Loading AI tools
סוגיה שנויה במחלוקת בשיח הציבורי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוגיית מיהו יהודי היא נושא שנוי במחלוקת בשיח הדתי, המשפטי, הפוליטי והחברתי.
היות האדם בן לעם היהודי הוא תכונה שנוגעת לכמה תחומים: לאום, דת, תרבות, ומוצא אתני. לפיכך לשאלה "האם פלוני או פלונית יהודים?", עשויות להיות תשובות שונות, על פי התחום שבוחנים לפיו את השאלה.
מדינת ישראל מגדירה מיהו יהודי לצורך הענקת זכות עלייה לארץ ישראל ולצורך שיוך לעדה הדתית היהודית, המיוצגת על ידי הרבנות הראשית לישראל. ההלכה מגדירה מיהו יהודי מכיוון שהדבר משפיע על תחולת מצוות ההלכה עליו, וכן על הדרך שבה צריך לנהוג באדם זה על פי ההלכה. זרמים לא-אורתודוקסיים ביהדות קובעים מיהו יהודי לצורך השתייכות לקהילה, אך הם מייחסים לכך חשיבות פחותה. גם גופים אנטישמיים נדרשים לשאלה מיהו יהודי כדי להגדיר את האוכלוסייה בה הם נאבקים.
לפי ההלכה האורתודוקסית כיום, יהדות מלידה נקבעת על פי האם: מי שנולד לאם יהודייה נחשב כיהודי, בלי תלות בזהותו של אביו, ומנגד ילד לאב יהודי ואם לא-יהודייה הוא גוי.
זה הכלל: בן הבא מן העבד (=עבד כנעני, שאיננו יהודי), או מן העכו"ם (=גבר גוי), או מן השפחה, או מן בת עכו"ם – הרי הוא כאמו, ואין משגיחין על האב.
קביעת ההשתייכות הדתית והלאומית על פי זהותה של האם היא חריגה ביחס לקביעות דומות ביהדות. התנ"ך מתאר חברה פטריאכלית שבה בני אדם מתייחסים אחר אבותיהם – למשל, אדם השתייך לאחד משבטי ישראל לפי השבט של אביו (ולא של אימו), וגם כיום יהודי נחשב ככהן רק אם יש לו ייחוס העובר מאב לבן (החל מאהרן, לפי המסורת). גם התרבויות השונות של העמים הסובבים את היהודים, לכל הפחות עד עליית הפמיניזם בעידן המודרני, היו רובן ככולן פטריאכליות והייחוסים השונים בהן נקבעו לפי האב, הן במזרח התיכון והן באירופה. ההשתייכות לדת האסלאם גם היא נקבעת לפי האב – מי שאביו מוסלמי נחשב אוטומטית כמוסלמי. לפיכך חוקרים רבים ניסו להבין מדוע נקבעת היהדות לפי האם: ראשית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהותם של שני ההורים, ושנית, מדוע שזהות היילוד לא תהיה תלויה בזהות האב?
במרבית התנ"ך (חוץ מספר עזרא) אין קביעה ברורה לגבי זהותם של אנשים שרק אחד מהוריהם היה מבני ישראל. אמנם נאסרו הנישואים עם עמי כנען, ”בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ” (דברים, ז', ג'), אבל התנ"ך מציג כמה וכמה ילדים מנישואי תערובת, ועל פי רוב היחס אליהם לא היה של דחייה, אלא של קבלה לחברה הישראלית: אפילו ממלכי ישראל ויהודה היו שנולדו לנשים נוכריות, כגון רחבעם בן נעמה העמונית[1] ויורם בן איזבל[2], והיו גם עמשא בן יתר, שר צבא ישראל שאביו היה ישמעאלי[3], אבשלום שאימו הייתה נסיכה גשורית[4], וחירם ממטה נפתלי שאביו היה צורי[5]. גם דוד המלך בעצמו היה נינהּ של רות המואביה[6]. הפרשנות היהודית המסורתית טוענת שלפחות בחלק מהמקרים האלה בן הזוג הנוכרי התגייר, אבל בדרך כלל אין לכך מקור בפשט הכתוב. יוצא מן הכלל הזה ניתן למצוא, אולי, בדבריה של רות ”עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי” (רות, א', ט"ז).
הגישה הפתוחה הזו החלה להשתנות בימי שיבת ציון. עזרא הסופר ושכניה בן יחיאל הזדעזעו מנישואי התערובת הרבים בין גברים יהודים לנשים נוכריות, והחליטו להציב גבול ברור לשייכות לעם ישראל:
אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ, וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת. וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ, לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם, בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ, וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה.
