בעלי מלאכה יצרו גילדות על מנת לארגן את הסחר ולשמור על האינטרסים שלהם. מורכבות המבנים גדלה, והחלה בנייה אזרחית כללית כמו כבישים וגשרים, לצד בניית סוגים חדשים של מבנים כמו בתי ספר, בתי חולים ומתקני נופש.
לצד האדריכלות האירופית, מקבל המושג אדריכלות אסלאמית מספר מובנים, וניתן להגדירו כאדריכלות המאפיינת תרבויות שהן בעיקר אסלאמיות, והמתבטאת גם בהיעדר פסלים וציורי דמויות. לפי הגדרה זו, לאדריכלות המוסלמית יש היסטוריה המתחילה במאה ה-7 וממשיכה עד המאה ה-21. דוגמאות אפשר למצוא בכל הארצות שהיו או עודן מוסלמיות, ממרוקו וספרד עד איראן ואינדונזיה, ודוגמאות נוספות נמצאות באזורים שבהם המוסלמים היו מיעוט. האדריכלות המוסלמית כוללת מסגדים, מדרסות, חאנים, ארמונות ומצבות קבורה.
בימי הביניים בלטה האדריכלות הגותית – שהחלה כאדריכלות כנסיות, שכללה קתדרלות, כנסיות ומנזרים, והתפתחה מאוחר יותר במבני ציבור, טירות, ארמונות ומבנים אזרחיים. אדריכלות זו החלה באמצע המאה ה-12 בצרפת ובאנגליה, והיא נחשבת לאחד הפרקים המיוחדים והמרשימים בהיסטוריה של אדריכלות המערב, בזכות הסגנון שהיא יוצרת בחללי הפנים של המבנים. באדריכלות הגותית, האמנות הוכפפה לאדריכלות, ופותחו טכניקות חדשות כקמרון צלעות, תמיכות דואות וקשת מחודדת על מנת לבנות מבנים יותר גבוהים, אווריריים ומלאי אור, לעומת האדריכלות הרומנסקית. השאיפה לגובה בלטה גם בתקופת התחייה הגותית במאה ה-19, שבה הושלמו הצריחים של קתדרלות רבות, בהן הצריח של המינסטר של אולם, שנבנה לגובה 161.53 מטר והיה הבניין הגבוה ביותר בעולם בין 1890–1901. לפניו, הצריחים של קתדרלת קלן היו הגבוהים ביותר (157 מטר).
עם הרנסאנס והדגש על היחיד וההומאניזם בניגוד לדת, יוחסו מבנים לאדריכלים כמו מיכלאנג'לו, פיליפו ברונלסקי (קתדרלת סנטה מריה דל פיורה בפירנצה), דונטו ברמנטה ואנדראה פלדיו, והחלה עבודת היחיד. לא היו קווים מבדילים בין אמן לאדריכל, מהנדס, ומקצועות קרובים (בנאי ופסל). בתקופה זו, אמן עדיין היה יכול לתכנן גשר, משום שעבודת הבנייה הייתה כרוכה בפחות חישובים הנדסיים מורכבים, והייתה מבוססת גם על האינטואיציה והניסיון שהיו לאיש האשכולות של אותה תקופה, שזה לא היה מקצועו היחיד.
בתקופת המהפכה התעשייתית, עם הוספת והרחבת הידע בתחומים מדעיים כהנדסה, מיכון וטכנולוגיה, לצד עליית חומרים וטכנולוגיה חדישה, כמו פרופילי פלדה ששימשו לבניית מפעלים, האנגרים, גשרים, מסילות ברזל ותחנות רכבת, ירד חלקו של האדריכל בתחומים הטכניים של הבניה, ועיסוקו התמקד באסתטיקת המבנה, השימושיות שלו, והקונטקסט שלו בממד המרחבי, בממד החברתי ובממד הזמן. בשלב זה החלה עלייתו של "האדריכל הג'נטלמן" שעבד בדרך כלל עם לקוחות אמידים, התרכז בעיקר באיכויות חזותיות, שהגיעו מאבות טיפוס היסטוריים, וכך נולדה אדריכלות נאו-קלאסית, המוצגת בין השאר בבית האופרה בפריז, שנבנה מ-1860 עד 1874. במאה ה-19 בבוז-אר של פריז (Beaux-Arts) בצרפת, ההכשרה הייתה ביצירת סכימות מהירות, שחייבו ציורים יפים ללא דגש גדול על התוכן ואפשרויות הביצוע.
