טרנוב

טרנוב
**Tarnów**
סמל טרנוב סמל טרנוב	דגל טרנוב דגל טרנוב
	כיכר בעיר
מדינה	פולין
פרובינציה	פולין קטן
ראש העיר	רומן ציפיילה
תאריך ייסוד	1330
שטח	72.40 קמ"ר
גובה	209 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	106,259 (31 במרץ 2021)
‑ צפיפות	1617.5 נפש לקמ"ר (2006)
קואורדינטות	50°02′N 21°00′E
אזור זמן	UTC +1
	http://www.tarnow.pl
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת פולין רגילה) ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז; קלינינגרד; ג; ר; מ; נ; י; ה; הים הבלטי טרנוב

טרנוב (בפולנית: Tarnów ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; יידיש: טארנא כשקיימת גם הצורה טארנע) היא עיר בדרום מזרח פולין, בחבל גליציה ההיסטורי.

עובדות מהירות מדינה, פרובינציה ...

סגירה

טרנוב נחשבת אחת מהעתיקות שבערי פולין^[1] ומוזכרת לראשונה בכתובים בשנת 1124. במהלך המאה ה-13 העיר התפתחה הודות להגירה של מתיישבים גרמנים מקרקוב ונובי סונץ' והיא זכתה לזכויות עיר ב-7 במרץ 1330. במהלך המאה ה-16 הגיעו אליה מהגרים רבים מסקוטלנד. בחלוקת פולין הראשונה הוכללה טרנוב ביחד עם שאר גליציה באימפריה האוסטרו הונגרית. באותה עת הייתה טרנוב למרכז מסחר חשוב. במהלך שנת 1915 הייתה טרנוב בחזית הלחימה בין גרמניה לרוסיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוכללה טרנוב בפולין העצמאית. ב-8 בספטמבר 1939 נכבשה טרנוב על ידי הנאצים ששלטו בה עד שנת 1945.

האזכור הראשון לקיומה של קהילה יהודית במקום נכתב בשנת 1443, בהקשר של סוחרים. מרביתם של היהודים התפרנסו מתעשיית מלבושים וכובעים. בתחילת דרכה של הקהילה, היא הייתה מסופחת מבחינה דתית וכלכלית לקהילה הדתית החזקה של העיר קרקוב. בעל העיירה בתחילת המאה ה-16, קונסטנטין אוטרוגסקי, העניק ליהודים שוויון זכויות בתחום המסחר והדיור, כנראה משום שהאמין כי היהודים יסייעו לפתח את המסחר והכלכלה בעיירה. הזכויות הללו אושררו מחדש במהלך המאות ה-17 וה-18.

בתחילת המאה ה-17 ניתן ליהודי טרנוב אישור להפיק ולמכור משקאות אלכוהוליים, מה שחיזק את מעמדם הכלכלי ופתח בפניהם אפשרויות חדשות לרווחה ושגשוג כלכלי. יהודים רבים החלו לעסוק בתחום ועד לסוף המאה ה-19 הוא היווה מקור פרנסה מרכזי בשביל הקהילה.

קהילת טרנוב גדלה והתפתחה במהירות, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה דתית-חברתית. עד למחצית הראשונה של המאה ה-17 כבר הקימה הקהילה בית-כנסת ובית-עלמין יהודי. בית-הכנסת הראשון שנבנה כמעט ונהרס במהלך מלחמות השוודים בשנים 7–1656, אך הוא שוקם עד לסוף המאה. העיר כולה ספגה נזקים כבדים כתוצאה מהמלחמה, ונדרשו לה שנים רבות כדי להשתקם.

בשנת 1787 חולקה פולין בין האימפריות האירופאיות השונות. טרנוב עברה לשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, מה שסייע מאוד ליהודים בעיירה, שעסקו במסחר על הציר לכיוון הונגריה. עד לאמצע המאה ה-19 כבר נסללו מסילות ברזל שחיברו את העיירה גם עם מרכזי היהודים בקרקוב, לבוב ובערים מרכזיות אחרות.

