Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשת רינה איתני היא פרשייה ציבורית שהתחוללה במדינת ישראל באמצע שנות ה-60, ואשר נגעה לרינה איתני (30 בינואר 1930 בקרלסרוהה – 24 ביוני 2020 בקיבוץ תל יצחק), תושבת נצרת עילית וניצולת שואה, שרישומה במשרד הפנים כיהודיה בוטל לאחר שהתגלה שעל פי ההלכה היא אינה יהודיה. בהמשך, לאור איומה בעתירה לבג"ץ, אישר משרד הפנים את אזרחותה.
לאחר מכן התגיירה איתני בבית הדין הרבני בטבריה והפרשה שככה.
רינה איתני נולדה ב-30 בינואר 1930 (א' בשבט ה'תר"צ) בקרלסרוהה שבגרמניה למטילדה, גרמניה-נוצרית (פרוטסטינטית-לותרנית) שנישאה ב-1925 לאוטו מינץ, יהודי-גרמני. המשפחה התגוררה תחילה בוילהלמסהאפן שבגרמניה והחל מ-1936 בוורשה שבפולין.
במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה נכלאו רינה, אביה, אחיה מיינץ ואחותה גיזלה (לימים, צביה הרצוג) ואחיה בגטו ורשה, בעוד האם הארית שכרה בית קטן בכפר סמוך וסייעה להם. בהמשך הצליחה להבריח מהגטו את רינה ואחותה, והן הסתתרו באמצעות מסמכים מזויפים ושרדו בקושי רב. אביה ואחיה חלו ונספו במהלך המלחמה.[1]
בשנת 1947 נדדו רינה ואחותה דרך מספר מחנות עקורים בדרכן לארץ ישראל. הן הגיעו לחופי הארץ באמצעות אוניית המעפילים תיאודור הרצל, נעצרו בידי שלטונות המנדט הבריטי והושמו במעצר בקפריסין. בדצמבר 1947 (תש"ח) הגיעה איתני עם קבוצה של עליית הנוער לקבוצת כנרת ובהמשך לאפיקים. באוקטובר 1948 גויסה לצה"ל, שירתה בחטיבת הנח"ל במלחמת העצמאות והשתתפה במבצעי ערבה, סולל ומצדה.[2] אמה מטילדה עלתה ארצה בשנת 1948 והתגוררה עמה.
עם קום המדינה נרשמה רינה איתני כיהודייה, התגוררה בכנרת ונחשבה בקרב מכריה ליהודייה.[3] בשנת 1950 נישאה לאריה איתני, ניצול שואה, יהודי אזרח ישראל.[4] עורך החופה היה הרב שלום קורן רבה של כנרת. המשפחה התגוררה זמן קצר בקיבוץ האון, החל מ-1951 בנצרת הערבית, ובהמשך הייתה בין שלוש המשפחות הראשונות בנצרת עילית. איתני שימשה מנהלת מחלקת הסעד האזורית של הסוכנות היהודית. במסגרת תפקידה קיבלה את פניהם של העולים ארצה שהתיישבו בעיר החדשה.
איתני התגוררה בשנותיה האחרונות בקיבוץ תל יצחק. היא נפטרה ב-24 ביוני 2020.
בשנת 1960 נבחרה איתני כחברה במועצת המקומית נצרת עילית מטעם המערך. בשנת 1964 התברר למשרד הפנים שאיתני אינה יהודיה לפי ההלכה, משכך בוטל רישומה כיהודייה במרשם האוכלוסין, ומשכך סירב פקיד המשרד לחדש את דרכונה. על נסיבות העניין תואר כי חברתה לעבודה – שמעמדה היה דומה לה – נתקלה בחוסר אפשרות להסדיר דרכון ישראלי, וביקשה להשוות את מעמדה לרינה איתני שקיבלה דרכון. עוד תואר, שמתנגדיה הפוליטיים המקומיים בנצרת עילית פנו למשרד הפנים בטענה כי איתני אינה יהודייה (יש המייחסים זאת לחברי המפד"ל).[5]
באוגוסט 1964 פנה ראש מועצת נצרת, מרדכי אלון, למשרד הפנים וביקש להבהיר את מעמדה של איתני.[6] לאחר מכן, בעקבות דרישת משרד הפנים להשיב את דרכונה כדי לבטלו, פנתה איתני לסניף חיפה של "הליגה למניעת כפייה דתית" ונעזרה בשירותיו של עורך הדין החיפאי פליקס קלוג. קלוג תכנן לעתור לבג"ץ בדרישה להורות לשר הפנים חיים משה שפירא מהמפד"ל לאשר את אזרחותה הישראלית. לטענתו, חוק השבות לא קבע קריטריונים הלכתיים ליהדותו של אדם (התיקון לחוק השבות נערך רק בשנת 1970).
פרסום הפרשה חולל הדים ציבוריים גדולים במדינת ישראל. במערכת הפוליטית ובכלי התקשורת עסקו בו במשך תקופה ארוכה בעניין רב. בשיח הציבורי הודגשו נסיבות חייה הטרגיות של איתני, הנסיבות הפוליטיות המקומיות שחוללו את העיסוק בה, והמצב החוקי והמשפטי של מי שאינם יהודים במדינת ישראל – אשר היה באותה עת לוט בערפל. משרד הפנים שהיה בשליטת המפד"ל ביקש להימנע מפסק דין של בג"ץ אשר יכפה מתן אזרחות ישראלית במקרים דומים, וניסה לפתור את הפרשה תוך ייתור העתירה.