המהפכה התעשייתית פתחה את הדרך לצריכה המונית. מוצרים מקושטים, שהיו נחלתם של בעלי מלאכה יקרנים, הוזלו בייצור ממוכן. אסתטיקה נעשתה קריטריון גם עבור מעמד הביניים, אף על פי שלמוצרים המתועשים לא היה היופי והמקוריות, שבאו לידי ביטוי במוצר המוגמר בתהליך הייצור הידני. אדריכלות ורנקולרית הפכה ליותר דקורטיבית, כאשר בוני הבית יכלו להשתמש בעבודתם בעיצוב האדריכלי של זמנם על ידי שילוב מאפיינים שמצאו בספרי דפוס וכתבי עת אדריכליים, כמו שערים, דלתות, חלונות, קירות, גגות, פרזול, מתקני רחצה ורהיטים.
בתחילת המאה ה-20, אי שביעות רצון כללית מהאדריכלות המתחדשת (ארמון וסטמינסטר בלונדון, 1870) ומהעיטורים המפוארים, הביאה לעלייתם של רעיונות חדשים, שהיו מבשריה של האדריכלות המודרנית. ב-1907 נוסד ורקבונד, איגוד האדריכלים, המעצבים והתעשיינים הגרמני, כדי לקדם את העיצוב בתעשייה בגרמניה וליצור מוצרים מתועשים איכותיים יותר. בתקופה זו החל מקצוע העיצוב התעשייתי.
בשנת 1919 נוסדה בגרמניה אסכולת הבאוהאוס, שראתה את האדריכלות כהרכבה ושילוב של אמנות, אומנות וטכנולוגיה. כשהחלו נאמניה לעסוק באדריכלות מודרנית, התנועה הייתה אוונגרדית עם יסודות מוסריים, פילוסופיים ואסתטיים, ועם נטייה פוליטית שמאלנית-סוציאליסטית שבאה לידי ביטוי גם באדריכלות. הם חיפשו את האמת בדחיית ההיסטוריה, ופנו אל הפונקציה כמחוללת צורה. המושג "Form Follows Function" (הצורה נובעת מהשימוש) שהטביע האדריכל האמריקאי לואיס סאליבן היה למוטו מרכזי בתפישה של האדריכלות המודרנית, וביטא את העדפת הצורות הפשוטות, המשקפות את השימוש שלהן, על פני עיטורים ותוספות קלאסיות. לצד אדריכלות זו, התפתחה אדריכלות אר דקו עם עיטורים גאומטריים ועיטורים מעולם האופנה ומתרבויות קדומות, שהייתה מבוססת גם על זרמים אוונגרדיים באמנות כמו קוביזם, קונסטרוקטיביזם ופוטוריזם.
באותה תקופה היו האדריכלים לדמויות חשובות, וכונו "מאסטר". האדריכלות המודרנית המאוחרת עברה גם היא לתחום הייצור ההמוני בשל פשטותו של ייצור זה, יעילותו והתאמתו לרוח הזמן. הבאוהאוס ידוע כאחד ממקומות הולדתה של האדריכלות המודרנית, ואמנים מוכרים רבים למדו ולימדו בו. בזמן מלחמת העולם השנייה סגרו הנאצים את בית הספר של הבאוהאוס, ותלמידים רבים נמלטו למדינות שונות, שם הפיצו את רעיונות האדריכלות המודרנית.
בין האדריכלים שפעלו ברוח זו, בלט אדולף לוס האוסטרי, שכתביו השפיעו רבות על כמה מאבות האדריכלים המודרניסטים: ולטר גרופיוס הגרמני, מייסד הבאוהאוס, אדריכל ומורה רב השפעה על דור אדריכלים במאה ה-20; לודוויג מיס ון דר רוהה שהשפעתו הייתה דומה ורבה, והיה מ"מייבאי" הגישה המודרניסטית לצפון אמריקה; לה קורבוזיה השווייצרי, שהיה הראשון שהבין את הפוטנציאל הגלום בבטון מזוין, תוך הגיית תוכנית אב לפריז הכוללת גורדי שחקים המיועדים למגורים, שטחים פתוחים נרחבים, וחניה תת-קרקעית, תוכנית שהייתה מהפכנית בשנת 1925, ופרנק לויד רייט האמריקאי. רייט פיתח אדריכלות סביבתית, שבה צורת הבית הוגדרה על ידי סביבתו ועל ידי תכליתו, במטרה לקדם הרמוניה בין הגורם האנושי לבין עולם הטבע, עם דוגמאות מובילות כמו הבית על האשד ובית רובי.
