קרב סולטאן יעקוב
קרב בין צה"ל לצבא הסורי במלחמת לבנון הראשונה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרב סולטאן יעקוּבּ הוא קרב שריון שנערך בלילה ובבוקרו של 11 ביוני 1982, כ' בסיוון ה'תשמ"ב, יומו השישי של מבצע שלום הגליל, שעות ספורות בטרם הוכרזה הפסקת אש. בקרב לחם צה"ל מול הצבא הסורי על צומת דרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב על ובסביבות ציר התנועה המרכזי ב"בקאע הקטנה" שממזרח לג'בל ערבה ולרכס היוצא ממנו צפונה – ציר "מיכה" במפת הקוד הצה"לית.
 | |||||||||||||
| חלקה הדרומי של הפתחה בה התנהל הקרב (מבט מא-רפיד (אנ') לצפון מזרח, לכיוון ח'ירבת רוחא (אנ')) | |||||||||||||
| מלחמה: מבצע שלום הגליל | |||||||||||||
| תאריך | 11 ביוני 1982 כ' בסיוון ה'תשמ"ב | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | בקאע, לבנון | ||||||||||||
| קואורדינטות | 33°36′55″N 35°51′10″E | ||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סורי טקטי | ||||||||||||
| |||||||||||||
  | |||||||||||||
הקרב הסתיים בנסיגת כוחות צה"ל מהצומת, לאחר שגדוד הטנקים 362 מחטיבה 399 שפרץ קדימה גילה כי הוא מכותר בתוך מתחם סורי גדול, וחילץ עצמו לאחור בסיוע מסך אש ארטילרי כבד לאחר קרב שארך שמונה שעות. ניהול הקרב נחשב לאחד הכישלונות הגדולים של צה"ל במבצע שלום הגליל.
הקרב זכור בעיקר בשל ההרוגים, הפצועים והשבויים הרבים שספג צה"ל, ושלושת חיילי המילואים הנעדרים ששניים מהם, יהודה כץ וצבי פלדמן, נעדרים עד עצם היום הזה. גופתו של הנעדר השלישי, זכריה באומל, הוחזרה 37 שנים לאחר הקרב באפריל 2019 בסיוע משרד ההגנה הרוסי.[2]
רכס ג'בל ערבה, שכיוונו צפון-צפון-מזרח – דרום-דרום-מערב, מפריד בין החלק הדרומי של הבקאע במערב ובין "הבקאע הקטנה" במזרח. ממערב לבקאע נמצא רכס הר הלבנון. בגזרה זו בולט רכס ג'בל בארוכ, ומדרום לו אגם קרעון. ממזרח ל"בקאע הקטנה" נמצא רכס מול הלבנון המהווה גם את קו הגבול בין סוריה ולבנון. שטח הבקאע באזור הוא מישורי ומשמש לעיבוד חקלאי. שטח זה בעייתי ללוחמת שריון עקב תעלות ההשקיה החוצות אותו ובשל היותו נשלט בתצפית ובאש מהרכסים ממזרח וממערב.[3] השטח שממזרח לג'בל ערבה ולרכס היוצא ממנו צפונה הוא הררי יותר והתנועה בו מוגבלת לאזורי הצירים. "כביש הבקאע המזרחי", שעובר באזור הקרב במערב ה"בקאע הקטנה", שסביבו התנהל הקרב, הוא בכיוון צפון-צפון-מזרח – דרום-דרום-מזרח (במפת הקוד הצה"לית – "ציר מיכה" וכינויו: "ציר הפיתולים"). הנקודות הבולטות עליו הן העיירה ראשיא שבדרום והעיירה ענג'ר שבצפון.[3] הכפר סולטאן יעקוב א-פוקא (סולטאן יעקוב העילית) נמצא מעל ציר זה על גבעה בולטת, שהיא חלק מהרכס הממשיך מג'בל ערבה צפונה. ממערב לכפר, על שיפולי הרכס, נמצא הכפר סולטאן יעקוב א-תחתא (סולטאן יעקוב התחתית).
באזור נמצאים שני צירי רוחב: הדרומי הוא ציר היוצא מכפריא שבמערב (למרגלות רכס ג'בל בארוכ) וממשיך מזרחה דרך הכפר הגדול ג'וב ג'נין שם הוא פוגש את הציר המגיע מכיוון אגם קרעון וממשיך מזרחה דרך הכפר כאמד א-לוז עד הצומת עם כביש האורך, במתחם שנקרא במפה הצה"לית "משולש טובלנו". ציר הרוחב הצפוני יוצא מכפר ענה (למרגלות רכס ג'בל בארוכ) מזרחה דרך הכפר ע'זה ועד סולטאן יעקוב א-תחתא.
כוחות צה"ל
לאחר הקרב על אגם קרעון נערכו כוחות צה"ל בגזרה המזרחית לקראת כיבוש הבקאע עד כביש ביירות-דמשק ומעבר לו לאזור בעלבכ.