כלומר, ילדים שנולדו לאב יהודי מאם נוכרייה אינם חלק מהעם. עזרא התייחס דווקא לנשים הנוכריות, ולא לגברים נוכריים, לכאורה בהתאמה להלכה הרבנית, לפיה הזהות היהודית נקבעת לפי האם, ופרופסור רנון קצוף טען שעזרא שיקף מגמה ותיקה של התנ"ך לפיה ממתן תורה ואילך נקבעת היהדות לפי האם[7]. לעומת זאת, מרבית החוקרים סבורים שעד לימי עזרא נקבעה השייכות הלאומית לפי האב, והיה ברור שבניהן של יהודיות מנוכרים מתייחסים אחר אבותיהם, כך שלמעשה עזרא דרש שאדם ייחשב כיהודי רק אם שני הוריו יהודים[8] – הגדרה מחמירה שאינה נוהגת כיום.
מכל מקום, אצל חז"ל כבר התקבלה ההלכה שיהדות מלידה נקבעת לפי האם[8][9]. במשנה נקבע ש”וְלַד שִׁפְחָה וְנָכְרִית” יורש את מעמדה של אימו[10], והגמרא שואלת מה המקור לכך:
לפי דעה זו, הסיבה שילד שאישה גויה ילדה לאיש יהודי הוא גוי היא משום שילד כזה נחשב למחוסר-אב: לאביו הביולוגי (היהודי) אין עליו כל אבהות מבחינה הלכתית-משפטית, ובהיעדר אב, הילד לא יכול להתייחס אלא אחר אימו הגויה. ילד שבא לעולם מזיווג של יהודייה וגוי נחשב למחוסר-אב באותה המידה, ולכן גם הוא מתייחס אחר אימו, ומבחינה הלכתית הדבר הקרוב ביותר שיש לו לאבא זה סבו מצד אימו[8].
פרופ' מיכאל קורינאלדי[8] מציג השערות נוספות למניע לקביעת היהדות על פי האם:
לפי ההלכה, כאשר אישה בהיריון מתגיירת, הילד שברחמה ייוולד כיהודי[11].
בעקבות המצאת הפונדקאות במאה ה-20, עלתה השאלה מהי בדיוק ה"אימא" המורישה את היהדות לבניה: האם זו האישה שילדה את הילד (הפונדקאית), או שמא זו שנתנה את הביצית שממנה הוא נוצר (האם הגנטית)? יש פוסקים שקבעו שהאם היא דווקא היולדת[12][13], אחרים פסקו שזו האם הגנטית, ויש אף שהעלו את האפשרות ששתיהן נחשבות לאימהות[14].
ערך מורחב – גיורהצטרפות לעם היהודי על פי ההלכה נקראת גיור. הצורך בתהליך של גיור מקובל על כל הזרמים הדתיים ביהדות, אך אופיו שונה מזרם לזרם. שוני זה יוצר מחלוקות פנים-דתיות רבות, בייחוד לאור המשמעויות הפוליטיות שהוא מקבל לאור יחסי הכוחות בין הזרמים השונים ביהדות ולאור ההשלכות המשפטיות של גיור לעניין המעמד האזרחי והאישי במדינת ישראל.
ביהדות האורתודוקסית הליך הגיור כולל ברית מילה לגבר, טבילה והבאת קורבן, אך הבאת הקורבן היא חובה שאינה מעכבת ונדחית למתי שיהיה ניתן לקיימה. קודם לתהליך הגיור על הגר ללמוד את מקצת הלכות היהדות. על בית הדין המגייר לוודא שהגיור הוא לשם שמיים ולא מסיבות אחרות כגון רצון להינשא ליהודי, ואף - במידה מסוימת - לנסות ולהניא את המתגייר מלהתגייר. במציאות בה רוב היהודים אינם שומרי תורה ומצוות, המשימה העיקרית של בית הדין היא לוודא שהגר מקבל עליו את המצוות.
בזרמים יהודיים שאינם אורתודוקסיים הדרישות מן הגר לרוב קפדניות פחות. ממילא הם מכירים בגיורים האורתודוקסיים. לעומת זאת, היהדות האורתודוקסית אינה מכירה בגיורים הרפורמים והקונסרבטיביים, בשל אי ההקפדה על קבלת מצוות בגיור, וכן בשל ראיית הרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים שעוסקים בגיור כפסולים לדון. בכל הזרמים נדרש הגר ללמוד יהדות כחלק מתהליך הגיור. ניתן לראות גם בדרישה ללימודים דרך של סינון והגבלת ההצטרפות ליהדות.
"גיור לחומרא" הוא גיור שנעשה למישהו שיש ספק או מחלוקת בקשר ליהדותו, על מנת שיהיה יהודי באופן ודאי ומוסכם. בדרך כלל הגיור לחומרא היה במשפחות מתבוללות או למי שעבר גיור שנוי במחלוקת. מאז תחילת עליית ביתא ישראל, נערך להם גיור לחומרא לפי פסק הרבנות הראשית לישראל, מימי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג ואילך. גם בני מנשה מהודו עוברים גיור לחומרא, לפי קביעתו של הרב שלמה משה עמאר[15].