במרץ 1966 – בעוד איתני לא-יהודייה על פי ההלכה, לאחר שפג דרכונה ולאור איומה בעתירה לבג"ץ – הכיר משרד הפנים באיתני כאזרחית ישראלית לפי חוק השבות. בכך התייתרה מאליה עתירתה האפשרית לבג"ץ, ומבחינה ציבורית נחתם הגולל על הפרשה.
כבר בנובמבר 1964 (תשכ"ה) הגישה רינה איתני בקשה להתגייר בפני בית הדין הרבני בטבריה.[7] בהליך הגיור לוותה בידי המועצה הדתית בנצרת[8] ונסתייעה בידי הרב ד"ר צבי הרכבי מירושלים.[9] עם זאת, לדבריה: "לא עלה בדעתי שיש ספק ביהדותי. טבלתי במקוה כדת וכדין לפני הנישואין. אילו ידעתי שיש ספק ביהדותי הייתי מתגיירת כבר מזמן. אני יהודיה! נרדפתי על ידי הנאצים, עליתי לארץ, נכלאתי בקפריסין, הייתי בצבא, עליתי להתיישבות במשק ספר, ליוויתי עולים ועזרתי להם, חינכתי את ילדיי כיהודים לכל דבר. אני חשה עצמי יהודייה".[10]
לאחר שמשרד הפנים הכיר באזרחותה הישראלית טרם גיורה, השלימה איתני את הליך הגיור. לדבריה, "כשמאבקי להיות לאזרחית ישראלית הוכתר בהצלחה, החלטתי, ולא מתוך הכרח, לגלות רצון טוב כלפי מסורת בת 5000 שנה. תמיד חשבתי את עצמי כיהודיה, אך מכיוון שהרבנות טענה, כי לפי ההלכה קיים ספק ובמגמה למנוע בעתיד כל בעיות נעניתי להצעת הרבנים להתגייר".[11] "יכולתי להיאבק למעני, אך למה שיסבול בני בן ה-7 כשיגיע למצוות?... למה שהוא יהיה שונה? מבחינה אזרחית לא נכנעתי, אך לא ראיתי טעם להילחם נגד הדת".[12]
איתני, בתה אסתר (ילידת 1951) ובנה דורון (יליד 1959) התגיירו ב-6 באוגוסט 1966 (כ"ב באב ה'תשכ"ו) בבית הדין הרבני בטבריה, בידי הרב רפאל קוק רבה של טבריה, הרב שמחה קפלן והרב יהושע פיטוסי רבני צפת. טבילת הבן, שנימול בינקותו, נערכה בכנרת ונוהלה בידי הרב שלום קורן.[13] בראיון מאוחר יותר אמרה איתני: "לבסוף לא יכולנו עוד לעמוד בלחץ... נסענו, בתי ואני, לטבריה ועברנו את הטקס המחריד והמשפיל הזה".[14] אמה מטילדה ואחותה צביה לא התגיירו וחרף זאת קיבלו אזרחות ישראלית.[15]
איתני התגיירה ומעמדה האישי השתנה, ולפיכך בתחילת 1967 נדרשה בידי הרבנות בנצרת להינשא בשנית כיהודייה לבעלה.[16] איתני סירבה בנחרצות, וצוטטה: "איני אוכלת את עצמי משום שהשפלתי את עצמי והתגיירתי, אך חשבתי שבזה שמתי קץ לפרשה".[17] כלי תקשורת דתיים מתחו ביקורת קשה על סירובה זה.[18]
בעקבות התעוררות העניין הציבורי בפרשה צפה מחדש שאלת גיורה של איתני. בכלי תקשורת שאינם דתיים הוצג מעשה הגיור של משפחת איתני באור ציני.[19] לצד זאת, תחת הכותרת "אישור הגיור – חילול השם נורא", פרסם הרב יעקב רוטנברג מירושלים מכתב כנגד הרבנים קוק, קפלן ופיטוסי שגיירו את איתני, לדבריו: "לדעתי, ולדעת כל בני תורה, מהווה אישור גיורה של רינה איתני חילול השם נורא אשר לא נשמע כדוגמתו; שרבנים ידרסו בגסות ובשתי רגליהם על דין תורתנו הקדושה וייתנו לה תעודת גיור, על אף הצהרותיה הגלויות, שאין היא מקבלת על עצמה תורה ומצוות (אלא ההפך)".[20] באופן דומה כתב גם משה שנפלד.[21]
אולם מרבית כלי התקשורת החרדיים נקטו בעמדה שגיור בני משפחת איתני נערך בהתאם להלכה.[22] ח"כ יעקב כ"ץ מפא"י כתב כי איתני "עברה תהליך הגיור... אין אנו מוכנים לחטט בדרכי הגיור הללו. מה שנעשה על ידי רבנים ידועי-שם היושבים על מדין אין להרהר אחריהם... התגיירותה של רינה איתני גבורת הפרשה... זהו ענינה הפרטי. כי לא כפו עליה שתעבור את התהליך... ואם בחרה סוף סוף בדרך זו כדי לא להתנגש במקובל בעם היהודי – מרצונה עשתה זו".[23]
רינה איתני - ארכיון שפילברג - חלק 1, סרטון בערוץ "Doron Eitani", באתר יוטיוב (אורך: 58:03) חלק 2, סרטון בערוץ "Doron Eitani", באתר יוטיוב (אורך: 58:04) חלק 3, סרטון בערוץ "Doron Eitani", באתר יוטיוב (אורך: 02:40) חלק 4, סרטון בערוץ "Doron Eitani", באתר יוטיוב (אורך: 17:27)
פרשת רינה איתני, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1 דקה, 1964Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