אוגדה 90, שעד בוקר יום חמישי 10 ביוני מיעטה לקחת חלק פעיל בלחימה השתלבה בגזרת המאמץ המרכזי של גיס 446 על 'ציר מיכה'. בראש האוגדה פעלה חטיבה 399, בפיקוד מיקי שחר, שנלחמה בשריון סורי באזור ראשיא אל-ואדי. בסביבות 15:00 השתלטה פלוגה כ' מגדוד 363 בפיקוד שוקי ברוק, שהובילה בחוד חטיבה 399 באותו היום, על 'צומת המים' שעל 'ציר מיכה'. חטיבה 14 שנעה בשני שלישים הרכס מעל ציר מיכה הגיע לצומת כפר משכי ובשעה 16:00 לערך השתלטה על כאוכבא אבו ערב.[4] במקביל הצליחה חטיבה 943, בפיקוד נחמן ריבקין, להשתלט באותו יום אחר הצהריים על ג'בל ערבה ותפסה עמדות לכיוון צפון ומזרח לכיוון ציר ההתקדמות המתוכנן של כוחות צה"ל.[5] כוחות צה"ל תכננו לצאת עם שחר ביום שישי למתקפה גדולה לגירוש הצבא הסורי מלבנון. במסגרת הכנות אלו נשלח גדוד טנקים ליצור חסימות במהלך הלילה כדי לאפשר לכוחות ההתקפה להתקדם בדרכם עם שחר.
כוחות הצבא הסורי
דיוויזיה 1 הסורית הוכתה בקרב על אגם קרעון ונערכה כשחטיבת השריון 91 שלה באגף המזרחי (אזור ראשיא אל-ואדי) ונסוגה מול הלחץ הישראלי בצורה מסודרת, וחטיבת השריון 76 שהוצבה באגף המערבי נסוגה בצורה פחות מסודרת תחת הלחץ של כוחות צה"ל מאוגדה 90. התכנון הישראלי קבע כי "כוח ורדי" ימשיך להעסיק וללחוץ על חטיבה 76.[5] חטיבת החי"ר הממוכן 58 ודרגי האספקה והחימוש נשארו בעורף. במקביל, דיוויזיה 3 הסורית, שתפקידה העיקרי היה אבטחת סוללות טילי הנ"מ בצפון בקעת הלבנון, החלה בשעות אחר הצהריים ב-10 ביוני בתנועה דרומה לתגבור הכוח הסורי שבמגע עם צה"ל,[6] אולם לא נכנסה ללבנון לפני יום שישי בבוקר.[7] תוכנית המתקפה הייתה לאפשר לדיוויזיה השלישית להיכנס לבקעת הלבנון ולהשמידה.
מודיעין
אף על פי שתצפית של צה"ל שהייתה מוצבת על הר חרמון זיהתה תנועה של נגמ"שי BMP-1 סוריים בציר "מיכה" דרומה, מעבר ל"משולש טובלנו", לא היה ברור למודיעין הישראלי לאיזה כוח שייכים הנגמ"שים ולא היה ברור היכן הם פרוסים. תצפית של הכוחות שעלו על ג'בל ערבה דיווחה אחר הצהריים כי השטח שמצפון וממזרח ריק מכלים סוריים, אף שבפועל היו נגמ"שים סוריים באזור הצומת לכפר מדוחה (אנ') (צומת דרומי לצומת "משולש טובלנו" שנקרא במפת הקוד הצה"לי "טונשקה").[5] למעשה, בשעות אחר הצהריים והערב ב-10 ביוני, לא היה ברור למפקדי הכוחות הישראלים היכן נמצאת חטיבה 58 הסורית ועד היכן הדרימה דיוויזיה 3 הסורית.[8] בתחקירים לאחר הקרב נטען כי המידע המודיעיני על הימצאות כוחות סוריים באזור "משולש טובלנו" היה מצוי בידי המודיעין הישראלי, אולם קיימת אי הסכמה אם ירד מידע זה אל דרגי השטח ובאיזה שלב של הלחימה הגיע המידע אל מפקדי השדה.[9][10]
לקרב היו שני שלבים עיקריים:
- שלב ראשון – המארב: כניסה של גדוד 362 למתחם חטיבתי סורי, מחופר היטב, בירידה לקראת משולש הדרכים "משולש טובלנו".
- שלב שני – החילוץ: תיגבור על ידי חטיבת שריון, ניהול קרב קשה מחצות הלילה עד יום שישי ב-10:00, ועד נסיגת כל החטיבה הסורית ומתן אפשרות לגדוד 362 הנצור לחלץ את עצמו לאחור.