הדעה הדומיננטית בהלכה היא שאין דרך שבה יהודי יכול להפוך ללא-יהודי. כפי שנאמר בגמרא: ”'חָטָא יִשְׂרָאֵל'[16] - אמר רבי אבא בר זבדא, אע"פ שחטא ישראל הוא” (סנהדרין מד א). כך גם היחס בתלמוד לגר שחזר לסורו, שנחשב כישראל מומר ואינו יכול לחזור להיות גוי[17]
עם זאת, יש דוגמאות להוצאה של קבוצות שלמות מעם ישראל וקיימות דעות לפיהן אנשים מופקעים מן העם עקב מעשים מסוימים[18]. הגמרא מביאה שני מקרים, של בני עשרת השבטים והשומרונים, שחכמי זמנם "עשאום כגויים (או "כעובדי כוכבים") גמורים"[19]. גם הנוצרים-היהודים הוצאו מן הכלל בהדרגה, ונגד הקראים הונהגה במקרים רבים מדיניות הרחקה נוקשה. בימי הביניים היו חכמים שהציעו לראות במשומדים גויים לכל דבר. דעת הרמב"ם היא שהרחקת השומרונים נבעה מבירור שהגיור של אבותיהם היה פסול למפרע, שכן הם המשיכו לעבוד אלילים; אולם החתם סופר, טען בהסתמך על מקרי עשרת השבטים והכותים, כי ”ונראה לפענ"ד שיש כח בכלל ישראל להוציא המורדים מכלל האומה, ויחזרו לגוים גמורים”, וכתב במקום אחר[20] כי אם היה יכול, היה נוקט בצעד כזה כלפי מפירי התורה בימיו[21].
יהודי הממיר את דתו מכונה משומד או מומר, מושג זה משותף בהלכה גם למקרים מסוימים של עוברי עבירה בפרהסיה. אף שהמרת הדת אינה קבילה הלכתית, המומר מנודה לעיתים קרובות מן החברה והוא מוגבל בקיומן של מצוות מסוימות המבוצעות בציבור. חוק השבות מגדיר כיהודי לעניין החוק רק את מי שאינו "בן דת אחרת", ובכך שולל ממומר את הזכות לעלות לישראל ולהתאזרח בה.
להגדרה הדתית של יהדותו של אדם ישנן השלכות הלכתיות רבות, ובראשן הזכות והחובה לקיים את המצוות, שלמעט שבע מצוות בני נח מיועדות ליהודים בלבד. ממילא רק יהודי (ולעיתים רק יהודי שומר מצוות) יכול לשמש בתפקידים שעל פי ההלכה מיועדים רק ליהודים, כגון רב, שליח ציבור, שוחט ומוהל.
הלכות הרחקה מגויים מטילות הגבלות מיוחדות על כשרות מזונות שהוכנו בידי גוי, ובכלל זה איסורי אכילה: חלב נכרים, פת עכו"ם, בישולי גויים, סתם יֵינָם ושֵׁכר גויים.
בשנות ה-50 החליטה היהדות הליברלית בבריטניה, גוף חבר באיגוד העולמי ליהדות מתקדמת, להכיר בצאצאים לאב יהודי ולאם נוכרייה כיורשים למעמדו הדתי, בתנאי שהתחנכו בהתאם והביעו הזדהות בפועל עם הדת. במקביל, הוכרע שצאצאי אם יהודייה ואב נוכרי שלא יעשו כן לא ייחשבו כיהודים, מאחר שבתנאים הנוכחיים אין עוד די בכך כדי להבטיח זהות דתית. ב-1983 אומצה מדיניות דומה על ידי האיחוד ליהדות רפורמית בצפון אמריקה, מרכזו הגדול של הזרם בעולם[22]. הכרעה זו התקבלה ב-2015 גם על ידי גוף חבר חשוב נוסף, התנועה ליהדות רפורמית בבריטניה. עם זאת, טרם אומצה ברוב ארבעים הארצות האחרות בהן יש לאיחוד העולמי שלוחות, לרבות בישראל[23], שמקבלות את ההגדרה ההלכתית התולה את היהדות באם, בעיקר בשל הצורך להישאר מקובלות על הממסדים היהודיים המקומיים.
בקרב הקראים מקובל שהיהדות נקבעת לפי האב: יהודי הוא מי שנולד לאב יהודי, או שקיבל על עצמו את היהדות. גיור על ידי חכם קראי כולל ברית מילה, והתחייבות לקיים מצוות התורה.
על‑פי חוקי ההיימנות של ביתא ישראל, יהודי הוא כל מי שנולד לאב יהודי או אדם שהחליט לקבל על עצמו את תורת ישראל ועבר גיור[24].
ערך מורחב – הפילוג היהודי-נוצריהדת הנוצרית נוצרה בתוך העם היהודי, וראשוני מאמיניה היו יהודים שומרי מצוות; אך כבר במאה הראשונה, בהנהגתו של פאולוס השליח, הצטרפו יותר ויותר לא-יהודים לנצרות הקדומה, גם בלי שיידרשו להימול ולשמור את מצוות התורה. במקביל, הממסד היהודי (הלא-נוצרי) החל לדחות מתוכו את המאמינים בישו, וכך היהדות והנצרות התפצלו זו מזו בהדרגה.
