רפואה בשבת
מושג הלכתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בהלכות שבת, ישנם דינים מיוחדים הנוגעים לרפואה בשבת. חז"ל הבחינו בין כמה דרגות חולי.
ישנם דינים מיוחדים הנוגעים לעשיית אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת לצורך ריפוי החולה, וכן לעניין מתי הותרו איסורי דרבנן בעבור חולה. חז"ל אף גזרו ('גזירת שחיקת סממנים') איסור על אדם בריא לקחת תרופה מכל סוג שהוא, מחשש שיבוא לעבור על ידי זה על איסור מהתורה.
סוגי חולים
חז"ל הבחינו בין שלושה מקרים עיקריים:
- חולה שיש בו סכנה: כאשר ישנו מצב של פיקוח נפש, או אפילו במקרה של ספק פיקוח נפש, נדחית השבת מפני חיי האדם, על פי הכלל פיקוח נפש דוחה שבת[1]. דיניו יתבארו להלן.
- חולה שאין בו סכנה: כאשר אדם סובל ממחלה שאין בה חשש ל'פיקוח נפש', אך מחמת המחלה נפל למשכב או שהמחלה היא בכל גופו. במקרים אלו הותר לרפאותו אף אם לשם כך נצרכים לעבור על אחד מאיסורי שבת מדרבנן. בתנאים מסוימים מותר אף לעבור על איסורי דאורייתא, כגון אם יעשו זאת על ידי אמירה לנכרי ועוד, ראו להלן.
- מיחוש: בריא שיש לו כאבים אך אינו בגדר 'חולה'. במקרים אלו חששו חז"ל לשחיקת סממנים בשבת לעשיית תרופה, דבר האסור משום מלאכת טוחן. עם זאת, התירו חז"ל צורכי רפואה לאדם שמצטער כל כך עד שנחשב שחלה בכל גופו. כיום שרוב התרופות מיוצרות בייצור מסחרי, וצורת הרקיחה השתנתה מזמן התלמוד דנו הפוסקים אם ישנה אפשרות להקל בגזירה זו.
חולה שיש בו סכנה
פיקוח נפש
ערך מורחב – פיקוח נפש דוחה שבת
במשנה מסכת יומא[2] מובא לראשונה ההיתר לחלל שבת אף מפני ספק פיקוח נפש. כך נאמר ”ועוד אמר רבי מתיא בן חרש החושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו בשבת מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת”. בנוסף בתלמוד[3] מובא ניסיונות של תנאים ללימוד הלכה זו ממקורות שונים, לבסוף מובא בשם האמורא שמואל שיש ללמוד דין זה מהפסוק ”אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם[4]”, כלומר - ראה שיהא חי וודאי בעשיית המצוות ולא יבוא מהם לידי ספק סכנה.
וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?... אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וָחַי בָּהֶם - ולא שימות בהם.
אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא.
זריזות בפיקוח נפש, שאלת רופא, שאלת רב
סכם
פרספקטיבה
במקרים של פיקוח נפש, או ספק ואפילו ספק ספקא, ישנה מצווה לחלל שבת. על פי התלמוד יש לטפל בחולה במהירות האפשרית[5], כך שאסור להשתהות אף בשביל שאלת רב, והשואל רב במקרה זה נחשב כשופך דמים, בנוסף מצוין שאף על הרב מוטלת האחריות לפרסם היתר זה, וגנאי הוא לרב שנשאל על כך[6].
בנוסף כל התחסדות מצד החולה, שלא לחלל נחשבת כחסידות של שטות, ויש להכריחו לקבל את הטיפול המתאים[7].
מהירות ויעילות בטיפול החולה באה לידי ביטוי בכמה מישורים: לדוגמה ישנה עדיפות לחילול על ידי בני אדם גדולים ומיומנים בדווקא[8][9]. לדעת הרמב"ם יש עדיפות לעשות חילול זה על ידי דמות רבנית כדי לפרסם היתר זה[10].
דוגמה נוספת: חילול מיותר בדיעבד כלומר אם לצורך החולה נעשו חילולי שבת שבדיעבד התברר שלא נצרכו, אין שום איסור[11] ואף נחשב כעושה מצווה, כך נאמר בתלמוד ”אמר רבה: חולה שאמדוהו לגרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו עשרה גרוגרות בבת אחת - פטורין, אפילו בזה אחר זה, אפילו קדם והבריא בראשונה”[12]
הגבלות
במדה ואפשר, אין לגרום חילול שבת מיותר, לדוגמה אם יש צורך לתלוש מהעץ פרי לצורך רפואת חולה, עדיף לתלוש ענף שיש בו פירות מרובים יותר[14].