שלב ראשון – הכניסה למתחם הסורי
למפקדי הכוחות הישראלים היה ידוע כי ביום שישי עומדת להיכנס לתוקף הפסקת אש, ובכוונתם היה לנסות ולתפוס נקודת אחיזה בכביש ביירות-דמשק לפני הפסקת האש. בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי, 10 ביוני 1982, הורה מפקד הגזרה המזרחית בלבנון, האלוף אביגדור בן-גל, לרוב יחידות אוגדה 90 להתחמש ולתדלק ולהיות מוכנות להתקדמות עם שחר, ולחטיבה 399 להתקדם ולתפוס את "מיכה 40" (כ-2 קילומטר מדרום לסולטאן יעקוב).[8][11] בשעת ערב מאוחרת המריא בן גל במסוק לדיון במפקדת פיקוד הצפון והעביר את הפיקוד על הגזרה לסגנו, אהוד ברק.[8] תוכנית הגיס הישראלי הייתה שחטיבה 399 תתפוס עוד באותו לילה את קו "ג'וב ג'נין - כאמד א-לוז - ינטא" ובבוקר 11 ביוני תעמוד אוגדה 880 (שחטיבה 399 תוכפף אליה) בחזית הכוח המשוריין שיתקדם צפונה.[6] בחוד חטיבה 399 הועמד גדוד טנקי המילואים 362, בפיקוד עירא אפרון,[12] לתפוס את משולש הדרכים מדרום לכפר סולטאן יעקוב, 'משולש טובלנו' במפת הקוד הצה"לית. הפקודה לגדוד 362 כללה דיווח מודיעיני על מנוסת הסורים, נטישת כלים שלהם בשטח, ציר פנוי, ו'משולש טובלנו', נקי מאויב. הפקודה ניתנה תוך התעלמות של מפקדת הגיס, אוגדה 90, חטיבה 399 וגדוד 362 ממידע רלוונטי סותר שהיה בידיהם והסתמכות על דיווח מוטעה, שנבע מחוסר התמצאות בשטח של מפקד חטיבה 943, נחמן ריבקין.[4]
סמוך לשעה 20:00 החלה חטיבה 399 לנוע צפונה, כאשר פלוגה ח בפיקודו של ניר הדר מובילה את הכוח. אף על פי שניתנה פקודה לנוע במהירות בחסות החשיכה מתוך הנחה מוטעית שהמערך הסורי במקום התמוטט כליל, החל הכוח הישראלי בתנועה איטית בשטח ולא על הציר המרכזי (רק בסביבות 24:00 עלה הכוח הישראלי על הכביש).[5] הכוח קיבל שתי הנחיות נוספות: לא לפתוח באש על כוחות סוריים נסוגים ולא לפתוח באש ללא זיהוי מדויק. כמו כן ניתנה הנחיה לא לפתוח באש לכיוון רפיד שם נמצאת חטיבה 943.[9] שני טנקים נתקעו עקב תקלות בדרך, וסמוך לשעה 23:30 הגיע יתר הגדוד לצומת ליד כפר דניס (אנ') לקראת עליה על ציר מיכה לכיוון צפון. הכוח זיהה על ציר מיכה כלים שנראו ככלי אויב, עצר והיה מוכן לירי תותחים לחיסול הכלים שנתגלו. נשלחו שני תשמועים לווידוא שהכח על ציר מיכה הוא כח אויב. במקביל דווחה המצאות הכח החשוד למפקד החטיבה. לאחר בדיקות חוזרות ונשנות זוהה הכח על הציר ככוח ישראלי ונמנעה השמדתו. מגד 362 קיבל פקודה להמשיך בתנועה צפונה ולא לפתוח באש.[13] בתחקירים שלאחר המלחמה זוהה הכוח הבלתי מזוהה, כגדוד תותחנים ישראלי (שכלל אף שני אוטובוסים) שטעה בדרכו ונע לעבר הכוחות הסורים, ועצר אותם ללא שנורתה אש.[13]
בשלב זה נכנס מפקד הגייס לרשת החטיבתית והאיץ במג"ד לנוע במהירות למשימותיו. מפקד הגיס, אביגדור בן-גל, שסיים את הישיבה במטה פיקוד צפון בשעה זו, עלה על רשת הקשר הגדודית וגער במפקד הגדוד על ההתקדמות האיטית. על פי גרסת קצין המודיעין של אוגדה 90 היו מילותיו: "אני במקומך עם ג'יפ הייתי מבצע את זה לבד לפני ארבע שעות".
בסביבות שעה 24:00, המשיך גדוד 362 לנוע צפונה על ציר מיכה. משימת הגדוד 362 שונתה לבצע חסימה אחת לכיוון צפון במיכה 40 במקום שלוש חסימות פלוגתיות במקור. עם התקדמותו נפתחה על גדוד 362 אש מטנקים ישראלים מחטיבה 943 (באזור ג'בל ערבה, ליד א-רפיד) שסברו כי מדובר בכוח סורי למרות התיאום איתם. מהאש נפגעו שני טנקים של גדוד 362 וחמישה שריונאים נהרגו.[6] למרות הפגיעה המשיך גדוד 362 לנוע קדימה, תפס עמדות על השוליים הדרומיים של משולש טובלנו והחל לגלוש לשטח הנמוך. בהיותו בשטח הנמוך במשולש נפתחה על גדוד 362 אש שהלכה והתגברה. האש כללה ירי נק"ל ונ"ט מטווח קצר מאוד שהלכה והתגברה כל העת.[14] המגד הורה לכל הגדוד להיחלץ לפנים לאזור מיכה 40 לשטח שולט שלא היה מוצף באש.