משנות ה-60 של המאה ה-20 החלה מגמה של התדרדרות באופן שבו תפס הציבור את האדריכלות. הסיבות לכך היו בניינים בעלי חזות חסרת משמעות, סטריליות, אחידות, כיעור, וגורמים פסיכולוגיים שהיו נעוצים בפולחן של שבירת המוסכמות שהחל באותה תקופה, כמו הקבוצה שהנהיג דני האדום.
המקצוע האדריכלי ניסה למלא את דרישות הציבור הרחב על ידי יצירת אדריכלות פופוליסטית יותר ברמה החזותית, גם במחיר של הקרבת העומק לטובת רדידות, בהתאם לרוח הפוסטמודרניזם. טענתו של האדריכל רוברט ונטורי, אבי הפוסט-מודרניזם באדריכלות, ש"סככה מקושטת" (בניין רגיל שנבנה באופן פונקציונלי מבפנים וקושט מבחוץ) עדיפה על פני "ברווז" (מבנה שבו הצורה והפונקציה נשקלים יחד), היא דוגמה לגישה הזו.
לצד ניסיון זה למלא את דרישות הציבור, חלק אחר של האדריכלים, ובעלי מקצוע שאינם אדריכלים, הגיבו בגישה ישירה אל מה שנחשב בעיניהם לשורש הבעיה: הם הרגישו שהאדריכלות איננה עניין פילוסופי או אסתטי אישי, אלא עליה להתחשב בצרכים היומיומיים של האנשים, ולהשתמש בטכנולוגיה על מנת ליצור סביבה שנעים לחיות בה. התנועה של מתודולוגיית העיצוב, שכללה אדריכלים כמו כריס ג'ונס[3] וכריסטופר אלכסנדר, החלה לחפש אחר תהליך עיצוב כוללני יותר, על מנת לקבל מוצר טוב יותר. מחקרים רחבים נעשו בתחומי ההתנהגות, הסביבה ומדעי החברה, על מנת לספק מידע בנושאים אלה לתהליך התכנון.
כאשר האדריכלות הכירה בצרכים רבים נוספים, ומורכבות המבנים עלתה בשירותים שסיפקו, נעשתה האדריכלות רב-תחומית (אנ'), וחייבה צוות של מקצוענים על מנת לבצע אותה, כשהאדריכל הוא אחד מני רבים, לפעמים ראש הצוות ולפעמים לא. גם במצב זה של האדריכלות, אינדיבידואליות עדיין מהווה ערך חשוב בבניינים הנחשבים כסמלי תרבות. מוזיאון ומרכז לאמנויות הפכו למקומות המציגים ניסיונות חדשים בעיצוב, כמו סינמה סיטי ירושלים.
ערכים מורחבים – תאוריה אדריכלית, פילוסופיה של האדריכלותבניינים הם יצירות בולטות של בני האדם, ומגוונים בתכנון, בפונקציה ובאופן בנייה במדינות מתועשות ובמדינות "העולם השלישי". תפקיד האדריכל מגוון גם כן, ולחזון (או להיעדר החזון) של האדריכל בציבור שבו הוא פועל, יש השפעה על הסביבה הבנויה, ועל האנשים הפועלים בסביבה זו.
כישורי האדריכל באים לידי ביטוי באופנים שונים, החל מתכנון פרויקטים רחבים כמו גורדי שחקים, בתי חולים, אצטדיון או שדה תעופה ועד לפרויקטים פשוטים יותר כמו מבני מסחר, מגורים ופיתוח השטח. פרויקטים ודוגמאות אדריכליות מהווים סמלי תרבות ופוליטיקה, כמו המוביל הארצי או תעלת הימים בישראל. האדריכל הוא החלון לאדריכלות מול הציבור. לאדריכל יש תפקיד מרכזי בתכנון ויישום של הסביבה שבה אנו חיים, גם במציאות שבה משתנים יחסי הכוחות. הדיאלוג העיצובי והאידאולוגי בין האדריכל לציבור מתבטא בתוצאה הפיזית והוויזואלית בשטח.
