Remove ads
דנטה אליגיירי (באיטלקית: Dante Alighieri, ⓘⒾ, בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265 – 14/13 בספטמבר 1321), המכונה גם רק דנטה, היה משורר, פילוסוף, תאולוג ומדינאי איטלקי. יצירתו המופתית, "הקומדיה האלוהית", נחשבת לאחת מפסגות הספרות העולמית, ומהווה בסיס לשפה האיטלקית המודרנית.
 | |
| ג'וטו, דיוקן של דנטה (המאה ה-14) | |
| לידה |
בין ה-14 במאי ל-13 ביוני 1265 פירנצה, רפובליקת פירנצה  |
|---|---|
| פטירה |
14 בספטמבר 1321 (בגיל 56) רוונה, מדינת האפיפיור |
| שם לידה |
Dante da Alaghiero degli Alaghieri |
| מדינה |
רפובליקת פירנצה |
| מקום קבורה |
Dante Alighieri's tomb |
| מקום מגורים |
בולוניה, רוונה, פריז, ורונה, פירנצה, לוקה, טרוויזו, ארצו, מילאנו, פורלי, רומא, ג'נובה |
| שפות היצירה |
איטלקית, לטינית |
| זרם ספרותי |
הסגנון החדש המתוק |
| יצירות בולטות |
הקומדיה האלוהית, Questio de situ et formae aque et terre, Le Rime, Epistles, Vita Nuova, De Monarchia, "על רהיטות השפה העממית", Convivio, Eclogues |
| תקופת הפעילות |
1292–1321 (כ־29 שנים) |
| הושפע מ |
אריסטו, תלמי, הומרוס, בואתיוס, ורגיליוס, אובידיוס, תומאס אקווינס |
| בן או בת זוג |
Gemma Donati (1285–?) |
| צאצאים |
Jacopo Alighieri, Pietro Alighieri, Antonia Alighieri |
  | |
Remove ads
דנטה נולד בשנת 1265 למשפחה מהמעמד הגבוה בפירנצה שבאיטליה. הוא השתייך לענף הלבנים במפלגה הגואלפית (Guelf), שהייתה מעורבת בברית התנגדות פוליטית מורכבת נגד השליטים באותה תקופה, הגיבלינים. דנטה טען כי מוצאו מ"הזרע הקדוש" של "הרומאים האמיתיים",[1] אך האדם המוקדם ביותר בשורשי משפחתו שידוע בשמו נולד רק בראשית המאה ה-12.[2]
אביו, אליגיירו דה בֶּלִּינְצ'וֹנֶה, היה מן הגואלפים הלבנים, אך לא סבל ככל הנראה מרדיפה לאחר שמשפחתו ניגפה בפני הגיבלינים בקרב מונטפרטי. אמו, דונה בלה דל'י אבאטי, נפטרה כאשר דנטה היה בן חמש או שש, ואביו נישא מחדש ללפּה די קיאריסימו צ'אלוּפּי, שילדה שני אחים לדנטה: אחיו פרנצ'סקו ואחותו טנה (גַאֶטנה). בהיותו בן שתים-עשרה, הוסכם על נישואי דנטה וג'מה, בתו של מסר מנטו דונאטי[א]. דנטה נשא אותה לאשה בהיותו בן עשרים, ונולדו להם מספר ילדים, וכפי שאירע לעיתים תכופות עם אנשים מפורסמים, ילדים רבים נוספים העמידו פנים שהם מצאצאיו.
רק מעט ידוע על החינוך שרכש, אך מניחים כי דנטה למד בביתו או בבית-ספר סמוך למנזר. אף שבתקופה זו הייתה איטליה, בדומה למדינות אחרות באירופה, בנויה מנסיכויות רבות שהקשר ביניהן היה רופף, ושפתן שונות, בכל זאת היה דנטה בקי בשירה הטוסקנית והסיציליאנית, ואף חקר את המינסטרלים של פרובאנס שבצרפת, ואת השירה הלטינית (ובמיוחד ורגיליוס).
כשהיה בן שמונה-עשרה פגש את גווידו קבאלקנטי, לפו ג'אני, צ'ינו דה פיסטויה וברונטו לטיני[ב], שביחד הפכו למנהיגי "הסגנון החדש המתוק"[ג]. בילדותו[ד] דנטה פגש את באטריצ'ה פורטינארי (אנ'), בתו של הבנקאי פולקו פורטינארי, והתאהב בה ממבט ראשון. בשנת 1283 ראה אותה שנית ברחובות העיר, והם החליפו ברכת שלום. מעולם לא היה ביניהם קשר מעבר לכך, אך שתי הפגישות היו משמעותיות עבור דנטה. הוא הקדיש לביאטריצ'ה את ספרו "החיים החדשים", שחיבר בשנת 1293, והשירים שכתב בהשראתה הותירו חותם על הסגנון האיטלקי החדש בשל טיפולו המיוחד בנושאי האהבה[ה]. ביאטריצ'ה הפכה עבורו לסמל של מלאך[ו], אמצעי לגאולה.
ביאטריצ'ה נפטרה בשנת 1290, ודנטה מצא מקלט בספרות הלטינית, בהעמקת לימודי הפילוסופיה והתאולוגיה, ובוויכוחים שבין המסדרים המנזריים של הפרנציסקנים והדומיניקנים שסערו באותה תקופה בפירנצה. בשנת 1289 לחם בקרב קמפלדינו עם האבירים הפלורנטיניים כנגד ארֶצו. מאוחר יותר, היה רופא ורוקח, בין היתר משום שב 1295 יצא חוק שדרש מאצילים המעוניינים במשרה ציבורית להיות חברים באחת מהגילדות. הקריירה הפוליטית של דנטה בעירו לא הייתה מזהירה, בין השאר כי יכולתו להשפיע בכהונה זו או אחרת הייתה מוגבלת בגלל לחצים חיצוניים מצד האפיפיורות ומלכות צרפת, שחרגו הרבה מעבר לפוליטיקה הפנימית של העיר.
בשנת 1301 נשלח דנטה בראש משלחת לרומא, שכוונה לברר את כוונותיו של האפיפיור ביחס לפירנצה. האפיפיור, בוניפקיוס השמיני, שילח את הנציגים האחרים במהרה וביקש מדנטה להישאר ברומא. במקביל, נכנס שארל, רוזן ולואה, אחיו של פיליפ היפה מלך צרפת, אל פירנצה מלווה בגואלפים השחורים (יריבי הגואלפים הלבנים, אליהם השתייך דנטה) ובמשך שישה חודשים החריבו את העיר וחיסלו את רוב יריביהם. ממשלה חדשה בראשות הגואלפים השחורים הוקמה בעיר ודנטה נידון לגלות של שנתיים ולתשלום קנס עצום. במהלך גלותו הגה את הרעיון של יצירתו "הקומדיה האלוהית", והתחיל לחברה בשנת 1308.
בהתאם ל"המלצתו" של בוניפקיוס החליט דנטה להישאר ברומא. מאחר שלא היה יכול לשלם את הקנס, נדון באופן רשמי לגלות מתמדת והיה צפוי להוצאה להורג אם ייתפש על ידי חיילים פלורנטינים. אחרי מספר ניסיונות כושלים לחזור לשלטון בפירנצה, נואש דנטה מן התככים הכרוכים בכך ופנה להתוויית היסודות לקומדיה האלוהית – יצירה הבנויה ממאה שירים, המחולקים לשלושה ספרים, שבכל אחד מהם שלושים ושלושה שירים, ושיר מבוא אחד.
דנטה עבר לורונה כאורחו של ברתולומאו דלה סקאלה ולאחר מכן לסרזנה שבליגוּריה ואחרי כן נטען כי חי זמן מה בלוקה אצל הגברת גֶ'נטוּקה. טענות פחות אמינות טוענות כי שהה גם בפריז ובאוקספורד.
בשנת 1310 פלש הנרי השביעי (אנ') מלוקסמבורג לאיטליה ודנטה כתב אליו ולנסיכים איטלקיים אחרים מספר מכתבים פומביים המעודדים אותם להתמודד עם הגואלפים השחורים בפירנצה. שליט פירנצה מחל בינתיים לרוב הגואלפים הלבנים שבגלות, אך מכתביו של דנטה מנעו מחילה כזו ממנו.