במחצית השנייה של המאה ה-16 הוקם בית הקברות בטרנוב, ובמקום נקברו רבים מבכירי הקהילה היהודית של העיר - רבנים, אמנים ושופטים. בבית הקברות אף קיימת חלקה מיוחדת שבה טמונים חיילים יהודים שלחמו בצבא אוסטריה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפטרו בבית חולים בפולין. ב-1989 עבר בית הקברות לאחריות עיריית טרנוב והקהילה היהודית בקרקוב ונעשו בו עבודות שיקום ושחזור, שבמסגרתן נחשפו קברים ומצבות נוספים. גדר בית העלמין שופצה וחלק ממנה נבנה מחדש. כיום ניתן לראות בבית הקברות כ־4,000 מצבות, שהעתיקה בהן היא מהמאה ה-17. על חלק מהן מופיעים כיתובים והקדשות בשלוש שפות: עברית, פולנית וגרמנית. מרבית המצבות ששרדו מתאפיינות בקישוטים שונים.

החל מאמצע המאה ה-19 ועד לשנות השלושים של המאה ה-20, טרנוב התפתחה מאוד, והיהודים בעיירה חוו שיפור הן במעמדם הכלכלי והן בתחום החברתי. עד לאותה תקופה הייתה קהילת טרנוב קהילה דתית אורתודוקסית, ואילו בסוף המאה ה-19 התחזקה מאוד תנועת ההשכלה היהודית בקרב הקהילה. שתי קבוצות אידאולוגיות פעלו בקרב הצעירים היהודים בטרנוב: התנועות הציוניות, בעיקר "הפועל המזרחי" הציונית-דתית; ותנועת "הבונד" הסוציאליסטית. החינוך היהודי בעיירה התקדם מאוד, גם במסגרת בתי-ספר יהודיים וגם במסגרת תנועות הנוער היהודיות. חיים נייגר שהיה בין ראשי הקהילה, היה נציג מערב גליציה במוסדות ציוניים עד שהיגר לפלשתינה־א"י בשנות ה-30 של המאה ה-20.

בסוף המאה ה-19 היהודים היוו כחמישים אחוז מתושבי העיר. לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ־25 אלף יהודים.

השואה

ב-3 בספטמבר 1939 הופצצה העיר על ידי הגרמנים. רבים מתושביה היהודים ניסו לברוח למזרח ומנגד פליטים רבים מרחבי פולין הגיעו אליה. ב-8 בספטמבר נכבשה העיר על ידי הגרמנים אשר מיד ניכסו לעצמם את הרכוש היהודי והחלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה. ב-9 בנובמבר שרפו הגרמנים את בתי הכנסת ובתי התפילה בעיר והוקם על ידם יודנראט, שכמו בערים רבות אחרות, נדרש לגבות את המיסים המיוחדים ולספק עובדים לעבודות הכפייה ולמשלוחים. החל מה-18 בדצמבר 1939 נדרשו היהודים לענוד טלאי זיהוי ולהעביר את כל תכשיטיהם. ב-14 ביוני 1940 נשלחו מבית המקווה שבעיר, שברחוב בוזניק, 708 פולנים ו-20 יהודים אסירים לאושוויץ. במהלך 1941 כבדה יד הגרמנים יותר, הן בדרישות והן בהרג יהודים. במרץ 1941 הוכרז על הקמת הגטו. בתחילת יוני הועברו לגטו יהודים מכל הסביבה ומספר היהודים בגטו הגיע לכ-40,000 נפשות. תנאי המחיה בגטו היו קשים ביותר. חלק מהיהודים הועברו לגטו זקליצ'ין.

בין ה-11 ל-19 ביוני 1942 בוצעה האקציה הראשונה בהוראת מפקד משטרת הממשל הכללי פרידריך וילהלם קריגר ובסיוע גורמים מקומיים שונים. 11,500 יהודים, שלא החזיקו באישור עבודה (SD), נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. פאול רייס וחברי יודנראט נוספים שהצהירו כי יהיו הראשונים להישלח - נורו. בין ההרוגים היה הרב ישראל יוסף אונגר שכיהן כאדמו"ר בעיר. באותה עת נורו ונרצחו בדם קר ברחובות העיר ובגדר בית הקברות היהודי כ־3,000 יהודים ו-7,000 נוספים מצאו את מותם בגיא ההריגה שביערות בוצ'ינה ליד זביליטובסקה גורה(פול'), ביניהם 800 ילדים שנלקחו מבית היתומים שבעיר. הילדים הוכנסו לשקים והגרמנים חבטו בהם בקתות הרובים עד שהשקים חדלו מלפרכס, אז השליכו אותם הגרמנים אל הבור ביער^[^{דרוש מקור]}. ב-29 ביוני 1942 נתבקשו היהודים הנותרים להיכנס לגטו שהיה מכותר בחומת עץ בגובה של שני מטרים וגדרות תיל ונאסרה עליהם היציאה ממנו.

