לוּפְטְוַואפֶה (בגרמנית: Luftwaffe ⓘⒾ) היה הזרוע האווירית של הוורמאכט, צבא הקבע של גרמניה הנאצית, במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר מלחמת העולם הראשונה יחד עם יתר הצבא, שירות האוויר הגרמני והצי הקיסרי הגרמני, פורקו במאי 1920 תחת התנאים של חוזה ורסאי. ב-26 בפברואר 1935 הלופטוואפה החל לעבור רפורמה מקיפה וצמח להיות אחד מכוחות האוויר החזקים, המנוסים והדירקטיביים בעולם כשמלחמת העולם השנייה פרצה באירופה ב-1 בספטמבר 1939.
 | |
| העיט של הלופטוואפה | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| שיוך |
 ורמאכט |
| סוג | חיל אוויר |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 15 במאי 1933 – 1945 (כ־11 שנים) |
| מלחמות |
מלחמת האזרחים הספרדית מלחמת העולם השנייה |
| נתוני היחידה | |
| כוח אדם | כ-119,871[דרוש מקור] כלי טיס (כולל ייצור) 3,400,000 חיילים (כלל המשרתים בשנים 1939–1945) |
| פיקוד | |
| דרגת המפקד |
 גנרל-פלדמרשל |
| מפקד נוכחי |
הרמן גרינג  |
| מפקדים | גנרל-פלדמרשל רוברט ריטר פון גריים |
  | |
לופטוואפה אפוא הוא גם המונח הגנרי במדינות דוברות גרמנית לכל שירות תעופה צבאי. חילות האוויר של צבאות אחרים לרוב מתורגמים לגרמנית כ'לופטוואפה' (למשל חיל האוויר המלכותי מתורגם לרוב כ"בריטישה לופטוואפה"). עם זאת, לעיתים נעשה שימוש במילה 'לופטשטרייטקרפטה' (Luftstreitkräfte), כפי שנקרא שירות האוויר הגרמני. במונח זה השתמשו גם בחיל האוויר של גרמניה המזרחית, שהתפרק יום לפני האיחוד של אוקטובר 1990.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, טייסים גרמנים אומנו בחשאי תוך הפרת ההסכם בבסיס האוויר ליפצק. עם עליית המפלגה הנאצית וההתנערות מחוזה ורסאי, הלופטוואפה הוקם ב-26 בפברואר 1935. לגיון הקונדור של הלופטוואפה נלחם במלחמת האזרחים בספרד, אשר היה לטבילת אש ראשונה לדוקטרינות והמטוסים החדשים. כתוצאה מכך, הלופטוואפה הפך לאחד מחילות האוויר המתוחכמים, הטכנולוגים המתקדמים והמנוסים בעולם כשהמלחמה החלה באירופה בשנת 1939. בקיץ 1939, בלופטוואפה היו 28 כנפות. לאורך ההיסטוריה של הרייך השלישי, ללופטוואפה היו רק שני מפקדים ראשיים. הראשון היה רייכסמרשל הרמן גרינג, והשני והאחרון היה גנרל-פלדמרשל רוברט ריטר פון גריים אשר מונה זמן קצר לפני כניעת גרמניה הנאצית.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הלופטוואפה היה לאחד מכוחות האוויר הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם. מתחילת המלחמה ועד סופה, ביצע פשעי מלחמה ומעשי זוועה שכללו שימוש בפליטים אזרחיים לניסויים בבני אדם. בתחילת המלחמה סייע הלופטוואפה לצבא הגרמני לכבוש במהירות שטחים רבים ביבשת אירופה ובקיץ 1940, תרם להצלחה הבלתי צפויה במערכה על צרפת ועל ארצות השפלה. במהלך הקרב על בריטניה, אף על פי שגרם נזק חמור לתשתית של חיל האוויר המלכותי והערים הבריטיות בזמן הבליץ על בריטניה, הלופטוואפה לא הגיע לעליונות אווירית. האבדות בעת מבצע בודנפלטה, שנועד להגן על הרייך, כמעט והביאו להשמדת הזרוע ההתקפית של הלופטוואפה. למרות השימוש המאוחר של מנועי טורבו-סילון מתקדמים ומפציצים מונעים רקטית, לא הצליח למנוע את הפצצות בעלות הברית על גרמניה ואת תבוסתה. הגרמנים הוכרעו לנוכח העליונות המספרית של בעלות הברית, המחסור בדלק וטייסים מאומנים. הניסיון אחרון להשגת עליונות אווירית ב-1 בינואר 1945, נחל כישלון חרוץ. לאחר כישלון זה, חדל הלופטוואפה מלשמש כוח לוחם יעיל.
טייסים גרמנים טענו ל-70,000 ניצחונות אוויר במהלך מלחמת העולם השנייה, 25,000 מול חילות האוויר של ארצות הברית והממלכה המאוחדת ו-45,000 מול מטוסים סובייטים. כ-2,500 טייסי קרב גרמנים הגיעו למעמד של אלוף הפלות, כלומר, השיגו לפחות 5 ניצחונות בקרבות אוויר. הישגים אלו כובדו עם חלוקת 538 אותות צלב הברזל לטייסים, ו-14 אנשי צוות. מצד שני, הלופטוואפה ספג במהלך המלחמה אבדות כבדות ביותר, שכללו בסך הכל 76,875 מטוסים שנהרסו או ניזוקו קשה, מתוכם כ-40,000 מטוסים הושמדו לחלוטין והשאר ניזוקו באופן משמעותי. מתוך כלל האבדות, 21,452 היו מטוסי קרב, 12,037 מפציצים, 15,428 מטוסי אימון, 10,221 מטוסי קרב דו-מנועיים, 5,548 מטוסי תקיפה, 6,733 מטוסי סיור ו-6,141 מטוסי תובלה.[דרוש מקור]
הלופטוואפה היה חיל האוויר הראשון בעולם שהכניס לשירות מבצעי מטוס קרב סילוני (מסרשמיט Me-262), טיל מונחה (V-1) וטיל בליסטי (V-2).
רקע
מלחמת העולם הראשונה
ערכים מורחבים – שירות האוויר הגרמני, לוחמה אווירית במלחמת העולם הראשונה
אחד היסודות של הלופטוואפה הוא שירות האוויר הגרמני שנוסד בשנת 1910 בשם 'פליגרטרופן' - גיס התעופה הגרמני הקיסרי (בגרמנית: Die Fliegertruppen des deutschen Kaiserreiches או בקיצור: Fliegertruppen). באוקטובר 1916 שמו שונה ל'לופטשטרייטקרפטה' - שירות האוויר הגרמני (בגרמנית: Die Deutsche Luftstreitkräfte או בקיצור: Luftstreitkräfte).
הלחימה בחזית המערבית קיבלה את מרבית תשומת הלב בתיעוד ההיסטורי, שכן היא יצרה הרבה אלופי הפלות, כמו: מנפרד פון ריכטהופן, ארנסט אודט, אוסוואלד בלקה ומקס אימלמן. רבים מהם שירתו גם בלופטוואפה, ויורשו של ריכטהופן על פיקוד יאסטה 11, הרמן גרינג, עתיד להיות גם מפקד הלופטוואפה במשך רוב שנות קיומו.
לאחר תבוסתה של גרמניה, שירות האוויר הגרמני פורק ב-8 במאי 1920 כחלק מהתנאים של חוזה ורסאי, אשר דרשו בנוסף את השמדתם של כל כלי הטיס הצבאיים של גרמניה.
בין מלחמות עולם
מאחר שחוזה ורסאי אסר על גרמניה להחזיק בחיל האוויר, טייסים גרמנים התאמנו בסתר, תוך כדי הפרת החוזה. בהתחלה, נעשה שימוש בבתי ספר לתעופה אזרחית בגרמניה, אך החיסרון בכך שהם יכלו לבצע רק אימונים 'קלים' כדי לשמור על התדמית שמטרתם, כביכול, לטוס בחברות תעופה אזרחיות כדוגמת לופטהנזה. כדי לאמן את טייסיה על מטוסי קרב חדישים, גרמניה שידלה לעזרתה את האויבת לעתיד, ברית המועצות אשר גם כן הייתה מבודדת באירופה. שדה תעופה אשר הוקם בליפצק בשנת 1924 שימש במשך תשע שנים לאימונים של טייסים רוסים והולנדים בעיקר, אך גם גרמנים. בסיס זה נקרא באופן רשמי הטייסת הרביעית של הכנף ה-40 של הצבא האדום. מאות טייסים וטכנאיים מטעם הלופטוואפה ביקרו, למדו והתאמנו בבתי הספר של חיל האוויר הסובייטי ובמספר מקומות במרכז רוסיה. אסים רבים מהלופטוואפה הוכשרו ברוסיה, בבתי ספר משותפים לרוסים ולגרמנים אשר הוקמו בחסותו של הנספח הצבאי, ארנסט קוסטרינג.
הצעדים הראשונים לקראת הקמת הלופטוואפה נלקחו רק כמה חודשים לאחר שהיטלר עלה לשלטון. הרמן גרינג, אלוף הפלות ממלחמת העולם הראשונה עם 22 ניצחונות ועיטור פור לה מריט, הפך לנציב הארצי לתעופה וארהרד מילך, מנכ"ל לופטהנזה לשעבר, התמנה כסגנו. באפריל 1933 משרד התעופה של הרייך (RLM) הוקם. המשרד שהיה אחראי על פיתוח וייצור מטוסים, זמן קצר לאחר מכן, אתר שדה התעופה הצבאי בריכלין הפך לאתר המבחן שלו. השליטה של גרינג על כל ההיבטים בתחום התעופה הפכה מוחלטת. ב-25 במרץ 1933 התאחדות הספורט האווירי הגרמנית (DVLA) איגד את כל ארגונים הפרטיים והלאומיים. המיזוג של כל ארגוני התעופה הצבאית תחת משרד התעופה התקיים ב-15 במאי 1933, "יום ההולדת" הרשמי של הלופטוואפה. רבים מחברי גיס הטייסים הנאצי (NSFK) הועברו לשירות בלופטוואפה. כמו גם, כל חברי הגיס היו חברי המפלגה הנאצית, מה שנתן ללופטוואפה בסיס אידאולוגי יציב, בניגוד לחלקים אחרים בצבא הגרמני. גרינג מילא תפקיד מוביל בבניית הלופטוואפה בשנים 1933–1936, אך חלקו הלך וקטן עד שבשנת 1937 מילך הפך לשר 'דה פקטו'.
היעדרו של גרינג בענייני תכנון וייצור היה יתרון. גרינג היה בעל ידע מיושן בתעופה וטס בפעם האחרונה ב-1922 ולא היה מעודכן בהתפתחויות בתחום. בנוסף, גרינג הציג חוסר הבנה בדוקטרינה וידע טכני בלוחמה אווירית והותיר זאת לאחרים שהיו מוסמכים יותר. לאחר 1936, השאיר גרינג את הארגון והבנייה של הלופטוואפה לסגנו, ארהרד מילך. עם זאת, גרינג היה חלק מהמעגל הפנימי של היטלר וסיפק משאבים כספיים עצומים לחימוש ולהצטיידות הלופטוואפה.
דמות בולטת נוסף בבניית כוח אווירי גרמנית היה הלמוט וילברג, וילברג שיחק תפקיד גדול בפיתוח דוקטרינת אוויר הגרמנית. הוא עמד בשנות העשרים כראש צוות האוויר של הרייכסווהר במשך שמונה שנים. משום שווילברג היה בעל ניסיון רב, מינוי לעמדת סגל בכירה היה אידיאלי. בעקבות זאת, גרינג שקל למנות אותו לראש המטה, אך נחשף לעובדה שלווילברג הייתה אם יהודייה. על אף היותו 'מישלינג', גרינג לא רצה שכישרונו יבוזבז ולכן הבטיח שחוקי הגזע של הרייך השלישי לא יחולו עליו. וילברג נשאר בצוות האוויר ועזר לגבש את עקרונות דוקטרינת 'ההתנהגות של המלחמה האווירית' ואת 'תקנה 16' שלה תחת ולטר ובר.
