Loading AI tools
חיילי צה"ל שנפלו בשבי של צבא זר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שבויי צה"ל הם חיילי צה"ל שנפלו בשבי של צבא אחר. חיילי צה"ל (וגם אזרחים) שמוחזקים כבני ערובה בידי ארגוני טרור או מיליציות, קרויים בישראל "חטופים", אם כי מבחינה מעשית, ישראל נושאת ונותנת על שחרורם כאילו היו שבויים.
במלחמת העצמאות נפלו בשבי מגיניהם של יישובים אחדים, שנאלצו להיכנע למצרים ולירדן. בין השאר נפלו בשבי מגיני גוש עציון ומגיני הרובע היהודי. תגובה יוצאת דופן ניתנה לנפילתם בשבי של מגיני ניצנים. בדף קרבי של חטיבת גבעתי כתב קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר תחת הכותרת "נפילת ניצנים כישלון":
...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי,
הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש,
ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני...
להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא.
לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות.
ערך מורחב – שבויים במלחמת יום הכיפוריםבמלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי מדינות ערב 301 שבויים, 232 חיילים נפלו בשבי המצרים, 65 בשבי הסורים ו-4 בידי הלבנונים,[1] בעיקר בשלב הראשון של המלחמה, שבו הצליחו צבאות סוריה ומצרים לכבוש מוצבים ישראליים לאורך קווי הפסקת האש. בידי הסורים נפלו גם 6 אזרחים ישראלים: שלושה בדואים תושבי טובא-זנגרייה, שעסקו בהובלת חבילות חציר מדרום הגולן לקיבוץ איילת השחר ביום כיפור, ונלכדו במהלך הפגזות בתחילת המלחמה, שני שומרים דרוזים ששמרו על מבנים בבנייה במושב נוב, שנכבש על ידי הסורים במהלך התקדמותם, ורועה צאן דרוזי שנלכד בסמוך לקוניטרה.[2][3] החיילים והאזרחים הישראלים דיווחו לאחר שחרורם כי תנאי החזקתם היו קשים, וכי הם הוכו קשות בידי שוביהם, לעיתים עד לאובדן הכרה. רבים מהם דיווחו כי נחקרו בעינויים. אחד השבויים הדרוזים מת במהלך שביו בעקבות חקירה אלימה שעבר והזנחה רפואית.
חיילי צה"ל שנתפסים בידי ארגוני טרור סובלים מיחס קשה במיוחד, ולעיתים קרובות שחרורם מתעכב שנים רבות, עקב הקושי לנהל משא ומתן עם ארגוני הטרור. ניכרים הבדלי הטרמינולוגיה בין הצדדים – בעוד התקשורת הישראלית מתייחסת לחיילים האלה כ"חיילים חטופים", בתקשורת הערבית הם מכונים "שבויים".
הנחיות צה"ל לחייליו הן כי על השבוי להימנע לחלוטין ממסירת מידע לשוביו, מלבד פרטי הזיהוי הבסיסיים שלו. עם זאת, רוב שבויי צה"ל אינם מחזיקים מעמד בחקירתם בשבי, בניגוד לדימוי השכיח בתרבות הישראלית.[4] לדברי ראובן ירדור, מראשי אגף המודיעין במלחמת יום הכיפורים, הנחת העבודה הייתה שכל מה שידוע לשבוי הופך לידוע לשוביו.[5] לפרסום רב זכו סיפוריהם של שבויים אחדים:
המסקנה שלי מהחודשים הנוראיים האלה במצרים הייתה שבחקירות, אין דבר כזה לא יודע, בכל רמה של שאלה חייבים לענות. לא יודע, פירושו עינויים. במקרים מסוימים אפילו חשוב לנדב אינפורמציה כדי להראות שיתוף פעולה.
מסקנה שנייה היא, שאין דבר כזה לא להישבר בשבי. בסוף חייבים לדבר. ההוראה שלא למסור שום מידע, בשום רמה היא הוראה אדיוטית. אם אתה אומר שאתה לא רוצה לענות או לא יודע, זה אומר שאתה מסתיר אינפורמציה ואז אתה תשלם. הרי רוב הדברים הם בכלל לא סוד. אם אתה חייל בשריון, אתה יכול למסור מידע רב חוץ ממידע רגיש במיוחד. אבל עד שאתה מגיע לנושא הזה יש לך שעות רבות של חקירות, בנושאים בהם אתה לא גורם שום נזק לביטחון המדינה ומאידך יכול לספק את הצד השני.