שלב שני - לחימה וחילוץ לאחור
הכוח הישראלי נע מזרחית לציר העיקרי באזור הציר המוביל מזרחה אל מדוחה (ציר טונשקה במפת הקוד הצה"לית) דרומית מ"משולש טובלנו" כאשר נפתחה עליו אש נ"ט מבין הבתים שלאורך הכביש, ככל הנראה מיחידת נ"ט סורית מצוידת בטילי סאגר על גבי נגמ"שי BMP.[5][14][15] נראה שבתחילה גם הסורים הופתעו מהימצאות הכוח הישראלי בתוך המתחם שלהם וייתכן אף שסברו כי מדובר בטנקים סורים נסוגים.[16][3] חלק גדול מהטילים הסוריים החטיאו שכן הטווח היה קרוב מדי.[14] הגדוד נחלץ לפנים. בהיחלצות שהייתה תחת אש כבדה השתבש סדר התנועה של הגדוד אף שפלוגה ח' המשיכה להוביל לאזור. אנשי צוות מיכה טבורון הגיעו, המג"ד, הסמג"ד, פלוגה ח', פלוגת החרמ"ש וחלקים מפלוגה ו' ופלוגה ז'. בחזית הגדוד בחלקו הצפוני הייתה התנגדות קלה יחסית. המג"ד הורה למ"פ ז' ולמ"פ ו' לנסות לחבור לחזית הגדוד למרות האש שניתכה עליהם. הניסיונות לא הצליחו. המג"ד שלח את הסמג"ד עם כוח נוסף לנסות לכנס אליו את הפלוגות שנותרו מאחור. הניסיון לא צלח. הסמג"ד דיווח שנתקל באש כבדה. המ"פים האחוריים דיווחו שאינם יכולים להתקדם בגלל אש כבדה הניתכת עליהם.[14] בניסיון זה נפגע טנק ישראלי וצוותו חילץ עצמו רגלית וטנק סגן מפקד הגדוד חזר על עקביו צפונה.[17]
לאחר כישלון ניסיונות אלו פנה מפקד הגדוד אל מפקדת החטיבה וביקש סיוע בחילוץ כוחותיו הדרומיים האחוריים לאחור. מפקד החטיבה הורה למפקד גדוד 363, אייל שריג, לנוע על ציר מיכה צפונה ולהושיט עזרה לגדוד 362. בשלב זה הציר נשלט על ידי משגרי טילי סאגר סורים, והטנק המוביל נפגע על ידי טיל סאגר ומפקד הפלוגה (שוקי ברוק) נפצע. פלוגה כ' בפיקוד הסמ"פ (שראל גילשון) התמודדה במשך הלילה עם התקפות של כוחות סוריים ונחלצה בחיפוי אש תותחים בבוקר יום שישי. מפקד החטיבה חשש לשלוח כוחות נוספים למה שנראה לו כמלכודת סורית, מה גם, שלטענתו, שני הגדודים האחרים שבפיקודו לא היו מוכנים לקרב עקב מחסור בדלק ובתחמושת.[18] בשעות אלו ולאחריהן, עדיין לא היה ברור למפקדת האוגדה והגיס המצב לאשורו, ועדות לכך ניתן לראות בפקודה שניתנה על ידי הגיס להעביר את הגזרה לפקודת אוגדה 880 שעמדה לתקוף עם שחר.[5]
היחידות הסוריות תקפו במשך כל הלילה מטווח קרוב את טנקי הגדוד, אולם אש המקלעים והמרגמות שנורתה על ידי צוותי הטנקים וצוותי המרגמות הפלוגתיים הרתיעה אותם והם לא הסתערו על הטנקים הישראלים.[18] חלק מצוותי הטנקים הישראלים שנפגעו מצאו מחסה בבתים סמוכים. הכוח הישראלי ספג פגיעות במשך הלילה אולם אלו לא היו קשות מאוד. מלבד בידודו, היוותה עייפות הצוותים, שנלחמו כל הלילה, בעיה קשה של הכוח הישראלי.