בשלב מוקדם יחסית הפסיקו הנוצרים להגדיר עצמם כ"יהודים", ומושג ה"יהדות" אף קיבל משמעות לוואי שלילית. ניתן לאתר את השינוי הזה בברית החדשה: בעוד שהספרים המוקדמים בה, כגון איגרות פאולוס, מתייחסים כ"יהודי" לכל מי שמוצאו מעם ישראל, מאמינים ושאינם מאמינים (באותה מידה שבין הגויים יש מאמינים ולא-מאמינים), הרי שבספרים המאוחרים יותר – בעיקר הבשורה על-פי יוחנן, ובמידת מה מעשי השליחים וחזון יוחנן – התיאור "יהודים" ניתן לציבור שאינו מאמין בישו, ולעתים קרובות רודף את מאמיניו. עדיין רוב הדמויות החיוביות (ישו, 12 השליחים, פאולוס) גם הן מהעם היהודי, אבל שם התואר "יהודים" יינתן יותר לשליליות:
פרופ' ויין א. מיקס העריך כי המשפט "הֲכִי אָנֹכִי יְהוּדִי?" שנאמר על ידי פונטיוס פילטוס בשופטו את ישו[25] מרמז, במודע או שלא, על לבטיו וראייתו העצמית של כותב הבשורה[26]. לעומת זאת, השם "ישראל" הוזכר כמעט תמיד בהקשר חיובי, כדוגמת מה שאמר ישו על אחד מתלמידיו ”הִנֵּה בֶאֱמֶת בֶּן־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אֵין־בּוֹ רְמִיָּה” (יוחנן, א', 48); לכן, אף שהנוצרים חדלו לזהות את עצמם עם ה"יהדות", הם המשיכו לטעון שהם "ישראל האמיתי", היורשים הלגיטימיים של בחירת עם ישראל. עד אמצע המאה ה-2 התגבשה זהות נוצרית נפרדת לחלוטין בקרב אבות הכנסייה.
בשלב הביניים של הפיצול היו כיתות יהודיות-נוצריות, שעדיין היו כלולות במידת-מה בעם היהודי ואף שמרו על חלק מהמצוות, אשר המשיכו להתקיים במשך מאות שנים. האופנים בו הן הגדירו את עצמן והתייחסו לרוב היהודי הלא-נוצרי היו מורכבים ביותר והשתנו מקבוצה לקבוצה. גם בסוף המאה ה-4, בקהילה נוצרית מרכזית כמו אנטיוכיה, נדרש יוחנן כריסוסטומוס לגעור בבני עדתו לחדול מלבקר בבתי-כנסת, וקבוצות נוצריות מסוימות הוסיפו לחגוג את הפסחא בי"ד בניסן עד המאה ה-6.
הוגי הדעות המרכזיים של הציונות, שפעלו ברובם מתוך בסיס חילוני, נדרשו גם הם לשאלה. ב-1898 כתב תאודור הרצל למקס נורדאו, שנישא אז לנוכרית, שהוא אמנם איננו מעודד נישואי תערובת, אך ”בעיני, אשתו של יהודי נעשית יהודיה מעצם החתונה. משה נשא מדיינית.” אחד העם, שתפס את היהדות במובנים של פסיכולוגיה לאומית ודחף קיום ביולוגי, דחה גם הוא את ההגדרה הדתית: כשהוצע לו שחתנו הגוי יתגייר, ביטל זאת בזלזול באמרו שטקס כזה חסר משמעות מבחינתו ולא יהפוך אותו ליהודי.
דוד בן-גוריון גרס שלא-יהודים שיתבוללו בציבור הישראלי, צאצאיהם יהיו יהודים ממילא ללא קשר להיבט הדתי. הוא התנגד בתוקף לגיור של מהגרים לא-יהודים שהגיעו לישראל כחלק ממשפחות יהודיות, גם כשאנשי תנועת המזרחי הציעו הליך מזורז במיוחד. בן-גוריון הסתמך על פרשנותו לתנ"ך, בו ראה את המקור האותנטי היחיד ליהדות במקום בהלכה, וטען שהטקסט תומך בכך שבתקופת המקרא תהליך ההצטרפות לעם היה עניין של טמיעה פשוטה. הוא הטעים בפני הממשלה: ”בכל התנ"ך יש מתייהדים, אין 'מתגיירים'... ונאמר "רבים מעמי הארץ מתייהדים", הם לא הלכו לטבול במקווה... אתם יודעים את המעשה של בעז ורות... היו שם שלושה רבנים ששמעו הדברים מפי נעמי?”[27]. על בסיס גישה זו מדיניות ההגירה הישראלית הסתמכה עד 1958 על הגדרת המבקשים לעלות את עצמם כיהודים.
במדינת ישראל ליהדותו של אדם משמעות חוקית, המשפיעה על הזכות להגר ולהתאזרח, על מעמדו האישי וכפיפותו לחוקים הדתיים, ואף על יכולתו לרכוש מקרקעין. לכן הפכה השאלה "מיהו יהודי?" לנושא פוליטי טעון.
