Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלכלת הרשות הפלסטינית מתייחסת לכלכלה בשטחי יהודה ושומרון שתחת שלטון הרשות הפלסטינית ורצועת עזה, תחת שלטון החמאס.
 | |
| דירוג עולמי | תמ"ג: 131; תמ"ג לנפש: 155 |
|---|---|
| מטבע | שקל חדש, דינר ירדני (בשטחי יהודה ושומרון), לירה מצרית (ברצועת עזה)[1][2] |
| ענפי תעשייה עיקריים | מלט, חציבה, טקסטיל, עיבוד מזון, סבון, עבודות עץ, מתנות מדר |
| שנת כספים | שנה קלנדרית |
| סטטיסטיקה | |
| תמ"ג | 17,396 |
| תמ"ג לנפש | 3,148 |
| צמיחה כלכלית | -15.20% (דירוג: 222; הערכה לשנת 2014) |
| תמ"ג לפי מגזר | חקלאות (8%), תעשייה (13%), שירותים (79%) (2008) |
| אינפלציה (מה"ל) | 11.5% (2008) |
| אוכלוסייה מתחת לקו העוני | 21.9% (2009))[3] |
| מדד ג'יני | 34.5 (דירוג: 96; הערכה לשנת 2009) |
| כוח עבודה | 1,299,000 (הערכה לשנת 2015) |
| כוח עבודה לפי מקצוע | חקלאות (12%), תעשייה (23%), שירותים (65%) (2008) |
| אבטלה | 28.5% (2013) |
| קשרי מסחר | |
| יצוא | 529 מיליון דולר (2008) |
| יצוא מוצרים | זיתים, פירות, ירקות, אבן גיר, עץ הדר, פרחים, טקסטיל |
| יבוא | 3.77 מיליארד דולר (2008) |
| יבוא מוצרים | מזון, מוצרי צריכה, חומרי בנייה |
| מימון ציבורי | |
| הכנסות | 1.87 מיליארד דולר (2010) |
| הוצאות | 3.1 מיליארד דולר (2008) |
|
הנתונים מבוססים בעיקר על: ספר העובדות העולמי של ה-CIA הסכומים הנקובים בדולרים בערך זה, הכוונה לדולר אמריקאי, אלא אם כן צוין אחרת | |
רוב התושבים עוסקים במסחר, תעשייה וחקלאות. התעשיות העיקריות הן תעשיית הבטון, כריית משאבים ממחצבות, טקסטיל, מזון ותמרוקים. נכון לשנת 2009 התמ"ג עמד על קרוב ל-13 מיליארד דולר, והתמ"ג לנפש - כ-2900 דולר.
מאפיין בולט של כלכלת הרשות הפלסטינית הוא הסתמכות על סיוע חוץ גבוה במיוחד, שהוא אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של הרשויות השלטוניות. סיוע זה מתקבל בעיקר מארצות ערב, האיחוד האירופי וארצות הברית. מאפיין בולט אחר הוא עבודת חוץ בהיקף ניכר של פועלים פלסטינים בישראל ובמדינות חוץ. העסקת פועלים פלסטינים בישראל רגישה מאוד למצב הביטחוני במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
השתלטות תנועת החמאס על רצועת עזה ב־2007 גרמה ליצירת פער משמעותי בין רמת החיים ביהודה ושומרון, שחוותה צמיחה מהירה מאז תום האינתיפאדה השנייה, לבין זו שבעזה. כמו כן, קיימים פערים כלכליים ניכרים בתוך החברה הפלסטינית בין האליטה הפלסטינית בעלת הממון לבין האוכלוסייה העממית הענייה.
לאחר מלחמת העצמאות נכבשו יהודה ושומרון על ידי ממלכת ירדן ורצועת עזה נכבשה על ידי ממלכת מצרים. המלחמה ניתקה אזורים אלו שנשלטו על ידי מדינה אחת, וקטעה את קשרי המסחר והתעסוקה.
מגזר התעשייה בישראל התפתח בתקופה זו בעיקר באזור מישור החוף, ושם גם יוסדו תחנות הכוח לייצור חשמל. במהלך שנות ה־30 וה־40 החלו ערים באזור להתחבר בהדרגה לרשת החשמל הארצית.
מלחמת העצמאות הובילה לתפיסת יהודה ושומרון על ידי ממלכת ירדן וניתוקם מהשפלה וממישור החוף, על נמליהם, כמו גם מהגליל ומהנגב שעברו לשליטת ישראל. חלק מהכפרים איבדו את האדמות החקלאיות שלהם, שנותרו בשטחי מדינת ישראל. החיבור הכלכלי החיצוני התאפשר אך ורק דרך עבר הירדן המזרחי, וממנו למדינות ערב השונות. הנמל הקרוב היה נמל עקבה השוכן לחוף ים סוף, ונמלים לחוף הים התיכון היו רק במדינות ערב אחרות. לאוכלוסיית יהודה ושומרון הצטרפו במהלך המלחמה כ־300,000 פליטים, שגרו קודם לכן בשטח עליו הוקמה מדינת ישראל. הניתוק הפוליטי הוביל לניתוק תשתית החשמל באזור מתחנות הכוח של חברת החשמל במישור החוף, אליה התחברו ערים מרכזיות באזור בתקופת השלטון הבריטי, ומתחנת הכוח הירושלמית שסיפקה חשמל לאזור ירושלים, שנותרה באזור השליטה הישראלי. כל אלו, יחד עם העדפת השלטון הירדני להשקיע בעבר הירדן המזרחי, הובילו להתדרדרות במצב הכלכלי ביהודה ושומרון.
מגזר התעשייה באזור היה קטן וחלש. מנגד, הפך אזור יהודה ושומרון להיות האזור חקלאי משמעותי בירדן, בזכות האקלים הים תיכוני באזור ובניגוד לגודלו הקטן יחסית (ביחס לשטח הכללי של ממלכת ירדן, שרובו מדבר), כאשר כ־40% מהחקלאות הירדנית רוכזה בשטח זה, על פני 2,300 קמ"ר שעובדו, ענף הגידול המשמעותי באזור היה ענף הפירות. מגזר החקלאות העסיק 43% מכלל כח העבודה ביהודה ושומרון, וכ־55,000 מועסקים. החקלאות בתקופה זו הייתה חקלאות מסורתית, כמעט ללא עיבוד ומיכון מתקדמים. מגזר תעסוקה משמעותי נוסף היה מגזר התיירות. בשל המאפיינים הכלכליים הקשים במהלך תקופה זו היה מאזן ההגירה בין יהודה ושומרון לעבר הירדן המזרחי שלילי וגדול, כאשר רבים מהמהגרים מיהודה ושומרון עברו לסביבות העיר עמאן או למדינות ערב אחרות, בחיפוש אחר עבודה. בשל כך, צמחה האוכלוסייה באזור בקצב גידול שנתי נמוך יחסית של כ־1%, אחוז גידול שהושפע בעיקר מההגירה השלילית הגדולה, אל מול אחוז גידול טבעי גבוה. מאפיין זה השפיע גם על הכלכלה המקומית, כאשר חלק משמעותי מההכנסות המשק היו מעבודת חוץ בעבר הירדן המזרחי ובמדינות ערב השונות.