לאחר השעה 04:00, לקראת אור ראשון, החל להתברר המצב הקשה שבו נתון הגדוד, תוך שהכוחות הסוריים משגרים טילי נ"ט, אש תותחים וטנקים מהרכסים עליהם היו ממוקמים. פלוגה כ' מגדוד 363 של חטיבה 399 שנשלחה לחלץ את הגדוד נתקלה באש סורית כבדה, נעצרה ולא הצליחה לבצע את משימתה. עם עלות השחר התחוור לעירא אפרון, מפקד גדוד 362, כי אין לרמה הממונה תוכנית ברורה לחילוצו.[18] רק לאחר שהכוח הנצור ירה פגז זרחן לזיהוי התברר כי חלק מהכלים הצפינו עד תל אל-חמרה המצוי כ-2 קילומטרים ממזרח לכפר סולטאן יעקוב.[18] למרות פניית אהוד ברק, סגן מפקד הגיס, אל מטה פיקוד הצפון, לקבלת סיוע אווירי, ניתן הסיוע האווירי רק בגזרות דרומיות יותר.[18] על פי גרסה אחרת, השתהה חיל האוויר בסיוע כיוון שאזור הקרב נחשב כאזור מוכה טילים. אולם בעקבות דרישה מפורשת של בן-גל לסיוע, ניתן הסיוע האווירי בשעה 08:30.[19] במקביל הופנו עוד ועוד יחידות ארטילריה של הגיס לסיוע לכוח הנצור. הסיוע הארטילרי מנע הסתערות על הכוח הישראלי הנצור אך לא מנע המשך ירי טילי נ"ט סוריים על הטנקים הישראלים.[18] בעיה נוספת שהכבידה על התפקוד של הכוחות הישראלים הייתה החלפת הפיקוד על הגזרה. זו עברה מידי אוגדה 90 אל אוגדה 880 ומפקדה, יום-טוב תמיר. הכוח הנצור, שהשתייך לאוגדה 90, התקשה להבין מה היא שרשרת הפיקוד החדשה ואילו למפקדת אוגדה 880 לקח פרק זמן ארוך יחסית להעריך את חומרת המצב ולתכנן את חילוץ הכוח.[18]
מפקד הגדוד התייעץ עם קציניו, ובלשון סגן מפקד הגדוד, הגיע למסקנה כי יש שלוש אפשרויות: "להילחם עד הכדור האחרון, להיכנע, או לנסות לעוף אחורה". קצין המבצעים של הגדוד דיווח לאוגדה בזו הלשון את מצבו ואת החלטת מפקד הגדוד לנסות לחלץ לאחור בחסות הארטילריה. סמוך לשעת תחילת הנסיגה נפגע טנק-דחפור של צה"ל, וניסיון של אנשי הגדוד הנצור לפוצץ אותו נכשל.[20] בשעה 08:45 ניתן האות וכל הכלים הישראלים הנצורים פתחו בנסיעה מהירה דרומה תוך שהארטילריה של צה"ל הנחיתה הרעשה כבדה על המתחם כולו,[20] במהלכה קרוב למאתיים קנים יצרו "ארגז אש" באורך כ-4 קילומטרים וירו כ-8,000 פגזים במשך 20 דקות הנסיגה.[21] בשעה 09:06 הודיע מפקד הגדוד בקשר "אני בחוץ". מתוך כ-20 כלים של הכוח הנצור שהחלו בנסיגה (טנקים ונגמ"שים), כ-10 יצאו ללא פגע בעוד ש-10 כלים נפגעו במסע הנסיגה ברמות חומרה שונות. במהלך מסע הנסיגה נהרגו ארבעה לוחמי צה"ל ושישה נפצעו. אנשי הטנק של חזי שי, שסטה מהדרך, התנתק מהכוח הנחלץ ונותר בשטח הסורי, הוכרזו כנעדרים. חזי שי ואריק ליברמן הוחזרו מאוחר יותר בחילופי שבויים, זכריה באומל הוגדר כנעדר במשך כ-37 שנים עד שגופתו הוחזרה ב-2019, וגורלו של צבי פלדמן לא נודע עד היום. מהטנק של זוהר ליפשיץ שנפגע הוכרזו כנעדרים מפקד הטנק זוהר ליפשיץ (שגופתו הוחזרה מאוחר יותר על ידי הסורים), והתותחן יהודה כץ שגורלו לא נודע עד היום.[20]
התותחנים בקרב סולטן יעקוב
בגדוד 362 שהסתבך בקרב סולטן יעקוב, היו משובצים שני קציני תותחנים שתפקידם היה להפעיל אש ארטילרית לטובת הגדוד במקרה הצורך. אולם, זמן קצר לאחר תחילת הקרב, נותק הקשר בין המג"ד אפרון לבינם והגדוד נותר ללא סיוע ארטילרי מסודר. מפקדי הפלוגות החלו להעביר בקשות לסיוע לקצין הסיוע החטיבתי רס"ן עמוס פיק. כבר בשעה 02:00 הבין מפקד קצין הסיוע של אוגדה 90, אל"ם אהוד בכר שהגדוד במצוקה והפנה לטובתו את כל גדודי עוצבת תבור (במקור ההקצאה הייתה של גדוד תותחנים אחד לכל החטיבה).[22]
בשלב מוקדם של הקרב דיווח בכר למפקד הסיוע של הגיס, תא"ל אריה מזרחי (שכיהן גם כקתמ"ר) על הבעיה של גדוד 362. מזרחי החל להקצות ולקדם את רוב גדוד הארטילריה של הגיס, בסך הכל שלושה אגדים (שהיו כוח התותחנים שהוקצה במקור עבור שלוש אוגדות), לטובת סיוע לגדוד. הדבר חייב דילוג של הגדודים כדי לקצר טווח אל סולטן יעקוב.[23] מזרחי הפעיל את כל כובד משקלו כדי להפנות גדודים לצורך משימת החילוץ. לדבריו הוא אמר לאחד ממפקדי האגדים שהתנגד, "כדאי לו לפחד ממני יותר מאשר ממפקד האוגדה".[22] משמעות הדברים הייתה שבזמן ששרשרת הפיקוד מעל הגדוד לא עמדה על חומרת המצב ולא קבלה החלטות בזמן, מפקדי התותחנים הבינו מהר מאוד שמדובר במצב חירום ונקטו את הפעולות שאפשרו בסופו של דבר את חילוץ הגדוד בבוקר.