החוק בישראל מכיר ביהדותו של אדם ומגדיר אותה לעניינם של שלושה יישומים מרכזיים: חוק השבות, רישום במרשם האוכלוסין[28], והכרעתו של בית דין בשאלות הנוגעות למעמד האישי של האדם כגון נישואין וגירושין. קביעת יהדותו של אדם נדרשת גם עבור קבורה בבית קברות יהודי. בחוקים שונים ניתנה הגדרה שונה למונח "יהודי", בהתאם למטרות החקיקה. במקום בו נותר חלל חקיקתי - פורשה ההגדרה על ידי בית המשפט.
ערך מורחב – חוק השבותחוק השבות מעניק את זכות העלייה ליהודים, כמעט ללא סייג. ב-1970, בעקבות בג"ץ שליט, ומחשש שבג"ץ יקבע כי הגדרת היהדות תלויה בעיקר בהגדרת אדם את עצמו, אישרה הכנסת תיקון לחוק השבות שהגדיר מיהו יהודי: ”לעניין חוק זה, 'יהודי' - מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר ואינו בן דת אחרת”. התיקון הגדיר 'יהודי' על-פי ההלכה, אך הרחיב את מעגל זכאי העלייה לקרובי משפחה של יהודים: בני-זוג של יהודי, בנים ונכדים של יהודי ובני זוגם בסעיף 4א המכונה "סעיף הנכד".
החוק מוציא מכלל היהודים את מי שהמירו את דתם מרצון. בכך מנוגד חוק השבות הן לגישה הרווחת בהלכה היהודית שאינה מכירה ביציאה מן היהדות, והן לתפיסות חילוניות מסוימות הרואות ביהדות בראש ובראשונה זהות לאומית או תרבותית, כך שיכול אדם להיות יהודי בהזדהותו הלאומית ולקיים פולחן של דת אחרת. לעומת זאת, אין הגבלות על דתו של מי שזכאי לעלות מתוקף היותו בן משפחה של יהודי.
התיקון אמנם הגדיר מיהו יהודי, אך לא הגדיר מיהו 'שנתגייר'. לאורך השנים הדבר יצר שאלה פרשנית בעיקר לגבי גיורים לא אורתודוקסיים. בג"ץ העדיף שלא להכריע בשאלה זו, והפציר בכנסת לתקן את החוק כך שיגדיר מהו הגיור הנדרש. הכנסת ביטאה בעניין זה קונצנזוס ציוני, שהמשיך את עקרון "ההשתקה התרבותית" (הימנעות מעיסוק יתר בשאלות שאין לגביהן הסכמה כמו 'מי הוא יהודי'),[29] ופעם אחר פעם מנע רוב ציוני יוזמות שעלו מצידם של חברי כנסת דתיים, להוסיף את המלה 'כהלכה' לסעיף 4ב שהגדיר זכאות לעלייה על פי חוק השבות ליהודי "שנתגייר". סעיף זה שימש כבסיס להכרעות בג"ץ להכיר בגיורים לא אורתודוקסיים כבסיס לעלייה ארצה ולרישום במרשם האוכלוסין.[30]
על פי נתוני משרד הקליטה, נכון ל-2008 חיו בישראל כ-320,000 עולים מחבר המדינות אשר הגיעו לארץ מכוח חוק השבות אך אינם יהודים על-פי ההלכה[31]. נכון לשנת 2016, 85% מקרב העולים החדשים מרוסיה שגילם פחות מארבעים, אינם יהודים לפי ההלכה. לפי הערכת המדען הראשי של משרד הקליטה, בשנת 2036 מספר העולים וצאצאיהם שאינם יהודים לפי ההלכה צפוי להגיע לכמיליון נפש[32].
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספר העולים לישראל בשנת 2018 הוא 32,600, מתוכם רק 12,600 הם יהודים לפי ההלכה[33].
ערך מורחב – מרשם האוכלוסיןמרשם האוכלוסין הוא רשימה של אזרחי ישראל הכוללת את הפרטים הבסיסיים ביותר לגביהם: שמם, שמות הוריהם ובני זוגם, כתובתם וכדומה. בין הפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין מופיעים גם הלאום והדת. חלק מהפרטים המופיעים במרשם האוכלוסין מופיעים גם בתעודת הזהות[34].
הנישואים והגירושים בישראל כפופים לרשות הדתית המוסמכת של בני הזוג, כך שיהודים יכולים להתחתן חוקית רק דרך הרבנות ולהתגרש רק בבית דין רבני.
על פי חוק, אין מאומץ אלא בן דתו של המאמץ. הגבלה זו בחוק מקשה על יהודים המעוניינים לאמץ ילדים שאינם יהודים, שכן היחס בין מספר התינוקות היהודים הנמסרים לאימוץ בישראל לבין מספר היהודים המעוניינים לאמצם, קטן מהיחס בין מספר המאומצים למספר המאמצים באוכלוסייה הלא יהודית. אף על פי שיהודים רשאים לאמץ לא יהודים, מישראל או משאר העולם, באמצעות גיורם, תהליך הגיור כולל מרכיבים דתיים הזרים לאורח חייהם של חלק מההורים המאמצים.