בשנת 1312 תקף הנרי השביעי את פירנצה והביס את הגואלפים השחורים, ככל הנראה ללא מעורבות מצידו של דנטה. מותו, שנה לאחר מכן, מוטט את התקווה האחרונה של דנטה לשוב לעירו. הוא חזר לוורונה ושם חי תחת חסותו ובתמיכתו של קנגראנדה דלה סקאלה, שזוכה בהתאם במקום בגן העדן של דנטה. בשנת 1315 כפה אוגוצ'ונה דלה פאגּ'וּוֹלה (השליט הצבאי של העיר) הענקת מחילה לגולים. דנטה נמצא גם הוא ברשימה, אך נדרש לשלם סכום כסף ולהשתתף בטקס דתי בו יוצג כעבריין וסירב להשפלה הפומבית הזו.
בשנת 1318 הוזמן דנטה על ידי נסיך רוונה לשהות כאורחו. שם השלים את "גן עדן", החלק השלישי והאחרון של יצירתו הקומדיה האלוהית, וזמן קצר לאחר מכן נפטר, קרוב לוודאי ממלריה.[3] הוא נטמן בכנסיית סן פייר מאגּ'ורה בנוכחות נכבדי העיר וילדיהם. לאחר מותו נוצקה בדמות פניו "מסכת מוות", שככל הנראה חיקוי שלה מוצג בפאלאצו וקיו בפירנצה. מותו גרם לחרטה רבה בעולם הספרותי של איטליה. על קברו חקוק שיר המיוחס לתלמידו ברנדרדו קאנאצ'ו החתום במילים: "הוא נולד בפירנצה, אם מעט אוהבת". עמיתו המשורר צ'ינו דה פיסטויה חיבר לזכרו את השיר "במעלה המדרון, אהבה, של ההר הגבוה".
Remove ads
בכללות דנטה בתחילת דרכו עסק ביצירתו באהבה, מושפע מיצירות כמו רומן הוורד; לאחר מכאן בפילוסופיה; ובשיאו בתאולוגיה.
הקומדיה
יצירתו הגדולה של דנטה היא "הקומדיה האלוהית" (בשמה המקורי: "הקומדיה"), שיר חלום חזיוני דתי, סוגה נפוצה בימי הביניים, שהגיעה לשלמות ביצירתו. "הקומדיה" נחשבת לפואמה השירית הגדולה ביותר של הספרות האיטלקית ונדבך של הספרות הקנונית העולמית. זו יצירה שירית-תאולוגית-אתית-פילוסופית-מדעית-אמנותית, בת 14,233 שורות שיר, שדנטה חיבר בשנים 1308–1320. ליצירה שלושה חלקים:
- "תופת" (גיהנום - Inferno)[ז] - אפיזודות אפיות על גורלם של רשעים
- "כור המצרף" (Purgatorio) - פגישות שלוות עם דמויות, ידידים, ועם אנשים ששימשו לדנטה מופת
- "גן עדן" (Paradiso) - שיחות תאולוגיות - אידאות
סיפור העלילה פורשׂ בגוף ראשון את חזיון מסעו של המשורר מהגיהנום אל גן-עדן במהלך השבוע הקדוש (מיום השני הקדוש עד חג הפסחא) של אביב 1300, כשבגיהנום ובכור המצרף מדריכו המשורר הרומי ורגיליוס, ובגן-עדן מדריכתו ביאטריצ'ה, אידיאל האִשָּׁה המושלמת ואהובת נעוריו של דנטה. הסיפור מתרחש כשדנטה בן 35, מה שנקרא בזמנו גיל מחצית החיים. הדמויות בעלילה הם אנשים שנפטרו עד אותה שנה, חלקם דמויות ביצירות ספרותיות. דנטה כתב את הקומדיה בדיאלקט אזורי, טוסקני, שבמידה רבה אומץ בזכות יצירתו כנוסח המועדף לשפה האיטלקית המתהווה והפך לשפה הראויה לביטוי הנעלה ביותר.
מחד, ב"קומדיה" דנטה הוא המליץ למחשבת ימי-הביניים ומגן על החברה של ימי הביניים[ח], המבוססת על קשרים הגיוניים-מיסטיים בין המציאותי והעל-מציאותי, בה הדת מרכז לכל הפעולות האנושיות, דת הנובעת ממקור אחד ושואפת אלי ההבנה האלוהית: ההגיון המטאפיזי והאחדות הא-להית.[4] יצירתו מתעלה למן הצמצום שבגורל-הפרט הכבול בחבלי חטא, אל הגדולה של אנשי המעלה, ולבסוף אל עולם האידאות וחזיון הבורא[5]. בה מתאחדת ההשקפה הכללית של המאה ה-13 עם ניסיונו האישי להיגאל מייסורי הגלות במסע לשירה נבואית.
מאידך, יצירתו משקפת התבוננות אנושית של המאה ה-14 על חיי המעשה בעולם הזה, ופריקת עול כבלי הכנסייה, מבוא לרנסאנס. כתב בנדטו קרוצ'ה: 'בדנטה, ימי הביניים האכזריים, על סגפנותם הקשה או לוחמה קשה ומאושרת, כבר לא קיימים... אולי אין אף שיר גדול, כה חופשי, כ"קומדיה", מהתלהבות ממלחמה כמלחמה... במקום סגפנות, יש אמונה נחושה, מחוזקת במחשבה ובדוקטרינה; במקום התלהבות ממלחמה, התלהבות חברתית. אלו השתייכו בעיקר לאיטליה בת זמנו, או מכל מקום השתייכו למצפונו, והיו מושא לדאגה מתמשכת ואינטנסיבית, לרגש אנושי'.[6]
"הקומדיה" שיר מקיף ועמוק על נפש האדם והעולם[5], זכתה לתפוצה מדהימה בקרב קהל הקוראים האיטלקי לדורותיו, נחשבת ליצירה החשובה ביותר שחוברה באירופה בתקופת ימי הביניים, ולאחת מפסגות השירה העולמית; יצאה לאור במהלך הדורות במאות כתבי-יד ומהדורות, תורגמה במאות תרגומים לשפות שונות, וחוברו עליה אינספור פירושים, מאמרים, ומחקרים.
שאר יצירותיו (בסדר כרונולוגי)
- "החיים החדשים" (La Vita Nuova) – ספר אוטוביוגרפי שחיבר בצעירותו על אהבתו לביאטריצ'ה כביטוי להיטהרות החיים וחידושם על ידי האהבה; הספר כולל שלושים ואחד שירי אהבה, המשובצים בארבעים ושניים פרקים אוטוביוגרפים בפרוזה, וככללו מחובר באיטלקית (טוסקנית).
- "על רהיטות השפה העממית" (De vulgari eloquentia) – ספר בלשני על השפה העממית כשפה ספרותית (בלטינית)[ט].
- "המשתה" (Convivio) – מעין אנציקלופדיה אתית הגותית לא גמורה של הידע בזמנו (באיטלקית).
- "על המונרכיה", ספר שבו הוא שוטח טיעונים בשבח של מונרכיה, בה הוא רואה את הדרך היחידה להשליט שלום עולמי, ולתרום לפיתוח הכשרים האנושיים.
- שתי אקלוגות פסטורליות שחיבר בלטינית, תוך חיקוי האקלוגות של ורגיליוס, כהתכתבות עם המשורר הצעיר ג'ובאני דל וירג'יליו, שהפציר בדנטה להצטרף לחבורת משוררים שבעירו ללמדם שירה, ודנטה דחה בנימוס את בקשתו.
- "שאלת מים וארץ" - חיבור פילוסופי בלשון לטינית העוסק בשאלת סידור ארבעת היסודות.
- "חרוזים" (Rime) - אוסף שירים ליריים, שנערך על ידי עורכים מודרניים, וכולל את שירתו האישית במהלך חייו.
Remove ads
מזה דורות רבים דנטה נחשב לגדול המשוררים האיטלקים ולאחד מגדולי המשוררים שבכל האומות ובכל הזמנים. דנטה היה תלמיד של נביאי ישראל ובמיוחד של דוד (אותו כינה "הנביא"), של משוררי רומא ובמיוחד של ורגיליוס (אותו כינה "המשורר"), של חכמי יוון ורומא ובמיוחד של אריסטו (אותו כינה "הפילוסוף"), של תאולוגים ובעיקר של תומאס אקווינס, של מיסטיקנים[י], של משוררים פרובנסאלים, ועוד. בכל זאת, חותם המקוריות ניכר בכל שורה ובכל מילה מיצירתו, כך גם הפשטות והכנות של כתיבתו.