לפי החיבור הראשון ששרד על הנושא, "על אודות האדריכלות" של האדריכל הרומי ויטרוביוס, בנייה טובה מאופיינת ביופי, עמידות ויעילות (אנ'), או במילותיו הלטיניות של ויטרוביוס: "Firmitas, Utilitas, Venustas" שפירושן "יציבות (מבנית), שימושיות ואטרקטיביות". האדריכלות היא איזון ותיאום בין שלושת האלמנטים האלה, המכונים לעיתים "המשולש הוויטרוביאני", כשאף אחד מהם אינו גובר על האחרים. אדריכלות מודרנית עונה על דרישת מבניות, פונקציונליות ואסתטיות. לגישת האדריכלות המודרנית, הפונקציונליות כוללת גם את חוויית המשתמש (הפונקציות הפסיכולוגיות) ואת תחושת האסתטיות שהוא מקבל (הפונקציות האסתטיות).
אדריכלות היא נושא רב תחומי, הכולל מתמטיקה, מדע, אמנות, הנדסת מבנים, טכנולוגיה ועיצוב תעשייתי, גאוגרפיה ואקולוגיה, מדעי החברה (כלכלה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ועבודה סוציאלית), נגישות, פוליטיקה (ממסד תכנוני), היסטוריה ופילוסופיה. במילותיו של ויטרוביוס: "האדריכלות היא מדע, התלוי במדעים רבים אחרים, ומקושט בחכמות רבות ומגוונות. בעזרת האדריכלות ניתן לשפוט את יצירות האמנות מהתחומים האחרים". הוא מוסיף כי אדריכל צריך להיות מצוי היטב בתחומים כמו מוזיקה, אסטרונומיה, ופילוסופיה היא החביבה ביותר. לפילוסופיה של כל אדריכל תמיד יש התייחסות כשמדברים על גישתו התכנונית: קלאסיציזם, רציונליזם, אמפיריציזם, סטרוקטורליזם, פוסט סטרוקטורליזם, ופנומנולוגיה הן כולן גישות פילוסופיות שמשפיעות על האדריכלות. בסוף המאה ה-20 נוספה תפיסה חדשה של קיימות. באדריכלות בת קיימא, הבניין ידידותי לסביבה בייצור חומריו, בהשפעתו על הסביבה הטבעית והבנויה, ובשימוש שהבניין עושה במקורות אנרגיה שאינם בני-קיימא לחימום, קירור, תאורה, מים וניהול פסולת. תפיסה זו גרמה בין השאר ליצירת אדריכלות סולרית ושימוש בטוחן אשפה ביתי.
ההבדל בין אדריכלות לבנייה הוא באופי המיזם. לפי ניקולאוס פבזנר (אנ'), היסטוריון מתחילת המאה ה-20, "סככת אופניים היא בניין. קתדרלת לינקולן היא יצירה ארכיטקטונית". באדריכלות מודרנית, חלוקה זו איננה ברורה כל כך. "ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים",[4][5][6] ספרו של ברנרד רודופסקי, קובע כאדריכלות תחום רחב של מבנים שתוכננו ונבנו על ידי אנשים שאינם אדריכלים. ככל שהולכים אחורה בהיסטוריה, יש הסכמה רחבה יותר מה מוגדר כאדריכלות, משום שהזמן הוא מסנן יעיל. ויטרוביוס החשיב בנין טוב כאדריכלות, ועורר את השאלה אם אין אדריכלות רעה. פתרון לשאלה זו, נוכח כמות המבנים הגדולה במאה ה-21, קובע כי האדריכלות היא מה שעושה האדריכל. הגדרה זו קובעת את הדגש על האבולוציה של האדריכלות ושל האדריכל.
אדריכלות היא גם אמנות של עיצוב הסביבה הבנויה האנושית. ניתן להשתמש במבנים, עיצובי נוף, ותכנוני רחוב על מנת לתת אופי פונקציונלי ואסתטי לחלל העירוני. התכנון נעשה על ידי חומרים, מרקם, צבעי קירוי וקירות, ומבליט או ממזג את המבנה עם סביבתו. מאפייני בניין, כמו כרכובים, גמלונים, כיפה, כניסות, וחלונות, מחזקים או מחלישים חלקים מהבניין, כפי שנעשה בכנסיית סנטה מריה דל פיורה בפירנצה. תכנון נוף יוצר פרטיות ומונע צפייה ישירה אל אתר או ממנו, ומוסיף צבעוניות לבניין בעזרת צמחים ועצים. מאפייני רחוב כמו גדרות, מדרכות, נתיבי אופניים, ספסלים ותאורה, מוסיפים בטיחות והפרדה בתנועה במרחב של הולכי רגל, רוכבי אופניים וכלי רכב.