במזרח ירושלים הוקמה תחנת כוח חדשה בשועפט בראשית שנות ה־50 על ידי חברת החשמל המזרח ירושלמית, שסיפקה חשמל מתחנה זו גם לאזור בית לחם, רמאללה ויריחו. בשאר הערים סופק חשמל על ידי מחלקת חשמל עירונית שפעלה במסגרת השלטון המקומי. ייצור החשמל בתקופה זו נעשה באמצעות גנרטורים גדולים שהופעלו בדלק נוזלי, וסבלו מנצילות והספק נמוך, שהובילו לייצור חשמל בכמות נמוכה מהביקוש, ובמחיר גבוה בהשוואה לחשמל שיוצר בישראל ביחידות ייצור בטכנולוגיה קיטורית, לצד בעיות אמינות בזרם החשמל שסופק. מאפיין זה הוביל לחדירה מוגבלת למדי של מוצרים חשמליים לאזור (כדוגמת מקרר חשמלי), ולקשיים ניכרים בפיתוח תעשייה שהתבססה על חשמל כמקור אנרגיה.
השפעתה הכלכלית של ירדן ניכרת בשטחים אלה עד היום (לדוגמה בשימוש בדינר הירדני כמטבע חוקי לצד השקל הישראלי, ויבוא מוצרים שונים).
רצועת עזה נותקה לאחר מלחמת העצמאות מהשפלה, ממישור החוף ומיהודה ושומרון, וחוברה למצרים דרך מדבר סיני, ובנוסף קלטה אוכלוסיית פליטים של כ־200,000 פלסטינים. מאפיינים אלו תרמו להרעה במצב הכלכלי ברצועה ולירידה ניכרת ברמת החיים בה. השלטון המצרי אסר על תושבי הרצועה לעבור אל פנים מצרים (בניגוד לשלטון הירדני שהתיר זאת), דבר שמנע מהאוכלוסייה לפנות לאופקי תעסוקה חדשים, והשפיע לרעה על המצב הכלכלי ברצועה.
חוקי המיסוי התקפים ביהודה ושומרון היו חוק מס הכנסה הירדני (מ־1964) וברצועת עזה פקודת מס ההכנסה המצרית (מ־1947). מרבית תושבי אזורים אלו שילמו מס הכנסה נמוך או לא שילמו מס הכנסה כלל, ומערכת הגבייה המקומית פעלה בעיקרה באמצעות הערכות ובאמצעות משא ומתן, ולא באמצעות דיווח והתבססות על נתונים מדויקים.
מעבר יהודה שומרון ורצועת עזה לשליטה ישראלית לאחר מלחמת ששת הימים הוביל לחיבור מחודש של יהודה שומרון ורצועת עזה אל השפלה ומישור החוף הישראלים על נמליהם, ומנגד לניתוק הקשר של יהודה ושומרון עם עבר הירדן המזרחי, ושל רצועת עזה עם מצרים. המלחמה גררה גם ירידה ניכרת באוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, שחלק משמעותי ממנה נמלט במהלך המלחמה ולאחריה לעבר הירדן המזרחי. בתקופה הקצרה שלאחר מלחמת ששת הימים חל משבר כלכלי חמור ביהודה ושומרון, בשל הניתוק מארץ האם עד אז, ירדן, שהייתה יעד הייצוא החקלאי העיקרי עד אז, ושילמה את משכורותיהם של עובדי הציבור (לדוגמה: מורים ופקידי ממשל).
עם זאת, עד מהרה פתחה השליטה הישראלית אופקי תעסוקה חדשים ומשמעותיים בפני האוכלוסייה הפלסטינית, שהחלה לעבוד במשק הישראלי, בעיקר כפועלים בעבודות פשוטות כדוגמת חקלאות, בנייה וניקיון. התעסוקה במשק הישראלי הובילה עד מהרה לפריחה כלכלית חסרת תקדים ביהודה ושומרון, כמו גם לזניחת חלק מהחקלאות המסורתית, שרווחיותה הנמוכה לא יכלה להתחרות בשכר העבודה של המשק הישראלי. לפריחה הכלכלית תרמה גם מדיניות הגשרים הפתוחים שאפשרה את המשך הייצוא החקלאי לירדן, כמו גם הכנסת שיטות עיבוד חקלאיות מתקדמות על ידי מדריכים מטעם משרד החקלאות הישראלי. עלויות התעסוקה הנמוכות של פועלים פלסטינים בהשוואה לפועלים ישראלים אפשרו פיתוח ענפי תעשייה ומסחר שפנו אל לקוחות ישראלים, והציעו מחירים נמוכים יותר בהשוואה למקביליהם במשק הישראלי. מנגד, הביקוש בשוק הישראלי היה לעובדים חסרי השכלה, דבר שהוביל לאבטלת אקדמאיים, והפחית באופן משמעותי את הכדאיות הכלכלית של רכישת השכלה בקרב הפלסטינים.
ערים וישובים באזור חוברו בהדרגה לרשת החשמל הישראלית, שסיפקה חשמל זול ואמין בהרבה מהגנרטורים הקטנים שהופעלו עד אז באופן מקומי באמצעות השלטון המקומי, זאת למרות התנגדות פוליטית[דרושה הבהרה] לחיבור לרשת הישראלית על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני. חלוקת החשמל לצרכנים נעשתה על ידי מחלקות עירוניות מקומיות. גם חברת החשמל המזרח ירושלמית שסיפקה חשמל לאזור ירושלים החלה בהדרגה לרכוש חשמל מחברת החשמל הישראלית, במקביל לייצור עצמי מתחנת הכוח שלה שהייתה באזור שועפט. עם השנים הלכה וגדלה כמות החשמל שנקנה על ידה, עד שבסוף שנות ה־80 נסגרה תחנת הכוח בשועפט, והחברה הפכה לחברה העוסקת בהולכת וחלוקת חשמל, אך לא בייצור. החיבור לרשת החשמל הישראלית איפשרה הכנסת מכשירי חשמל ביתיים בהיקף נרחב לאזור, והקלה על פיתוח תעשייה שהתבססה על חשמל כמקור אנרגיה. צריכת החשמל באזור צמחה בקצב מהיר, במקביל לשיפור במצב הכלכלי.
העסקת פלסטינים בשטחי ישראל עלתה בחדות מכ־5,000 מועסקים ב־1968 לכ־61,500 ב־1973. הגידול במספר הפועלים הפלסטינים המשיך בקצב עלייה מתון יותר של כ־1.5% בממוצע שנתי עד 1980. במהלך תקופה זו עברו פועלים פלסטינים רבים למדינות המפרץ הפרסי, שחוו צמיחה כלכלית מהירה עקב העלייה החדה במחיר הנפט במהלך שנות ה־70. בתקופה זו עלה חלקם של הפועלים הפלסטינים מרצועת עזה מכלל הפועלים הפלסטינים המועסקים בישראל, על חשבון הפועלים הפלסטינים מיהודה ושומרון. לצד הפועלים הפלסטינים עבדו בישראל גם פועלים ממזרח ירושלים, שסופחה לישראל ותושביה קיבלו תעודות זהות ישראליות, ועל כן יכלו להיות מועסקים בחופשיות במשק הישראלי. בין השנים 1980 ל־1987 פחת מספר הפועלים הפלסטינים במדינות המפרץ, ומנגד חל גידול שנתי ממוצע של כ־6% במספר המועסקים הפלסטינים בישראל, עד לכ־109,000 מועסקים ב־1987.