ההכנות למלחמה: 1933 - 1939
שנותיו של ובר: 1933 - 1936
בניגוד לאמונה הרווחת בחוגים אמריקאים ובריטיים, הלופטוואפה לא היה "המשרת של הצבא הגרמני". הקצונה הגרמנית הייתה להוטה לפתח יכולת הפצצה אסטרטגית כנגד אויביה. עם זאת, שיקולים כלכליים וגאו-פוליטיים קיבלו עדיפות. תאורטיקנים של כוח אווירי הגרמנים המשיכו לפתח תאוריות אסטרטגיות, אך הדגש ניתן על תמיכת צבא, שהכוח היבשתי של גרמניה היה צפוי להתמודד עם פעילות קרקעית בפני כל הכרזת עוינות.
מסיבות אלה, בין 1933 ל-1934, המנהיגות של הלופטוואפה הייתה מודאגת בעיקר משיטות טקטיות ומבצעיות. במונחים אוויריים, הרעיון הצבאי של טיפול משולב של תצורות נשק (Truppenführung) היה מושג מבצעי, כמו גם דוקטרינה טקטית. במלחמת העולם הראשונה, יחידות אוויריות שצורפו לתצורות ספציפיות צבא וסיפקו תמיכה. יחידות מפציצי צלילה נחשבו חיוניים לפיקוד על כוחות ומטרתם העיקרית הייתה להרוס מפקדות וקווי תקשורת. 'תקנה 10: המפציץ' של הלופטוואפה שפורסמה בשנת 1934, תמכה בעליונות אווירית וטקטיקת התקפה קרובה לקרקע, ללא טיפול בנושאים מבצעיים. עד 1935, המדריך "הוראת הניהול המבצעיות של מלחמה אווירית" המשיך לשמש כמדריך ראשי עבור פעולות אוויר גרמניות. המדריך כיוון את הפיקוד העליון של הלופטוואפה (OKL) להתמקד בפעולות מוגבלות (לא אסטרטגיות); ההגנה על שטחים ספציפיים ותמיכתה בצבא בעת לחימה.
עם תפיסה טקטית-מבצעית יעילה, תאורטיקנים של הכח האווירי הגרמני היו זקוקים לדוקטרינה אסטרטגית וארגון. רוברט קנאוס, טכנאי בשירות האוויר הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן טייס מנוסה בלופטהנזה, היה תאורטיקן בולט של הכוח האווירי. קנאוס קידם את התאוריה של ג'וליו דואה, לפיה הכח אווירי יכול לנצח במלחמות לבד על ידי השמדת תעשיית האויב והמורל באמצעות "הפחדת האוכלוסייה" בערים הגדולות. כלומר, הוא דגל בהתקפות על אזרחים. המטכ"ל הגרמני חסם את כניסת התאוריה של דואה לדוקטרינה, מחשש לתקיפות נקמה כנגד אזרחים וערים גרמניות.
בדצמבר 1934, המפקד הראשי של הלופטוואפה, ולטר ובר, ביקש לעצב את דוקטרינת הקרב של הלופטוואפה לתוכנית אסטרטגית. בשלב זה, ובר דימה משחקי מלחמה נגד הצרפתים במטרה לבסס תאוריה משלו בנוגע לפצצה אסטרטגית שהיה, לדעתו, הוכחה מכריעה לניצחון במלחמה דרך הרס התעשייה של האויב. זאת, אף על פי שתרגילים האלו כללו גם התקפות טקטיות נגד כוחות הקרקע של אויב ואמצעי תקשורת. בשנת 1935, גובשה 'תקנה 16' בדוקטרינת 'ההתנהגות של המלחמה האווירית'. בהצעת הדוקטרינה, ובר הגיע למסקנה ש"המשימה של חיל האוויר היא לשרת את המטרות הללו."
במסגרת דוקטרינה זו, מנהיגות הלופטוואפה דחתה את הפרקטיקה של "הפצצות טרור". הפצצות מסוג זה נחשבו לא פרודוקטיביות ובמקום כמחזקות את רצון ההתנגדות של האויב במקום להחלישו. מערכות טרור מסוג זה נתפסו כהסחה מהפעולות העיקריות של הלופטוואפה; הרס הכוחות המזוינים של האויב. הפצצת גרניקה, רוטרדם וורשה נחשבו משימות טקטיות בתמיכה של פעולות צבאיות ולא נועדו כהפצצות טרור אסטרטגיות.
עם זאת, ובר הכיר בחשיבות של הפצצה אסטרטגית. בדוקטרינה החדשה שהציג, 'ההתנהגות של המלחמה האווירית' בשנת 1935, ובר דחה את התאוריה של דואה והתווה חמש נקודות מפתח לאסטרטגית אוויר:
- להשמיד את חיל האוויר של האויב על ידי הפצצת הבסיסים ומפעלי המטוסים שלו, ולהביס את כוחות האוויר של אויב התוקפים מטרות גרמניות.
- למנוע תנועה עוינת של כוחות קרקע גדולים לאזורים מכריעים על ידי הריסת מסילות רכבת וכבישים, במיוחד גשרים ומנהרות, אשר חיוניים לתנועה ולאספקה של כוחות.
- לתמוך בפעולות של תצורות הצבא, עצמאיות של מסילות ברזל, כלומר, כוחות שריון וכוחות ממונעים, על ידי פגיעה מראש בהתקדמות האויב המשתתפים באופן ישיר בפעילות קרקעית.
- לתמוך בפעולות ימיות על ידי תקיפת בסיסים ימיים, הגנה על הבסיסים הימיים של גרמניה ולהשתתפות באופן ישיר בקרבות ימיים.
- לשתק את הכוחות המזוינים של האויב על ידי עצירת הייצור במפעלי החימוש.
ובר החל לתכנן כוח הפצצה אסטרטגית וביקש לשלב הפצצה אסטרטגית בתוך אסטרטגיית המלחמה. הוא האמין שמטוסים טקטיים צריכים לשמש רק כצעד אל פיתוח חיל אוויר אסטרטגי. במאי 1934, ובר יזם פרויקט של שבע שנים ל"מפציץ אורל", המפציץ שייקח את ההפצצות של הלופטוואפה ללב של ברית המועצות. בשנת 1935, זה הוביל לאבות הטיפוס דורניר Do 19 ויונקרס Ju 89, אך שניהם היו חלשים מדי. באפריל 1936, הזמין ובר ציוד עבור 'מפציץ A', בעל טווח של 6,700 קילומטר עם 900 קילוגרם חומר נפץ. עם זאת חזון "אורל" של ובר של מחבל "אורל" מעולם לא הובן והדגש שלו על פעילות אווירית אסטרטגית אבד. עם הגשת העיצוב היחיד ל'מפציץ A' של ובר אשר הגיע לייצור, היינקל Projekt 1041, שנודע באופן רשמי ב-5 בנובמבר 1937 כ-היינקל He 177.
עד סוף שנות השלושים ללופטוואפה לא הייתה שום מטרה ברורה. החיל לא היה כפוף לתפקיד תמיכה בצבא, ולא ניתנה לו משימה אסטרטגית מסוימת. הדוקטרינה הגרמנית נפלה בין הכיסאות. הלופטוואפה היה אמור להיות ארגון שמסוגל לבצע משימות תמיכה רחבות וכלליות יותר מאשר כל משימה ספציפית. לכאורה, דרך זו נבחרה כדי לעודד שימוש גמיש יותר של כוח אווירי ולהציע לכוחות הקרקע את התנאים המתאימים לניצחון מכריע. למעשה, בפרוץ המלחמה, רק 15% מהמטוסים של הלופטוואפה הוקדשו לתמיכה בפעולות קרקעיות, בניגוד למיתוס ארוך השנים שהללופטוואפה נועד למשימות טקטיות ומבצעיות בלבד.
שינוי כיוון 1936 - 1937
ההשתתפות של ובר בבניית הלופטוואפה הגיעה לסיומה הפתאומי ב-3 ביוני 1936 כשהוא נהרג יחד עם המהנדס שלו בהיינקל He 70, באופן אירוני זה קרה באותו היום בו "מפציץ A" הוכרז. לאחר מותו של ובר, גרינג התחיל לקחת עניין במינוי קציני המטה של הלופטוואפה. גרינג מינה ליורשו כראש מטה את אלברט קסלרינג ואת ארנסט אודט לתפקיד טכני במשרד התעופה למרות העובדה שהוא לא היה מומחה טכני. עם זאת אודט התמנה ועזר לשנות את הכיוון הטקטי של הלופטוואפה לקראת הפקת מפציצים בינוניים מהירים שמטרתם להרוס כוח אויב אווירי באזור הקרוב ולא באמצעות הפצצה אסטרטגית של תעשיית התעופה שלו.
קסלרינג ואודט לא התקדמו. בתקופתו של קסלרינג כראש מטה (1936–1937) מאבק כוח התפתח בין השניים כשאודט ניסה להרחיב את כוחו בלופטוואפה. קסלרינג נאלץ גם להתמודד עם המינויים של גרינג לעמדות חשיבות בעבור אנשים שהסכימו לכל דרישה. אודט הבין את מגבלותיו, ולכישלונותיו בייצור ובפיתוח מטוס גרמני תהיה השלכות רציניות ארוכות טווח.
הכישלון של הלופטוואפה בהתקדמות נוספת לקראת השגת כוח הפצצה אסטרטגית נבע מכמה סיבות. רבים בפיקוד הלופטוואפה האמינו שמפציצים בינוניים עוצמתיים מספיקים כדי לבצע פעולות הפצצה אסטרטגיות נגד אויבותיה הפוטנציאליות של גרמניה; צרפת, צ'כוסלובקיה ופולין. בריטניה הציגה בעיות גדולות יותר. גנרל הלמוט פלמי, מפקד צי האוויר השני בשנת 1939, הואשם בהכנת תוכנית למלחמה אווירית מעל האיים הבריטיים. פלמי היה משוכנע שניתן להביס את בריטניה בהפצצה אסטרטגית אשר תפגע במורל אזרחיה. פלמי ציין את הפאניקה לכאורה שפרצה בלונדון בתקופת ועידת מינכן, כראיה, לפיו, לחולשה בריטית. הסיבה השנייה הייתה טכנית. המעצבים הגרמנים מעולם לא פתרו את הבעיות בקשיי העיצוב של היינקל He 177A שהוצגו עוד בראשיתו ב-5 בנובמבר 1937 כדי שיהיה בעל יכולת צלילה במוטת כנפיים של 30 מטר. יתר על כן, גרמניה לא החזיקה בכוח הכלכלי ובמשאבים שיתאימו למאמצים הבריטיים והאמריקאים בשנים 1943–1944. במיוחד הגרמנים לא עמדו בייצור בקנה המידה הגדול של ספקי כוח למטוסים בעלי תפוקת כוח גבוהה המסוגלים להגיע לתפוקה מקסימלית של לפחות 1,500 קילוואט (2,000 כ"ס) ליחידה. בנוסף, הפיקוד העליון של הלופטוואפה לא חזה את המאמץ התעשייתי וצבאי שהפצצה אסטרטגית תדרוש. בשנת 1939 הלופטוואפה לא היה הרבה יותר מוכן מאשר אויביו לנהל מערכת הפצצות אסטרטגיות, שבהמשך גררו תוצאות קטלניות במהלך הקרב על בריטניה.