במקרים אחדים יצא צה"ל לפעילות יזומה של לכידת בני ערובה, כדי להאיץ שחרורם של שבויים:
היו מקרים שבהם כלאה ישראל אזרחים לבנוניים שלא היו מעורבים בלחימה. אזרחים אלה הוחזקו על-פי צווי מעצר מנהליים בטענה שהם "קלפי מיקוח" לשם שחרורו של הנווט רון ארד. רובם שוחררו לבסוף בהוראת בית המשפט העליון.[7]
כאשר התאפשר הדבר, יצא צה"ל לפעולת חילוץ צבאית:
מדיניותה הרשמית של ישראל שנים רבות הייתה שאין לשחרר מחבלים שפוטים תמורת שחרור אזרחים או חיילים חטופים. בפועל לא מומשה מדיניות זו החל משנות שלטונו של מנחם בגין ולצד המאמצים גדולים כדי להביא לשחרור שבויים או חטופים, היא הפגינה נכונות לשחרר בתמורה מספר גדול של שבויים ואסירים, אף כאלה שהרגו אזרחים ישראלים.
ביוני 2014 אושרה הצעת החוק לתיקון חוק יסוד: נשיא המדינה, שמטרתה להגביל את מתן החנינה למחבלים שדם על ידיהם.[17]
סוגיית עסקאות החלפת שבויים נמצאת במחלוקת. המתנגדים לעיסקאות כאלה סוברים שהמחיר הביטחוני אותו משלמת מדינת ישראל הוא גבוה מדי, בעוד התומכים סוברים שעל מדינת ישראל קיימת חובה לעשות כל שביכולתה כדי לשחרר את חייליה ואזרחיה משבי גורמים עוינים. מחויבות זו נגזרת מהאחריות שלה כלפי אותם אנשים ששלחה מטעמה להגנת שאר אזרחיה. כמו כן יש למחויבות זו השלכה מוראלית וביטחונית על כל אנשי הצבא והביטחון, ביודעם כי ממשלת ישראל תעשה כל אשר ביכולתה כדי להשיבם הביתה.
ב"עסקת שחרור ששת שבויי הנח"ל", בשנת 1983 נקבע תג מחיר גבוה, של שחרור מאות מחבלים בתמורה לשחרורו של שבוי צה"ל,[18] תג מחיר שחזר על עצמו בעסקת ג'יבריל. תג מחיר גבוה זה עורר דיון ציבורי, לפני העסקה ובעיקר אחריה, וכן במהלך משא ומתן מאוחר יותר, על ההצדקה למחיר זה. הגישה המקובלת היא שראוי לשלם מחיר גבוה בתמורה לשחרורו של ישראלי שבוי, אך יש שהסתייגו מגישה זו. לעיתים עלתה במיוחד השאלה האם ישוחררו רוצחים ("עם דם על הידיים" בשיח הישראלי).
דוגמה לדיון כזה היא הדיון שליווה את המשא ומתן לשחרורו של גלעד שליט. את הגישה המצדדת בתשלום מחיר גבוה ייצג איתן הבר, שאת מאמר המערכת שלו סיים במילים:
הימים והשבועות הבאים יהיו איפוא קשים. אנחנו נחשוק וננשוך שפתיים, נקמץ אגרופים וידיים, דמעה תזלוג בזווית העין – אבל נדע אז כי "תדע כל אם עברייה" שמדינת ישראל תשלם מחירים מטורפים עבור שובו של בנה מבין מלתעות האויבים. כאלה אנחנו.
— איתן הבר, "ידיעות אחרונות", 10.4.07
אחד הקולות הבולטים נגד שחרור בכל מחיר היה מאמרם של אבי שגיא וידידיה שטרן, שאותו סיימו במילים:
תשומת הלב והרגישות למצוות פדיון שבויים אסור שתקהה. מותר לסכן חיי אדם – אפילו רבים – למען השבויים, ובלבד שתקדם לכך מחשבה רציונלית ששוקלת את היתרונות והחסרונות מנקודת הראות המצרפית של הביטחון הלאומי. גורלם של השבויים הוא אחת מהסוגיות הרבות המונחות על שולחננו הציבורי. יש להעניק לה את הפרופורציות המתאימות לחשיבותה, יחסית לנושאים אחרים שמציבים איומים וסכנות על המדינה. כל אחד מהחיילים השבויים הוא עולם ומלואו. אך היענות לדרישה הציבורית לשחררם "בכל מחיר" עלולה לגרום נזק ליעד-העל שלשם השגתו הם נשלחו לחזית מלכתחילה ולמענו נפלו חבריהם בקרב: ביצור ביטחון המדינה.
— אבי שגיא, ידידיה שטרן, כמה שווה שבוי ישראלי?, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2006
באיגרת שהוציא הרמטכ"ל לרגל שחרורו של שליט,[19] כתב:
מכלול העשייה (...) ומלאכת המחשבת (...) מביאים לידי ביטוי את מחויבותם של מדינת ישראל, של צה"ל ושל חייליו לעשות כל שניתן כדי להחזיר כל חייל שיצא למשימתו, ולא שב ממנה.