ברצועת עזה עלה בחדות שיעור המועסקים במשק הישראלי בין 1970 ל־1987 מ־10% ל־60%, דבר שסייע מאוד לפיתוח הכלכלי של רצועת עזה, אך מנגד יצר תלות מוחלטת של המשק העזתי בהעסקה על ידי המשק הישראלי.[4]
ערב האינתיפאדה הראשונה עמד מספר המועסקים הפלסטינים בישראל על כ־109,000, כ־40% מכח העבודה הפלסטיני, והאבטלה ביהודה, שומרון ורצועת עזה עמדה על כ־5%.[5]
התדרדרות המצב הביטחוני בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 על רקע האינתיפאדה הראשונה הובילה לסדרת הגבלות ביטחוניות שהוטלו על פלסטינים שעבדו בישראל. הגבלות אלו לא צמצמו את מספר הפלסטינים שעבדו בישראל, אך גרמו לירידה במספר שעות העבודה שלהם. לאחר מלחמת המפרץ בה תמכו הפלסטינים בעיראק חלה הרעה נוספת, בשל גירוש פועלים פלסטינים ממדינות ערב שתמכו בכוחות הקואליציה שלחמו בעיראק, כמו גם הפסקת סיוע החוץ שניתן ממדינות אלו. במהלך תקופה זו חלה ירידה ניכרת במספר הפועלים מרצועת עזה שהועסקו בישראל (מ־80,000 ל־30,000), התמ"ג ירד בכ־30%, והכלכלה המקומית נקלעה למשבר חריף.[4] המצב הביטחוני הרעוע השפיע במיוחד על ענפי המסחר והתעשייה המקומיים שפנו ללקוחות ישראלים, בשל חשש הישראלים מפגיעה ביטחונית בעת כניסה ליישובים פלסטינים.
מערכת גביית מיסים של המנהל האזרחי נפגעה קשה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, בגלל מספר גורמים:
כתגובה למצב, המנהל האזרחי העלה את מדרגות המס, והטיל קנסות ועיקולים לאלה שלא שילמו מיסים ואגרות. בסיכום השנתי עלתה גביית המיסים בשתי שנות האינתיפאדה הראשונות על ההערכה התקציבית.
על רקע האינתיפאדה הראשונה הוצאו מספר צווים צבאים שהיו להם משמעויות ניכרות בתחום הכלכלי. צו מס' 1262 אפשר התניית מתן רישיונות במגוון תחומים שסופקו על ידי המנהל האזרחי (לדוגמה, קבלה רישיון נהיגה), בתשלום מיסים. צו מס' 1249 עסק בהיטל שהוטל על כלי רכב, כאשר אחד מסעיפיו אפשר את תפיסת הרכב בידי אדם שהוסמך לכך אם ישנו חשד לכך שבעל הרכב לא שילם את ההיטל. כחלק מניסיון לאכוף תשלום מיסים אירעו מקרים בהם הוחרמה תעודת זהות של צד שלישי (דבר שמנע מעבר במחסומי צה"ל וקבלת שירותים שונים), בדרך כלל קרוב משפחה של מי שנדרש לתשלום, וכן הוחרמו רישיונות רכב של צד שלישי על מנת לנסות לאכוף תשלום חובות מיסים.
בשנים הראשונות של שנות ה־90 של המאה ה־20 חלה ירידה ניכרת במספר הפועלים הפלסטינים שהועסקו בישראל, על רקע תקופות מדיניות סגר נרחבת שהוטלה על יהודה שומרון ורצועת עזה, עקב אירועים ביטחוניים שונים, וניסיון ישראל להפרדה בין ישראל לבין יהודה, שומרון ורצועת עזה. מספר הפועלים ירד מכ־116,000 ב־1992 לכ־65,000 ב־1995. הירידה התרכזה בעיקרה במועסקים פלסטינים מרצועת עזה, שמספרם צנח בתקופה זו מ־43,000 ל־4,000. הצורך הדחוף בפועלי כפיים במגזרי החקלאות והבנייה הוביל להיתרים שניתנו להעסקת עובדים זרים, שהחלו להחליף את הפועלים הפלסטינים בהדרגה. ב־1997 הגיע מספרם לכ־200,000. עם זאת, לקראת סוף שנות ה־90, על רקע תקופת שקט יחסי, שב ועלה מספר הפלסטינים שהועסקו בישראל ובהתנחלויות, מספר שהגיע ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה לכ־110,000 פלסטינים, כרבע מכלל כח העבודה הפלסטיני (הנתונים לשנים שאחר 1993 כוללים בתוכם גם את תושבי מזרח ירושלים).[5]
חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 הובילה להיווצרות מוסדות כלכליים פלסטינים עצמאיים, אך הכלכלה הפלסטינית הייתה תלויה עדיין באופן משמעותי בשלטון הישראלי. בתקופה זו התפתח מאוד ענף המסחר שפנה אל לקוחות ישראלים שהגיעו לקניות ביישובים פלסטיניים. ענף זה פותח בייחוד בבידיא, עיירה פלסטינית שישבה על כביש חוצה שומרון במסלולו הישן, ובערים טולכרם וקלקיליה, יישובים הקרובים גאוגרפית לאזור המרכז והשרון. הצלחת אזור המסחר של בידיא הוביל לתוכניות לפיתוח אזורי מסחר דומים במקומות אחרים ברשות הפלסטינית, תוכניות שנגדעו באחת עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.[6] בספטמבר 2000, ערב האינתיפאדה השנייה, עמד התמ"ג השנתי על 1,300 דולר לנפש.
עם זאת, מדדים נוספים ובהם מחקר של הבנק העולמי הצביעו על כמה עיוותים שהשליכו לרעה על הכלכלה הפלסטינית בשנים שלאחר חתימת פרוטוקול פריז. בין היתר דובר בזמנו על העדפות בסחר לטובת ישראל, הגבלות על כושר הייצוא הפלסטיני למדינות ערב, הטיות שיצרו תנאי המכס לטובת ענפים מסוימים במשק הפלסטיני ומגזר ציבורי מנופח שספג לתוכו עובדים רבים ובהם אלו שנפלטו משוק העבודה הישראלי.[7]
בפברואר 1997 נפתחה בורסת פלסטין בשכם. נכון ל-2009 נסחרו בה 36 ניירות ערך,[8] ובשנת 2017, 49 חברות בשווי של 3.6 מיליארד דולר.
מאז היווסדה נהנתה הרשות הפלסטינית מסיוע בינלאומי רחב ביותר. לדברי נייג'ל רוברטס שהיה מנהל ארצי של הבנק העולמי לעזה ולגדה המערבית, קיבלה הרשות את סיוע החוץ הגבוה ביותר יחסית למספר תושביה, בהשוואה לכל סיוע חוץ אחר מאז ומעולם. על פי דו"ח שהגישה הקואליציה למימון למען השלום (FPC) ב-2007 לפרלמנט הבריטי, מאז חתימת הסכמי אוסלו הועברו לרשות בין 14 ל-20 מיליארד דולר כסיוע בינלאומי.[9] הערכות אחרות הצביעו על תמיכה של כ־17 מיליארד דולר מ־1994 ועד 2011, כאשר 7.1 מיליארד התקבלו מהאיחוד האירופי, ו־2.4 מיליארד התקבלו מארצות הברית וקנדה.[10] יצוין, עם זאת, ההפסד המצטבר כתוצאה מהסגרים בשנים 1993–1997 היה גבוה פי שניים מכלל הסיוע שהעבירו התורמות לפלסטינים באותן השנים.[7] בתקופה זו גבריאל באנון שהיו לו קשרים בינלאומיים רחבים שימש כיועץ הכלכלי של יו"ר הרשות.