תוכנית החימוש הגרמנית נתקלה בקשיים ברכישת חומרי גלם. גרמניה ייבאה את רוב החומרים החיוניים לשיקום הלופטוואפה, גומי ואלומיניום בפרט. יבוא נפט היה פגיע במיוחד לזמן מצור. הגרמנים דחפו לצמחי דלק סינתטיים, אבל עדיין לא הצליחו לעמוד בדרישות. בשנת 1937 גרמניה ייבאה יותר דלק מאשר היה לה בתחילת העשור ובקיץ 1938 רק רבע מביקוש סופק. בתחום הפלדה, התעשייה פעלה בקושי 83% ובנובמבר 1938 גרינג דיווח על המצב הכלכלי הקשה. הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) הורה על הפחתה בשימוש בחומרי הגלם לייצור נשק. התחומים בהן ההפחתה הייתה משמעותית ביותר הם: 30% פלדה, 20% נחושת, 47% אלומיניום ו-14% גומי. בנסיבות אלה, לא ניתן היה למילך, אודט או קסלרינג לייצר כוח הפצצה אסטרטגי חיוני, אפילו אם היו רוצים לעשות זאת.
במצב זה, פיתוח המטוסים הוגבל לייצור מפציצים בינוניים דו-מנועיים שדרשו הרבה פחות חומרי גלם, כוח אדם וכושר ייצור מאשר "מפציצי אורל" של ובר. התעשייה הגרמנית יכלה לבנות שני מפציצים בינוניים על כל מפציץ כבד, ומשרד התעופה של הרייך לא הימר על פיתוח מפציצים כבדים שגם לקחו יותר זמן. גרינג ציין, "הפיהרר לא ישאל כמה גדולים המפציצים שיש, אבל רק כמה יש". מותו המפתיע של ובר, אחד הקצינים הטובים ביותר בלופטוואפה, הותיר את הלופטוואפה בלי כוח אווירי אסטרטגי במהלך מלחמת העולם השנייה, מה שבסופו של הדבר התגלה כקטלני עבור מאמץ הלחימה הגרמני.
החוסר ביכולת אסטרטגית היה צריך להיות מוקדם הרבה יותר. משבר חבל הסודטים הדגיש את חוסר המוכנות הגרמנית לנהל מלחמת אוויר אסטרטגית (אף על פי שהבריטים והצרפתים היו בעמדה מוחלשת הרבה יותר) והיטלר הורה על הרחבת הלופטוואפה פי חמישה מגודלו קודם לכן. הפיקוד העליון של הלופטוואפה הזניחו באופן קשה את הצורך במטוסי תובלה; אפילו ב-1943, יחידות התעבורה נקראו כ'יחידות הפצצה לתפקידים מיוחדים' (KGzbV). הם קובצו לכנפות ייעודיות להובלת מטען ואנשים (Transportgeschwader) רק באותה שנה. במרץ 1938 כשהאנשלוס התרחש, גרינג הורה לפלמי לבדוק את האפשרות של הפצצות אוויריות נגד בריטניה. פלמי הגיע למסקנה שזה לא יתאפשר עד שהבסיסים בבלגיה והולנד יושגו וללופטוואפה יהיו מפציצים כבדים. למזלם, הבריטים הפנו עורף לצ'כים, המלחמה נמנעה בעת ההיא, ולא התעורר צורך במטוסים ארוכי טווח.
כשלים אלה לא נחשפו עד המלחמה. בינתיים, העיצובים הגרמנים באמצע שנות ה-30 כמו מסרשמיט Bf 109, היינקל He 111, יונקרס Ju 87 ודורניר Do 17 בוצעו היטב. הבנה זו הגיעה בפעילותו של לגיון הקונדור נגד המטוסים מייצור סובייטי בזמן מלחמת האזרחים בספרד. בנוסף, הלופטוואפה הבין במהירות שימיהם של המטוסים הדו כנפיים חלפו וההיינקל He 51 הועבר לשירות כמטוס אימונים. מרשימים במיוחד היו ההיינקל והדורניק, אשר עמדו במלא דרישות הלופטוואפה עבור מפציצים מהירים יותר ממטוסי קרב של אמצע שנות ה-30.
למרות השתתפותם של המטוסים האלה (בעיקר משנת 1938 ואילך), יונקרס Ju 52 (שהפך עד מהרה לעמוד השדרה של הכנפות התובלה) שעשה את התרומה העיקרית. במהלך מלחמת האזרחים בספרד, אמר היטלר, "פרנקו צריך להקים אנדרטה לתפארת יונקרס Ju 52. זה המטוס שהמהפכה הספרדית צריכה להודות לו על הניצחון שלה".
הפצצות צלילה
בשל הדיוק הנמוך של מפציצים מגובה רב, הוביל את הלופטוואפה להבין בשנת 1937 את היתרונות של מפציצי צלילה. מפציצי צלילה יכולים להשיג דיוק הרבה יותר טוב נגד מטרות טקטיות ניידות וקטנות יותר מאשר מפציצים קונבנציונליים אשר כבדים יותר. הטווח לא היה קריטריון מרכזי למשימות האלה ולא תמיד התאפשר לצבא להעביר ארטילריה אל השטחים שנתפסו זמן קצר קודם לכן, להפציץ ביצורים, או לתמוך בכוחות הקרקע כאשר מפציצי צלילה יכולים לעשות את העבודה במהירות רבה יותר. מפציצי צלילה, לעיתים קרובות היו מטוסים דו מושביים וחד-מנועיים השיגו תוצאות טובות יותר מאשר מטוסים לשישה-שבעה אנשים, בעשירית מהעלות ובפי ארבעה יותר דיוק. זה הוביל את ארנסט אודט לדגול במפציצי צלילה, במיוחד יונקרס Ju 87.
"סיפור האהבה" של אודט עם הפצצות צלילה פגע קשה בפיתוח ארוך הטווח של הלופטוואפה, במיוחד לאחר מותו המפתיע של גנרל ובר. תוכניות מטוסי התקיפה הטקטיים נועדו לשרת כפתרונות ביניים עד שדור המטוסים הבא יגיע. בשנת 1936 מטוסי היונקרס Ju 52 היו עמוד השדרה של צי המפציצים הגרמני. זה הוביל לעומס על מצד משרד התעופה הגרמני לייצור יונקרס Ju 86, היינקל He 111 ודורניר Do 17 לפני שנערכה הערכה נכונה. היונקרס Ju 86 היה חלש בזמן שהדורניר Do 17 הראה ביצועים מבטיחים יותר. מלחמת האזרחים הספרדית שכנעה את אודט (יחד עם תפוקה מוגבלת מתעשיית התחמושת הגרמנית) שבמונחי תחמושת, בזבוז לא יהיה מקובל. אודט ביקש לבנות מפציץ צלילה לתוך היונקרס Ju 88 ואותו רעיון הועבר, ביוזמה מיוחדת של משרד התעופה הגרמני להיינקל He 177, אושר בתחילת חודש נובמבר 1937. במקרה של היונקרס Ju 88, היו צריכים להיעשות 50,000 שינויים ומשקלו הוגדל משבע לשתים עשרה טון, מה שגרם להפסד מהירות של 200 קמ"ש. אודט העביר את בקשת משרד התעופה הגרמני ליכולת הפצצת צלילה של ההיינקל He 177 לארנסט היינקל, אשר התנגד נחרצות לרעיון זה. משום שהגעה ליכולת זו הייתה כרוכה בהריסת הפיתוח שלו כמפציץ כבד. גריג לא היה מסוגל לבטל את דרישת המסוגלות להפצצת צלילה עבור He 177A עד ספטמבר 1942.
גיוס 1938 - 1941
נכון לקיץ 1939, חיל האוויר הגרמני החזיק בסדר הכוחות הבא:
- 9 כנפות המצוידות במסרשמיט Bf 109
- 4 כנפות של מטוסי קרב כבדים המצוידות במסרשמיט Bf 110
- 11 כנפות של מפציצים המצוידות בהיינקל He 111, יונקרס Ju 88 ודורניר Do 17
- 4 כנפות של מפציצי צלילה המצוידות ביונקרס Ju 87.
- 4,201 מטוסים מבצעיים, 1,191 מפציצים, 361 מפציצי צלילה, 788 מטוסי קרב, 431 מטוסי קרב כבדים ו-488 מטוסי תובלה.
- 373,000 חיילים, מתוכם 208,000 צנחנים, 107,000 חיילי נ"מ ו-58,000 בחיל הקשר.
לכוחות האוויריים היו 4,201 מטוסים מבצעיים; 1,191 מפציצים, 361 מפציצי צלילה, 788 מטוסי קרב, 431 מפציצים כבדים ו-488 מטוסי תובלה. למרות הליקויים זה היה כוח מרשים. עם זאת, גם באביב 1940, הלופטוואפה עדיין לא חויל באופן מלא. למרות המחסור בחומרי גלם ארנסט אודט הגביר את הייצור באמצעות הגדרת ימי עבודה של 10 שעות בתעשיית התעופה וייעול הייצור. בתקופה זו 30 טייסות מפציצים (Kampfstaffeln) ו-16 טייסות קרב (Jagdstaffeln) הוקמו ואובזרו. כמו גם, 5 טייסות קרב של מטוסים דו-מנועיים הוקמו (טייסת קרב כבד 101, 102, 126, 152 ו-176), כולן צוידו במסרשמיט Bf 110.
הלופטוואפה גם הרחיב מאוד את תוכניות הכשרת צוות אוויר ב-42%, ל-63 בתי ספר לטיסה. מתקנים אלה הועברו לגרמניה המזרחית, הרחק מאיומים אפשריים של בעלות הברית. מספר אנשי צוות אוויר הגיע ל-4,727, גידול בשיעור של 31%. עם זאת, החיפזון להשלים את תוכנית ההתרחבות המהירה הזאת הביא למותם של 997 אנשים ו-700 נוספים נפצעו. כמו כן 946 מטוסים נהרסו בתאונות אלה. מספר אנשי צוות אוויר שסיימו את הכשרתם היה עד 3,941, כל סדר הכוחות של הלופטוואפה בשלב זה הכיל 2.2 מיליון אנשים.
באפריל ומאי 1941, אודט עמד בראש משלחת הלופטוואפה אשר בדקה כי תעשיית התעופה הסובייטית אכן עומדת בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב שנחתם בין ברית המועצות לגרמניה. אודט יידע את גרינג "כי כוחות האוויר סובייטיים חזקים מאוד ומתקדמים מבחינה טכנית". גרינג החליט שלא לדווח על העובדות האלה להיטלר בתקווה שמתקפת פתע תהרוס במהירות את רוסיה. אודט הבין שהמלחמה הקרובה ברוסיה עלולה לפגוע בגרמניה. אודט נקרע בין האמת לנאמנות, סבל מהתמוטטות נפשית ואף ניסה לספר את כל האמת להיטלר, אך גרינג אמר להיטלר שאודט משקר, אחר כך גרינג השתלט על אודט בכך שנתן לו סמים במסיבות ומסעות ציד. בעיית השתייה של אודט וכן מצבו הפסיכולוגי הפכו לבעיה, אך גריג השתמש בתלותיות של אודט כדי לתמרן אותו.[דרוש מקור]
מלחמת האזרחים הספרדית
לגיון הקונדור התנסה בדוקטרינה ומטוסים חדשים במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הוא עזר לפלנגות תחת פרנסיסקו פרנקו להביס את הכוחות הרפובליקנים. יותר מ-20 אלף אנשי צוות אוויר גרמניים צברו ניסיון מבצעי במלחמת האזרחים, מה שנתן ללופטוואפה יתרון חשוב בכניסה למלחמת העולם השנייה. אחד המבצעים ההרסניים ביותר היה הפצצת גרניקה בחבל הבסקים. מקובל להניח שהתקפה זאת היא תוצרה של "דוקטרינת טרור" בדוקטרינה של הלופטוואפה. ההשפעות של הפשיטות על גרניקה ומדריד גרמו לרבים נפגעים אזרחיים וגל של מחאות במדינות הדמוקרטיות. נטען כי ההפצצה על גרניקה בוצעה מסיבות טקטיות-צבאיות, כדי לתמוך בפעילות קרקעית, אך העיר לא הייתה מעורבת ישירות בשום לחימה בשלב זה. עם זאת, רק בשנת 1942 הגרמנים התחילו לפתח מדיניות הפצצה בה האזרחים היו למטרה העיקרית, אף על פי שבבליץ על לונדון וערים בריטיות רבות אחרות פשטו הגרמנים על אזורים מאוכלסים ללא הבחנה, מה שאף כלל לעיתים הפצצות ממכונות ירייה על אזרחים ובעלי חיים.