ישנם הגבלות נוספות שבהם ישנה מחלוקת בין הפוסקים, כגון:
דחויה או הותרה - במדה וישנה אפשרות לחלל את השבת בדרך הלכתית שחומרת החילול פחותה כמו בשינוי, על ידי גוי, מלאכה שאינה מתקיימת, על ידי שנים ועוד, ובאופו שאינו מסכן את החולה, ישנה מחלוקת רחבה בין הפוסקים. יש הסוברים שחילול שבת הותר באופן גורף, ואין צורך לנסות ולהמעיט באיסורים (=הותרה)[15], מנגד ישנם הסבורים שיש לצמצם בחילולי שבת (=דחויה)[16].
אחת ההשלכות למחלוקת זו היא העדיפות לחלל את השבת על ידי גויים או קטנים (במקום שאפשר): לדעת הסוברים שהשבת הותרה יש לבצע את החילול על ידי יהודי ולא על ידי גוי, כך פסק גם בספר שולחן ערוך[17]. אולם לדעת הסוברים שהשבת דחויה, יש אפשרות להעדיף חילול שבת על ידי גוי, כסברא זו פסק הרמ"א[18] וכאשר אין גוי - עדיף שיהודי יעשה את המלאכה בשינוי[20].
פעולות שאין במניעתם משום סכנה, אולם כך דרך הטיפול בחולה ביום חול, דעת השולחן ערוך להתיר[21] אולם בספר משנה ברורה כתב שיש להחמיר באיסורי תורה[22].
לכל הדעות, בחילול שבת הנצרך לחולה אך אינו קשור באופן ישיר לחולה, יש לבצע את המלאכות בשינוי[23].
אבחון
במקרה ועל פי אבחנת רופא מדובר בסכנת חיים, אף אם החולה לא מאשר זאת, יש לחלל את השבת[24]. בנוסף אף אם לדעת רופא אין סכנה, והחולה מרגיש שמדובר בסכנת חיים יש לחלל את השבת על פי הכלל ההלכתי 'לב יודע מרת נפשו'.
במקרה של מחלוקת בין הרופאים, יש לחלל מספק, על פי הכלל 'ספק נפשות להקל'[25].
באם אין רופא, אפשר לחלל את השבת על פי דעתו של אדם הטוען שמתמצא בנושא ולדבריו יש סכנה[26] (אפילו אם אומר שמדובר בספק)[27], אולם אין לקבל אבחנה זו כשהיא כנגד אבחנת רופא[28].
עם זאת, אסור לחלל שבת על רפואה שתועלתה אינה מוכחת, אלא רק אלא רפואה שהיא ידועה לכול[29].
סוגי מחלות שמחללים מיד
בתלמוד מובא סוגי מחלות שיש לחלל את השבת באופן מיידי, ואין צורך באבחון רופא הקובע שמדובר בסכנה, מהם:
- חום גבוה שלא ידועה סיבתו, נחשב כחולה שיש בו סכנה. פוסקים שונים נחלקו במדת החום הנחשבת כספק סכנה שהמיקל שבהם הרב משה פיינשטיין הסבור שחום מעל 38.3 מעלות צלזיוס נחשב כחולה שיש בו ספק סכנה[30], דעות נוספות 39[31] 40[32]. .
- לקויות שונות בעיניים, בתלמוד מובא פירוט כמו עיין ששותת ממנה ציר, דמעות, דם או חום בעיין.
- חולי באיברים פנימיים, (מכה של חלל) והם כל האיברים הפנימיים כולל השיניים, הפוסקים הגבילו היתר זה רק כאשר קיים קלקול באיברים אלו, ולא בכאב בלבד[33].
- חתך על ידי ברזל[34].
- מכה שעל גב היד ועל גב הרגל[35], כיום לא ידוע על מחלה כזו[36].
חולה שאין בו סכנה
- איסורי דאורייתא: חולה שאין בו סכנת חיים, אסור לו או לישראל אחר לחלל בעבורו שבת בדברים הנוגעים לאיסורי תורה.