פרוץ האינתיפאדה בשנת 2000 הביאה לפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית, שאף הושוותה על ידי הבנק העולמי להשפעת "השפל הגדול" של שנת 1929 על הכלכלה העולמית. בעקבות הפיגועים נהג צה"ל להטיל סגרים מתמשכים על השטחים, דבר שפגע באפשרות ההעסקה של עובדים פלסטינים במשק הישראלי, והקשר הכלכלי בין ישראל והפלסטינים נותק כמעט לגמרי. אזורי המסחר הפלסטינים שפנו ללקוחות ישראלים הושבתו באחד, לאחר שישראלים נפגעו מפיגועי טרור במקום, דבר שהוביל לכך שהאוכלוסייה הישראלית חדלה לבוא לערוך קניות במקום.[6]
בשנת 2002, בעקבות אירועי האלימות וכניסת מחבלים מתאבדים לשטחי ישראל, סגרה מדינת ישראל את שעריה לכמאתיים אלף הפועלים הפלסטינים שעברו לשטחה מדי יום לעבודה בחקלאות ובבניין, והחליפה אותם בעובדים זרים. בעקבות זאת איבדו אלפי פלסטינים את מקור עבודתם ואחוז האבטלה ברשות נסק. ההשתלטות המחודשת של צה"ל על הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון במהלך מבצע חומת מגן הביאה לקריסת הרשות וחלק מהארגונים הכלכליים בתוכה. לצד מניעת כניסת הפועלים לישראל, הטיל צה"ל בשנים אלו הגבלות משמעותיות על תנועת פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון מנימוקי ביטחון מעת לעת, דבר שפגע גם הוא במשק הפלסטיני.
במקביל הועלו טענות כלפי ההנהגה הפלסטינית מתנועת הפת"ח על שחיתויות ונטילת כספים שהיו מיועדים לרווחת כל התושבים, עובדה שתרמה לעליית החמאס לשלטון בשנת 2006. ניצחון החמאס הביא להפסקת הזרמת הכספים לרשות מצד מדינות אירופה וארצות הברית, וזו היוותה פגיעה נוספת בכלכלה הפלסטינית הרעועה, ובעיקר בזו שברצועת עזה.
ב־2006, עם סיומה של האינתיפאדה השנייה עמד שיעור התל"ג לנפש על 1,130 דולר, ירידה של 14% בהשוואה לשנת 2000.[9]
החל משנת 2006 השתפר המצב הביטחוני ביהודה ושומרון וחלה עליה במספר הפועלים העובדים בישראל, שהגיעו לכ-130 אלף בשנת 2019.[11] בשנים 2008 ו-2009 ניכר שיפור בכלכלת יהודה ושומרון, בעקבות הקלות שהנהיגה ישראל על התנועה והסרת מחסומים פנימיים ביהודה ושומרון, לצד התרת-כניסת ערבים ישראלים לשטחים שבשליטה פלסטינית, ושיפור בסדר ובביטחון בערים. בעקבות זאת נצפתה בשטחים צמיחה של 5–7 אחוזים בשנה, לצד עליה בתוצר לנפש וירידה באבטלה. ברצועת עזה, לעומת זאת, הכלכלה נפגעה קשות עקב הסגר שהוטל על הרצועה לאחר השתלטות חמאס על הרצועה, ושיעור האבטלה בה עמד נכון ל-2009 על כ-37%.[12] הצמיחה בשטחי הרשות הפלסטינית ורצועת עזה ב־2010 עמדה על כ־9%, אך ירדה ב־2011 לכ־6%. עם זאת, המקור העיקרי לצמיחה היה סיוע החוץ שקיבלה הרשות, ולא בעקבות פעולות המגזר הפרטי, ולכן הוגדרה הצמיחה כצמיחה שאינה בת קיימא.[13]
ב-2008 עמד התמ"ג לנפש בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון על 2,900 דולר לנפש.[14]
ב-2009 פורסם כי הפלסטינים מתכננים לבנות בתמיכה קטרית עיר חדשה מצפון לרמאללה בשם "רואבי" (מילולית: גבעות), שתאכלס בשלב הראשון 40,000 בני אדם בבנייני דירות, מתוך רצון לפתור את מצוקת הדיור והבנייה הבלתי חוקית של פלסטינים ביהודה ושומרון.[15]
נכון לשנת 2010, הייצוא של מפעלי הרש"פ מיועד בעיקר לירדן, מדינות המפרץ הפרסי וישראל.[16]
ב־2007 השתלט החמאס על השלטון ברצועת עזה. שליטת החמאס גררה ירידה חדה בייבוא הסחורות דרך ישראל, עצירת הייצוא, וירידה בתל"ג. אך החל מ־2008 החלה שוב עלייה מתונה ביבוא הסחורות מישראל, ועלייה בתל"ג. הייבוא מישראל עובר דרך מעבר כרם שלום, וכפוף להגבלות שונות, ועל כן משמשות מנהרות ההברחה ממצרים כנתיב יבוא עוקף למוצרים האסורים בייבוא מישראל. במנהרות ההברחה ממצרים עוברים בעיקר סגריות ודלק, כאשר הברחת הדלק, שהוא מוצר מסובסד במצרים, גורמת למצרים הפסד של כ־100 מיליון דולר בשנה. עקב התנגדות מצרית משיקולים מדיניים, מעבר רפיח אינו משמש כמעט להעברת אספקה ממצרים לרצועת עזה.[17]
באוקטובר 2012, ערב מבצע עמוד ענן עברו כ־5,000 משאיות אספקה מישראל לרצועת עזה, כאשר האספקה התחלקה לכ־22% מזון וכ־48% חומרי בניין.[18]
על הייבוא מישראל לרצועת עזה מוטל מכס ומע"מ, המועברים לאחר מכן לרשות הפלסטינית הנשלטת על ידי ארגון הפת"ח. על המוצרים המוברחים דרך מנהרות ההברחה מוטל מס מיוחד של שלטון החמאס, מס הגובה על פי ההערכות בין 300 ל־500 מיליון דולר בשנה.[18]
היצוא מרצועת עזה פסק כמעט לחלוטין לאחר השתלטות החמאס, ועומד על כ־10 מיליון דולר בלבד ב־2011. שיעור האבטלה עמד אז על כ־28%, והתל"ג על 1,500 דולר לנפש. כ־70% מתושבי הרצועה הסתמכו על מוצרי בסיס (כדוגמת אורז, קמח ושמן) שהתקבלו מארגוני חוץ, דבר שמונע מצב של רעב ומשבר הומניטרי ברצועה.[18] ענף הדייג, שהיה ענף משמעותי ברצועה בכלכלת הרצועה ובאספקת המזון לה, נפגע עקב הסגר הימי שהטילה ישראל על הרצועה החל מ־2007.