מחויבות זו שואבת את כוחה מתוך ערך הרעוּת, שהיווה, מהווה וימשיך להוות עקרון מהותי ומוביל בקוד המוסרי והמבצעי של צה"ל. מחויבות זו מבטאת את ערכי האחריות, השליחות והדבקות במשימה, את ערבותנו לאנשינו, שאין שנייה לה בכל צִבאות העולם, ואולי יותר מכול – את קדושת חיי האדם המנחה אותנו כל העת.— בנימין (בני) גנץ, רב-אלוף, ראש המטה הכללי
קבוצת מחקר בראשותה של זהבה סולומון מצאה ששבויי מלחמות החוזרים מהשבי נמצאים בסיכון מוגבר לסבול מקשיים נפשיים, גם בהשוואה ללוחמים אחרים.[20] בין השאר, הם חווים קשיים בזוגיות ושביעות הרצון המינית שלהם נמוכה מהרגיל.[21]
מחקר ישראלי עקב אחרי 183 שבויים ממלחמת יום הכיפורים. בשנת 2008, יותר מ-30 שנים לאחר חזרתם מהשבי- רובם סבלו מהפרעה פוסט־טראומטית. רק 15% לא סבלו מפוסט־טראומה, 42% סבלו מפוסט־טראומה רגילה, ועוד 42% סבלו מפוסט־טראומה מורכבת.[22] מי שסבלו מפוסט-טראומה מורכבת הפגינו בריאות גופנית נמוכה יותר, פגיעה ביכולת החשיבה ותפקוד נמוך יותר.[22] חומרת ההפרעות הייתה קשורה למידת הסבל הפסיכולוגי שהשבויים עברו במהלך השבי. ככל שהסבל היה גדול יותר בזמן השבי, כך עלה הסיכון להפרעות חמורות יותר.[22]
עוד נמצא כי רוב שבויי המלחמה סובלים מפוסט-טראומה מושהית או מאוחרת, כלומר, ההפרעה לא מופיעה מיד לאחר תקופת השבי, אלא בשלב מאוחר יותר.[20]
מדיניות משרד הביטחון לגבי פדויי שבי של צה"ל הייתה להשיבם לשגרת היום-יום מבלי לפסוק להם, בגלל השבי בלבד, אחוזי נכות.[23]
בינואר 1982, הוציא אגף כוח האדם הוראת קבע מטכ"לית, שלפיה הוא מקנה זכויות מיוחדות לחוזרים משבי האויב, הכוללים מענקים כספיים, קידום בדרגה, אי-שיבוץ במילואים, תשלום שכר לימוד, סיוע בדיור, סיוע במציאת עבודה, זכות לייעוץ משפטי וטיפול רפואי, אולם הוראה זו הוחלה רק על שבויים עתידיים ולא על שבויים ששבו מהשבי לפני 1982.[24]
במהלך שנות התשעים התגבשה תפיסה טיפולית–רפואית חדשה בעניינם של פדויי השבי, ובשנת 1998 ניתנו אחוזי נכות לפדויי שבי שבעבר נדחו תביעותיהם. דרישה שאחוזי הנכות יינתנו רטרואקטיבית מאז השחרור מהצבא נדחתה על ידי בית המשפט העליון.[23]
באפריל 2001 מינה מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון ועדה בראשות האלוף במילואים יורם יאיר, לבדיקת מתן תגמול נוסף לפדויי השבי שהוכרו כנכי צה"ל בעקבות שהייתם בשבי. מסקנות הוועדה קבעו שפדויי השבי סובלים מבעיה ייחודית, המחייבת טיפול מקצועי, וכי מגיע להם פיצוי. המסקנות אומצו על ידי משרד הביטחון אך רק ב-2004 הציע המשרד תזכיר להצעת חוק.
ביולי 2005 אישרה הכנסת את חוק תשלומים לפדויי שבי, התשס"ה–2005, והחוק נכנס לתוקף 90 יום לאחר אישורו. החוק קובע כי מי שהוכר כפדוי שבי, זכאי לתשלום בסך 1,000 שקל לחודש לכל ימי חייו. תנאים עיקריים להכרה: האדם נפל בשבי של מדינת אויב או של ארגון טרור, בעת שהיה בשירות צבאי או בשירות כוחות הביטחון, ושהה בשבי במשך 14 יום לפחות.
משה גלעד, מומחים לטיפול בפדויי שבי, חלקם שבויים לשעבר: "זו לא תאונה שקרתה אלא הזנחה בלתי נתפסת", באתר הארץ, 13 בנובמבר 2023
חילופי שבויים עם מצרים לאחר מלחמת ששת הימים, יומני כרמל, ינואר 1968 (התחלה 3:34)
אפרים לפיד, ללכת שבי: סיפורם של השבויים והנעדרים, באתר "מ.ת.ג"Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