בעקבות מעמדם של הלוחמים הגרמניים כמתנדבים, לא התאפשרה הענקת עיטור רשמי כאות הוקרה, לכן עם שובם של המתנדבים הביתה ב-14 באפריל 1939, הוחלט בגרמניה ליצור עיטור חדש, בשם "הצלב הספרדי". כמחווה ללופטוואפה, בין כל אחת מזרועות הצלב יש את סמל הלופטוואפה, משום שהלופטוואפה היווה כ-70% מלגיון הקונדור.
מלחמת העולם השנייה
כשהחלה מלחמת העולם השנייה, הלופטוואפה היה לאחד מכוחות האוויר הטכנולוגיים המתקדמים ביותר בעולם. במהלך הפלישה לפולין שבעקבותיה פרצה המלחמה, גרמניה הגיעה לעליונות אווירית במהירות. עליונות זאת בתמיכת כוחות היבשה של הוורמאכט הובילו את המערכה לסיום תוך חמישה שבועות. הביצועים של חיל האוויר הגרמני תאמו לציפיות הפיקוד העליון של הלופטוואפה. חיל האוויר הגרמני נתן תמיכה רבה לצבא בטיהור כיסי ההתנגדות. אמנם החיל נתקל בבעיות פיקוד ושליטה במהלך הלחימה, אך אלה נפתרו הודות לגמישות והאלתור של הצבא וחיל האוויר הגרמני. הלופטוואפה הציב מערכת תקשורת קרקע-אוויר, שמילאה תפקיד חיוני בהצלחת המבצע מאורע צהוב.
באביב 1940, חיל האוויר הגרמני סייע לכוחות היבשה של הוורמאכט ולקריגסמרינה בפלישה לנורווגיה במבצע וסריבונג. בסיוע התגבורת האווירית תוך הגעה לעליונות אווירית, הלופטוואפה תרם תרומה משמעותית לכיבוש הגרמני וגירוש בעלות הברית המערביות מסקנדינביה.
הניצחונות הראשונים
המערכה בפולין והמלחמה המדומה
- ערך מורחב – הפלישה לפולין
בניגוד לעימות עם צ'כוסלובקיה שנה לפני הפלישה לפולין, בה הצ'כים היו מוכנים למלחמה, המתקפה ב-1 בספטמבר 1939 תפסה את הפולנים בשלבי ההכנות. בנוסף על כך כשל הפיקוד העליון הפולני בהפרדה בין דרישות פוליטיות וצבאיות-מבצעיות, בשל תכנון לקוי זה בו הפולנים ניסו להגן על מטרות הנחשבות קריטיות מבחינה פוליטית, פוזר צבאם במקומות קשים להגנה, מה שהקשה על הצבא ומנע מהם יכולת התנגדות ולחימה ממושכת.[1] חיל האוויר הפולני פוזר לפני כן בבסיסי משנה קטנים עוד לפני המתקפה ומנע מהגרמנים יכולת תקיפה מוקדמת על בסיסי חיל האוויר הפולני.[2] על אף היותו חיל מיושן וקטן, הפתיע חיל האוויר הפולני את יריבו בהתנגדות עזה בימים הראשונים של הקרב, וטייסיו הפגינו אומץ לב, נחישות וכישורים מרשימים, כפי שלאחר מכן הפגינו בקרב על בריטניה. אך היתרון העצום של הלופטוואפה הכריע אותו לבסוף.[3]
הכוחות הקרקעיים אשר פלשו לפולין ב-1 בספטמבר 1939 נתמכו על ידי ציי אוויר 1 ו-4 אשר כללו כ-850 מפציצים, מפציצי צלילה ומטוסי תקיפה, אשר 88% מתוכם היו שמישים לטיסה.[2] הגרמנים תכננו לבצע תקיפה אסטרטגית רחבה בוורשה ערב הפלישה לפולין כדי לשתק מרכזי שלטון ותעשייה צבאית, אך מזג אוויר קשה גרם לביטול המבצע, לאחר שמזג האוויר השתפר הגרמנים היססו להסב מטוסים ומאמצים לטובת תקיפה אסטרטגית דומה נוכח ההצלחה של התקיפות הטקטיות בשדה הקרב. אך תוכנית זאת מומשה בסוף הקרב, כאשר עשרות מפציצים תקפו מטרות צבאיות בעיר הבירה הפולנית.[1]
מהלך הפלישה לפולין היה מפתיע באותה מידה שהיה מוצלח, הוורמאכט הצליח לא רק למחוק את הצבא וחיל האוויר הפולני, אלא גם את פולין כמדינה מתפקדת, במהלך המבצע הוא גם סבל אבדות נמוכות (11,000 הרוגים גרמנים מול 70,000 הרוגים פולנים). אך עדיין הכשלים שעלו בקרב חייבו תחקור ותיקון ברמה המנהלתית והמבצעית. אך הכישלון הגדול שעלה במלחמה בפולין הייתה המלחמה הכוללת שנכפתה על גרמניה עקב פלישתה לפולין. בניגוד גמור לדעתו ונבואתו של היטלר כי הלופטוואפה ירתיע את צרפת ואנגליה מלהכריז מלחמה על גרמניה, נוכח תגובותיהם ההיסטריות כמעט. נוסף על כך הערכתו כי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב הבטיח זרימה של מצרכים מרוסיה וחומרי תעשייה מהבלקנים לטובת הכלכלה הגרמנית ועל ידי כך לצמצם את השפעות הבידוד והסנקציות, והסגר שעמדו בפני גרמניה במקרה ותוכרז מלחמה על גרמניה. במציאות, ההשפעה הכלכלית הייתה עצומה, היטלר הבין כי הצנע הכלכלי עומד לפגוע ביכולת המלחמה הנאצית החליט לדחוף את צבאו לעימותים נוספים ולפלוש לעוד מדינות כדי להבטיח את המשאבים הדרושים להמשך המלחמה.[4]
הנחייתו של היטלר לפלוש למדינות נוספות בסתיו חורף 1939–1940 הכתה הרבה מהקצינים הבכירים בתדהמה, רובם ככולם גרסו שאין לתקוף לפני שכל לקחי המלחמה נלמדו וכל היחידות כולל יחידות המילואים יעלו לרמה מבצעית מספקת. קציני הלופטוואפה הצטרפו להתנגדותם של שאר קציני הוורמאכט אך מסיבה פשוטה והיא מזג האוויר החורפי הבעייתי. הלופטוואפה לא היה צריך לאמן כוחות מילואים, וכן לא היה צריך לתקן כשלים ארגוניים גדולים בשל הניסיון בספרד, כוחותיו של הלופטוואפה גדלו בצורה משמעותית במהלך כל הלחימה. ב-2 בספטמבר 1939 סדר הכוחות של הלופטוואפה היה: 4,161 מטוסים מתוכם 604 מטוסי ביון, 1,179 מטוסי קרב, 1,180 מטוסי הפצצה, 366 מפציצי צלילה, 40 מטוסי תקיפה, 240 מטוסי סיור ימיים ו-522 מטוסי תובלה. בתחילת אפריל 1940 מספר המטוסים גדל לכדי 5,178 מטוסים סך הכל, מתוכם 671 מטוסי ביון, 1,620 מטוסי קרב, 1,726 מפציצים, 419 מפציצי צלילה, 46 מטוסי תקיפה, 230 מטוסי סיור ימיים ו-466 מטוסי תובלה. מערכת הסתיו לא יצאה לפועל אך במקום זאת הוא הפנה את התכנויות לטובת מתקפת שריון בארדנים, אשר השתנו לטובת פלישה לנורווגיה באביב 1940.[5]
שתי המערכות הללו הדגימו את צורת השימוש של הגרמנים בכוחם האווירי, כאשר הלופטוואפה פעל כחיל עצמאי אך משימותיו ומטרותיו נשזרו בתוך האסטרטגיה והטקטיקה הכללית של גרמניה, בדומה לדעותיו של וויבר.[6]
המערכות בסקנדינביה וצרפת
- ערך מורחב – הקרב על צרפת
ב-7 באפריל 1940 כוחות היבשה, הים והאוויר תקפו בדנמרק ונורווגיה. ההתנגדות הדנית הייתה דלה וקרסה במהרה, אך בנורווגיה המצב היה שונה בתכלית. למרות גורם ההפתעה המלא, התקיפה הגרמנית לא הייתה מוצלחת וכוחות נעצרו במספר קרבות, בהרבה מהם התערבותו של הלופטוואפה הטה את הכף לטובת הגרמנים. לאחר כ-24 שעות בלבד של לחימה הגרמנים שלטו על כל הנמלים ושדות התעופה, ועקב כך היה הלופטוואפה מסוגל לשמור על עליונות אווירית מוחלטת והרתיע את הצי הבריטי מלהתערב בלחימה.[7] למרות ניצחון מהיר זה גרמו הקרבות לאבדות קשות בצי הגרמני ולחיסולו ככוח לוחם לשנים הבאות.[8]
ב-10 במאי 1940 הוורמאכט החל במערכה במטרה להפיל את כל המשטרים העוינים הנותרים ביבשת: הולנד וצפון בלגיה. התקיפות הראשונות של הלופטוואפה אשר יצאו במקביל לפלישה של הכוחות הקרקעיים, כוונו להשגת עליונות אווירית על ידי תקיפת מטוסים ומתקנים של כוחות האוויר של האויב. חילות האוויר של בלגיה והולנד לא יכלו להתנגד עם כוחות אוויר מיושנים. בצפון צרפת חיל האוויר הבריטי החזיק כוחות משמעותיים של מטוסי קרב ומפציצים, חיל האוויר הצרפתי לעומתו היה באמצע תהליך התחמשות והרבה ממטוסיו התחלפו, לכן כלל החיל היה לא מאורגן והתקשה להחזיק טייסות עם אחוזי שמישות משמעותיים.[9] למרות כל הגורמים הללו יום הקרב הראשון עלה ללופטוואפה ביוקר, אבדו סך הכול 83 מטוסים, מתוכם 47 מפציצים ו-25 מטוסי קרב, אבדות השוות לימי הלחימה הקשים יותר של הלופטוואפה.[10]
הלופטוואפה שלח יחסית מעט משימות לעזרתן של קבוצת הארמיות B והתרכז בעיקר ביירוט מטוסי ביון של האויב המסכנים את הכוחות של גנרל גרד פון רונדשטט הנע עם כוחותיו לאורך הארדנים. ב-12 במאי צי האווירי ה-2 דיווח על עליונות אווירית בשטחו, מאותו רגע יכול היה הלופטוואפה להתרכז באמנעה אווירית על ידי תקיפת כבישים, כלי רכב ורכבות וסיוע אווירי קרוב לכוחות יבשתיים. בנוסף על התקיפות האווריות הלופטוואפה ערך מספר מבצעים בעזרת כוחות מוצנחים אשר השתלטו על גשרים אסטרטגיים בבלגיה והולנד, ועל ידי דאונים הצליחו גם להשתלט על מבצר אבן אמאל.