לאחר ההפיכה במצרים (2011), הפכה הברחת הסחורות במנהרות לגלויה, ולגיטימית למעשה. היקפה גדל בהרבה לעומת התקופה שלפני ההפיכה.[19] בקיץ 2012 העבירה קטר כ־400 מיליון דולר ומלאי דלק גדול לשלטון החמאס ברצועת עזה, דרך מצרים.[17]
ביולי 2013, נתפס השלטון במצרים על ידי מפקד הצבא עבד אל-פתאח א-סיסי, שהדיח את מוחמד מורסי, מנהיג תנועת האחים המוסלמים שעמד קודם לכן בשלטון. בעקבות המהפך השלטוני ועל רקע אירועי טרור בחצי האי סיני בהם היה מעורב חמאס, חלה התדרדרות ביחסים בין שלטון החמאס ברצועת עזה ומצרים, והחלה פגיעה מצרית במנהרות ששימשו להברחת מוצרים מחצי האי סיני לרצועת עזה. צבא מצרים החל במבצע להריסת המנהרות. במהלך המבצע הוצפו חלק גדול מהמנהרות במים ורבות מהן קרסו, פעולות אלו השפיעו לרעה על הכלכלה בעזה.[20][21]
מבצע צוק איתן בקיץ 2014 כלל הרס נרחב ברחבי רצועת עזה, והרע עוד יותר את המצב הכלכלי בה. נכון לראשית 2015 ברצועת עזה כ־100,000 בתים הזקוקים לשיפוץ, וכ־50% מהאוכלוסייה מובטלים. המצב הכלכלי הורע גם בעקבות תשלום חלקי בלבד של משכורות מועסקי הרשות הפלסטינית בעזה.[22]
ב-2017 קיצצה הרשות הפלסטינית בהנהגת מחמוד עבאס את מימון חמאס בעזה.[23][24] על מנת להשיג שקט ברצועה ולמנוע משבר הומניטרי החליט ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על מנגנון העברת כספים במזומן מקטאר לחמאס דרך נמל התעופה בן-גוריון ומעברי הרצועה, כשב-2018 העבירה קטאר 200 מיליון דולר לרצועה.[25][26][27]
לפי הבנק העולמי, הכלכלה העזתית התכווצה ב-6% ברבעון הראשון של 2018, שיעור האבטלה בקרב הצעירים מגיע ל-70%, וכל אדם שני חי בעוני.[28]
במהלך 2012 נקלעה הרשות הפלסטינית למשבר אשראי חמור, שהגורמים לו היו ירידה בהיקף סיוע החוץ אותו מקבלת הרשות (בעיקר עקב התחייבויות לתרומות ממדינות המפרץ שלא מולאו), לצד גביית מיסים נמוכה מהאוכלוסייה הפלסטינית (בין השאר עקב השתמטות ממס), כמו גם מגזר ציבורי מנופח ובעל משכורות גבוהות. חובות הרשות לבנקים המקומיים הגיעו לכ־1.2 מיליארד דולר, דבר שהביא להפסקת האשראי לרשות, לאחר שכבר קודם לכן הפסיקו בנקים זרים את מתן האשראי לרשות. במהלך שנה זו ניסו ראש הממשלה בנימין נתניהו ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר לגייס הלוואה של כ־100 מיליון דולר לרשות מקרן המטבע הבינלאומית, אך זו סירבה מאחר שהרשות הפלסטינית אינה נחשבת למדינה.[29] ביוני 2012 שילמה הרשות הפלסטינית רק כ־60% מערך המשכורת לכ־150,000 עובדיה, ובראשית יולי הזהיר סלאם פיאד כי הרשות הפלסטינית עומדת בפני המשבר הקשה בתולדותיה מאז היווסדה ב־1994, דבר שאף עשוי לגרום להתמוטטות הרשות. באמצע יולי העבירה ערב הסעודית סיוע מיוחד של כ־100 מיליון דולר לרשות הפלסטינית, על מנת לסייע לה להתגבר על משבר הנזילות. הסיוע הועיל באופן זמני בלבד, וגם משכורות חודש אוגוסט 2012 שולמו למועסקי הרשות הפלסטינית באופן חלקי בלבד (בעקבות כך פתחו מועסקי הרשות בשביתה חלקית).[30]
בתחילת ספטמבר 2012 פרץ גל מחאות, הפגנות ושביתות על רקע עליית מחירי הדלק, האבטלה ויוקר המחיה. המפגינים הפנו את מחאתם כלפי הרשות הפלסטינית ומוסדותיה, אך האשימו באחריות למצב גם את פרוטוקול פריז, הסכם כלכלי שנחתם במקביל להסכמי אוסלו בין ישראל לרשות הפלסטינית, המטיל שיעור מכס זהה למקובל בישראל על יבוא לרשות הפלסטינית, דבר המביא לעלייה במחיר המוצר לצרכן, אף כי תשלום המכס עובר לקופת הרשות הפלסטינית.[30]
בעקבות גל המחאות הודיע סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני, על הורדת המע"מ ב־0.5% (ל־15%), והורדת מחירי הדלק לרמתם בחודש אוגוסט, כמו גם צעדים נוספים.[31] פיאד גם החל במגעים על מנת לעודד העסקת מובטלים פלסטינים במדינות המפרץ.[32] ממשלת ישראל ניסתה לסייע למצב הכלכלי בתחומי הרשות באמצעות הקדמת העברת כספי המיסים הנגבים על ידי ישראל לרשות הפלסטינית, והגדלת מספר רישיונות העבודה לפלסטינים בתחומי ישראל, על רקע חשש שהמחאות יהפכו למחאות כנגד ישראל, ויכללו מימד ביטחוני.[33]
בעקבות המשבר והקיצוץ במשכורות מועסקי הרשות הפלסטינית החלה תופעה של הפסקת תשלומי חשמל לחברות החלוקה הפלסטיניות, וחוב חברות החלוקה לחברת החשמל הישראלית הצטבר במהירות, והוביל לעימות קשה עימה.[34]
ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד אשתייה, טען כי ישראל וארצות הברית פתחו נגד הרשות במלחמה מוניטרית. זאת לאחר שתקציב אונר"א קוצץ על ידי ארצות הברית ב-370 מיליון דולר בשנה וישראל קיזזה את תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולמשפחותיהם.[35] תשלומי המיסים שישראל גובה עבור הרשות מהווים כ-65% מתקציבה, ובתגובה להפחתת הכספים, אבו מאזן החליט להחרים כליל את כספי הגביה. כתוצאה מכך, הרשות קיצצה את שכר עובדיה ב-30%, הקטינה תשלומים סוציאליים בסיסיים והגדילה את ההלוואות מבנקים מקומיים.[36] ישראל בתגובה ניסתה להעביר 660 מיליון שקלים למשרד האוצר הפלסטיני בהעברה בנקאית ללא תיאום איתם, אך משרד האוצר הפלסטיני דחה את העברת הכסף והוא הושב למשרד האוצר הישראלי.[37]
ערך מורחב – חקלאות ברשות הפלסטיניתחלק משמעותי מהכלכלה ביהודה ושומרון מבוסס על חקלאות, הנפרסת על פני כ־2 מיליון דונם אדמה. כ־45% מהחקלאות היא גידול זית לשמן. ביהודה ושומרון יש כ־10-12 מיליון עצי זית. עם זאת, לזית סירוגיות גבוהה, דבר הגורם לכך שהיבול השנתי משתנה באופן חריף בין שנה לשנה, כך שבעוד בשנים טובות שארית היבול מיוצאת לישראל, בשנים גרועות אין די שמן זית לצורכי השוק המקומי.[38] תכונה זו מתחזקת גם לאור שיטות העיבוד המסורתיות שאינן כוללות כמעט השקיה נוספת על הגשם. כ־100,000 משפחות פלסטיניות מתפרנסות מייצור שמן זית (פעמים רבות בשילוב עם עיסוקים נוספים), והענף אחראי על כ־25% מהכנסות החקלאות ביהודה ושומרון.[39] בהשוואה ליהודה ושומרון, גידול הזיתים ברצועת עזה זניח.