"הקומדיה" ראשית-כל יצירה אישית של מחברה, המבטאת את תכונותיו האישיות:[6]
- רוח חמורה, מתונה, הגותית, ומלנכולית (בהשפעת ימי הביניים).
- עושר בתחומי עניין שהביאו ללמדנות.
- עושר רגשי: מהנשגב והנורא, אל המתוק והרך, אל המצחיק והליצני.
- הערצה לדברים יפים.
- סימפתיה לדברים שפלים.
- התענגות ממילים.
וכשם ש"הקומדיה" מבטאת את תכונותיו האישיות, כן משקפת תכונות כלליות גדולות, שבזכותן כינוהו: "משורר גדול כי אדם גדול":
כוונות מוסר גדולות
לדנטה, כמו לכל המשוררים הגדולים, ואולי יותר מכולם, היו כוונות גדולות בחיבור יצירתו[י"א]:
- לחבר יצירה חזיונית שתעסוק במסתורין הנפש ותתאר באלגוריה את העולם האידיאלי, ממלכתו של אלוהים.
- לחבר יצירה אמונית שתכליתה ללמד חכמה ומוסר, להדריך אנשים בעולם הזה אל מצב של אושר (אמיתי).
- לחבר יצירה אוניברסלית אנציקלופדית שתסכם את העולם של תקופתו ושל תקופות שקדמו לה.
- לעשות צדק עם העולם הדתי, הפוליטי והחברתי של פירנצה בת-זמנו.
- לעדן את השפה העממית ולהקנות לה תכונות נאצלות כך שיצירתו תשמש יסוד ללשון האיטלקית בדורות הבאים.
כתב דוד אריה פרידמן: "בתפיסת עולמו של דנטי יש הרבה מיסודות היהדות של המסורת בצורה של נצרות אדוקה, עד שלפעמים נראה לנו כאילו דיבר אלינו מתוך גרונו איזה יהודי בעל-מוסר הירא וחרד מפני דינו של גיהנום. וגם אנושיותו היא סוף-סוף כבירה הרבה מנצרותו. מתוך צער וייסורים יצר דנטי את השירה היותר רוממה, שיצר הרוח האירופי במשך תקופות רבות. למרות השנאה והזעם הממלאים אותה היא מחזקת בנו את האמונה בטוב וביפה. מלחמות כבדות עברו על נפשו, אבל לידי שלמות מפליאה הגיע ביצירתו. ביטחון חזק מרחף על פני-יצירתו ואישיותו גם-יחד. סוד החיים הנצחיים יפכה בה. עין הא-להים צופיה עלינו מתוכה. קול ש-די יישמע לנו. אף האדם בן-זמננו שומע את קולו המנחם של החוזה הזעום: היטהר! ".[7]
לשון פשוטה
בתקופת דנטה היה מקובל באיטליה לחבר יצירות רציניות בלשון לטינית עבור מלומדים, ויצירות בינוניות בשפה עממית מדוברת (איטלקית) עבור ההמון. דנטה היה הראשון שחיבר יצירה רצינית גדולה בלשון איטלקית. כדרך הקדמונים, הוא חיבר את "הקומדיה" בלשון פשוטה בתכלית הפשטות, מה שאיפשר לכל אדם לקוראה[י"ב].
כתב קולרידג': "הדימויים של דנטה לא רק שלקוחים מטבע פשוט, ומובנים לכל, אלא תמיד מצורפים לרגש אוניברסלי המתקבל מהטבע, ולפיכך משפיעים על הרגשות הכלליים של כל האנשים. מהבחינה הזו, המצוינות של דנטה גדולה מאד".[8]
צמצום
בכובד-ראש דנטה עסק ביסודות הדברים בקיצור נמרץ. כך עולמות שלמים יכולים להיות מקופלים במילה אחת, דמות מורכבת מאופיינת בשורת-שיר, שיטה פילוסופית מסוכמת בשורות ספורות, וכיוצא בזה. הצמצום דורש מהקוראים להשלים את הפרטים של שירתו ולחשוב על משמעותה.
כתב שלי: "מילותיו חדורות ברוח, כל אחת מהן ניצוץ של מחשבה שלא ניתנת לכיבוי; והרבה מהן עדיין מונחות באפר הולדתן, מעוברות בהארה שעדיין לא מצאה אף מדריך".[9] ותומאס קרלייל כתב: "בדנטה הצמצום הזה הוא מושרש בטבעו ומיוחד לו. מלה אחת מפוצצת ואחריה דממה, בלי נשמע קול עוד. שתיקתו מדברת יותר ממילים".[10]
במהלך הדורות חוברו פירושים רבים ל-"קומדיה". ברוב הפירושים ליצירתו, ובמיוחד אצל מפרשיו הראשונים, לעיתים תכופות שורה או שורות אחדות, של דנטה, מפורשות בפסקה ארוכה.
אלגוריה
שירת ימי הביניים היא שירת אלגורית. האלגוריה חזון במובן רוחני (שירה) ובמובן חושי (מראה), כלומר תוכן רוחני הנתון בלשון-מראות, ומשום כך קרובה ומובנת לאותם דורות שהיו עדיין חוזי חזיונות[11].הפשט מהווה משל למשמעות נסתרת, ולעיתים תכופות אפשר לפרשו באופנים רבים.
"הקומדיה" אלגוריה מורכבת, הבנויה מאלגוריה כללית (ורגיליוס מסמל את השכל האנושי, וביאטריצ'ה[י"ג] תאולוגיה וגילוי שכינה) ואלגריות קטנות רבות, המצטרפות לאלגוריה אחת. לדוגמה, בפתיחת הקומדיה (בשיר הראשון), היער האיום סמל לחטאות נעוריו של דנטה, או למצב הפוליטי באיטליה בזמנו, או לריבוי דעות אנושי המבלבל את הדעת, או למצב הבורות והשחיחות של האנושות; דנטה פוגש נמר, אריה וזאבה המסמלים בהתאמה את המידות הרעות של תאווה, גאווה, ורדיפת בצע; או את פירנצה המחולקת פוליטית בין "לבנים" ו"שחורים", את מלכות צרפת, ואת חצר מלכות רומא. לעיתים לאותה אלגוריה משמעויות שונות בחלקים שונים של "הקומדיה".[י"ד]
פרנצ'סקו דה בוטי, בפירוש המתפרש על אלפי עמודים, השתדל לבאר את כל האלגוריות שביצירה.
ידע אנצקילופדי
יצירת דנטה מבוססת על למדנות רבה וידע אנציקלופדי. דנטה השקיע ביצירתו את קנייני הדעת והתאולוגיה של תקופתו ושל תקופות שקדמו לה. לפיכך ישנם ביצירתו רבדים תאולוגים, מוסריים, פילוסופים, נומרולוגים, מדעיים, היסטוריים, פוליטיים, חברתיים, אסתטים, ותרבותיים.
כתב משה דוד קאסוטו: "סיפקו חומר לדנטי המסורת הנוצרית והמסורת של רומה ויוון, ספרי המקרא והברית החדש וספרי המשוררים והוגי הדעות הלטיניים והיווניים, המדע של זמנו והאגדות העממיות, הספיקולציות הפילוסופיות והשקפת ההמון, זכרונות ימי קדם וזרמי החיים בסביבתו, ניגודי המדינות וסכסוכי המפלגות, ההסתכלות בטבע והעיון בסודות ההויה הא-להית".[12]
ארכיטקטורה
החיבה של דנטה למבנה ארכיטקטוני ניכרת כבר ב-"חיים החדשים" ובהעדפתו את סוגת הסונטה, ובעיקר משתקפת ביצירתו הגדולה. "הקומדיה" מיוסדת על מבנה משוכלל: שלושה ספרים-תחומים, כל אחד מהם כולל 33 שירים, המסודרים בסדר רוחני, כל שיר מורכב משורות משולשות, ובתחילת היצירה שיר מבוא כללי, סה"כ 100 שירים. כל תחום מורכב מעשרה חלקים, תשעה ועוד אחד: "התופת" מתשעה מעגלים ובתחתיתם לוציפר; הר "כור המצרף" משני מבואות ושבעה מדרגים, ובפסגתו גן-העדן הארצי; "גן העדן" מתשע ספירות (גופים שמימיים) ומקורן: הנשגב. "התופת" מיועד לרשעים ועוסק בעוונותיהם ובעונשים הנוראים שהם נידונים בהם; "כור המצרף" לבינוניים ועוסק בתיקון מידות והיטהרות; "גן העדן" לצדיקים ועוסק במושכלות ובתאולוגיה. דנטה סידר את האנושות בעולמו החזיוני, כך שכל אדם נמצא במקום המתאים לו כפי מעשיו ודרגתו הרוחנית.