עד 1995 נקברו המתים היהודים במדינת ישראל בטקס דתי, באמצעות חברה קדישא. בשנת 1995 נחקק "חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה" שהתיר קבורת יהודים גם באמצעות חברות אחרות המורשות לכך.
חוק שעות עבודה ומנוחה קובע שאין להעסיק עובד יהודי בשבת, אלא בהיתר של שר העבודה והרווחה. גם כאשר ניתן למעסיק היתר זה, עובד יהודי רשאי לסרב לעבוד בשבת. כאשר הועסק יהודי בשבת, יש לשלם לו בעד עבודתו שכר בשיעור 150% משכרו הרגיל. כללים אלה הביאו פעמים אחדות לדיון בשאלה מיהו יהודי לעניין חוק זה:
עד לשנת 1970 לא כלל החוק הגדרה למושג "יהודי". המחוקקים הראשונים שבאו לקבוע הגדרה מוחלטת נתקלו בניצני מחלוקות והעדיפו להימנע מהכרעה. התוצאה הייתה העדר מדיניות עקבית ומחייבת, שהביאה לכך ששאלות שהתעוררו בשטח באשר לזהותם של העולים, הוכרעו על ידי פקידי הרישום ושרי הפנים.
ב-10 במרץ 1958 פרסם שר הפנים, ישראל בר-יהודה, הנחיות לפקידים העוסקים בענייני רישום הלאום במרשם האוכלוסין, לפיהן "כל אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי – יש לרשום אותו כיהודי. ואין לדרוש ממנו כל הוכחות אחרות". הנחיות אלו היו המדיניות שהונהגה בפועל מאז קום המדינה, ואשר מכוחה נרשמו כיהודים גם עולים שלפי ההלכה לא היו יהודים. פרסום ההנחיות על ידי השר הביא למיסוד הנוהג הקיים, ולהענקת תוקף פורמלי לתפיסה החילונית והתעלמות מעמדות הציבור הדתי והחרדי[38].
הרבנות הראשית התנגדה להוראות והביעה את דאגתה שהדבר יעודד נישואי תערובת ויביא לפילוג העם.
בעקבות פרישת המפד"ל מהקואליציה התקיים בכנסת, ביולי 1958, דיון ראשון בסוגיית מיהו יהודי. בסוף הדיון הסוער החליטה הממשלה כי אדם מבוגר יירשם כיהודי אם הצהיר על כך בתום לב, כל עוד הוא אינו בן דת אחרת (החלטה מיום 20 ביולי 1958). כשהתברר שההחלטה לא תספק את הצדדים הניצים, החליט ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לפנות לכחמישים אישים שהחשיב ל"חכמי ישראל", בבקשה שיחוו דעתם בשאלה מהו קנה המידה שעל-פיו יש לנהוג בעניין רישום הפרטים "דת" ו"לאום". עם הקבוצה נמנו אנשי רוח דתיים וחילונים מישראל ומהתפוצות, והרכבה שיקף את חשיבותה של הסוגיה לכל היהודים באשר הם.[39]
![Thumb](#/media/קובץ:פניית_רה"מ_בן_גוריון_אל_חכמי_ישראל.jpg)
45 מ"חכמי ישראל" ענו לפנייתו של בן-גוריון.[40][41] 37 מהם תמכו בעמדה הדתית האורתודוקסית, לפיה ההלכה היא הבסיס היחיד להגדרת הזהות היהודית, ואילו השאר הגדירו את הזהות היהודית כזהות אתנית תרבותית, או כזהות לאומית. עוד בטרם התקבלו התשובות, הודיע בן-גוריון ביולי 1959 על ביטול הנחיות השר בר-יהודה[42], ובדצמבר 1959 קמה ממשלה חדשה, שגם חברי המפד"ל חזרו והצטרפו אליה. חיים משה שפירא (מפד"ל), שמונה לשר הפנים, פרסם בינואר 1960 הנחיות חדשות לעניין רישום פריטי דת ולאום במרשם האוכלוסין. לפי ההנחיות החדשות יירשם כיהודי: "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה". ההנחיות, שלא הובאו לאישור הממשלה או הכנסת והתחלפו כל פעם על-פי עמדתו של שר הפנים המכהן, ועתירה שהגיש לבג"ץ בנימין שליט, העירו שוב את המחלוקת בסוף שנות ה-60.
בשנת 1969 עתר בנימין שליט לבג"ץ, וביקש לרשום במרשם האוכלוסין את ילדיו מאשתו הגויה כשייכים ללאום היהודי וכחסרי דת. לטענתו של שליט, מבחינה לאומית ילדיו הם יהודים, שכן הוא עצמו נולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, ואילו אשתו אמנם לא התגיירה, אך גם אינה שייכת לשום קהילה דתית. בג"ץ דן בהרכב של 9 שופטים, 5 פסקו בעד ו-4 נגד, וקיבל את עתירתו, והורה לרשום את ילדיו כיהודים במרשם האוכלוסין.