תקציב הרשות הפלסטינית לשנת 2012 עמד על 3.45 מיליארד דולר,[40] כאשר חלק משמעותי מההכנסות תוכנן להתקבל כסיוע חוץ ממדינות תורמות, מהעולם הערבי והמערבי. חלק משמעותי מתקציב זה נועד לצורך תשלום משכורות של 150,000 מועסקי הרשות הפלסטינית, כאשר כ־70,000 מתוכם הם מועסקי הרשות הפלסטינית (חלקם מועסקים לשעבר) תושבי רצועת עזה הנתונה לשלטון ממשלת חמאס. סעיפי הוצאות אחרים הם על הדלק המשמש להפעלת תחנת הכוח בעזה, ועל סיוע לבתי חולים ובתי ספר ברצועת עזה. תקציב הרשות לשנת 2010 עמד על 2.78 מיליארד דולר, והגרעון בו בשנה זו צפוי היה להגיע לכ־1.3 מיליארד דולר.[41] מקורות ההכנסה העיקריים של תקציב הרשות הפלסטינית הם סיוע החוץ, וגביית המכס והמע"מ שמבצעת ישראל עבור הרשות הפלסטינית (כ־400-500 מיליון שקל לחודש). מתוך סכום זה אותו מעבירה ישראל מנוכים כ־100 מיליון שקל המועברים לחברת החשמל, מקורות ובתי חולים ישראלים עבור אספקת שירותים לתושבי הרשות הפלסטינית.[42] מס ההכנסה הפלסטיני משמש מקור רק לכ־6% מהתקציב. בעיה מהותית בשטחי הרשות הפלסטינית היא התחמקות מתשלום מיסים. סעיף הוצאה משמעותי הוא תמיכה במשפחות אסירים פלסטינים ביטחוניים (כולל חברי חמאס והג'יהאד האיסלמי, ערבים ישראלים ותושבי מזרח ירושלים) הכלואים בישראל ותמיכה במשפחות של פלסטינים שנהרגו במהלך אירועים ביטחוניים. ההוצאה החודשית על תמיכה זו הגיעה לכ־44 מיליון ש"ח במאי 2012, כחצי מיליארד ש"ח בחישוב שנתי. מסעיף התמיכה במשפחות האסירים נהנו כ־5,650 משפחות, שזכו לתמיכה חודשית ממוצעת של כ־3,130 ש"ח, ובסה"כ כ־18 מיליון ש"ח. משפחות ההרוגים זכו לתמיכה כללית של כ־26 מיליון ש"ח. התשלום למשפחות האסירים עולה לפי משך תקופת המאסר, ובנוסף ניתנות תוספות לאסירים נשואים והורים לילדים, לתושבי מזרח ירושלים ולתושבי ישראל.
תקציב ממשלת חמאס ברצועת עזה ל־2010 עמד על 540 מיליון דולר, כאשר 11% מסך זה תוכנן להגבות ממסים, והשאר ממתנות ומסיוע חוץ, חלק ניכר מאיראן. ההערכות הם כי מרבית הסכום אמור לשמש לתשלום משכורות ל־32,000 מקבלי משכורות מממשלת חמאס, ו־30 מיליון דולר תוכננו לשמש לצורך תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים.[41] על פי הערכת השב"כ, 40 מיליון דולר (7.4% מהתקציב) מושקעים בזרוע הצבאית ומנגנוני הביטחון.[43]
לאחר מלחמת ששת הימים החלו פלסטינים רבים תושבי יהודה שומרון וחבל עזה לעבוד כמועסקים יומיים במשק הישראלי, בעיקר בעבודות פשוטות שאינן דורשות הכשרה רבה (לדוגמה: חקלאות בנייה וטקסטיל). תחילה הועסקו הפועלים הפלסטינים באופן בלתי חוקי, והחל מקיץ 1968, באישור ממשלתי לכמות פועלים מסוימת של יוממים, כמות שהתרחבה בהדרגה עם השנים (כמה אלפים עד 1970, כ־20,000 ב־1970, 50,000 ב־1972 ו־75,000 ב־1982). על פי הערכות, כשליש מכח העבודה הפלסטיני הועסק בישראל בשנים אלו. לצד הפועלים שהועסקו בהיתר, הועסקו עוד מספר בלתי ידוע של פלסטינים באופן בלתי חוקי. הפועלים הפלסטינים היו חשופים לניצול מצד מעסיקיהם, על רקע היותם כח עבודה בלתי מקצועי, ההיצע הרחב של פועלים פלסטינים שעמד לרשות המעסיקים הישראלים, וההעסקה הבלתי חוקית הנסתרת של פלסטינים שנוספה להעסקה החוקית.[44] ערב האינתיפאדה הראשונה הועסקו בישראל כ־115,000 פועלים פלסטינים, כשליש מכח העבודה הפלסטיני, ולשירותם אף עמדו קווי תחבורה ציבורית מיוחדים של חברת אגד. תנועת הפלסטינים מיהודה, שומרון ורצועת עזה אל תוך שטחי ישראל של הקו הירוק נעשתה בחופשיות, כמעט ללא עיכוב במחסומים ובנקודות בדיקה. בתקופה זו עמד שיעור האבטלה ביהודה, שומרון וחבל עזה על כ־5%.
הפלסטינים דחקו מעבודות אלו פועלים יהודים וערבים ישראלים חסרי השכלה, שהועסקו בעבודות אלו קודם למלחמת ששת הימים. ריבוי העובדים הפלסטינים בשכר נמוך (ומאוחר יותר, פועלים זרים) הוביל גם לירידת שכר כללית במגזרי העבודה בהם הועסקו פלסטינים, ולהתדרדרות טכנולוגית וירידה בפריון העבודה במגזרים אלו, עקב ההיצע הרחב של עבודת כפיים זולה.[45]
ההתדרדרות במצב הביטחוני במהלך הסכסוך הישראלי-פלסטיני במהלך השנים הובילה לירידה משמעותית במספר הפועלים הפלסטינים המועסקים במשק הישראלי, בייחוד בתקופת האינתיפאדה הראשונה ובתקופת הסגרים הנרחבים במהלך שנות ה־90. את מקומם של הפועלים הפלסטינים תפסו במהלך השנים (החל מ־1993) עובדים זרים ממדינות שונות.[46] הפועלים הפלסטינים נדרשו מעתה להיתרי עבודה פרטניים, בנוסף להיתר כניסה לשטחי ישראל של הקו הירוק. את מקומם של פועלים פלסטינים במגזר התעשייה הישראלי החלו להחליף בהדרגה קבלני משנה פלסטינים שהפעילו מפעלי תעשייה קטנים בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה.