ציוריות
לסינג הגדיר את הציוריות בשירה ככתיבה המציגה עצם הנתפס על ידי החושים בחיוניות לפני השכל באופן שיש לו אותה השפעה שיש לציור. שירת דנטה מתאפיינת בציוריות. רבים טוענים שאין כמוה אצל אף משורר אחר, עתיק או מודרני. לא בכדי המהדורות המאוירות של הקומדיה היו לז'אנר אמנותי בפני עצמו. על המאיירים של הקומדיה נמנים פצ'ינו די בואונגווידה, מיקלינו דה בזוצו, ברתלומאו די פרואוזינו, פריאמו דלה קוארצ'ה, ג'ובאני די פאולו, "אמן חיי הקיסרים", אנטוניו גריפו, גוליילמו ג'ירארדי, סנדרו בוטיצ'לי, פדריקו זוקארי, ויליאם בלייק, גוסטב דורה, מוביוס, אלברטו מרטיני, סלבדור דאלי, וציירים רבים אחרים. התמונות שדנטה רשם בשירתו אף הקדימו התפתחויות שנעשו באמנות הציור בדורות מאוחרים יותר. מיכלאנג'לו ורפאל היו חסידים של דנטה. אם-כך, מה מייחד את הציוריות של שירתו?
כתב לי האנט (בהתייחסו לגיהנום של הקומדיה): "נכון מה שנאמר, שכאשר דנטה גדול, אף אחד לא מתעלה עליו. אני מטיל ספק אפילו אם מישהו משתווה אליו, באינטינסיביות התמידית ובמגוון הבלתי פוסק של ציוריו; ומה שהוא מצייר נובע לגמרי מכוחותיו; כצייר הרושם דמויות הקמות לתחייה, וכהמשיכן לפעול בעצמן, מפחידות את יוצרן. כל תנועה, מילה ומבט של היצורים האלו נהיה מלא ברגישות וברמזים. מה שבלתי נראה נמצא ברקע של הנראה; חשיכה נעשית מוחשית; דומיה מתארת דמות, לא, מעצבת את החלק החשוב ביותר של הסיפור. מילה משמשת כניצוץ אור, המציג איזו סביבה קודרת, מקום בו עומד מגדל, ופנים נוראות נשקפות מהחלון; או מקום, שלרגליך, מלא בקולות נצחיים, תהום אחד נשמט מפני אחר באור חיוור של ייסורים."[13]
כתב ג'ון ראסקין (בהתייחסו לגן העדן הארצי שבכור המצרף של הקומדיה): "המטרה הראשונה של דנטה, בציורי נוף, להציג ראיה לחירות מושלמת, ולטהרה והיעדר חטאים בטבע חדש, מחליף דרכים ללא מוצא בדרכים מאושרות. כך שכל אותם סייגים ופורמליזם שנדרשו לו באי-שלמות, מסולקים בגן העדן; ואפילו חוסר המוצא של היער, הדבר האיום ביותר עבורו בימיו של חטאים וקיצורי דרך, עתה משמחו בימים של טהרה. וכשם שהיעדר סייגים ומעבה החטא הובילו לסדר המרוסן והנורא של עונש נצחי, כך היעדר סייגים ומעבה מידה טובה חופשית מביאים לסדר אוהב ומקובץ של אושר נצחי. היער הזה, אפוא, דומה מאוד לזה של קולונוס בכמה היבטים - בשלוותו ובמתיקותו, ובאינספור ציפוריו; הוא נבדל ממנו רק בנותנו לרוח קלה לנשוב בו, ולפיכך דק יותר מהיער היווני; השורות העדינות המתארות את שירת הציפורים המתמזגת ברוח, ואת העלים כולם פונים לכיוון אחד, הועתקו, פחות או יותר, על ידי כל משורר מאז דנטה. הן, ככל הידוע לי, הפסקא המתוקה ביותר של תיאור יער המצוייה בספרות."[14]
מוזיקליות
דנטה החשיב את ורגיליוס לרבו בשירה. "הקומדיה" מבוססת על שיחות המבטאות רגשות כנים ואמתיים[ט"ו], כדוגמת האקלוגות של ורגיליוס. כשם שורגיליוס, במאמץ אמנותי כביר, הצליח ב-"אינאיס" לרומם את הלשון הלטינית להרמוניה מוזיקלית מופלאה, כך הצליח דנטה לעשות זאת ללשון האיטלקית. ב"קומדיה" החריזה מלווה כהד פעמונים את הנעימה היסודית בכל שיר.
כתב תומאס קרלייל: "אני נותן לדנטה את השבח הגדול ביותר באומרי שהקומדיה הא-להית, בכל המובנים, שיר אמיתי... עומקו, רגש נלהב, וכנות, עושים אותו למוזיקלי. כה עמוק, יש מוזיקה בכל מקום. סימטריה פנימית אמיתית, מה שנקרא הרמוניה ארכיטקטורנית, מושלת בו, מקנה לו את מידותיו: ארכיטקטורי גם מוזיקלי... ביסודו, זה השיר הכן ביותר מכל השירים, ואנו מוצאים את הכנות מדד לערכו. היא נבעה עמוק מלב הלבבות של המחבר, והיא נמשכת במהלך הדורות עמוק ללבבותינו".[10]
פרפקציוניזם
דנטה, כורגיליוס, היה אמן גדול השואף לשלמות. הוא קרוב יותר ברוחו לעולם העתיק מאשר לעולם המודרני, וכקלסיקנים יצק את יצירתו בצורה מוקפדת, כזו שתשמש מופת לדורי דורות.
אמר צ'זארה פוליניו: "בעידן של מוסכמות ופורמילזם, דנטה הלך ללמוד מורגיליוס; בעידן בו לא הייתה סיבה לקוות להופעת יצירת מופת, הוא יצר כזו יצירה. יצירתו עולה ללא ערך על התיאוריות שלו, אך גם הן מראות, היאך, למרות מגבלות הפילוסופיה והרטוריקה של זמנו, הצליח לחמוק מבעד לסבך הרשת שסביבו, ולהביא את השפה העממית של איטליה, בהיותה עדיין בערש הולדתה, לפסגות של שלמות שלעיתים רחוקות השתוו אליהן ומעולם לא התעלו עליהן."[15]
מיסטיות
דנטה היה איש-חזון ומיסטיקן. למרות המאמץ הפרשני העצום, במהלך הדורות, להבין את יצירתו; היא הייתה ונותרה חידתית.
כתב דה סנטקטיס: "הקומדיה הא-להית היא האחדות העצומה ביותר שהשכל האנושי יצר, עולם שירי עם חוקים וצווים משלו... העולם הדנטסקי איננו מבואר עד כה אלא באופן עקיף, איננו רואים אלא את השטח, מה שפנימי חומק מאיתנו."[16]
Remove ads
באיטליה, עוד בדורו של דנטה, החל מפעל עצום של פרשנות ל"קומדיה האלוהית". על מפרשיה הראשונים והחשובים (במאה ה-14) נמנים ג'קופו דלה לאנה (הנחשב לאבי פרשנות הקומדיה), בוקאצ'ו (שגם חיבר את הביוגרפיה המקיפה הראשונה שלו), בנוונוטו דה אימולה, פרנצ'סקו דה בוטי, ואחרים.
האופי האנציקלופדי של שירת דנטה הביא בהדרגה את הדורות הבאים לעיסוק אנציקלופדי ביצירתו. בתקופת הרנסאנס מפרשי דנטה נעזרו בתחומי לימוד ובמחקרים על מנת להבין את יצירתו. כך לנדינו פירש את "הקומדיה" על פי הפילוסופיה האפלטונית[ט"ז] ועל סמך מחקר תולדות פירנצה והתרבות הטוסקנית; וולוטלו פירשה בזיקה לשירה הפרובנסאלית שהשפיעה על דנטה; ג'ובאן בטיסטה ג'לי השתמש בתאולוגיה, בבלשנות ובמדעים כדי להסביר את רעיונותיו. הפירוש ל"קומדיה" מאת ההומניסט הפלורנטיני לנדינו, שיצא לאור ב-1481, נהיה לפירוש המרכזי המצורף למהדורותיה בדורות הבאים. במאה ה-16 האקדמיה של פירנצה העבירה במשך שנים הרצאות שבועיות על "הקומדיה"; על המרצים נמנו הפילוסוף ג'ובאן בטיסטה ג'לי והמדען גלילאו גליליי.