השטוקות - מפציצי הצלילה העיקריים של הלופטוואפה אשר התאמנו בתקופת החורף הדגימו את יתרונם ודיוקם הקטלני בגדות הנהר המז, ב-13 במאי כוחות רגלים גרמנים החלו לחצות את הנהר, בפיקוד הגיס הוחלט לספק סיוע אווירי קרוב בצורה מתמשכת לאורך כל הקרב, במקום תקיפה מאסיבית חד פעמית כדי לגרום לאנשי הארטילריה והחי"ר הצרפתים להסתתר בזמן התנועה של הכוחות הקרקעיים. המבצע צלח וכוחות המילואים הצרפתים לא יכלו לעצור את הכוח הגרמני שהצליח להתבצר על הגדה של הנהר בסוף היום ולאפשר לכוחות שריון לחצות למחרת. בהולנד ב-14 במאי כנף-הפצצה 54 תקפה במרכז העיר רוטרדם, גרמה ל-800 הרוגים וכ-80,000 פליטים, למחרת מפקד הצבא ההולנדי נכנע לגרמנים ללא תנאים, ולו רק בשביל למנוע מהגרמנים להרוס עוד עיר.[10]
בצרפת הטייסות נאלצו להתקדם במהירות ולפרוש מהר בשדות תעופה כבושים, כל זאת כדי להספיק ולתת מענה לכוחות הקרקעיים המתקדמים במהירות ויוצאים כל הזמן מהטווח המבצעי של המטוסים, ההתקדמות המהירה הזאת אילצה צוותי קרקע לאלתר כדי להשיג דלק כיוון שהגשרים בנהר המוז היו עמוסים ופקוקים באנשים וציוד שנועדו לכוחות הקרקע. לבסוף צוותי הקרקע היו מרוקנים כל מטוס תובלה הנוחת בשדה מדלק עד לכמות המינימלית לטיסה, בעצם מערך התובלה אחראי במידה רבה להצלחתו של הלופטוואפה בפרישת טייסותיו בזריזות בשדותיו. מערך התובלה תמך בכוחות הקרקעיים ובאחד ממבצעיו המוצלחים הטיס כ-2,000 טכנאים שהקימו סדנת מוסך טנקים בצ'ארלוויל זמן קצר אחרי שהטיסו לשדה התעופה ציוד ודלק לטובת טייסות שפרסו לשם 24 שעות לאחר שננטש על ידי הצרפתים.
השלב הבא של המערכה הוא השנוי במחלוקת, והוא פקודתו של היטלר לעצור את השריון שלו לפני שהם מצליחים לעצור את הכוחות הבריטים והצרפתים לסגת לדנקירק. עם כל השיקולים שגרמו להחלטה ב-25 במאי גורינג הציע להיטלר לתת ללופטוואפה לחסל את הכוחות הכלואים בדנקירק והבטיח שהחיל שלו מסוגל לכך, היטלר עצר ודחה כמעט כל תנועה של כוחות קרקעיים, ועד שהפקודה לתקוף הגיעה, חלון ההזדמנויות נסגר והבריטים הצליחו לארגן מבצע חילוץ עצום.
הלופטוואפה סבל את כישלונו הראשון בדנקירק ולדבריו של אדולף גאלאנד המקרה היה צריך להזהיר את המפקדים על חולשתו של המבנה והטכנולוגיה של החיל. הלופטוואפה נלחם בחסרון, על אף היותם פרושים בבסיסים הקרובים לשדה הקרב, מטוסי המסרשמיט עדיין היו בקצה הטווח המבצעי שלהם והם יכלו לטוס מעל דנקירק אף פחות מההוריקנים והספיטפיירים הבריטים הממריאים מבסיסים בדרום אנגליה. המפציצים הגרמניים המריאו מבסיסים רחוקים אף יותר, מה שמנע מהלופטוואפה מלנצל את מלוא כוחו על הכוחות בדנקירק.[10] חיל האוויר הבריטי התערב בנעשה וניסה למנוע מהגרמנים להשיג עליונות אווירית מעל לרצועת החוף, ואבדותיהם של הגרמנים היו גבוהות[11] ומפציציהם לעיתים התקשו לבצע את עבודתם ביעילות המרבית. הניצחון המהיר של הגרמנים בצרפת היה מרשים ואכזרי אך הוא עלה לכוחות הגרמנים ביוקר, למעשה כוחותיו של הלופטוואפה לא קיבלו מנוחה במשך כל המערכות ובסוף הקרב על צרפת ותחילתו של הקרב על בריטניה הטייסים סבלו משחיקה ותשישות שהשפיעה רבות על מהלך הקרב על בריטניה.[12]
הקרב על בריטניה
- ערך מורחב – הקרב על בריטניה
עד אמצע יולי 1940 היטלר האמין כי הבריטים יציעו שלום לגרמניה, למעשה בביטחונו הרב הוא החליט לצאת לחופשת קיץ ברחבי אירופה הכבושה. אך הבריטים עמדו על שלהם ולא הראו סימני כניעה. לאחר שנהגה רעיון הפלישה לבריטניה, היטלר התנה אותה בהשגת עליונות אווירית בשמי בריטניה משום שהצי הגרמני עדיין לא השתקם מהאבדות שהוא חווה בפלישה לסקנדינביה ולא היה יכול לספק שום הגנה לכוחות החוצים את תעלת למאנש.
עם תום הקרב על צרפת והחלטת הפיקוד על המבצע הלופטוואפה היה צריך להתמודד עם הרבה קשיים לוגיסטיים ומבצעיים. צוותי האוויר והקרקע והמטוסים היו בשרות מבצעי רציף כמעט מאז ספטמבר 1939, והם היו צריכים מנוחה והצטיידות בדחיפות. בנוסף על כך נדרש להכשיר שדות תעופה בקרבת תעלת לאמנש באדמות צרפת ובלגיה בשביל מטוסי הקרב קצרי הטווח, לבנות ולארגן מוצבי מנהלה, מודיעין, סדנאות ומוסכים. לספק לטייסות דלק וחימוש ולתת להן זמן לקלוט מטוסים וטייסים חדשים ולהכשירם. בנוסף בשונה מהמערכות האחרות בהן הלופטוואפה השתתף, אין צבא קרקעי שועט המאיים על הבסיסים והתעשייה של האויב, אין אפשרות לספק הגנה מלאה למטוסי ההפצצה שהמשיכו להיות חשופים לאש נ"מ ומיירטי האויב.[13] ערב הקרב על בריטניה גרינג אסף כ-3,500 כלי טיס בשלושה ציי אוויר גדולים אשר כללו מטוסי קרב, הפצצה, מפציצי צלילה וביון.[14]
מספר חודשים לפני תחילת המערכה ההתקפית גורינג החליט כי הוא יוכל לבחון את הבריטים באוויר על ידי תקיפת ספינות סוחר השטות בתעלה, להערכתו הוא יוכל להכניס את הבריטים לקרבות אוויר גדולים ולהתיש אותם בעזרת אבדות קשות. אך הבריטים לא עשו כן ושלחו כוחות קטנים יחסית בגודל של טייסת לרוב (כ-12 מטוסים) ליירוט המפציצים. בשלב זה למערכת היירוט הבריטית לא היה מספיק זמן תגובה בשביל ליצור תנאי יירוט מיטביים ולכן האבדות שספגו הגרמנים לא היו גבוהות במיוחד, לעומת האבדות של הבריטים שנראו בלתי נסבלות. קצת לפני תחילת המערכה גרינג הורה כי מטרתו של הלופטוואפה בשלב זה הוא השגת עליונות אווירית בשמי בריטניה על ידי הפלת מרב המטוסים, תקיפת שדות, מפעלים ומתקנים הקשורים בחיל האוויר. למעשה הגרמנים התקיפו פעמיים תחנות מכ"ם. בפעם הראשונה ההתקפה לא צלחה והנזק היה מזערי, בפעם השנייה הנזק היה כבד והתחנה המותקפת הייתה מושבתת לכמעט שבועיים, אך המודיעין הגרמני כשל לזהות זאת מכיוון שעומס התקשורת נשאר ברמה הקודמת ולכן הסיק שהמתקן נותר פעיל.[15] בשל כך הוחלט כי תחנות המכ"ם הן מטרות קשות מדי, ולא כדאי לבזבז עליהן חימוש, מטוסים ואנשים והתקיפות על סוללות מכ"ם נהיו נדירות. בשל כך היה חיל האוויר הבריטי מסוגל לשמור על יכולת הזיהוי והיירוט המוקדם, מה שאפשר לו לחסוך בכוחות אוויריים בזמן יירוט. האבדות שחווה הלופטוואפה במהלך השלב הזה בלחימה היו קשות אך בגבול הסביל, לעומתם הכוחות הבריטים החלו להישחק לאט לאט כאשר אבדות של מטוסים וטייסים וכן שגרה של הזנקות החלישה את טייסות הקרב.
כאשר החל מבצע התקיפה על אדמות בריטניה הגרמנים לא הצליחו להסב את הנזק הדרוש בגלל כשלים מודיעיניים שבגללם הותקפו אתרים לא קשורים לחיל האוויר הבריטי או לתעשייה, חוסר ריכוז הכוח, כאשר במקום להתרכז ולחסל מספר מצומצם של מטרות, הותקפו מגוון רחב של מטרות, כאשר תקיפות בודדות לרוב לא הצליחו להשבית אתרים ומתקנים חיוניים. אפילו אם המתקנים המותקפים נפגעו הגרמנים לא השכילו לשלוח תקיפות עוקבות כדי להוציא אותם מכלל שימוש. בסופו של דבר התעשייה הבריטית הצליחה לפזר את מפעליה צפונה ולסדנאות קטנות יותר אשר פגיעה באחת או יותר לא תצליח להשבית את תעשיית המטוסים. אך נקודת המפנה ההיסטורית קרתה ב-7 בספטמבר כאשר כוח של כ-1,000 מפציצים ומטוסי קרב בתקיפה גדולה על לונדון, פקודת המבצע נחתמה על ידי גרינג בעידודו של היטלר אשר ראה בזה תגובה לתקיפת ברלין בליל 25 באוגוסט. התקיפה על לונדון המשיכה בכוח מופחת למשך שבוע עד ל-15 בספטמבר, כאשר תקיפה גדולה בשני גלים יצאה אל לונדון, אך שבוע של פעילות מופחתת אפשרו לחיל האוויר הבריטי ולטייסיו להתרענן, ולתעשיית המטוסים לייצר עתודה משמעותית של מטוסים. באותו יום הלופטוואפה סבל אבדות קשות מאוד, מה שהפריך את הטענה של המודיעין כי חיל האוויר הבריטי נשען על מטוסיו האחרונים. מעתה ואילך היטלר החל להסב את תשומת לבו מזרחה, אף על פי שמבצע ארי הים לא בוטל הוצאתו לפועל נדחתה לאלתר.
המפקדים הבכירים לא התחשבו בשחיקה של הלופטוואפה שנגרמה מאבדות קשות במטוסים ובצוותי אוויר מנוסים, כולל מספר מפקדים בכירים, ויצאו במבצע ברברוסה מול המדינה הגדולה בעולם שבאותו זמן החזיקה בחיל האוויר הגדול בעולם עם חיל שלא גדל בכמות המטוסים משנה שעברה ואף נחלש מבחינת ההנהגה ואיכות הטייסים.
הפנייה למזרח
הבעיות בבלקנים ותחילת המערכה באפריקה
- ערכים מורחבים – המערכה בבלקן במלחמת העולם השנייה, המערכה בצפון אפריקה
בתום הקרב על צרפת גם היטלר וגם הפיקוד העליון האמינו כי המלחמה הסתיימה, ובעזרת מאמץ פשוט יושג הסכם שביתת נשק עם בריטניה. כאשר זה לא קרה, ועם תבוסתו של הלופטוואפה בשמי דרום בריטניה, נהרס גם המוניטין של הוורמאכט, וכאשר היטלר ניסה לשכנע את ספרד ושלטון וישי להצטרף למערכה איתה ועם איטליה נגד בריטניה במזרח התיכון, אלה סירבו בתוקף. מששיטה זאת להכניע את הבריטים לא צלחה הוא החליט להמשיך עם תוכניתו לתקוף את רוסיה.