לאחר כינון הסכמי אוסלו ותקופת שקט יחסית לקראת סיומה של המאה ה־20, עלה שוב מספר הפועלים הפלסטינים שהועסקו בישראל והגיע עד לכ־110,000, כרבע מכלל כח העבודה הפלסטיני. האבטלה בתקופה זו עמדה על כ־10%. פרוץ האינתיפאדה השנייה בעשור הראשון של המאה ה־21 וגל טרור פלסטיני שבא בעקבותיו הובילה למדיניות של סגרים ומניעת תנועה שהקשתה על מעבר פועלים לעבודה בישראל, והורידה בחדות את מספר הפלסטינים שהועסקו בישראל. תפיסת השלטון ברצועת עזה על ידי החמאס ב־2006 הובילה לסגר ישראלי הדוק על הרצועה, ומנעה מעבר פועלים לעבודה בישראל באופן כמעט מוחלט. לאחר דעיכתה של האינתיפאדה השנייה חלה שוב עלייה במספר הפועלים הפלסטינים מיהודה ושומרון שהועסקו בישראל.
נכון לראשית המאה ה־21, מכסות הפועלים הפלסטינים המורשים לעבוד בישראל של תחומי הקו הירוק נקבעים בהחלטות ממשלת ישראל, בחלוקה לפי ענפי תעסוקה. אין מכסות לתעסוקת פלסטינים ביישובים ישראלים ובאזורי תעשייה ביהודה ושומרון. קבלת היתר עבודה בישראל כפופה לאישור ביטחוני, ומוענקת ברובה (כ־90%) לנשואים. הגיל המינימלי לקבלת היתר עבודה עמד על 30 בשנת 2010, וירד ל־24 בשנת 2014.[47]
ב־2012, הועסקו בישראל כ־28,000 פלסטינים, כ־18% מכח התעסוקה הפלסטיני ביהודה ושומרון, שהשתכרו בממוצע פי 2.5 מהשכר המקביל על עבודה זהה בתחום הרשות הפלסטינית. בנוסף לפועלים שהועסקו בהיתר, ישנן הערכות על עוד כ־6,000 פלסטינים שהועסקו בישראל ללא היתר (שוהים בלתי חוקיים).[48] לצד הפועלים בישראל, כ־35,000 פלסטינים מועסקים בהתנחלויות או באזורי תעשייה ישראלים ביהודה ושומרון, ומכניסים למשק הפלסטיני כ־2 מיליארד דולר בשנה. ניסיונות פלסטינים שנעשו לצמצם את שיעור הפלסטינים המועסק על ידי ישראלים בתחום יהודה ושומרון על רקע פוליטי, לא השיגו תוצאות משמעותיות.[49] המעסיקים העיקריים בשטחי הרשות הפלסטינית הם הרשות הפלסטינית עצמה, וסוכנות אונר"א. כ־12% מכלל המועסקים הפלסטינים ביהודה ושומרון עבדו בישראל, ושכרם עמד על כ־12% מהתוצר הכללי.[47]
ב־2014 עלה מספר המועסקים הפלסטיני בכלכלה הישראלית לכ־94,000, כאשר כשליש מתוכם מועסקים ללא היתר תעסוקה ישראלי, וקרוב למחציתם מועסקים בענף הבנייה. השכר היומי הממוצע עמד על כ־190 ש"ח לשכיר בעל אישור העסקה, כ־160 ש"ח לשכיר ללא אישור העסקה, שכר גבוה משמעותית מהשכר היומי הממוצע ברשות הפלסטינית (כ־90 ש"ח). עם זאת, עדויות מרמזות על כך שהשכירים הפלסטינים משלמים דמי תיווך ניכרים לגורמים שונים בשרשרת התעסוקה, על מנת לקבל אישור עבודה בישראל. ניתוח סטטיסטי הראה שמרבית הפועלים נשואים (כ־90% מבעלי ההיתר), רוב מוחלט (כ־99%) גברים, ומרביתם מועסקים ללא חוזה עבודה מסודר. פועלים פלסטינים היו כ־2% מכלל העובדים במשק הישראלי ב־2014.[47]
ב־2011 עמד שיעור האבטלה ביהודה ושומרון על כ־16.5%, בעוד ברצועת עזה עמד שיעור האבטלה על כ־40%.[50] על פי נתוני הרשות הפלסטינית, בסוף 2013 הגיע שיעור האבטלה לכ־28.5%, שהם 280,000 מובטלים.[51] בעקבות מבצע צוק איתן הגיע שיעור האבטלה ברצועת עזה לכ־50% בראשית 2015.[22]
בשנת 2018 אחוזי האבטלה עמדו על כ־17%, בדומה לרמות שנרשמו בשנים 2016 ו־2017.[52]
הצמיחה בשטחי הרשות הפלסטינית היא צמיחה שמקורה בעיקר בגידול בצריכה הפרטית ועקב בנייה חדשה, צמיחה שמקורה העיקרי הוא העברות כספים חיצוניות (משכורות פקידי ומועסקי הרשות הפלסטינית שתקציבה מבוסס באופן משמעותי על סיוע חוץ, משכורות עובדי אונר"א שתקציבה מתקבל ממדינות זרות, ומשכורות המתקבלות מעבודת פועלים בישראל ובמדינות זרות), בעוד הצמיחה במגזר החקלאות והתעשייה הייתה איטית מאוד, וההשקעות בתשתיות חדשות היו נמוכות. מאפיין זה מאפשר גידול מהיר בצמיחה כאשר פלסטינים רבים מועסקים בישראל ובמדינות חוץ, אך חושף את הכלכלה הפלסטינית למשבר קשה כאשר לא מתאפשרת תעסוקה זו, בייחוד בשנים שבהן ישנה התדרדרות במצב הביטחוני, ונמנעת העסקת פלסטינים בישראל, וכן יוצר תלות חריפה בסיוע החיצוני לפלסטינים.[53] בשל כך גם מוגדרת הצמיחה במשק הפלסטיני כצמיחה שאינה בת קיימא.[13]
בהתאמה, חל גידול מהיר בצמיחה הפלסטינית בשנים רגועות מבחינה ביטחונית, ומנגד חלה ירידה חדה בצמיחה בשנים שבהן הייתה התדרדרות במצב הביטחוני. לפי נתוני הבנק העולמי, בין השנים 2000-1968 עלה התמ"ג ביהודה ושומרון ורצועת עזה בשיעור שנתי ממוצע של 5.5%.[9] במהלך מרבית תקופה זו הייתה צמיחה עקבית, אך במהלך תקופת האינתיפאדה הראשונה חלה נסיגה חזקה בצמיחה.
בין השנים 1995 ל־1999 עלה התמ"ג הפלסטיני ביהודה ושומרון בכ־50% (ברצועת עזה עמדה הצמיחה על כ־26%), אך פרוץ האינתיפאדה השנייה הובילה לכך שבין השנים 2000 ל־2002 ירדה הצמיחה ביהודה ושומרון בכ־32% (ברצועת עזה בכ־25%). בין 2003 ל־2006 שוב צמחה הכלכלה הפלסטינית ביהודה ושומרון בכ־31% (ברצועת עזה בכ־49%). הצמיחה בשטחי יהודה ושומרון המשיכה גם בין השנים 2007 ל־2010 (בכ־36%), אך השתלטות החמאס על רצועת עזה ב־2006 הובילה לנסיגה חריפה בצמיחה (בכ־34% בין 2006 ל־2008), כאשר התאוששות במקום החלה רק ב־2009-2010 (צמיחה של כ־27%).