במאה ה-17 וה-18 העניין ביצירתו של דנטה שכך, עד שהתעורר מחדש מהמאה ה-19 ואילך, כשגדולי המשוררים והמבקרים והבלשנים האיטלקים, כגון ליאופרדי, ג'ובאני פסקולי, פרנצ'סקו דה סנקטיס, וניקולו תומאסאו, הדגישו את ערכה הגדול של יצירתו, ומהדורות מבוארות חדשות של יצירתו יצאו לאור. באנגליה ורנון ויליאם וורן חיבר פירוש מקיף ל"קומדיה" על יסוד פירושו של בנוונוטו דה אימולה.
בשלהי המאה ה-19 המבקר האיטלקי-שווייצרי סקרטציני חיבר את "אנציקלופדיה דנטסקה", מילון ביקורתי מקיף לחיי דנטה ויצירתו, הכולל בערכיו גם תמצית מיטב הפירושים ל"קומדיה". בשנת 1921 הפילולוג מיקלה ברבי ייסד את כתב-העת המדעי "לימודים דנטסקים". בשנים 1978-1970, לרגל שבע-מאות שנה להולדת דנטה, בשיתוף פעולה עולמי, יצאה לאור "אנציקלופדיה דנטסקה" חדשה בשישה כרכים בעריכת המבקר והיסטוריון הספרות אומברטו בוסקו, העוסקת ביצירת דנטה, לשונה וביקורתה, וכוללת גם ערכים על אישים שעסקו ביצירת דנטה במהלך הדורות, ומאמרים על חייו ויצירתו.
Remove ads
האקלקטיות של דנטה גררה ביקורות על יצירתו. רבים ביקרו את יצירתו של דנטה על שאינה שירה טהורה, אלא פילוסופיה מעורבת בשירה. פטרארקה העריך את לשונו וסגנונו ומחשבתו של דנטה, אולם לא התרשם מהערצת ההמונים את שירתו, וסבר שדנטה יכל לחבר שירה לתכלית נעלה יותר[י"ז]. בתחילת המאה ה-16 פייטרו במבו הסתייג מהמרכיבים הלשוניים והסגנוניים הרבים של לשונו.[17] לדעת סבריו בטינלי, מבקר ספרות מהמאה ה-18, אף על פי שדנטה היה אדם גדול, הרי שבהשפעת זמנו הברברי היה חסר טעם טוב והבחנה, כך שכל הקטעים הראויים ב-'קומדיה' מסתכמים לכל היותר לחמישה שירים (מתוך מאה). המשורר האנגלי הרומנטי קולרידג' ביקר את דנטה על שמיזג ביצירתו תוכן מדעי, בעוד שלדעתו שירה צריכה לשכון רק במה שיציב ונצחי.[18] וורדסוורת', ששירתו פשוטה יותר מזו של דנטה, התפעל מהצמצום והאון והרציפות של סגנונו, אולם סבר שהבדיות של דנטה לעיתים תכופות גרוטסקיות ופנטסטיות באופן פוגעני, שהעמיס יותר מדי תוכן כך שנפגם ההוד והחוזק של השירה האיטלקית, וששירו מייגע.[19] המבקר לי האנט הסתייג ממרירות שטבועה במתיקות שירתו ומאבסורדיות מוסרית ודתית המצויה בה[13].
להלן קטע מביקורתו של לנדור על דנטה[20]:
מארוול: כמעט כל הדמויות ב"תופת" וב"צור המצרף" הן חדלי אישים שלא מעוררים שום סימפתיה, ולא מקדמים שום מעשה. לאחר ציונם, עמוד אחר עמוד, הטובים, הרעים, והאדישים, אני מוצא בקושי חמישית מהם ראויים לקריאה שנייה. זה איננו כך באיליאדה, באודיסיאה, ובגן העדן האבוד.
מילטון: המשורר הגדול של איטליה - גדול באינטנסיביות של מחשבתו ובהבנה - בנה גיהנום וכור מצרף לשכן בו אפיפיורים, בישופים, ומכובדים אחרים. נועז ככל שהיה, הוא חשש מהאש הקרובה אליו יותר מאשר האש שלמטה; לפיכך לסאטירה התמציתית שלו קרא קומדיה א-להית. מעולם לא היה תיאטרון כה נרחב עם כל כך הרבה שחקנים.
מארוול: באמת! זו קומדיה בה השחקנים לא מוצאים אף בדיחה.
מילטון: אליגיירי ביקש גמישות שרירית ועטה מסיכת ברזל; אך מה חמות הדמעות שהזיל אוהבה של ביאטריצ'ה על פרנצ'סקה דה רימיני, ועל ילדי אוגולינו! הייתי מעדיף לחבר שתי סצינות כאלה מאשר עשרים שירים כמו "מלכת הפיות"[י"ח].
מארוול: האלגוריה הפכה למעייפת[י"ט].
Remove ads
עוד בתחילת הרנסאנס, יצירתו של דנטה השפיעה על הספרויות של הלשונות הלטיניות (איטלקית, קטלונית, אנדלוסית, צרפתית, ספרדית), ועל התפתחות אמנות הציור האיטלקית. בחצי השני של המאה ה-15 יצירתו הייתה מרכזית למשוררי חצר בית מדיצ'י בפירנצה. ההשפעה הלכה והתרחבה לשאר אירופה בעיקר בדורות מאוחרים יותר, ובמיוחד בתקופה הרומנטית. באנגליה לדנטה הייתה השפעה על היצירה של צ'וסר ("בית התהילה") מילטון ("גן עדן האבוד"), בלייק (שאף אייר ציורים ל"קומדיה"), לנדור ("פנטאמרון"), קולרידג', שלי, ביירון ("נבואת דנטה"), טניסון[כ], ואחרים. לדעת ג'ון ראסקין, הקומדיה של דנטה היא הנקודה שסביבה נעה כל התרבות המערבית. לדעת טי. אס. אליוט: "דנטה ושייקספיר מחלקים ביניהם את העולם. אין שלישי זולתם". בצרפת ויקטור הוגו החשיב את עצמו כתלמיד של דנטה. בגרמניה שלגל תרגם חלק מהקומדיה. המשורר האמריקאי לונגפלו תרגם את כולה לאנגלית. על הכותבים המודרניים שהושפעו מיצירת דנטה נמנים אמרסון, בורחס, אלכסנדר בלוק, אנה אחמטובה, אוסיפ מנדלשטם, מריו לוצי, יוסף ברודצקי, ואחרים.
Remove ads
לדנטה הייתה השפעה משמעותית על השירה העברית באיטליה. עמנואל הרומי, בן דורו של דנטה, חיבר את "מחברת התופת והעדן", ככל הנראה בהשראת "הקומדיה". בהשראת "גן עדן" של דנטה, משה ריאטי[כ"א] חיבר את "מקדש מעט"[כ"ב]. כמו-כן "תפתה ערוך" מאת רבי משה זכות, והמחזה "עדן ערוך" מאת יעקב דניאל אולמו, חוברו בהשפעתו. שד"ל חיבר שיר בשבחו ביום מלאת שש-מאות שנה להולדתו[כ"ג], וחיקהו בשירו "עמק החרוץ".
בתקופת ההשכלה חוברו כמה יצירות בהשפעתו, כגון "מחזה ש-די" לשמואל רומנלי, ו-"קהל רפאים" למשה לייב ליליינבלום.
דנטה היה המשורר האהוב ביותר[כ"ד] על זאב ז'בוטינסקי, שהיה נושא בכיסו את "הקומדיה" בשני כרכים, כמעט תדיר, ובכל שעה שהיה פנוי היה מוציאם מכיסו ומעיין בהם. הוא אף תרגם שירים מתוך "תופת". טשרניחובסקי התפעל מתרגום ז'בוטינסקי והתכתב עמו על מנת שיתקן את תרגומו לפי השגותיו, אך ז'בוטינסקי לא הסכים לתיקוניו של טשרניחובסקי ועמד על דעתו.[21]
לאה גולדברג העריצה את שירת דנטה[כ"ה], תרגמה מקצתה, וחקרה ולימדה את יצירתו. השפעתו ניכרת על ספר שיריה "שארית החיים". בשנת 1965 "קול ישראל" שידר הרצאה של גולדברג על דנטה, לציון שבע-מאות שנה להולדתו.