יש חשיבות רבה לתאוריה בעבודה המעשית של האדריכל, אף כי אדריכלים רבים מתנגדים לתאוריה, בטענה שהיא "סטרילית" ומגבילה את חופש היצירה שלהם. ויטרוביוס כתב: "פרקטיקה ותאוריה הם ההורים. פרקטיקה היא המחשבה התכופה והמתמשכת על אופן ביצוע העבודה, או על הפעולה הפשוטה ביותר על מנת לשנות את החומר בצורה הטובה ביותר. תאוריה היא התוצאה של חשיבה זו, המסבירה ומציגה כיצד בוצע שינוי בחומר על מנת לענות על המטרה שאנו מעוניינים בה. האדריכל שהוא פרקטי בלבד, אינו מסוגל להסביר את הסיבות לצורות שהוא משתמש בהן. זה שהוא תאורטי בלבד, גם כן נכשל בכך שהוא תופס את הצל ולא את התוכן. מי שהוא גם תאורטי וגם פרקטי, חמוש באופן כפול: הוא מסוגל לא רק להוכיח את טיב העיצוב והתכנון, אלא גם לבצע אותו".
ערך מורחב – קטגוריה: סגנונות באדריכלות ערך מורחב – אדריכל
לימודי אדריכלות הם רב תחומיים, ומשלבים קורסים מתחומי המדעים המדויקים, מדעי החברה והאמנות. הם כוללים, בין השאר, לימודי תולדות האדריכלות, תולדות האמנות, הבעה גרפית וגרפיקה ממוחשבת, גאומטריה, מתמטיקה, פיזיקה, עיצוב, מורפולוגיה, מדעי החברה, הנדסה של מבנים, ותכנון עירוני. כן ישנם קורסים מתמחים בנושאים כגון אדריכלות נוף, עיצוב פנים, בנייה ואקלים, עיצוב תעשייתי וממסד תכנוני.
לצד הקורסים השונים, מתקיימות במשך שנות הלימוד סדנאות ("סטודיו") לתכנון, שבהן מתמודדים הסטודנטים עם משימות תכנון ברמת מורכבות הולכת וגדלה. בסיום כל סמסטר נערכת הגשה, שבה מציגים הסטודנטים את הפרויקטים שנעשו על ידם. במלוא השנה החמישית ללימודים נערך סטודיו של פרויקט גמר, ובסופו מוגש פרויקט בהיקף ובמורכבות גדולה מהשנים הקודמות. פרויקט זה אמור לייצג את הכישרון האישי והכלים שנרכשו על ידי כל סטודנט במהלך הלימודים.
לפי נכסי התרבות שהותירה האדריכלות משחר ימי האנושות, אדריכלות היא אמנות נעלה, הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות. היא "אם האמנויות" כדברי ארנסט גומבריך, "אב וראשון" כדברי מרטין בובר, ו"הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות" על פי מיכלאנג'לו. פרופסור אהרון קשטן הגדיר את האדריכלות כחוויה בהרצאותיו בתולדות הארכיטקטורה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. אדריכל אינו רק "טכנאי" הפותר בעיות תפקודיות ועונה לצורכי הלקוח בלבד, אלא אמן כמו צייר, פסל או כוריאוגרף, כאשר במקביל לאמנות זו, הוא יוצר תחת אילוצים נתונים כמו גודל השטח וגובה התקציב.[ד] היצירה האדריכלית היא שימושית (פונקציונלית), אך לצד השימושיות יש לה גם ערך אמנותי כיצירה. האדריכלות עוסקת ברוח ובחומר בד בבד, ואף על פי האילוצים בעת התכנון והעיצוב, היא מתעלה ליצירה אמנותית, המותירה את רישומה והשפעתה במי שצופה בה, כדוגמת בניין אמפייר סטייט בניו יורק, שנחשב לאחד משבעת פלאי העולם המודרני. דוגמאות לפלאים אדריכליים קדומים הן הגנים התלויים בבבל, ששולב בהם גם תכנון נוף, או הענק מרודוס ששולב בו גם פיסול.
אדריכלות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
