תמיכות דואות

תמיכות דואות (נקראות גם קשתות דואות או כנפיים דואות, בצרפתית: Arc-boutant) הן אלמנט אדריכלי, הבנוי מחצאי קשתות "המרחפות" באוויר ותומכות את הקמרון הפנימי של המבנה מצידו האחד, על ידי העברת הכוחות שהוא מפעיל כלפי חוץ לעמוד רחב. האלמנט התפתח מתוך צורך הנדסי לתמוך את קמרונות הקתדרלות שהתנשאו לגובה רב, והוא נפוץ בבנייה של מבנים בסגנון הגותי.

התמיכות הדואות הן שכלול של התמיכות המלאות בהן השתמשו באדריכלות הרומנסק כדי לתמוך קמרונות מהצד. השימוש בהן במאה ה-12, בפעם הראשונה בעת שניסו אדריכלי קתדרלת נוטרדאם דה פארי לבנות אולם תווך גבוה יותר מכל אולם שנבנה עד לתקופתם, דבר שהצריך תמיכה מבנית נוספת.

התמיכות הדואות נראות מחוץ למבנה כמו צלעות דקות. העמוד אליו עוברים הכוחות היה רחב ומדורג על מנת שיוכל לתמוך בכוחות הגדולים שנבעו מהקמרון. ברוב המקרים גם הוצב מעל העמוד, בנקודה בה הקשת מתחברת אליו, צריח או פסל עופרת הנקרא "צריחון" (Pinnacle), שמטרתו הייתה הגברת הלחיצה של העמוד לכיוון האדמה על מנת שלא יקרוס הצדה. הצריחון עוצב כפסל או כצריח מחודד והתאים בסגנונו לגותיקה. מתחת לתמיכה הדואה הייתה תמיכה נוספת מקורה אשר מתחתיה היה חלל הספינה המשנית של הקתדרלה.

אף על פי שמטרתן העיקרית של התמיכות הדואות הייתה הנדסית (תמיכה בקמרונות הגבוהים של הספינה הראשית), היה להן גם ערך אסתטי. מבנן הדק והקליל תרם למבנה התחרה של הקתדרלה הגותית, והדגיש את השאיפה לגובה. עקב סגולות אלה, בכנסיות רבות שנבנו או הושלמו בגל התחייה הגותית (בעיקר במאה ה-19) נבנו תמיכות דואות, גם אם לא היה צורך הנדסי בהן בזכות טכנולוגיות הבנייה החדשות.