בשנת 1990 יצא לאור ספר השירה "האש המעדנת" מאת אלון אלטרס, מחזור שירים שנושאם קשור ל"קומדיה".
Remove ads
_translation_room_03.jpg)
קשה מאוד לתרגם כראוי את שירת דנטה מהסיבות הבאות:
- ליצירתו חיוניות של לשון בתחילת התהוותה, מה שקשה להקנות ללשונות שעברו כבר כברת-דרך ארוכה.[כ"ו]
- יצירתו גשר בין העולם העתיק לעולם המודרני, בין העולם של ימי הביניים לעולם הרנסאנס. לפיכך, תרגום שירתו בנוסח מודרני, או בנוסח עתיק, מפספס את ייחודה.
- דנטה בורר את מילותיו בקפידה, תוך חיבור שירה המחורזת להפליא באופן טבעי[כ"ז]. לעומת זאת, בתרגום, דיוק במשמעות עלול לבוא על חשבון החריזה, בחריזה על חשבון המשמעות, ומכל מקום החריזה עלולה להישמע מאולצת.
- לשונו של דנטה פשוטה ואצילית, תכונות שנדיר למוצאן יחדו בהשלמה אצל משורר, ושאצל רוב האנשים סותרות זו את זו.
- דנטה היה משורר גדול וקלסיקן. מתרגמיו אינם כאלה.
לפיכך, כדי לתרגם את שירת דנטה, מתרגמיו נקטו באיזושהי פשרה (רובם ויתרו על החריזה בהעדיפם את הדיוק). למרות האתגר הגדול בתרגום יצירתו, יש יותר מ-400 תרגומים ל"קומדיה" ב-52 שפות.
לדעת ישורון קשת[11], ורבים סבורים כמוהו, עצום הוא ההבדל בין טעמה ורושמה של "הקומדיה" במקורה האיטלקי, ובין הטעם והרושם שאפשר להפיק מתרגומה, אפילו המשובח ביותר, כי לשונה של "הקומדיה" לשון מאוד סינתטית, הן בגלל הצמצום השירי של שפת דנטה, בגיבוש שאין למעלה ממנו, והן בגלל "האוניברסליות" של הלשון האיטלקית העתיקה. משוררים אנגלים סברו שהלשונות הלטינית והאיטלקית הרבה יותר מוזיקליות מהלשון האנגלית, וממילא אי-אפשר להגיע בה לאותה צליליות פיוטית והרמוניה מוזיקלית[כ"ח].
| הקומדיה במקור האיטלקי | תרגום אנגלי של הנרי פרנסיס קרי |
|---|---|
| Noi andavam per lo solingo piano
Com’uom che torna a la perduta strada, Che infino ad essa li pare ire in vano. Quando noi fummo dove la rugiada Pugna col sole, per essere in parte Ove adorezza, poco si dirada; Albo le mani in su l’erbetta sparte Soavemente il mio maestro pose; Ond’io che fui accorto di su'arte, Porsi ver lui le guance lagrimose: Quivi mi fece tutto discoperto Quel color che l’inferno mi nascose. |
We travers’d the deserted plain, as one
Who, wander’d from his track, thinks every step Trodden in vain till he regain the path. When we had come, where yet the tender dew Strove with the sun, and in a place, where fresh The wind breath’d o’er it, while it slowly dried; Both hands extended on the watery grass My master plac’d, in graceful act and kind. Whence I of his intent before appriz’d, Stretch’d out to him my cheeks suffus’d with tears. There to my visage he anew restor’d That hue, which the dun shades of hell conceal’d. |
דנטה בעברית
התרגום העברי העיקרי ל"קומדיה" הוא זה של עמנואל אולסבנגר, שעמל עליו במשך שנים רבות, ותרגם את יצירת דנטה בחרוז לבן יאמבי, בהתחשב במיטב חוקריו, מפרשיו ומתרגמיו, מתוך כוונה ברורה שחשובה יותר הנאמנות לביטוי והשמירה על הקצב[כ"ט] מן החרוז.
לדעת ישורון קשת, מספר הפגימות בתרגומו מועט הוא, ומרובות בו שורות שיריות להפליא. פנינה נוה שיבחה את תרגומו ככולו אומר פשטות של יצירת מופת אמיתית, תוך נאמנות לרוחו של דנטה כפי שהעלו אותה דורות של חוקרים; ואת סגנונו העברי-איטלקי, שרוח המקרא ניכרת בו, בלי מאמץ להשגת רושם כלשהו.[22] לדעת עמנואל בן גריון, התרגום המקראי של שאול פורמיגיני יותר חיוני ועברי ממנו, והתרגום של ז'בוטינסקי יותר אמנותי ממנו, אולם לאולסבנגר עומד יחס היראה-שלו לגבי יצירת הענק המקורית.[23] אהרון בר שמואל הסתייג מהתרגום כמאולץ, ומצורות דקדוקיות קשות שאינן מוצדקות בהיעדר חרוזים; ולעומתו כינה את תרגומו של ז'בוטינסקי ניסיון מאלף, שיש בו פה ושם אומץ פיוטי.[24] בדורות מאוחרים יותר הסתייגו מלשונו הגבוהה של אולסבנגר ומהפרוזודיה הסבוכה של שירתו, מלאכותית ביחס לפשטות שירת דנטה המקורית.
לאה גולדברג, בתרגמה סונטות של דנטה, השתמשה במרכיבים לשוניים של שירת עמנואל הרומי, כדי לקרב את התרגום לרוח העולם של ימי הביניים.
ברחבי העולם פועלות אגודות דנטה אליגיירי במטרה להנחיל את השפה האיטלקית ואת תרבות האומה האיטלקית לתושבי המדינה. מרכז האגודה ברומא ולו יותר מ-500 סניפים ברחבי איטליה ובמרבית מדינות העולם.
במאה ה-19 הולחנו יצירות מוזיקליות בהשראת יצירתו, ביניהן "סימפוניית דנטה" ו-"פנטזיה בצורת סונטה בעקבות דנטה" מאת ליסט, ו-"פרנצ'סקה דה רימיני: סימפוניה פנטסטית בעקבות דנטה" מאת צ'ייקובסקי.
ספרים וסרטים רבים נוצרו בעקבות יצירתו. בין היתר כתב בשנת 2013 הסופר דן בראון מותחן בדיוני בשם "התופת", המתכתב לכל אורכו עם דמותו וכתביו של דנטה. באוקטובר 2016 הוא יצא גם כסרט בשם זה. בשנת 2016 פרסם הבמאי לואיס נרון (אנ') את הסרט הדוקומנטרי המסתורין של דנטה (אנ'), בהשתתפות זוכה האוסקר פ. מארי אברהם ורבה של רומא שמואל די-סיני.
במטבעות בערך של 2 אירו שהוטבעו באיטליה בשנים 2008-2023, מוטבעת דמותו של דנטה, כשלראשו זר דפנה.(הצמח ער אציל)
ג'וטו, דיוקן של דנטה בקפלה של ארמון ברג'לו (פירנצה, 1299–1300)
דיוקן של דנטה (מיניאטוריסט איטלקי, לאחר 1436)
דנטה בין הר כור המצרף פרי יצירתו "הקומדיה האלוהית" לפירנצה, מתוך ציור של דומניקו די מיקלינו בקתדרלת סנטה מריה דל פיורה, (פירנצה, 1465)
יוסטוס ואן ג'נט ופדרו ברוגטה, דנטה (1475-1473)
סנדרו בוטיצ'לי, דיוקן של דנטה (1495)
דנטה, מתוך פרסקו שצייר לוקה סיניורלי (1499–1504~)
הומרוס, ורגיליוס ודנטה מתוך הפרסקו "פארנסוס" שצייר רפאל (1509–1511)
ג'ורג'ו וזארי, דנטה לצד פטרארקה בציור "דיוקן של ששה משוררים טוסקנים" (1544)
דנטה אליגיירי (אסכולה בריטית, סוף המאה ה-16 / תחילת המאה ה-17)
רוטילו מנטי, דנטה ו-ורגיליוס בגיהנום (1618–1620)
ויליאם בלייק, ורגיליוס ודנטה בשער הר "כור המצרף" (1824)
ז'אן-איפוליט פלנדרן, דנטה מנחם את נשמות הקנאים (1835)
אניבלה גאטי, דנטה בגלות (הגלריה לאמנות מודרנית, פירנצה, 1850)
דנטה גבריאל רוזטי, ג'וטו מצייר את הדיוקן של דנטה (1852)
פרדריק לייטון, דנטה בגלות (1864)
ז'אן לאום ז'רום, דנטה מהרהר בגן שבפירנצה (1864)
רפאלה ג'ינטי, הפגישה של דנטה וביאטריצ'ה (1877)
אנטוניו קוטי, דנטה ב-ורונה (1879)
רפאלו סורבי, הפגישה של דנטה וביאטריצ'ה (1897)
איליה רפין, דיוקן של דנטה (1897)
צ'זארה סאקאגי, דנטה וביאטריצ'ה בגן (1903)
אודילון רדון, דנטה וביאטריצ'ה (1921)
_-_WGA06423.jpg)
.jpg)
פסלו של דנטה בגלריית אופיצי בפירנצה
פסל דנטה ב-ורונה
פסל דנטה בחזית בזיליקת סנטה קרוצ'ה
פסל דנטה בכיכר דנטה בנאפולי
פרוטומה בארמון ספנוקי בסיינה
.jpg)
-2.jpg)
יצירות דנטה בעברית
- דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית, בתרגום עמנואל אולסבנגר, ירושלים: תרשיש תש"ד - תשט"ז.
- דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית, תרגום ומבואות מאת אריה סתיו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
- דנטה אליגיירי, הקומדיה האלוהית, תרגום ומבואות וביאורים מאת ראובן כהן, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים, תשע"ד (2014).
- דנטה אליגיארי, ספר מראות אלוהים, תרגום שאול פורמיגיני ל-"תופת", טריאסטי תרכ"ט (1869).
- דנטה אליגירי, מזמורים מתוך "תופת", בתרגום זאב ז'בוטינסקי, ב-"התקופה", יט 193-162, כד 293-273, בהוצאת שטיבל, ורשה
- דנטה אליגיירי, החיים החדשים, בתרגום עמנואל אולסבנגר, תרשיש: ירושלים תשי"ח (1957).
- דאנטי אליגיירי, על המונארכיה, בתרגום ח. מרחביה, ירושלים תשכ"ב.
- דנטה אליגיירי, "המשתה" – פרק י (מאיטלקית: שירלי פינצי-לב), דחק – כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
תרגומי מאמרים של מלומדים איטלקים
- ג'ובאני בוקאצ'ו, בשבח דנטי, בתרגום אריאל רטהאוז, כרמל: ירושלים 2020.
- רפאלו ראמט, אחדותה של פואימה הירואית, ב-"דבר", 28 במאי 1965.
- ג'יאואקינו פאפארלי, דאנטה - ובעיית "הניב ההמוני", ב-"הארץ", 18 ביוני 1956.
ספרים
- יהודה אריה קלוזנר, “הקומדיה האלוהית” לדאנטה אליגירי, ירושלים תשי"א.
- לאה גולדברג, מבוא לקומדיה האלוהית, תשי"ג.
- ישראל קרניאלי, דנטה אליגרי, תל אביב תרפ”ט (ביוגרפיה מעובדת לנוער).
- ליאון יעקובוביץ'-עפרון, עולמו של דנטה, בן-שמן: מודן – אוניברסיטה משודרת – הוצאת משרד הביטחון, 2014.
- משה דוד קאסוטו, דאנטה ועמנואל הרומי, הוצאת מוסד ביאליק, 1965.
- שאול טשרניחובסקי, עמנואל הרומי, אשכול: ברלין תרפ"ה (1924).
- ג'ורג'ו בטיסטוני, דנטה, ורונה והתרבות היהודית, 2004 (באיטלקית).
מאמרים, פרקים מספרים
- ד. א. פרידמן, דנטה אליגירי, בתוך "התקופה", ספר שנים-עשר, ורשה: שטיבל תרפ"ב (1922), ע' 407–432
- לאה גולדברג, "מדור ומעבר" – בחינות וטעמים בספרות כללית, על "הקומדיה האלוהית", ספרית הפועלים, תשל"ז / 1977
- שלמה שריידר, ספר תולדות אנשי השם מחכמי העמים, דאנט, וילנה תרל"ג.
- ר' בנימין, דנטי ושירתו, ב-"הארץ", 11 ו-14 בנובמבר 1921.
- ח. פלאום, מבנה הקומדיה האלוהית לדעת דנטה, ב-"ספר מאגנס", ירושלים תרח"ץ.
- עמנואל בן גריון, במחצית נתיב חיינו, ב-"מאזנים" י"ח, ב'-ג', ע' 120-118 (תש"ד).
- אהרון בר-שמואל, בשבילי הפנתיאון: חבלי דאנטי, ב-"על המשמר", 21 באפריל 1944.
- מאיר הלל בן-שמאי, "התפת" של דאנטי, ב-"הארץ", 22 בספטמבר 1944.
- ט. סבי, שיחה עם עמנואל אולסבנגר, ב-"על המשמר", 25 באוקטובר 1946.
- ישורון קשת, דאנטי בעברית, ב-"הארץ", 7 במאי 1954.
- פ. נוה, "הקומדיה האלוהית" בתרגומה העברי, ב-"הארץ", 18 ביוני 1956.
- חירם פרי (פלאוס), הקומדיה האלוהית - שירת האדם, ב-"הארץ", 18 ביוני 1956.
- ורה לוין, תקופתו של דאנטה, ב-"הארץ", 18 ביוני 1956.
- ורה לוין, "החיים החדשים" וביאטריצ'י, ב-"הארץ", 20 ביוני 1958.
- אב"א אחימאיר, דאנטה, משורר ימי הביניים, ב-"הבקר", 8 ביוני 1956.
- פאול לנדאו, הומניסטים, דאנטה, דביר: תל אביב 1958.
- אמיל פויירשטיין, שבעה סופרי מופת, דאנטי אליגיירי, תל אביב: אודים תשי"ח-תשי"ט.
- גבריאל מוקד, חלום המונארכיה העולמית, ב-"דבר", 27 באוקטובר 1961.
- צ. ל תירוש, דאנטי על ממשל עולמי אחד, ב-"הבקר", 17 בנובמבר 1961.
- מ. אג"ף, "על המונרכיה" לדנטי אליגיירי, ב-"חרות", 17 בנובמבר 1961.
- יוסף כרוסט, דאנטה אליגיירי - 700 שנה להולדתו, ב-"חרות", 16 באפריל 1965.
- דוד קוטלר, גדול משוררי איטליה, ב-"הצפה", 21 במאי 1965.
- אהרן גרינהוט, מבשר אביב העמים, ב-"למרחב", 28 במאי 1965.
- א. נוף, מבשר הזמן החדש, ב-"קול העם", 16 ביולי 1965.
- ליאו לוי, דנטה אליגיירי והקיום היהודי, ב-"הבקר", 4 ביוני 1965.
- מנשה רבינא, הקומדיה האלוהית והמוזיקה, ב-"דבר", 4 ביוני 1965.
- יוחנן טברסקי, מראש המיגדל: 700 שנה להולדת דאנטה אליגירי, ב-"מאזנים", אלול תשכ"ה - תשרי תשכ"ו, ע' 415-410.
- דוד לאזר, בעולמו של דאנטה וה"קומדיה", ב-"מעריב", 13 בפברואר 1970.
- יורם ברונובסקי החמדה לדנטה: "על הקומדיה", ב-"מאזנים", טבת תשמ"ב (ינואר 1982), ע' 29-26.
- הרולד שימל, "'מסה על דנטה עברי' (חלק א'); מסה פואטית בעקבות תרגומו של הרופא היהודי שאול פורמיג'יני איש טריאסטי לספר 'מראות האלוהים'", דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011. חלק ד' של המסה פורסם בכרך ח' של כתב העת, 2017.
- גור זק, הַמּוּסָךְ מוסף לספרות, 700 שנה ל"קומדיה האלוהית": חמלה, תשוקה וקהילה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 28 באוקטובר 2020
- שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, ספרית הפועלים, 1966.