בעקבות פסיקה זה נדרשה הכנסת לעגן בחוק את ההגדרה "מיהו יהודי". כאשר הובאה הצעת החוק לאישור ועדת השרים לענייני חקיקה בראשות שר המשפטים, יעקב שמשון שפירא, מחק הוא את המילה "כהלכה" וכך הוגש החוק להצבעה. במהלך הדיון על החוק בכנסת, הוסיף הבהרה בעל-פה על דוכן הכנסת: ”אנו יודעים שיש ליברלים, יש קונסרבטיבים ויש רפורמים לכל המינים ולכל הסוגים והם מגיירים. ולכן אינני רוצה לקבוע הלכות ואינני מוסמך לקבוע הלכות, אנו אומרים, אפוא, שמי שיבוא עם תעודת-גיור של קהילה יהודית כלשהי, ובלבד שאינו בן דת אחרת, יתקבל כיהודי”[43].
ב-10 במרץ 1970 אישרה הכנסת תיקון לחוק השבות וחוק מרשם האוכלוסין, במסגרתו נוסף לחוק השבות סעיף 4ב הקובע: "לעניין חוק זה, יהודי" - מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת"[44], ללא הגדרה באיזה גיור מדובר. במקביל נוסף לחוק מרשם האוכלוסין סעיף 3א הקובע: ”לא יירשם אדם כיהודי לפי לאומו או דתו אם הודעה לפי חוק זה או רישום אחר שבמרשם או תעודה ציבורית מראים כי הוא אינו יהודי, כל עוד לא נסתרו ההודעה, הרישום או התעודה האמורים להנחת דעתו של פקיד הרישום הראשי או כל עוד לא נקבע אחרת בפסק דין הצהרתי של בית משפט או בית דין מוסמך”[45].
בעקבות פסק זה התפרצה המחלוקת שוב ובעוצמה רבה יותר. הרבנות הראשית פסקה שלפי דין תורה אסור לרושמי מרשם האוכלוסין ולאחראים עליהם לרשום את מי שאינו יהודי כיהודי בעוד שלא נתגייר כהלכה. לממשלה קראה להוסיף לחוק את המילה "כהלכה", ולשרים הדתיים קראה להתפטר מהממשלה אם לא יבוצע התיקון, כדי לא לשאת באחריות המשותפת לפעולות הממשלה[46]. ב-14 בפברואר 1985 הגיש "הועד למען שלמות העם" עצומה עליה חתמו כמיליון איש ליצחק שמיר, שר החוץ דאז, בבקשה לשנות את החוק[47].
ברוסיה שערב מהפכת 1917 התקיימו בחוגי השמאל מגוון השקפות לגבי שאלת הלאומיות היהודית (כחלק משיח רחב יותר על לאומיות, שתוארה במרקסיזם כיצירה מלאכותית שדינה להתבטל מאליה אך יש להתחשב בה): מתומכים נלהבים, עבור ב"נייטרליסטים" אדישים, וכלה בשוללים גמורים, שטענו שהיהודים מתבוללים ממילא ומהווים חלוצים בתהליך שיעבור על כל האנושות. הבולשביקים נמנו על האחרונים, אך המשטר הסובייטי שעלה לאחר המהפכה גיבש מדיניות של טיפוח ועידוד מערכת לאומים סדורה (אנ'), כל אחד בעל טריטוריה משלו ואוטונומיה תרבותית, ללא קשר לאזרחות הסובייטית. ב-1918, על אף שהנסיבות המדויקות לא ידועות, הוענק גם ליהודים מעמד של לאום מוכר[48]. קובעי-המדיניות התלבטו כיצד להתייחס לקבוצה שלא חלקה שפה או טריטוריה, בעת שכל גילוי של דת הותקף על ידי המשטר. במפקד האוכלוסין של 1926 חולקו היהודים לשש קבוצות נפרדות: יהודים סתם (כלומר אשכנזים, שמנו 97% מן הכלל), "דגסטאנים", גאורגים, "מרכז-אסיאתים", קרימצ'קים וקראים. במפקדים הבאים כבר הוחשבו כקבוצה אחת, אם כי רק היידיש לבדה נחשבה לשפה הלאומית היהודית[49].