קצין הסיוע החטיבתי פיק הפעיל במהלך הלילה בכמה מקרים אש על הטנקים כדי לפגוע בחיילי קומנדו סורי שניסו לטפס עליהם. כאשר מח"ט 399 שחר החליט להתקרב לגדוד 362, הוכפף פיק לאוגדה 880 ונותק הקשר עם אוגדה 90.[24]
לאחר שבכר הבין שפיק אינו עונה לו הוא פנה בקשר ישירות למג"ד 362, אולם, המג"ד היה עסוק בניהול הקרב ולא השיב. בשלב מסוים החליט הקמ"ן של גדוד 362, עירון בן פורת לענות לבכר ומאותו רגע החל לתפקד כקש"א של הגדוד. בן פורת תיאר בשפה חופשית לבכר את המטרות, בכר וצוותו הפכו את התיאור למטרות תותחנים והעבירו אותן לגדודים. בכר סיפר כי לקראת אור ראשון אמר לו המג"ד אפרון "אל תעזוב אותי".[25]
במהלך הלילה החליט מפקד הגיס על העברת גדוד 362 עם חטיבה 399 מאוגדה 90 לאוגדה 880. מזרחי ששמע את הפקודה בקשר הבין שלא ניתן לבצע את ההעברה תוך כדי הקרב. "באותו רגע זה לא הזיז לי... גדוד נמצא במצוקה, ולא זה הרגע לבצע שינוי כפיפות בתחום הפעלת האש... החלטתי שבכר, מפקד הסיוע של אוגדה 90 שכביכול כבר לא הייתה אחראית לגזרה, ימשיך לבצע את ריכוז האש לחילוץ".[26]
בבוקר הוחלט לחלץ את הגדוד בחסות חיפוי ארטילרי כבד. בכר כיוון את התותחים לירות למרחק של 150–200 מטר מהכביש ויצר מסדרון ארוך של אש ועשן לחיפוי. בשלב מסוים נתן המג"ד אפרון את הפקודה וכל הטנקים התקינים התחילו בנסיעה מהירה על הכביש דרומה. במקביל פנה אפרון לבכר בשעה 08:50 "להוריד עכשיו! להוריד עכשיו אש לכל הכיוונים, עבור!". לפקודת תא"ל גיורא לב מאוגדה 90 הפעיל בכר 120 תותחים במקביל.
קמב"ץ 362 עמי זגגי תיאר כך את התנועה מהעמק: "הארטילריה ירתה משני הצדדים. נזכרתי באיור מספר שהיה בבית של ההורים, בו רואים את בני ישראל בקריעת ים סוף, עוברים בחרבה. ככה הרגשתי באותם רגעים של החילוץ באש. אש ועשן. תחושה מדהימה. מרגשת ממש".
לחימת חטיבה 645 מול הסורים
בחצות הלילה שבין יום חמישי לשישי, קיבלה חטיבת השריון 645, שהייתה כבר בסיום ההיערכות לחניון לילה, בסמוך ל"צומת המים" ליד כפר משכי (אנ'),[27] פקודה לנוע צפונה כ-20 ק"מ, לקראת חבירה עם כוחות שריון שמנהלים קרב קשה עם הסורים באזור ציר מיכה 34, לקראת משולש הדרכים "טובלנו". בשעה 04:00 לערך, בקטע הכביש שבין הצומת המוביל לח'ירבת רוחא (אנ') (במפה הצה"לית: ציר מזובשה) ובין הצומת המוביל למדוחה (במפה הצה"לית: ציר טונשקה), בעת שחלף על פני הכוחות הקדמיים של חטיבה 399 (אלו שלא היו מכותרים בסולטאן יעקוב), נפתחה אש חזקה על גדוד 8132 המוביל.[27] הכוחות השיבו באש והחל להתנהל קרב. התברר שבאזור הבתים התמקם חי"ר סורי שהיה חלק מחטיבת השריון שישבה על כל הרכס השולט מזרחית לצומת.[28] החטיבה, בפיקודו של אמציה אטלס,[29] ניהלה קרב קשה מול הכוח הסורי ובסופו כבשה את טלעת אבו עמר,[30] על הרכס שמדרום מזרח לצומת הכבישים שבמרכז "משולש טובלנו", שבה ישב גדוד חי"ר סורי.[29]
חטיבה 645 ספגה בקרב זה אבדות כבדות, 11 הרוגים ו-33 פצועים,[31] יותר מאלו שספגה חטיבה 399 שהייתה מכותרת לילה שלם בלב המערך הסורי ונסוגה לאחור.[32]
באותו היום, בשעה 12:00, נכנסה הפסקת האש לתוקפה.