הבעיה האחרת שהפריעה לו הייתה מוסוליני, אשר כאשר שוכנע כי המלחמה של הגרמנים נגמרה בניצחון, החליט להכריז מלחמה על בריטניה ובעלות בריתה. באמונה כי מוסוליני ערך רפורמות ושיפר את צבאו הטילו עליו לרתק את הכוחות הבריטים במזרח התיכון, אך אמון זה לא היה מוצדק מכיוון שהצבא האיטלקי לא היה מוכן לשום מצב של מלחמה מודרנית. צבאותיהם נשענו על ציוד ותורות לחימה מיושנות, ארגון ולוגיסטיקה עקרים ופיקוד חסר כישורים מתאימים. לדוגמה, חיל האוויר לא היה מסוגל אפילו לדווח על כמות המטוסים שברשותו. מלחמתם של האיטלקים בבריטים נחשבה בעיניהם כמלחמה מקבילה, אף על פי שעד שהגרמנים לא לקחו פיקוד על הזירה הים תיכונית לא היה כמעט תיאום ושיתוף פעולה בין הצבאות של האיטלקים והגרמנים. התוצאות של שגיאה זאת להסתמך על מוסוליני הוצגו לראווה בפלישה האיטלקית באוקטובר 1940 ליוון שיצאה לפועל על אף אזהרות חוזרות מידי הגרמנים לא להצית התנגדות במדינות הבלקן כי גרמניה ניסתה להשתלט על רומניה תוך כדי תמיכה צבאית במנהיג פשיסטי מקומי. התקיפה הפכה למפלה כואבת שבגללה הגישה של בעלות הברית, ובייחוד הבריטים, למדינות הבלקן גדלה משמעותית, מה עוד שבנובמבר מטוסי פיירי סורדפיש התקיפו את נמל טאראנטו בה המטוסים הצליחו להטביע ספינת קרב אחת ולפגוע בשלוש ספינות נוספות, שתיים מהן חדשות ויקרות, מה שהטה את יחס הכוחות בים התיכון לטובת הבריטים. בדצמבר אותה השנה הכוחות הקרקעיים של מוסוליני חוו מפלה גמורה בצפון אפריקה. בשביל לייצב את האגף הדרומי הגרמנים נאלצו להתערב. בינואר 1941 יצאה הוראה מפי היטלר ללופטוואפה להתערב בנעשה בזירה הצפון אפריקאית בעזרת תקיפת מטרות של חיל הים המלכותי, מה שהתווה את העברתו של הגיס האווירי ה-10 (Fliegerkorps X) לסיציליה. עד אמצע החודש כמאה מפציצים פעלו מהאי נגד מטרות בריטיות. היטלר הבין במהרה כי הוא יצטרך לעבות את הכוחות בזירה בעזרת כמות נכבדת מחייליו, ולכן הורה לגיס להתרכז בסיוע אווירי לכוחות הגרמנים. אך זאת הייתה זירה משנית, ולכן המאמצים והאמצעים שהוקצו לזירה היו מינימליים. אך יחסית לחשיבות הזירה לגיס העשירי היו הרבה מאוד משימות כגון תקיפת מטרות במלטה, סיוע לקורפוס אפריקה, תקיפת מטרות של הצי הבריטי והגנת שיירות אספקה מאפריקה.
כאמור היטלר שלא הצליח לשמור על רוגע באזור הבלקנים בגלל מוסוליני, חשש עכשיו משיתוף פעולה של היוונים עם בריטניה, ומאחר שהוא כבר קיבל ידיעות שמספר טייסות בריטיות הוצבו בבסיסים יווניים וחשש מיכולתם לפגוע בשדות הנפט ומפעלי הזיקוק ברומניה, החליט לכבוש אותה. לכן ההכנות שלו כללו לא רק את מבצע ברברוסה אלא גם את מבצע הפלישה ליוון. היטלר כמו כן לחץ על יוגוסלביה להצטרף למדינות הציר ולהשתמש בכוחותיהם במבצע ברברוסה, אך לאחר הסכמה עקרונית מפי המנהיג במדינה קרתה הפיכת שלטון שיזמו קציני הצבא, שמסיבה כל שהיא לא הסכימו לקבל את העזרה של הבריטים. היטלר לעומתם לא היסס והורה לוורמאכט לדחות את מבצע ברברוסה ולכבוש את המדינה, וללופטוואפה להרוס מתקנים צבאיים ואת העיר בלגרד בתקיפות יום ולילה. בערך כשבוע לאחר ההפיכה כל הארמייה ה-12 שינתה את פריסתה, ואיתה הלופטוואפה עם 600 מטוסי קרב והפצצה, הכוח של הלופטוואפה שרוכז לחזית הבלקן עכשיו מנה כאלף מטוסים.[16]
ב-6 באפריל הכוחות הגרמנים תקפו ביוגוסלביה. חיל האוויר היוגוסלבי פרס בבסיסים משניים לפני הפלישה כמו הפולנים, רק שבסיסיהם סבלו מהזנחה, ומחסור באמצעי תקשורת ואספקה, בנוסף על כך קצין מטה קרואטי גילה לגרמנים את מיקום הבסיסים, וכתוצאה מכך כ-60 אחוז מהמטוסים היוגוסלבים נהרסו בעודם על הקרקע.[17] ההתקפה העיקרית פגעה בבלגרד, ביום הראשון ארבעה גלים עיקריים, כאשר בגל השלישי, בערב, המפציצים הטילו 50 אחוז פצצות תבערה ו-50 פצצות רגילות, כדי לגרום לכמה שיותר שרפות, המקלות על מפציצי הלילה. עד לכניעת יוגוסלביה 17,000 איש נהרגו בבלגרד בלבד.[16] על ידי תקיפת יוגוסלביה הצבא הגרמני הצליח לאגף את כוחות בעלות הברית שניצבו מול רומניה, וכן ניתק את הארמייה היוונית הראשונה שנלחמה באותה עת עם האיטלקים באלבניה, וב-22 באפריל כוחות שריון גרמנים חצו את מעבר תרמופולי, ושעטו לנסות לחסום את הנסיגה של הכוחות הבריטים.
- ערך מורחב – הקרב על כרתים
ב-20 במאי צנחנים גרמנים הוצנחו בעזרת דאונים על האי כריתים, אף על פי שהקרבות הקרקעיים היו קשים, בעקבותיהם הפסיקו הגרמנים את השימוש בלוחמים מוצנחים, הקרבות החשובים התקיימו בים בהם הלופטוואפה הסב אבדות קשות לבריטים והצליח להטביע מספר אוניות ואף להוציא משימוש את נושאת המטוסים פורמידבל (Formidable) שנאלצה לשוט עד לארצות הברית כדי לעבור שיפוץ מקיף.[18] סך הכול בקרבות על האי מתוך 500 מטוסי תובלה אבדו 146 מטוסים ו-150 ניזוקו משמעותית. סך כל אבדות המטוסים של הגרמנים עלו משמעותית באביב 1941 מ-2.6 אחוז בינואר ל-7.2 ו-7.5 אחוז בחודשים אפריל ומאי בהתאמה.[19]
הרקע למבצע ברברוסה
כדי להבין את משמעות ההכנות למבצע יש להתחשב בצורה בה הפיקוד הגרמני ראה את הסובייטים. באוגוסט 1940 הוצג מחקר אסטרטגי שקבע כי לוורמאכט יידרש בין 9 ל-17 שבעות להשלים את המבצע. המחקר, שעליו התבססה פקודת המבצע, יצא מנקודת הנחה שלוורמאכט יהיה יתרון מספרי קל מול הצבא האדום, ויתרון איכותי רב. כמו כן עם כיבוש השטחים הארופאים של רוסיה, ילכדו רוב המתקנים התעשייתיים, ויכולת של רוסיה להתנגד תפחת. כל אלה לא התאימו למציאות, כיוון שלכוחות הרוסים היה יתרון מספרי עצום שלקח אמנם הרבה זמן לגייס, אך בניגוד לגרמניה לרוסיה היה יתרון תעשייתי גדול שהתפתח במהלך המערכה עם בניית מפעלים גדולים מעבר להרי אורל, אף על פי שלפני המלחמה מספר מהנדסים גרמנים ביקרו בחלק מהמפעלים הללו, דיווחיהם לא זכו להתייחסות רצינית.[20] המבצע גם היווה את תחילתה של חזית שלישית בנוסף על החזית עם בריטניה והחזית הצפון אפריקאית, מה שהקשה על משאביה של גרמניה, שאף אחד לא יצא נגד הרעיון של המבצע, ומנהיגי הרייך לא השכילו לארגן את האספקה והכוח התעשייתי הדרוש לניהול מערכות מתמשכות, גורם חשוב במפלתה של גרמניה.[21] תשומת הלב שניתנה לבעיה הלוגיסטית הייתה מועטה בשל ההערכה שמערכת פסי הרכבת ישמשו את הוורמאכט להובלת אספקה במהירות, עם זאת הובלת טכנאים לתיקון אותן פסי רכבת עמד בעדיפות אחרונה, מה שמצביע על הלך רוח אופטימי לגבי הבעיה. לגבי הלופטוואפה מרחביה העצומים של רוסיה היו בעיה גדולה לא פחות משאר הצבא, מה עוד שפעילותיו הנוספות של הלופטוואפה בקיץ 1940 וכן באביב 1941 לא השאירו לו זמן למנוחה, הצטיידות, אימון ושיפור, בניגוד לצבא שבקיץ 1940 לא ראה פעילות צבאית. המשימה שניתנה ללופטוואפה במבצע הייתה להביס את חיל האוויר הסובייטי ולאחר מכן להתרכז בתקיפות טקטיות כסיוע לכוחות הקרקעיים. מה עוד שהיטלר הורה לא להרוס מתקנים תעשייתיים כגון מפעלי תחמושת, עקב הביטחון כי אלה במהרה יכבשו וישמשו ליצור תחמושת לגרמנים.[22]
העלייה בדרישות המבצעיות נפלו על חיל אוויר פעיל, אך כזה שספג אבדות רבות, ולא הצליח לשקם את עצמו בחורף. הסטטיסטיקה מראה כי סדר כוחות המפציצים ערב היציאה למבצע ברברוסה היה קטן ב-200 מטוסים מכמות המפציצים לפני תחילת המערכה במערב (אפריל 1940). הפיקוד העליון של הלופטוואפה ארגן את כוחות האוויר התוקפים לשלושה ציים אשר כל אחד מהם פעל בתאום עם קבוצת הארמיות שלהם, בהם 2,770 מטוסים, או כ-60 אחוז מכלל המטוסים המבצעיים של הלופטוואפה. מולם עמד חיל האוויר הסובייטי עם 8,000 מטוסים, 6,000 מתוכם מוצבי בחלק האירופאי של אדמתה.[23] אך המפלה הראשונית של החיל הזה, כמו של כל הצבא האדום לאו דווקא נגרמה בגלל פיקוד גרמני מבריק, אלא בשל חוסר היכולת של הפיקוד הרוסי, שרוב קציניו הבולטים נרצחו בידי סטלין בטיהורים בין השנים 1937–1939. הגרמנים השתמשו בתחבולה מוצלחת כדי להסוות את תוכנית הפלישה לדוגמה: גיס האוויר ה-8 (Fliegerkorps VIII) הועבר מגרמניה למזרח פרוסיה רק ב-19 ביוני (שלושה ימים לפני יום הפלישה). אמנם הפיקוד העליון של הצבא האדום העביר אזהרה מפני פלישה בערב של 21 ביוני, אזהרה זאת הספיקה להגיע למספר מאוד מצומצם של יחידות בחזית, ולכן גורם ההפתעה היה מושלם.[24]