תבחיני ההשתייכות ללאום היהודי בברית-המועצות האתאיסטית היו חילוניים לגמרי ונעדרו כל זיקה לדת. כמו כל לאום אחר, צאצא לשני הורים שהשתייכו לאותה קבוצה נרשם כחלק ממנה ללא קשר לשאלות של הגדרה עצמית או השתייכות תרבותית – הגישה הסובייטית ללאומיות הייתה פרימאלית ודטרמיניסטית. במקרה של נישואי תערובת, הצאצא היה רשאי לבחור את הלאום של אביו או אמו בהגיעו לגיל שש-עשרה, ומכאן והלאה שוב לא היה הדבר נתון לשינוי. הקטגוריה הלאומית הייתה מגדיר חשוב בחיים הסובייטיים, הוצגה בדרכונים הפנימיים (אנ') וקבעה את זכאותו של הנושא אותה להעדפה מתקנת בטריטוריה הלאומית של קבוצתו ולמעמד פחות מחוץ לה. מאחר שהיהודים נחשבו כמיעוט בכל מקום מלבד בירוביג'אן, וסבלו מאנטישמיות קשה ממילא, השתייכות ללאום היהודי-סובייטי הייתה כרוכה כמעט תמיד בקשיים ובאפליה: רק חלק קטן מהצאצאים לנישואי תערובת (שהגיעו לשיעור של בערך 50% מבין היהודים בשנות ה-70) ביקשו להירשם כיהודים[50]. מדיניות זו הייתה הגורם העיקרי לצניחה המהירה במספר הרשומים כיהודים בברית המועצות, מ-2,267,814 ב-1959 ל-1,810,876 ב-79'. בעשור האחרון של המשטר, כשקשרים יהודיים אפשרו הגירה לארצות הברית, ישראל וגרמניה, זינקה ההזדהות היהודית חדות. המהגרים נתקלו באי-הלימה ואף ניגוד גמור בין מושגי הזהות שלהם לאלו של המדינות הקולטות, שם ההלכה והדת הן המגדיר הראשי. אחוז ניכר (כ-150,000 להערכת צבי גיטלמן ויעקב רועי) מבין הבאים לישראל, לדוגמה, הוכר כיהודי אף על פי שלא היה רשום ואף לא הזדהה כך מעולם; במקרים מעטים יחסית, צאצאי אמהות גויות שדווקא כן בחרו להירשם כיהודים הוגדרו כלא-יהודים[51]. ב-1993 ביטלה הפדרציה הרוסית את הדטרמיניזם ברישום הלאומי והכריזה על השתייכות כזו כעניין של הגדרה עצמית.
ערך מורחב – חוקי נירנברגחוקי הגזע בגרמניה הנאצית נחקקו לאחר למעלה ממאה שנה לתחילת האמנציפציה ליהודי גרמניה. רובם שמרו על קשרים רופפים לקהילה דתית כלשהי או פרשו ממנה בכלל. אחוז נישואי התערובת היה גבוה מאוד (44% ב-1933; בניכוי היהודים המהגרים ממזרח אירופה, שמיעטו להתבולל, האחוז היה גבוה בהרבה), כמו גם המרות הדת הפורמליות.
תורת הגזע הנאצית, שפותחה בהשראת הדרוויניזם החברתי, תפשה את היהודים במונחים ביולוגיים, וכיוונה לשרש אותם מתוך "הגזע הארי" כדי לשמור על טהרתו. תבחינים דתיים כלל לא שיחקו תפקיד בכך, אף כי האחראים על האכיפה גילו במהרה כי אין ביכולתם לשרטט קלסתרון גזעי מובחן ונאלצו להסתמך על רישומי הקהילות. בחוקי נירנברג הוגדר יהודי בתור מי שיש לו לפחות שלושה סבים יהודים-גזעית, או שיש לו רק שני סבים יהודים והוא שייך לקהילה יהודית, נשוי ליהודייה או נולד תוך כדי עבירה על חוקי הגזע הנאציים. המשמעות המעשית של זיהוי כיהודי גזעית בגרמניה הנאצית ובארצות שהיו תחת שליטתה, הייתה רדיפה והרג. במקביל, היו גרים שנחשבו ארים טהורים והממשל הניח להם, אף כי חלקם התעקשו לחלוק את גורל עמם.
בחוקי נירנברג הוגדר מעמדם הנחות של בני תערובת באופן רשמי, והם חולקו לשתי קבוצות: מישלינג מדרגה ראשונה – שמבחינת מוצאו הוא חצי לא-גרמני (שאחד מהוריו לא ארי), שלא היה שייך לדת היהודית ושלא היה נשוי ליהודי; ומישלינג מדרגה שנייה – מי שמבחינת מוצאו הוא רבע לא-גרמני (שאחד מסביו אינו ארי) או מי שהיה ממוצא ארי אך היה נשוי ליהודי. ככלל, החשיבה מדיניות הממשל הנאצי את המישלינגה מדרגה ראשונה כיהודים, ומנגד שילבה את המישלינגה מדרגה שנייה בחברה הארית, לעיתים תוך מגבלות. ניתנו גם תעודות "ארי של כבוד", והרמן גרינג – שדאג לחפות כך על ארהרד מילך ואחרים בלופטוואפה ממוצא מעורב – נהג לאמר, בציטוט ששאל מהאנטישמי קרל לואגר שכיוון למשמעות הפוכה: ”רק אני מכריע מיהו יהודי!”
עופר אדרת, "תשובותיהם הוחזקו בחזקת אמת": ב-1948 התשובה לשאלה מיהו יהודי היתה פשוטה, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2022Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