מגח 3 צה"לי שהשתתף בקרב, נשבה, והוצג במוזיאון השריון של קובינקה
הטנק הוחזר לישראל ב-2016 והוצב ביד לשריון
מבחינת צה"ל תוצאות הקרב היו קשות; לא הושגה המטרה של פריצת הדרך לכביש ביירות-דמשק. לצה"ל היו בקרב 21 הרוגים ולמעלה מ-30 פצועים, שני שבויים ושני נעדרים. צה"ל איבד במהלך הקרב עשרות כלים משוריינים, מהם הושארו בשטח 6 טנקים ו-3 נגמ"שים.[8] אחד השבויים, חזי שי, שוחרר ב"עסקת ג'יבריל", ושבוי שני, אריאל ליברמן יחד עם גופתו של הנעדר זוהר ליפשיץ הושבו בעסקת חילופי שבויים עם סוריה. שניים מהנעדרים, יהודה כץ וצבי פלדמן, נעדרים עד היום. גופתו של זכריה באומל אותרה לאחר 37 שנים והושבה לישראל באפריל 2019.
למרות האבדות שספגו הסורים בקרב, נחשבה אצלם עצירת כוחות צה"ל כניצחון.[16] כשנלקחו בחשבון נחיתותם המספרית בכוחות ובחימוש בגזרת הלחימה כולה ושליטתו המוחלטת בזירה של חיל האוויר הישראלי, יכולת הלחימה של הכוחות ותוצאות הקרב נחשבו אצל הסורים כאחת משעותיהם היפות.[33] הקרב נכנס למורשת הקרב הסורית והוא מוצג בקבר החייל האלמוני בדמשק בתצוגה אחת יחד עם ארבעה קרבות נוספים הנחשבים כחלק ממורשת הקרב הסורית; קרב קרני חיטין, קרב הירמוך, קרב מייסלון והכיבוש הסורי של החרמון ב-1973.[34]
במהלך השנים ניהלו הורי הנעדרים מאבק ציבורי לבירור גורל בניהם ולהשבתם לישראל. לאחר הסכמי אוסלו הועברה על ידי יאסר ערפאת חצי דיסקית זיהוי של החייל זכריה באומל.[35] בשנת 2004 החליט הרב הראשי הצבאי ישראל וייס להכריז על שלושת הנעדרים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אולם בעקבות מאבק המשפחות נמנע המהלך.[36] ב-18 בדצמבר 2010 דיווח העיתון "ג'ואיש כרוניקל" כי ברשות ממשלת בריטניה דיווח משגריר בריטניה בסוריה, איוור לוקאס, שכלל עדות על שביית החיילים בידי הכוחות הסוריים.[37] ב-7 במאי 2013 דיווחה רשת הטלוויזיה האוסטרלית ABC שבן זיגייר נעצר, כי סיכל את השבת שרידי נעדרי סולטאן יעקוב.[38]
טנק "מגח" של צה"ל שהשתתף בקרב, ונלקח שלל על ידי הסורים, נמסר לברית המועצות והוצב במוזיאון השריון של קובינקה שליד מוסקבה. במאי 2016 נענה נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לבקשת ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, והורה להשיב את הטנק לישראל. בתמורה העבירה ישראל לרוסיה טנק זהה ממחסני צה"ל להצבה במוזיאון. ב-9 ביוני הגיע הטנק לישראל.[39]
ביקורת קשה נמתחה על ניהול הקרב לאורך כל שרשרת הפיקוד החל בדרג הגדוד, עבור בחטיבה, באוגדה 90, בגיס 446, בפיקוד צפון וכלה ברמטכ"ל. הטענות המרכזיות היו על מודיעין שלא ירד לדרגים הלוחמים לגבי הימצאות כוחות סוריים באזור הציר המרכזי שעליו נע גדוד 362.
בנוסף נטען כי הגדוד שנקלע לכיתור נע בשטח עוין ללא שהציב תצפיות, ללא חיפויים באגפו המזרחי וללא אבטחה, כשמטרתו היא להתמקם בשטח נחות החשוף לירי מהאגפים וללא אפשרות להפעיל את יתרונות השריון: כוח אש, טווח ירי ותנועה מהירה.[40] עלו גם טענות כי מפקד הגדוד טעה בניווט והתקדם צפונה מדי, אך טענות אלו נדחו על ידי המג"ד שטען כי היה מודע למיקומו במהלך כל הקרב.