- איסורי דרבנן: לעומת זאת באיסורי דרבנן, יש דעות שונות בראשונים, שכן בתלמוד הובאו כמה דוגמאות בהן הותר לישראל לעבור על איסורי דרבנן בשביל חולה שאין בו סכנה, כמו "להחזיר את השבר" או "להעלות אוזניים ואונקלי". לדעת הרא"ש והרשב"א יש להתיר איסורי דרבנן באופן גורף[37], לדעת הר"ן יש להתיר רק במקרים שישנה סכנה לאיבוד האבר, שכן הדוגמאות שבתלמוד הם רק במקרים אלו. דבריו מבוססים על דברי הרמב"ן, שהוסיף שבשינוי יהיו מותרות כל מלאכות דרבנן[38]. כדעה זו נפסק בשולחן ערוך[39].
- איסור מוקצה: הותר[40].
- על ידי גוי: ככלל, בעבור חולה שאין בו סכנה התירו חז"ל איסור אמירה לנכרי באופן גורף, אף אם הנכרי עושה מלאכות שאסורות מן התורה[41]. כך נאמר בתלמוד ”כדרב עולא בריה דרב עילאי, דאמר: כל צרכי חולה נעשין על ידי ארמאי בשבת. וכדרב המנונא, דאמר רב המנונא: דבר שאין בו סכנה - אומר לנכרי ועושה.”[42] אם החילול לא נחוץ בדווקא לשבת זו אין להתיר אמירה לנכרי[43].
דוגמאות לחולה שאין בו סכנה
- נפל למשכב
- חלה כל גופו אף אם לא נפל למשכב
- צער גדול
- מתהלך כבריא, אך עלול להגיע לכלל סכנה או ליפול למשכב אם לא יקבל הטיפול הדרוש (כגון חולי קצרת, מחלת לב, מחלת הנפילה ויולדת מיום ה-8 עד יום ה-30 ללידה)[44].
סכנת אבר
- חולה עם סכנת אבר עשוי הלכתית להיחשב כחולה שאין בו סכנה. אך בזמנינו נפסק, על פי דעת הרופאים, כי כמעט כל סכנת אבר עלולה להתפתח גם לפיקוח נפש[45], וספק נפשות להקל, על כן נחשב כחולה שיש בו סכנה.
מיחושים
גזירת שחיקת סממנים
שימוש בתרופות בשבת לאדם הסובל מכאבים בלבד, נאסר בתלמוד באיסור דרבנן כהרחקה מאיסור מלאכת טוחן, איסור זה נובע משימוש בתרופות שנעשו בעבר כמעט כולם על ידי שחיקה של צמחי מרפא ("גזירת שחיקת סממנים"), מחשש זה גזרו חז"ל שאין להשתמש בכל תרופה שהיא בשבת. בעקבות איסור זה כל התרופות אסורים אף בטלטול והם באיסור מוקצה.
במקרה של מחלה רצינית אפילו שאין בה סכנת חיים מותר להשתמש בכל תרופה שהיא[46]. כמו כן רפואה שאיננה נעשית על ידי סממנים, מותרת בשבת. בין הדברים המותרים יש למנות הרחת טבק להקלה במערכת הנשימה, גמיעת ביצה לצחצוח הקול, מציצת סוכריות דבש לצרידות, שתית ערק לסובל מכאב קל בשיניו[47],, להשתמש במד חום (כספית) אכילת מלפפון כהקלה לצרבת, תרופות להרגעה[48], כדורים למניעת הריון[49] ויאגרה[50], ריטלין[51].
בין התרופות שנאסרו לשימוש תרופה לשלשול, או הגורמת להקאה, שימוש בטיפות אף ועוד.
ישנם תרופות שנחלקו בהם הפוסקים אם הם בכלל הגזירה כמו השימוש באספירין[52]. אקמול[53], שימוש בוויטמינים[54] בכדורי שינה ומרץ. שימוש בסודה לשתייה מהולה במים למניעת צרבת[55] שימוש בנרות (פתילה)[56]. שימוש בבקבוק חם[57] או במריחת משחה על הגוף.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ד"ר עלי טל-אור (טרטנר), מעלים אוזניים בשבת -דוגמה לדיון הלכתי-אורתופדי בנושא הפריקות, אסיא מב-מג, תשמ"ז, עמ' 52–61, באתר מכון שלזינגר
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.