המודיעין שהיה בידי הלופטוואפה ערב הפלישה נאסף על ידי מספר יחידות מודיעין אותות שנפרסו מפינלנד ועד בולגריה, וכן מטייסת ביון מיוחדת שביצעה כ-180 גיחות מעל השטח הסובייטי טרום המבצע בגבהים של כ-10,000 מטר. מתוך 2,000 שדות תעופה, שזוהו בשטחה האירופאי של ברית המועצות, רק כ-200 נחשבו למתאימים להפעלת מפציצים. הגרמנים זיהו כ-38 דיוויזיות אוויר ו-162 רגימנטים אוויריים בשטח בין הגבול הסובייטי לנהר הדנייפר, ההשערה הייתה כי חיל האוויר הסובייטי כלל סך הכול כ-50 דיוויזיות אוויר, כאשר למעשה החיל כלל 70 דיוויזיות אוויר ו-5 חטיבות אוויר.[25]
הפלישה
- ערכים מורחבים – מבצע ברברוסה, הקרב על מוסקבה
הפלישה הקרקעית אמורה הייתה להתחיל עם הזריחה, אך בשל העובדה שבסיסי חיל האוויר נמצאו מרחק ניכר מהחזית ידיעות על הפלישה יכלו להגיע לבסיסים אלה לפני שהמפציצים יכלו להגיע אליהם במקרה ומטוסי הלופטוואפה היו יוצאים לתקיפה באותו הזמן עם הכוחות הקרקעיים, לכן חלק ממפציציו יצאו מוקדם וטסו גבוהה מעל ביצות פריפט הלא מאוכלסת כדי להימנע מזיהוי בידי הרוסים והתקיפו את הבסיסים בזמן תחילת הפלישה הקרקעית, ההפתעה והבלבול שנגרמו מתקיפות אלה מנעו הזנקת המטוסים עד להגעתו של גל המפציצים הראשון שכלל כשני שלישים מכלל המטוסים המוקצים למבצע. המטוסים הרוסים שעמדו בשורות מסודרות, מפני שטייסותיהם לא היו מוכנות לפלישה, הקלו על העבודה ואבדותיהם היו גדולות מאוד.[26] בצהרי 22 ביוני הרוסים כבר איבדו 529 מטוסים על הקרקע ו-210 מטוסים באוויר בחלק המערבי של החזית. לגבי כל החזית חיל האוויר הרוסי ספג 1,200 אבדות במטוסים בשמונה וחצי שעות הראשונות מתחילת הפלישה,[24] לפי ההיסטוריה הסובייטית הרשמית חיל האוויר האדום סבל כ-800 אבדות במטוסים ביום הראשון.[26]
חיל האוויר הרוסי ניסה ככל יכולתו לארגן את הכוחות הנותרים, אך הפיקוד של החיל איבד במהרה את יכולתו לנהל ולפקד על יחידותיו ופניות נואשות מהטייסות למפקדות ששודרו בתשדורות לא מוצפנות שנקלטו על ידי המודיעין הגרמני רק הדגישו את המצב הכאוטי בו החיל נמצא. יחידות המורכבות מצוותים לא מיומנים המצוידות במטוסים מיושנים שלא מתוחזקים כראוי לא הצליחו להתמודד עם הגרמנים גם אם אלה הצליחו להעלות את מטוסיהן לאוויר. רשומות ביומנו של ארהרד מילך מראות שהגרמנים רשמו לזכותם 1,800 מטוסים ביום הראשון, 800 ב-23 ביוני 557 ב-24, 351 ב-25 ו-300 ב-26.[27] הוורמאכט שעט מזרחה בשלוש חזיתות ובאמצע יולי הוא הצליח להגיע לסמולנסק במרכז, וקייב בדרום. כאן הפך ההבדל בין רוסיה למרכז אירופה לבולט כאשר בשל המרחקים העצומים, חוסר בפסי רכבת ואי שמישותם של הפסים הקיימים וכן דרכים לא סלולות הקשו על האספקה להגיע ליעדה, והלופטוואפה היה צריך להתמודד עם חוסר בדלק וחימוש. גיס האווירי השמיני דיווח ב-5 ביולי שהמחסור שלו בדלק הוא חמור אפילו עם צמצום מספר הגיחות, וככל שהצבא המשיך להתקדם בעיות אלה העיקו יותר ויותר על הלופטוואפה. אך אותו גורם גם הקשה על הכוחות הקרקעיים שלעיתים דרשו שכוחות שדה של הלופטוואפה ישמשו חטיבות מסייעות כדי לעזור להן להתגבר על הבעיה. האבדות של הלופטוואפה החלו לצמוח לאט לאט, לדוגמה: בימים שבין 10 ל-21 באוגוסט גיס האוויר השמיני, שתמך בקורפוס הראשון שמשימתו הייתה לחסום את פסי הרכבת שבין מוסקבה ולנינגרד, איבד 10.3 אחוז ממטוסיו ונאלץ לקרקע 54.5 אחוז מהמטוסים לצורך שיפוץ, מבחינת כוח אדם האבדות הסתכמו ב-12.5 אחוז מתוכם 3.9 אחוז הרוגים, 5.7 אחוז פצועים ו-2.9 אחוז נעדרים.[28] הגורם הזה הקשה על שיטת האספקה והאחזקה שתמכה בלופטוואפה, אף על פי שהוא מאפשר לטייסות לפרוס בזריזות לכל אתר, השיטה של הוורמאכט הגבילה את יכולתה של המערכת לספק תחמושת וחלפים, בשלהי הסתיו אחוזי השמישות של טייסות הלופטוואפה ירדו משמעותית והשפיעו לרעה על המוכנות של החיל ללחימה.[28]
שלושה קשיים נוספים החלו לבלוט בתקופה זאת. הראשון הוא הנ"מ הרוסי שהשתפר משמעותית עם הניסיון והפך את הטיסות בגובה נמוך למסוכנות במיוחד, מה שחייב את המפציצים הגרמנים לטוס גבוה יחסית והעיק בעיקר על מטוסי השטוקה והסב להם אבדות קשות. הקושי השני בו הגרמנים נתקלו הוא כמות האספקה והמכשור שהרוסים הצליחו לייצר. החוסר במפציצים ארוכי טווח שיוכלו לפגוע במרכזי התעשייה החל לבלוט. הגורם השלישי היה הבהירות של התוכנית הגרמנית. למרות תמרונים מסוימים הפכה תנועת הכוחות העיקרית ברורה, כאשר קבוצת ארמיות צפון הייתה בדרכה ללנינגרד, קבוצת ארמיות מרכז בדרכה למוסקבה וקבוצת ארמיות דרום בדרכה לסטלינגרד. עם זאת, כשל הצבא האדום בעצירת הגרמנים וספג תבוסות כאשר כוחותיו אוגפו ונאלצו להיכנע. ב-30 בספטמבר החל מבצע טייפון, המתקפה הגדולה לעבר מוסקבה, בגיבוי 1,387 מטוסים. המבצע החל בהפתעה מוחלטת לרוסים שהעריכו שמפני שקבוצת ארמיות מרכז עצרה את תנועתה אחרי יולי, כמו כן הפניית הכוחות המשוריינים מקבוצה זאת לשתי הקבוצות האחרות שבזמן הזה הרסו את ההתנגדות בצפון והדרום וכן העונה המאוחרת מחווים על כך שהגרמנים לא מתכוונים להתקדם למתקפה במרכז. הכוחות הגרמנים התקדמו כה מהר עד כי השריון הגרמני הצליח להגיע לעיירה אוריול ב-3 באוקטובר, עוד לפני שהרוסים החלו את הנסיגה והרס המפעלים בה. ב-6 באוקטובר נכבשה העיירה בריאנסק והרוסים איבדו את יכולתם לפקד על כל אזור המרכז. אך למרות הצלחות אלה הבעיות של הגרמנים הפכו ליותר קשות, הגרמנים יצאו למבצע עם אספקה מינימלית וכאשר הם לבסוף הגיעו לפאתי מוסקבה הם היו כבר במחסור. בנוסף החל מזג אוויר קשה שהקשה על התקדמות הכוחות ועל הלופטוואפה הקשה להוציא את מטוסיו לגיחות ביחד עם המחסור החמור שלהם באספקה, מספר הגיחות שהם הצליחו להוציא צנח מכ-1,000 גיחות לפני בוא מזג האוויר הקשה ל-599 גיחות ב-8 באוקטובר ול-269 ב-9 באוקטובר.[29]
הפיקוד הגרמני העליון לא ייחס למצוקה של כוחותיו באספקה את החשיבות המתאימה והורה על המשך המתקפה לעבר מוסקבה, היטלר אף תכנן איגוף של העיר ואת תנועת כוחותיו בעורפה, מבצעים שלכוחותיו לא היו את המשאבים לממש, בביטחונו הרב הוא אף הורה על הפניית הצי האווירי השני לזירה הים תיכונית, כאשר כל המאמץ האווירי נפל על הגיס האווירי השמיני של ריכטהופן. עם הגעת העונה הקרה וסופה של תקופת הבוץ בתחילת נובמבר הכוחות התחילו בתנועה מאומצת, אך הם נעצרו בפרבריה של מוסקבה ולא יכלו להתקדם, הודות להתנגדות הרוסית בהנהגתו של גנרל ז'וקוב שהובהל מסטלינגרד להגן על הבירה. לקראת הקרב על מוסקבה הלופטוואפה היווה גורם פחות בכוחו, בעוד חיל האוויר האדום שנחשב לכוח מרותץ החל לבצע תקיפות ביעילות גוברת תוך סיוע לכוחות הקרקע. כל זאת הודות למצב הנואש של הלופטוואפה, בו בשל חוסר האספקה וכן מזג האוויר הקשו על האחזקה שבתורה השפיעה על המוכנות המבצעית של הטייסות. בתחילת נובמבר אחוזי השמישות של המפציצים צנחה לכ-40 אחוז, ואחוזי השמישות של מטוסי הקרב הייתה רק ב-58 אחוז, שבסך הכול הביאה את נתוני המבצעיות הכלליים לכ-53 אחוז בלבד. הקושי הנוסף של הלופטוואפה היה הפעלת טייסותיו משדות מאולתרים, בעוד חיל האוויר הרוסי השתמש במתקני קבע ברמה גבוהה יותר. מתקפת הנגד ב-5 בדצמבר איימה להרוס את כל החזית הגרמנית ודנה את מבצע ברברוסה לכישלון.[30]
החזית המזרחית
- ערך מורחב – מבצע ברברוסה
ביוני 1941, גרמניה פלשה לברית המועצות. חיל האוויר הגרמני הרס אלפי מטוסים סובייטיים אך נכשל בניסיונו להרוס את חיל האוויר של הצבא האדום. בעקבות המחסור במפציצים אסטרטגיים, הלופטוואפה לא היה מסוגל לפגוע במרכזי ייצור סובייטיים באופן קבוע או בעוצמה מספקת. כשהמלחמה נמשכה, כוחו של הלופטוואפה נשחק. התבוסות בקרב סטלינגרד וקרב קורסק הובילו לדעיכתו ההדרגתית של הוורמאכט בחזית המזרחית. ההיסטוריון הבריטי, פרדריק טיילור, קובע כי "כל הצדדים הפציצו את הערים של הצד השני בזמן המלחמה. חצי מיליון אזרחים סובייטיים למשל, מתו מהפצצה גרמנית במהלך הפלישה לרוסיה. מספר זה שווה בערך למספר האזרחים הגרמנים שמתו מהפשיטות של בעלות הברית".
הגנה על שמי גרמניה
בינתיים, הלופטוואפה המשיך להגן על גרמניה והשטחים שכבשה, מפני ההפצצות ההולכות וגוברות של חיל האוויר המלכותי וההתגברות העקבית של חיל האוויר האמריקני. המערכה המגננתית על הרייך הרסה בהדרגה את הזרוע הלוחמת של הלופטוואפה. למרות השימוש המאוחר של מנועי טורבו-סילון מתקדמים ומפציצים מונעים רקטית, הגרמנים הוכרעו לנוכח העליונות המספרית של בעלות הברית, המחסור בדלק וטייסים מאמונים. הניסיון אחרון להשגת עליונות אווירית ב-1 בינואר 1945, נחל כישלון חרוץ. לאחר כישלון זה חדל הלופטוואפה מלהיות כוח לוחם יעיל.