יאנוש בן גל לקח על עצמו האחריות על כישלון הקרב, אך צה"ל לא ערך תחקירים מקיפים על הקרב ולא הגדיר אשמים. המחקר התנהל על ידי ד"ר רפי יקר, עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, אך הוגדר על ידי גורמים בצה"ל כסודי ונאסר לפרסום. בינואר 2020 יצא המחקר לאור בהוצאת מודן-משרד הביטחון עם השמטות זניחות בנימוק של ביטחון מידע.
ב-8 ביוני 2015 הוקרן בערוץ הראשון סרטו התיעודי של מיכה ליבנה, "סיפור סגור'". הסרט מתאר את האירועים מנקודת מבטו של ליבנה שהשתתף בקרב כסגן מפקד הגדוד תחת פיקודו של עירא עפרון. במהלך הסרט נטען כי נאמר למפקד הגדוד שאין אויב בשטח, וזה בעצם מה שהחל את שרשרת המחדלים. חזי שי, שנחשב לנעדר מאותו הקרב וישב 3 שנים בשבי הסורי טען כי האשמה על כך מוטלת על הדרגים הגבוהים.
- עורך: אל"ם (במיל') בעז זלמנוביץ, הקרב בסולטאן יעקוב, מבוסס על מחקרו של ד"ר רפאל יקר ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, מודן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2020
- רונן ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל - הקרב החשאי על השבויים והנעדרים", הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2009 (פרק 3)
- זאב שיף ואהוד יערי, "מלחמת שולל", הוצאת שוקן, 1984, פרק תשיעי "המלחמה בסורים", עמ' 183–222
- אלישיב שמשי, נוע כבר, לכל הרוחות!" על מהירות בשדה הקרב, הוצאת מערכות ומודן, 2011, עמ' 135 - 166 - הפרק מתאר את תפקוד הארטילריה בקרב
- יעקב זיגדון מעיין זיגדון (עורך), יעקב זיגדון וסימן טוב שגיא (מחברים), תותחנים בשל"ג: סיפור מלחמה, זכרון יעקב: בית התותחן, 2005, 2016, עמ' 170–236
- פסח מלובני, קרב סולטן יעקב 1982 מנקודת המבט הסורית, בהוצאת המרכז למורשת המודיעין, יד לשריון, אפי מלצר בע"מ, מחקר והוצאה לאור, 2018
- ספר מלחמת שלום הגליל, עורך ראשי - ד"ר מאור לוי, הוצאת משרד הביטחון, 2022, עמ' 132–145
- שטח הפקר עונה 3: סולטן יעקוב הקרב שלא נגמר - פרק 4, ערוץ 11
- סולטאן יעקוב - לבנון 11/06/1982, כ' סיון תשמ"ב (אורכב 20.02.2018 בארכיון Wayback Machine), באתר "הענף לאיתור נעדרים"
- קרב סולטן יעקוב, אתר אישי של דוד פלד, המתאר בעיקר את לחימת חטיבה 645 בקרב לחילוץ הגדוד הלכוד. כולל מפות ועדויות לוחמים.
- אסתי אהרונוביץ, חזי שי, שנפל בשבי בקרב סולטן יעקוב, חוזר לימים האפלים ההם. ראיון, באתר הארץ, 18 במרץ 2010
- חן קוטס-בר, פצע מדמם: מה באמת קרה בסולטאן יעקוב?, באתר nrg, 16 ביוני 2012
- תצלום זירת הקרב: החלק הקרוב הוא "משולש טובלנו". הכיפה הקטנה מימין לכפר הרחוק (חמרה) היא תל חמרה שאליו הגיעו הטנקים הקדמיים של הכוח הישראלי הלכוד
- ד"ר אורי מילשטיין, חרפת קרב סולטאן יעקב, באתר News1 מחלקה ראשונה, 26 באפריל 2013
- שמעון כהן, מי אחראי לכשל קרב סולטן יעקוב?, אריה יצחקי, באתר ערוץ 7, 24 ביוני 2012.
- בת חן אפשטיין אליאס, הפקרתי את החברים שלי, באתר ישראל היום, 1 באוקטובר 2015
- פסח מלובני, קרב סולטאן יעקב 1982 מנקודת המבט הסורית, מל"מ, דצמבר 2018.
- פסח מלובני ונחמיה בורגין, מאחורי הקלעים של מבצע חיפוש נעדרי סולטאן יעקוב, באתר IsraelDefense, 4 באפריל 2019
- אורי מילשטיין, טוויסט בעלילה: אהוד ברק חושף את האמת מאחורי קרב סולטאן יעקוב, באתר מעריב אונליין, 13 ביוני 2020
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