התמ"ג לנפש בשטחי יהודה ושומרון עמד על כ־1,400 דולר ב־1994, ועלה עד לכ־1,600 ב־1999. התמ"ג לנפש ירד לכ־1,300 ב־2002, ועלה מאז לכ־1,550 ב־2006 ולכ־1,900 ב־2012. ברצועת עזה עמד התמ"ג לנפש על כ־1,300 דולר בין השנים 1994 ל־1999, ירד לכ־1,000 ב־2002, עלה ל־1,400 ב־2005 וירד שוב ל־1,000 עד 2009. לאחר מכן חלה שוב עליה עד לכ־1,100 ב־2012.
לאחר סיום מלחמת ששת הימים, פורסם צו צבאי שהשאיר על כנה את המערכת המשפטית באזור שנהגה קודם למלחמה, ובכללה החוקים הכלכליים שחלו בשטחים אלו. באופן דומה לצווים צבאיים שתיקנו חוקים קודמים בתחומים אחרים, הטיל הממשל הצבאי באמצעות המנהל האזרחי צווים שנגעו לתחומי הכלכלה והמס. לדוגמה, ב־1976 הוטלה חובת מס ערך מוסף על שטחים אלו, על מנת ליצור השוואה עם המערכת הכלכלית בשטחי ישראל בתחום הקו הירוק. בדומה לכלל הצווים הצבאיים שהוטלו על ידי המנהל האזרחי, ערעור על צווים אלו היה יכול להתבצע אך ורק בבג"ץ, ולא בבתי משפט ישראלים בהיררכיה נמוכה יותר, שלא היו מוסמכים לעסוק בנושאים אלו. החל מ־1981 נדרשו העסקים בשטחים אלו לנהל ספרים באופן מסודר ולהגיש דו"חות (נושא זה נידון בבג"ץ אבו עיטה).
המיסים העיקריים שהוטלו בשטחים אלו היו: מס הכנסה, מס חינוך ומס קרקעות (בשטחי יהודה ושומרון בלבד), מכס, מע"מ, מס נסיעות, מס בולים, וכן היטלים ואגרות שונות. על פי הצהרות שונות של גורמי שלטון ישראלים, הכספים שהתקבלו ממערכת המיסוי עברו לתקציב המנהל האזרחי, ועם העמקת הגביה קטנו בהתאם תקציבי המנהל האזרחי שהתקבלו ממדינת ישראל, ומרבית הכנסות המנהל האזרחי התבססו על המיסים ששולמו. תקציב המנהל האזרחי ליהודה, שומרון ורצועת עזה בסיומם של שנות ה־80 עמד על 486 מיליון ש"ח, כאשר המיסים שנגבו אף הותירו עודף תקציבי בקופת המנהל האזרחי, שנשמרה כעתודה לשנות התקציב הבאות. תושבי אזורים אלו שהועסקו בתחומי ישראל של הקו הירוק שלמו מס הכנסה וביטוח לאומי על פי חוקי המיסוי הישראלי. כספי הביטוח לאומי הצטברו בקרן ניכויים מיוחדת במשרד האוצר, וזיכו את המבוטחים ב־4 סעיפים מכלל זכויות מבוטחי הביטוח הלאומי: תאונות עבודה, הגנה במקרה של פשיטות רגל, חופשת לידה וגמלאות. על פי הצהרות גורמי שלטון ישראלים, כספי קרן הניכויים זו נוספו לתקציב המנהל האזרחי.
היות שמרבית הנישומים בשטחים אלו לא ניהלו ספרים, נערכה למרבית העסקים פלסטינים שומה לפי מיטב השפיטה, שהיא שומה הנקבעת בהערכה ובהתאם למשא ומתן. במקרה של סירוב לתשלום הוטלו קנסות מנהליים ובוצעו עיקולי רכוש. על פי הצהרת המנהל האזרחי, ההכנסות שהתקבלו מהמיסוי המקומי שימשו בעיקרם לצורכי האוכלוסייה הפלסטינית: בניית מוסדות ציבור (בתי ספר ובתי חולים), סלילת כבישים, ורווחה. אף על פי שהמשפט הבינלאומי מתיר שימוש בכספי המיסים שנגבו לצורך החזקת כוחות צבא בשטח שנכבש, ההכנסות שנתקבלו ממיסים של תושבים פלסטינים לא שימשו לצורך זה ולא הועברו לתקציב מערכת הביטחון.[54]
ערך מורחב – מעטפת המכסנכון ל־2014, בשטחי הרשות הפלסטינית ישנו ייצור חשמל עצמי נמוך: בתחנת הכוח בג'נין ובתחנת הכוח בעזה, אשר מייצרת חשמל בהיקף חלקי מכלל הצריכה ברצועת עזה שמתקשה לפעול בעקבות משבר החשמל ברצועת עזה, והדלק להפעלתה (סולר) מועבר מישראל. מרבית החשמל נרכש מחברת החשמל הישראלית, באמצעות מחלקות חשמל מקומיות וחברת החשמל המזרח ירושלמית, האחראיות על חלוקת החשמל לצרכנים, במחיר משתנה בהתאם לאזור החלוקה. מערכת ההולכה משותפת להתנחלויות ישראליות, מחנות צה"ל וישובים פלסטינים, ובאופן חריג, כמעט ולא נפגעה במהלך האינתיפאדה השנייה. חשמל בהיקפים קטנים יחסית נרכש גם ממצרים וירדן. צריכת החשמל בשטחי הרשות הפלסטינית עלתה בחדות במהלך העשור הראשון של המאה ה־21, והגיעה לכ־7% מכלל ייצור החשמל בישראל.
משק החשמל הפלסטיני מאופיין בשיעורים גבוהים של אי-תשלום חשבונות חשמל וחיבורי חשמל פיראטיים, דבר המקשה על חברות החלוקה. בראשית 2014 הגיע חוב הצרכנים הפלסטיני לחברת החשמל הישראלית לכ־1.2 מיליארד ש"ח. באירועים קודמים, קוזז חוב הצרכנים הפלסטיני לחברת החשמל מכספי מיסים שנגבו על ידי ישראל בעבור הרשות הפלסטינית. בראשית 2015, החלה חברת החשמל בהגבלת כמות החשמל המסופקת לפלסטינים לזמנים קצרים, לאחר שהחוב הגיע לכ־1.9 מיליארד ש"ח,[55] ובהליכים משפטיים כנגד חברת החשמל המזרח ירושלמית.[56] על רקע הגבלת החשמל, החליטה ממשלת ישראל להעביר 300 מיליון ש"ח לחברת החשמל הישראלית מכספי המיסים של הרשות הפלסטינית, על חשבון החוב הפלסטיני על חשמל.[34]
הממשל מעוניין בהרחבת שימוש באנרגיה מתחדשת ברשות הפלסטינית, אך מקורות מתחדשות הגיעו רק לאחוזים בודדים מכלל ייצור החשמל הנצרך.
קורין דגני, הכלכלה שלא מציעה הרבה סיבות לאופטימיות, באתר TheMarker, 7 בנובמבר 2016 איתן אבריאל, בבנק המטרות של הממשלה: הכלכלה הפלסטינית, באתר TheMarker, 11 בנובמבר 2024Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