ארגון ופיקוד
כלל מרכיבי התעופה בגרמניה הנאצית היו בשליטת משרד התעופה של הרייך (RLM), אשר הרמן גרינג עמד בראשו לאורך הרוב המכריע של המלחמה. מבחינת שרשרת פיקוד צבאית, הלופטוואפה היה מרכיב של הוורמאכט ולכן התנהל בתור פיקוד הלופטוואפה (OKL) תחת הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW).
- צי אוויר (Luftflotte): פיקוד הלופטוואפה התחלק למספר ציי אוויר, כאשר בשיא היו סך הכל שמונה ציי אוויר (הראשון, השני, השלישי, הרביעי, החמישי, השישי, רייך והעשירי).
- קורפוס אוויר (Fliegkorps): כל צי אווירי הכיל מספר קורפוסי אוויר, אלו לא היו אורגניים אלא התחלפו לפי צורכי המערכה. סך הכל היו בלופטוואפה 13 קורפוסי אוויר, שני קורפוסי קרב ושני קורפוסי פלשירמיאגר (צנחנים).
- כנף (Geschwader): בדומה לקורפוסים, גם הכנפות הועברו בין הזירות ושירתו תחת קורפוסים שונים לפי צורכי המערכה. עם זאת, כנפות היו יחידות אורגניות אוטונומיות שיכלו לשרת באופן מלא בחזית, אף על פי שבפועל היה נהוג לפצל את להקי הכנף לאורך החזית. כנפות התחלקו לפי סוג הכנף וכן קיבלו מספר (לדוגמה כנף קרב 52), סוגי הכנפות שהתקיימו היו: קרב (JG), הפצצה (KG), הפצצת צלילה (StG, בהמשך שונה לתקיפה קרקעית SchlG), תובלה (TG), אימון מתקדם (LG), דאונים (LLG), הפצצה מהירה (SKG) וקרב כבד (ZG). סך הכול שירתו בלופטוואפה לאורך המלחמה 68 כנפות קרב (Jagdgeschwader), 38 כנפות הפצצה (Kampfgeschwader) ועוד עשרות כנפות מהסוגים השונים.
- להק (Gruppe): יחידת האוויר האוטונומית הבסיסית, כל כנף הכילה כשלושה להקים ובמקרים מסוימים אף יותר. כל להק כלל מפקדה (Stab) שבראשה מפקד הלהק (Gruppenkommandeur, לרוב בדרגת מיור או האופטמן), שלושה מטוסי מפקדה וכלל כוחות העזר של הכנף, בהם צוותי רפואה, לוגיסטיקה, אדמיניסטרציה וצוותים טכניים לטיפול במטוסי הלהק. לרוב כל להק אכלס מנחת אחד בזמן לחימה ולעיתים נדירות פוצלו הלהקים למשימות שונות, לרוב הלהק נשאר יחידה מגובשת ואורגנית המוצבת במוקד אחד ומבצעת משימות ביחד. גודל הלהקים השתנה בהתאם ליעוד הכנף וגם השתנה לאורך שנות הלחימה, לקראת סוף המלחמה היה נהוג להוסיף טייסת רביעית ללהקי קרב כך שמספר המטוסים הסדיר בכל להק היה 65–70 מטוסים. מספר החיילים בכל להק השתנה באופן רב לאורך המלחמה ונע בין 35 ועד ל-150 אנשי צוות אוויר, לצד בין 300 ל-500 אנשי סיוע קרקעיים. כדי להבדיל את סימול הלהק מהכנף, מספר הלהק סומן בספרות רומיות, כך לדוגמה הלהק השני בכנף קרב 51 סומן כך: II./JG 51.
- טייסת (Staffel): כל להק הכיל לרוב בין שלוש לארבע טייסות, באופן רגיל כל טייסת הכילה 12 מטוסים, מספר זה צנח במקרים של אבדות או במקרים מסוימים הגיע אף ל-16 מטוסים. טייסות מוספרו בהתאם למיקומן בלהק ובכנף, שלוש הטייסות של כנף I מוספרו 1, 2 ו-3, בכנף II הן מוספרו 4, 5 ו-6 וכן הלאה. במקרים בהם הועברו טייסות או כאשר הוספו טייסות לכנף, הן מוספרו מחדש תמיד בהתאם למיקומן בלהק ובכנף.
- טיסה (Schwarm): כל טייסת התחלקה לשלוש 'טיסות' בנות ארבעה עד שישה מטוסים כל אחת, כל טיסה התחלקה לזוג מבני תקיפה בסיסיים של שנים עד שלושה מטוסים (כונו Rotte לזוג ו-Kette לשלשה) שכללו במקרה של מטוסי קרב - מטוס ומטוס משנה המחפים האחד על השני ונלחמים תמיד ביחד. במקרה של מטוסי הפצצה המבנה הבסיסי היה של שלושה מטוסים שטסו בצורת V, מבנה שכונה 'שרשרת' (Kette).
רשימת המטוסים העיקריים
Bf 109 מסרשמיט - מטוס הקרב העיקרי של החיל.
He 111 היינקל - מפציץ בינוני ששימש את החיל עד סוף מלחמת העולם.
Ju 87 יונקרס - המטוס שימש להפצצה מדויקת ומחפה של המפציץ בטווחים הרחוקים.
110 Bf מסרשמיט - מטוס קרב דו-מנועי כבד שימש להפצצה טקטית ולחיפוי של המפציץ בטווחים הרחוקים.
יונקרס Ju 88 - מפציץ רב משימתי ששרת לאורך כל המלחמה.
כוחות הקרקע בלופטוואפה
- ערכים מורחבים – פאלשירמייגר, דיוויזיית הרמן גרינג
אחד המאפיינים הייחודיים של הלופטוואפה (בניגוד לכוחות אוויר עצמאיים אחרים) הייתה שיחידות הצנחנים הגרמניות (פאלשירמייגר) היו כפופות ישירות לפיקודו. כוח זה הוקם ב-1938 ונעשה בו שימוש מבצעי ככוח מוצנח/מוטס רק בין השנים 1940–1941. הפאלשירמייגר ידועים בעיקר בעקבות פעילותם בפשיטה על מצודת אבן אמאל נגד הצבא הבלגי הנצור, הקרב על האג והקרב על כרתים. עם זאת, יותר מארבעת אלפים צנחנים נהרגו במהלך הקרב על כרתים. לאחר מכן, אף על פי שהמשיכו להתאמן בצניחה מבצעית, הפאלשירמייגר השתמשו בצניחה רק למבצעים בקנה מידה קטן יותר כמו פשיטת גראן סאסו, בה שחררו את בניטו מוסוליני, הדיקטטור המודח של איטליה, ממעצרו בהרי האפנינים. הפעם האחרונה, שהגרמנים עשו שימוש בכוח צנחנים ליעודם המקורי, היה בשלב הפתיחה של מתקפת הארדנים בדצמבר 1944.
במהלך רוב שנות המלחמה, הפאלשירמייגר שירתו במסגרת כוחות היבשה של הצבא הגרמני, כיחידות חיל רגלים מובחר. במהלך המערכה בנורמנדי, למשל, מילא קורפוס הצנחנים השני תפקיד חשוב בהאטת התקדמות הצבא האמריקני לכיוון העיר סן-לו, ואילו ארמיית הצנחנים הראשונה מילאה תפקיד מרכזי בכישלון מבצע מרקט גארדן של בעלות הברית בספטמבר 1944.
במהלך 1942 כוח האדם העודף של הלופטוואפה נוצל ליצירת רגימנטים של חי"ר, אשר שירתו בעיקר כיחידות עורפיות, שנוצלו לשחרור חיילים קרביים לפעולה בקו החזית. החל מ-1943 הלופטוואפה כלל גם כוחות שריון, שפעלו תחת פיקודו (דיוויזיית הרמן גרינג או בשמה המלא 'דיוויזיית השריון-צנחנים הראשונה', אשר הורחבה ב-1944 לכדי קורפוס משוריין). בנוסף, לאורך המלחמה הוקמו 21 דיוויזיות קרקע, שהורכבו מחיילים שגויסו מיחידות עורפיות, יחידות נ"מ וצוותי קרקע של הלופטוואפה. דיוויזיות אלו, שהופעלו בכל זירות המלחמה, היו דיוויזיות רגלים קלות (כמות הנשק הכבד, בעיקר ארטילריה, שעמדה לרשותן הייתה מתחת לתקן) שפעלו לצד יחידות השדה של הוורמאכט אך תחת פיקוד הלופטוואפה.
פשעי מלחמה
לאורך המלחמה אזרחים ואסירים שימשו כשפני ניסיון בבדיקת הציוד של הלופטוואפה. לא ברור אם הבדיקות הללו נעשו על ידי הלופטוואפה או בהוראת הפיקוד העליון. בדיקות בלתי-חוקיות אלו מסווגות כפשעי מלחמה ובוצעו בשמו של חיל האוויר הגרמני.
ניסויים בבני אדם בתעופה צבאית
בשנת 1941, בוצעו ניסויים במטרה לגלות אמצעים למניעה ולטיפול בהיפותרמיה. ניסויי הקפאה נערכו בשביל הפיקוד העליון כדי לדמות את התנאים מהם סובלים החיילים בחזית המזרחית. זאת משום שכוחות הגרמנים לא היו מוכנים כיאות למזג האוויר הקר בו הם נתקלו בחורף הרוסי. מספר כוחות גרמניים הפסידו גם במהלך הקרב על בריטניה בעקבות היפותרמיה כאשר למטוסים אזל הדלק או כבו המנועים והם נאלצו לנחות בתעלת למאנש.
המקומות העיקריים לניסויים היו דכאו ואושוויץ. ד"ר זיגמונד ראשר, רופא SS בדכאו, דיווח ישירות לראש ה-SS, היינריך הימלר, ופרסם את תוצאות ניסויי ההקפאה שלו בכנס רפואי בשנת 1942 אשר נקרא "בעיות רפואיות הנגרמות מים וחורף". במהלך הניסוי שנערך על ידי ראשר יחד עם פרופ' ארנסט הולצלונר כ-300 אסירים הוכנסו למי קרח, והוחזקו שם כשעה וחצי עד לאיבוד הכרה. אחר כך האסירים הוצאו מהמים והפעילו שיטות חימום שונות. בסך הכל נפטרו כ-100 אסירים, חלקם בתוך המים הקפואים, וחלקם בעת החימום מחדש.
בתחילת 1942, אסירים ממחנה ריכוז דכאו שמשו את ד"ר ראשר לניסויים שמטרתם שכלול כיסאות המפלט. כ-200 אסירים הוכנסו לתוך חדר, ונחשפו לתנאי לחץ אטמוספירי נמוך ששימש כדי לדמות תנאי גובה של 66 אלף רגל מעל פני המים. 70 - 80 אסירים נפטרו במהלך הניסוי. ישנן שמועות שראשר ביצע ויויסקציה במוחם של הקורבנות ששרדו את הניסוי הראשוני. מתוך 200 נבדקים, 80 מתו במקום והאחרים הוצאו להורג.
לקריאה נוספת
 |
לשער התחום ולהתמצאות בנושא ראו פורטל מלחמת העולם השנייה. |
- Williamson Murray, Strategy for Defeat: The Luftwaffe 1933-1945, US: Airpower Research Institute, 1983.
- Luftwaffe - The Illustrated History Of The German Air Force in WW II, by John Pimlott.
- Luftwaffe bomber aces, by Mike Spick.
- Ian Allan, Air War Over Russia.
קישורים חיצוניים
ראו גם
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