בין ה-24 ל-25 ביולי 1942 התרחשה "אקציית הילדים". בהוראת קריגר נדרשו היהודים לעזוב את בתיהם ולהגיע לככר השוק יחפים. ילדים נלקחו מהוריהם ונורו. כמה נשלחו לעבודת כפייה והחולים והזקנים נשלחו לבלז'ץ.

ב-10 בספטמבר 1942 נערכה סלקציה בככר מגדבורג, הככר המרכזית של הגטו, כל 10,000 התושבים נדרשו על ידי מפקד הגסטאפו פאלטן להגיע לככר. כמה מהם נורו, בעיקר על ידי הקצינים אופרמן וליבור, וב-12 לחודש נשלחו כ-8,000 איש נוספים לבלז'ץ. בנובמבר נשלחו כ-2,500 איש נוספים. בתקופת משלוחי המוות התארגנה בטרנוב תנועת התנגדות יהודית. רבים ממנהיגיה השתייכו לתנועת הנוער "השומר הצעיר".

באוקטובר 1942 חולק הגטו לשני חלקים: חלק A אורגן כמחנה לעבודות כפייה נפרד לנשים ולגברים מעל גיל 12. מפקד המחנה היה בלכר. חלק B כלל יהודים שאינם עובדים ומשפחות גדולות. מפקדו היה גרונוף. ב-15 באוקטובר 1942 בוצעה אקציה נוספת על ידי פאלטן. יהודים במספר משמעותי, מדרי אזור B, החליטו להתחבא. כ-2,500 יהודים נשלחו לבלז'ץ.

בתחילת ינואר 1943 הפך קצין האס אס הפך למפקד הגטו של היהודים שנותרו בשני החלקים. באמצע אוגוסט 1943 נערך בקרקוב מפגש במשרדו של וילהלם קופה - מחליפו של קריגר - עם מפקד המשטרה באזור יוליאן שרנר, שבו הוחלט על הריסת הגטו של טרנוב ואחרים. כ-300 יהודים היו אמורים לסייע וכ־2,000 יהודים מבית החרושת לבגדים מדריטש נשלחו למחנה הכפייה פלאשוב. ב-3 בספטמבר 1943 כותר הגטו והיהודים משני החלקים רוכזו בבית החרושת זינגר. חלק נורו על ידי גוט ואנשי אס אס אחרים, כ-7,000 נשלחו למותם באושוויץ וכ-3,000 לפלאשוב. בסוף 1943 העיר הוכרזה כ"יודנריין".

רבים מהבורחים מהגטו הצטרפו לפרטיזנים ביערות וחלקם נהרגו על ידי יחידות הגסטאפו. אחרים היו מעורבים בארגון נתיבי בריחה להונגריה, שנחלו הצלחה חלקית בלבד.

ב-18 בינואר 1945 נכנסו הכוחות הסובייטים המשחררים לעיר.

שלושה מאנשי הביטחון הובאו למשפט בעוון ביצוע פשעים נגד היהודים בטרנוב: קרל אופרמן, גאא וליבור.

קורט ריינהרד היה קצין ורמאכט ממוצא אוברטי שהוצב בעיר ופעל להצלת יהודים. על פעילותו הוא זכה בתואר חסיד אומות העולם. יהודים נוספים הוסתרו על ידי אנה דוברוצקה ומשפחת בראדלו.

בימת הקודש - השריד היחידי מבית הכנסת המרכזי בטרנוב
קבר אחים של הילדים היתומים ביערות בוצ'ינה. 2016
אנדרטה לזכר קהילת טרנוב, בבית הקברות בקריית שאול
האנדרטה במקום שממנו נשלח המשלוח הראשון של עובדי כפייה לאושוויץ כשעוד היה רק מחנה עבודה. המשלוח כלל מאות אנשי רוח, משכילים, מנהיגים ומעט יהודים

לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו להתגורר בטרנוב כשבע מאות יהודים, אך הם עזבו זמן קצר לאחר מכן עקב התנכלות התושבים המקומיים. כיום אין יהודים מזוהים בעיר אך ניתן למצוא עדות לקיומה של קהילת העבר ברחובות, בניינים ואנדרטאות, בארכיונים, במוזיאונים ובבתי הקברות^[2]. ישנן תצוגות במוזיאון האזורי ובמוזיאונים :, Dąbrowa Tarnowska Bochnia, יום זיכרון ופסטיבל. בעיר ישנו רחוב Goldhammera הנקרא על שם ד"ר אליאס גולדהאמר, שהיה סגן ראש העיר. בינואר 2010, הרב הראשי של פולין מיכאל שודריך, ערך בעיר טקס זיכרון בהשתתפות החשמן הקתולי של האזור^[3].

במשך השנים הוקמו ארגונים של יוצאי העיר בישראל ארצות הברית, צרפת וקנדה לשימור זיכרון יהודי העיר.

בדצמבר 2020, בית המשפט העליון בפולין קבע כי כנסייה, שהוקמה על אדמה שנגזלה באופן לא חוקי מבעליה, ניצולת שואה יהודייה, תוחזר לבעליה^[4]. הכנסייה הוקמה של שטח עליו הייתה אחוזה של משפחת גולדמן. בת המשפחה בלנקה גולדמן שרדה את השואה, ואחר כך היגרה לאוסטרליה. שכן פולני השתלט על האחוזה ומכר חלק מהשטח, כולל השטח שעליו הוקמה הכנסייה ב-1973^[5].

איגנץ גלב (Ignace Gelb), היסטוריון ואשורולוג
אמיל בריג, גבור ישראל
בנימין בודנר, איש פלמ"ח, נפל במלחמת העצמאות
חיים אורמיאן, חתן פרס ישראל לחינוך לשנת 1981 ומראשוני הפסיכולוגים בישראל
יהודה לייב קורץ, ממיסדי חברת "אהבת ציון" למען יישוב ארץ ישראל ופובליציסט
יהושע יורטנר, חתן פרס ישראל בכימיה לשנת 1982 ולשעבר נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
יוסף דמסט, מנופלי כפר עציון
יצחק הלוי שטינברג, רבם של הערים: ליטש, ירוסלב ובריסל, ראב"ד בבית הדין הרבני בתל אביב, ורבו של בית הכנסת ישורון
יצחק שיפר, מההיסטוריונים היהודים החשובים שפעלו בפולין, חבר הסיים הפולני ואיש ציבור, שנספה במיידנק
ירוחם צייזל, ראש עיריית חיפה
מרדכי דוד ברנדשטטר, סופר ומשורר, שהתגורר בעיר לאחר נישואיו. יצירותיו מתועדות בפרויקט בן-יהודה
זכריה שפירא, פעיל ציוני ומורה, מייסד אגודת "אהבת ציון" וממקימי היישוב מחניים, שהתגורר בעיר
נפתלי קלר Naphtali Keller, משורר וסופר
פליציה לנגר, עורכת דין ופעילת זכויות אדם
צבי אנקורי, היסטוריון וסופר
רומן ברנדשטטר Roman Brandstaetter משורר, סופר, מחזאי ומתרגם
שלום בארון, היסטוריון ומחנך יהודי-אמריקאי, אבי ההיסטוריה היהודית בארצות הברית
שמואל שניידר, חוקר בתחום הספרות העברית וחינוך יהודי
מנחם אדר (Eder) בין מקימי חברת הספנות צים, מומחה בעל שם עולמי לביטוח ימי
פנינה קליין, פסיכולוגית ישראלית
אברומק (אברהם) מינצר, ממקימי קיבוץ "המעפיל"
משה שטיגליץ, אביהם של הרבנים יעקב, ישראל, יועזר ויגאל אריאל.

פולין נובי סונץ', פולין

מ. צאנין, טארנוב בתוך: תל עולם: מסע על פני מאה קהילות נחרבות, תל אביב: המנורה, 1962. עמ' 282–288 (תיאור החורבן ותיאור של המקום מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ומבט האוכלוסייה המקומית על חיסול היהודים והשימוש בשללם)
צבי_אנקורי, ערמוני אשתקד, ירושלים, כרמל, 2001.
טרנוב באנציקלופדיה של השואה, אתר יד_ושם
לקדושי טרנוב - יזכור, תל אביב, הוצאת ארגון יוצאי טרנוב, תשל"ח