- דנטה אליגיירי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
דנטה אליגיירי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
דנטה אליגיירי, באתר Last.fm (באנגלית)
דנטה אליגיירי, באתר AllMusic (באנגלית)
דנטה אליגיירי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
דנטה אליגיירי, באתר Discogs (באנגלית)- דנטה אליגיירי, באתר DNCI, הדיסקוגרפיה הלאומית של שירים איטלקיים
.svg){kind=logo}
ה"קומדיה" ותרגומיה
מאמרים, הרצאות
- תומאס קרלייל, גבורים ועבודת גבורים: הגבור בתור פיטן. דנטי; שקספיר, באתר פרויקט בן-יהודה
- ירון כהן צמח, מפגש בין דנטה אליגיירי לבין עמנואל הרומי
- אלון אלטרס, במתרגם לעברית דנטה עוד לא פגש במסעו, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2007
- סביונה מאנה, המקף המחבר של התרבויות, באתר הארץ, 12 ביוני 2005
- שירלי פינצי לב, על הקומדיה האלוהית - בעברית
- יואב רינון,
יצירות מופת בספרות עולם א'. שיעור 10, סרטון באתר יוטיוב, יצירות מופת בספרות עולם א'. שיעור 11, סרטון באתר יוטיוב
מידע כללי
- דנטה אליגיירי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דנטה אליגיירי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אתר מוזיאון דנטה בפירנצה
- אתר אגודת דנטה אליגיירי בירושלים
- מידע על דנטה אליגיירי בקטלוג הספרייה הלאומית
דנטה אליגיארי (1265-1321), דף שער בספרייה הלאומית
- שידוכים כאלה בין משפחות היו מקובלים באותה תקופה.
- דנטה מאזכר את ברונטי מאוחר יותר ביצירתו "הקומדיה האלוהית" (גיהנום, שיר 15, 82) בהוקרה, כמעין דמות אב (ברונטי קורא לו שם "בני").
- חיפוש אחר מבע מעודן ואצילי של מחשבה, תוך חגיגת המעלות הרוחניות של האהובה.
- כשהיה בן תשע והיא בת שמונה, על פי עדותו בספרו "החיים החדשים".
- תפיסה חדשה של אהבה חצרנית כנשגבת מתוך רגישות דתית אינטינסיבית, ללא המרכיבים החושניים של הספרות הפרובנסאלית.
- אהבתו, יותר דמיונית מאשר לבבית, ציירה אותה כחלום של אידיאל שמיימי (דה סנקטיס).
- התופת במידה רבה השתקפות החברה האנושית בזמנו של דנטה, ונמצאים בו כמרים, בישופים, וקרדינלים; כמו גם פוליטיקאים כופרים; הניצלים באש חטאיהם.
- ב"קומדיה" מוגשת תמציתו האצילה והנאצלת של רוח ימי הביניים, ולקוראיה יש הזדמנות לעמוד על רבגוניותו של עולם מופלא זה, ולהשכיל ולהבחין בחוסר ההצדקה של תיאורו כעולם חשוך וחסוך אור-הדעת (פ. נוה).
- ברומא העתיקה לשון לטינית גבוהה מלאכותית שימשה לכתיבה, ושפה לטינית עממית (וולגרית) לדיבור, וכך היה במהלך ימי הביניים. דנטה סבר, להבדיל מהמקובל קודם לכן באירופה, שהשפה המדוברת אצילה יותר מהלשון הספרותית, בהיותה טבעית ולא מלאכותית, ומשום שכל האנושות שוחחה בה לראשונה, ולפיכך אוניברסלית (כוונתו ללשונו של האדם הראשון).
- למשל חיבוריים מזרחיים (ערבים, פרסיים, ספרדים) שהכיר באמצעות תרגומים יהודיים או באמצעות שיחותיו עם יהודי זמנו.
- טעמיו של דנטה לא היו בהכרח חדשים או מקוריים, אלא סיכמו את מיטב הכוונות של אנשי-דת וחכמים ומלומדים ומשוררים וסופרים שקדמו לו בדורות שלפניו, והוא צירפן לחיבור יצירה אחת.
- לדעת דנטה, לכל אדם יש הבנה אינטואיטיבית אוניברסלית מולדת בשפת אמו. ג'וזפה סאראגאט, נשיא איטליה, אמר: "תנו את דנטה לקהל במהדורות עממיות! אל תדאגו לעם - הוא ידע לקרוא בדנטה בלי פירושים".
- ביאטריצ'ה ב-"חיים החדשים" השירי סימלה נפש קדושה, וב"משתה" הסכולסטי את הפילוסופיה.
- לדיון כללי על שירת אהבה אלגורית בימי הביניים, עיין ספרו של ק"ס לואיס "האלגוריה של אהבה".
- ב"קומדיה" אין שום סנטימנטליות, אלא שמחה וצער והעוז לחיות, מוגבלים על ידי יראת מוסר, מקויימים על ידי תקווה נעלה המפיחה בהם רוח חיים (בנדטו קרוצ'ה).
- אמנם דנטה העריך את אריסטו והשתמש ברעיונותיו, כמקובל בימי הביניים, ולא הכיר את הפילוסופיה האפלטונית אלא באופן עקיף. אלא שההשקפה של דנטה לא הייתה מצומצמת לשיטה הפילוסופית האריסטוטלית, ולנדינו סבר שורגיליוס היה אפלטוני, ובעקבותיו דנטה, מה עוד שבפירנצה של תקופת הרנסאנס היה מקובל להיות אפלטוני או נאו-אפלטוני, כך שהפירוש של לנדינו התאים לתקופתו.
- כלומר, העריך את כישרונו של דנטה, אך שירתו לא הייתה לטעמו (בדומה להערכת וורדסוורת' את שייקספיר).
- אפוס אלגורי שחיבר אדמונד ספנסר.
- כוונתו שהאלגוריה, ששימשה באופן נפוץ לביטוי שירי במהלך ימי הביניים, נהייתה כבר מייגעת ביצירה של דנטה, כל שכן אצל ספנסר.
- טניסון כתב בשירו "לדנטה": מלך, מזה שש-מאות שנה / ההולך ומשגשג, ולעד ישגשג / הן פירנצה הנאה מוקירה את הולדתך, / פירנצה שלך - עתה כתרה של איטליה / ביקשה מנחת-שיר ממני, / אני,עטור רק בזר פרחי היום, / משליך לרגליך פרח אחד מתפוגג.
- שכונה בזמנו "דנטה העברי"
- ספר דידקטי העוסק בחכמות עיוניות וחובר במלאכת מחשבת של חריזה בעקבות תבנית הקומדיה של דנטה.
- לבקשת "הועדה לפרסומים" בפירנצה, שפנתה אליו שיחבר שיר בעברית לכבוד המעמד החגיגי, למען לא תיעדר הלשון העברית בין השפות האירופאיות. לפיכך, שד"ל התחיל את שירו בשורות: לָשׁוֹן שׂוֹנֵא כָזָב, גָּאוֹן וָעָוֶל; / שָׁפָה, קוֹלָהּ קָדוֹשׁ, חֶסֶד וָיֹשֶׁר; / בִּכְרוֹעַ כָּל לָשׁוֹן לִפְנֵי הֶהָבֶל, / חֶמְדָּה עֶדְנָה, כָּבוֹד, שִׁלְטוֹן וָעֹשֶׁר, / אַתְּ לֵא-לֹהִים וּלְמֵישָׁרִים נֶאֱמַנְתְּ: /הַכְתִּירִי נָא צַדִּיק, זַמֵּרִי דַנְטֵי!
- אם-כי מאוחר יותר העדיף שירה רומנטית.
- לאה גולדברג אמרה: "את דאנטה אני יכולה לקרוא ולשוב ולקרוא פעמים אין מספר ותמיד לגלות משהו חדש, תמיד לראות עד כמה עדיין אינני יודעת אותו. בדאנטה הצד השירי הוא העיקר, שאינו בא לידי גילוי בתרגומים".
- נחום סוקולוב כתב שהזמירות הכי יפות של גדולי משורי העולם חוברו ממלים רגילות, צנועות, כביכול וענוותניות, אבל הם ידעו איך כיצד להכניס את המלים הללו בשכנות, זו לצד זו, באופן קולע כל כך, עד שהן מופיעות כמו מחדשות נעורים, וכאילו זה עתה יצאו בפעם הראשונה מפי מניחי הלשון.
- בפירוש "אוטימו" הקדום לקומדיה נכתב: "שמעתי את דנטה אומר שאף חרוז לא גרם לו לומר דבר אחרת מכוונתו, אלא שלעיתים תכופות השתמש בשירתו במילים במשמעויות אחרות מאלו הנפוצות אצל דוברים אחרים".
- דנטה כתב ב"המשתה": "וידע כל אחד כי אי אפשר לתרגם דבר המחובר הרמונית משפה אחת לחברתה בלי לפגום במתק יופיה ההרמוני".
- אולסבנגר שמר על המלעיליות שבסיום כל שורה.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads