אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין
Albert Einstein
	איינשטיין בעת הרצאה בווינה, 1921
לידה	14 במרץ 1879; אולם, וירטמברג, גרמניה
פטירה	18 באפריל 1955 (בגיל 76); פרינסטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית
ענף מדעי	פיזיקה
מקום מגורים	גרמניה, איטליה, שווייץ, ארצות הברית
מקום לימודים	גימנסיית לואיטפולד (1894); בית הספר הקנטוני הישן באאראו (ספטמבר 1896); המכון הטכנולוגי של ציריך (1900); אוניברסיטת ציריך (30 באפריל 1905) ;
מנחה לדוקטורט	אלפרד קליינר, היינריך בורקהארט, היינריך פרידריך ובר
מוסדות	משרד הפטנטים הממשלתי בשווייץ (16 ביוני 1902–1909); אוניברסיטת פרינסטון (1933–1955); אוניברסיטת ברן (1908–1909); החברה הפיזיקלית הגרמנית (1916–1918); אוניברסיטת הומבולדט של ברלין (1914–1933); חברת הקייזר וילהלם (1917–1933); אוניברסיטה הגרמנית בפראג (ינואר 1911–אוקטובר 1912); אוניברסיטת ליידן (21 בספטמבר 1920–13 ביולי 1946); המכון הטכנולוגי של ציריך (אוקטובר 1912–1914); אוניברסיטת ציריך (1909–1911); האקדמיה הפרוסית המלכותית למדעים (1914–1933); המכון למחקר מתקדם; אוניברסיטת ליידן; אוניברסיטת קארל בפראג; ברן; אוניברסיטת קליפורניה בברקלי ;
תלמידי דוקטורט	לאו סילארד
פרסים והוקרה	Honorary Fellow of the Royal Society Te Apārangi; פרס המהגרים הגדול (2009); חבר האקדמיה הלאומית למדעים (1942); מדליית פרנקלין (1935); פרס ג'וסיה וילארד גיבס (1934); פרס פייר ז'נסן (1931); מדליית מקס פלאנק (1929); פור לה מריט; מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה (1926); מדליית קופלי (1925); חבר זר של החברה המלכותית (5 במאי 1921); מדליית מאטאוצ'י (1921); פרס נובל לפיזיקה (1921); אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה; מדליית ברנרד על שירות ראוי לשבח למדע (1920) ;
בן או בת זוג	מילבה מאריץ' (16 בינואר 1903–14 בפברואר 1919); אלזה איינשטיין (1919–20 בדצמבר 1936) ;
צאצאים	האנס אלברט איינשטיין, אדוארד איינשטיין, Lieserl (Einstein)
תרומות עיקריות
	תורת היחסות הפרטית, תורת היחסות הכללית, האפקט הפוטואלקטרי, מכניקת הקוונטים, חקר התנועה הבראונית ותופעות רבות במכניקה סטטיסטית
חתימה

אלברט איינשטיין (בגרמנית: ‏Albert Einstein^ⓘ‏^Ⓘ‏‏; 14 במרץ 1879 – 18 באפריל 1955) היה פיזיקאי יהודי-גרמני-אמריקאי, מגדולי המדענים בכל הזמנים.

המונח "איינשטיין" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו איינשטיין (פירושונים).

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

סגירה

איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים, לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שם משפחתו הפך מילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום עולמי ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה פיתח (תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית), אשר שינתה את מה שהיה ידוע עד אז על מהותם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה. כן נודע בזכות תרומותיו לתחומי מכניקת הקוונטים והמכניקה הסטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי. בגין תרומתו הייחודית בנושא האחרון זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.

מלבד חלקו המכריע בפיתוח תחומי המדע, התבטא ופעל גם בנושאים אקטואליים והיה סוציאליסט נלהב. ב-1932, טרם עליית הנאצים לשלטון ובשל התגברות האנטישמיות בגרמניה ובפרט תנועת הפיזיקה הגרמנית שיצאה נגד איינשטיין, עבר להתגורר וללמד בארצות הברית. אף שהגדיר את עצמו פציפיסט, חתם איינשטיין על מכתב איינשטיין-סילארד שנכתב לנשיא רוזוולט ועודדו לקדם פיתוח של נשק גרעיני בארצות הברית לפני שגרמניה הנאצית תגיע ליכולת זו. עם זאת, לאחר הטלת פצצת האטום בהירושימה ונגסאקי, היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני, ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו.

מלבד פעילותו המדעית, איינשטיין היה ידוע בתמיכתו בציונות ובמדינת ישראל. יחד עם ידידו חיים ויצמן הוא פעל נמרצות להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, וכיהן כיו"ר המועצה האקדמית שלה. בצוואתו ציווה להוריש לאוניברסיטה את כל כתביו. עם זאת דחה את הצעתו של דוד בן-גוריון לכהן כנשיא המדינה לאחר פטירת חיים ויצמן.

אלברט אינשטיין נולד ב-14 במרץ 1879 בעיר אולם, שהייתה בממלכת וירטמברג שבקיסרות הגרמנית (כיום במדינת באדן-וירטמברג), למשפחה יהודית – פאולינה לבית קוך והרמן, בעל מפעל אלקטרוכימי קטן שכשל בעסקיו. שישה שבועות לאחר לידתו, עברה משפחתו להתגורר במינכן שבבוואריה בשל עסקי האב^[1]. בגיל חמש חלה, וכדי לשמח את לבו התקין עבורו אביו מצפן פשוט. כבר אז, כך סיפר כעבור שנים, החל לחקור את צפונות חוקי הטבע. בסתיו של 1885 החל ללמוד בבית ספר עממי קתולי, כילד יהודי יחיד בכיתתו, והחל גם ללמוד לנגן בכינור. במקביל הוא קיבל חינוך יהודי בביתו, ותקופת מה נמשך לדת והיה מתפלל בסתר, מחבר מנגינות לכבוד אלוהים, ואף שמר כמה מצוות^[2]^[3]. מגיל 12, לאחר קריאת ספרי מדע פופולרי, איבד אמונתו בסיפורי התנ"ך, והחליפה בחשיבה חופשית וביקורתית, ובתחושת חשדנות ובוז כלפי כל סוג של כפיית סמכות^[4]. כבר בהיותו בגיל 16 החל בפיתוח ניסויים מחשבתיים בהם דמיין סיטואציות שונות ואת השלכותיהן הפיזיקליות.

בגימנסיה הצטיין בלימודי מתמטיקה ופיזיקה, אך לא התעלה במקצועות האחרים, משום שכפו עליו לדקדק בהם בשיטות שלא היו לרוחו, בפרט בלטינית. מורהו ללטינית התנבא כי "צמח זה לעולם לא יעשה קמח". לימים סיפר איינשטיין, שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור כליל את סקרנותו^[5]. ב-1895 עקרה משפחתו למילאנו, ולאחר שהות קצרה באיטליה, עבר איינשטיין ללמוד בבית הספר הקנטונלי באראו שבשווייץ. ב-1896 ויתר על האזרחות הגרמנית שלו בשל תיעובו את המנטליות המיליטריסטית הגרמנית ונותר חסר אזרחות במשך חמש שנים^[6].

את לימודי ההמשך שלו סיים כבוגר המכון הטכנולוגי של ציריך (בין 1896–1900). אחד ממרציו, הרמן מינקובסקי, שסלד מאדישותו המופגנת של איינשטיין, כינהו "כלב עצלן" (לימים חזר בו מהאמירה, והיה מתומכי רעיון תורת היחסות בראשיתה). איינשטיין היה מחוסר עבודה קבועה, והתפרנס למחייתו אז ממתן שיעורים פרטיים במתמטיקה ובפיזיקה. באותה תקופה חש איינשטיין שנכשל, וביטא זאת כשאמר בדכדוך "אני מהווה רק נטל על בני משפחתי... בוודאי מוטב היה אלמלא נולדתי". עם קבלתו אזרחות שווייצרית ב-1901, החל איינשטיין לעבוד במשרד הפטנטים הממשלתי בברן הבירה, מ-1902 ועד 1908, בתחילה – כמומחה טכני מדרג שלישי. ב-1906 הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת ציריך, והועלה במשרד הפטנטים לדרגת מומחה טכני מדרג שני. ב-1909 התמודד על משרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה מול ידידו פרידריך אדלר אשר התקבל למשרה, אך ויתר עליה לטובת איינשטיין (לימים התנקש אדלר בחיי קרל פון שטירגק, ראש ממשלת אוסטריה)^[7].

בהיות איינשטיין סטודנט שנה ב' בלימודי המתמטיקה והפיזיקה, שמע כנראה על תוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי, בו הוכח כי מהירות האור לא משתנה, למרות השינוי בתנועה היחסית של כדור הארץ כלפי ה"אתר" – התווך הדמיוני שבו, כפי שהניחו אז, רוטטים ומתקדמים הגלים האלקטרומגנטיים. על פי הדעה הרווחת באותם ימים בקרב הקהילה המדעית (קיומו של ה"אתר" הופרך מספר שנים לאחר מכן), הגורם העיקרי שהביא את איינשטיין לפתח את תורת היחסות הפרטית היה אי-יכולתם של מייקלסון ומורלי למדוד שינויים במהירות האור, ביחס לתנועת כדור הארץ בתוך ה"אתר". אלא שאיינשטיין כלל לא הזכיר את הניסוי במאמרו מ-1905, שבו פיתח והסביר את תורת היחסות הפרטית כשהוא מתבסס על שיקולים תאורטיים אחרים. היסטוריונים של המדע חלוקים בשאלה עד כמה השפיע ניסוי מייקלסון-מורלי על איינשטיין.^[8] בשנים 1902–1905 התכנסה סביב איינשטיין חבורת למידה אותה כינה "אקדמיה אולימפיה", שמנתה מספר מכרים קרובים, ונכחה בה גם אשתו הראשונה מילבה מאריץ'. חבורה זו עסקה בבירור סוגיות מגוונות מעולם הפילוסופיה, המתמטיקה והפיזיקה, ביניהן העיסוק בגאומטריה הלא אוקלידית של פואנקרה, וכן בהגותם הפילוסופית של שפינוזה ושל ארנסט מאך.

"שנת הפלאות"

בשנת 1905 (שנת הפלאות – Annus Mirabilis) פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה (Annalen der Physik), כתב העת המדעי החשוב ביותר לפיזיקה באותה עת. מאמרים אלה נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית, ששינו את התפיסות המקובלות עד אז לגבי הקשרים שבין מרחב, זמן וחומר:

"על התנועה הנדרשת מהתורה הקינטית המולקולרית של החום ושל חלקיקים קטנים השוהים על פניו של נוזל במנוחה" (Über die von der molekularkinetischen Theorie der Wärme geforderte Bewegung von in ruhenden Flüssigkeiten suspendierten Teilchen) – מאמר זה הסביר את תנועת הגזים וחלקיקי האבק הצפים בנוזל, תופעה הידועה בשם תנועה בראונית. המאמר היווה תרומה חשובה לתחום הפיזיקלי של מכניקה סטטיסטית וחיזק את האמונה על אודות קיומם של אטומים, שבאותה תקופה רבים ראו בהם המצאה תאורטית גרידא. איינשטיין הציג את עבודתו כתוצאה הגיונית הנובעת מההנחה שישנן סטיות מדידה משיווי המשקל התרמודינמי של לודוויג בולצמן, ותיאר את התנועה הבראונית רק כחיזוי אפשרי שלה, מחוסר מידע מספיק באותה עת.
"על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור" (Über einen die Erzeugung und Verwandlung des Lichtes betreffenden heuristischen Gesichtspunkt) – במאמר זה הציג איינשטיין את הקוונטיזציה של האור (כלומר, של קרינה אלקטרומגנטית) וחלוקתו למנות אנרגיה בדידות, המתנהגות כמו חלקיקים – בניגוד לתאוריה הגלית של האור ששלטה באותם ימים. איינשטיין הסיק זאת על סמך שיקולים תרמודינמיים כמותיים (חישובי אנטרופיה), וכן על בסיס מאמרו של מקס פלאנק בנושא קרינת גוף שחור. על אף שהיה זה חלק משני במאמר, עיקר פרסומו בא לו מכך שהסביר את האפקט הפוטואלקטרי שהתגלה בניסוי פרנק-הרץ, שבו מתכת פולטת אלקטרונים רק כאשר מוקרן עליה אור מעל לתדירות סף מסוימת. איינשטיין הסביר זאת באמצעות הטענה כי אנרגיית האור באה במנות בדידות, "קוונטות", שנישאות על ידי פוטונים – חלקיקי אנרגיה אלקטרומגנטית חסרי מסה – ושהאנרגיה שכל פוטון נושא פרופורציונית לתדירותו. יחד עם מאמרו של מקס פלאנק המתייחס לקרינת גוף שחור, היווה מאמר זה את היסוד למכניקת הקוונטים ולתפיסת הדואליות גל-חלקיק של האור. על מאמר זה הוענק לאיינשטיין פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.

"על האלקטרודינמיקה של גופים נעים" (Zur Elektrodynamik bewegter Körper) – במאמר זה הציג איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. עד אז הייתה מקובלת בפיזיקה התאורטית רק תורת המכניקה של ניוטון, על פיה הזמן מתקדם באופן שווה בכל נקודה ביקום. ברם, ניסויים שנערכו במאה ה-19 גילו כי התנהגות האור שונה מהתחזיות המקובלות, והתאוריה ששלטה עד אז בפיזיקה החלה מתערערת. כפי שנרמז בכותרת המאמר, מטרתה הראשונה של תורת היחסות הייתה לפתור את הסתירה שבתורה האלקטרומגנטית, ליתר דיוק זו שנובעת מכוח לורנץ ${\vec {F}}=q{\vec {E}}+{\frac {q}{c}}{\vec {v}}\times {\vec {B}}$ שם יש התייחסות למהירות של החלקיק, כאשר לא ברור בדיוק באיזו מהירות מדובר (כלומר, ביחס לאיזו מערכת היא נמדדת). יוצא מכך, שבמערכות ייחוס שונות – על החלקיק פועל כוח מגנטי שונה והוא יפתח תאוצה שונה. עוד לפני איינשטיין, פיזיקאי הולנדי בשם הנדריק לורנץ פיתח טרנספורמציות בין מערכות ייחוס שפותרות את הבעיה, אך הן "נתפרו" אמפירית במיוחד לבעיה זו. גישתו של איינשטיין הייתה הרבה יותר רדיקלית: הוא הגדיר מחדש מהו זמן ומהו מרחב, באמצעות שני פוסטולטים: האחד, האינווריאנטיות של מהירות האור, כלומר: כל צופה, בכל מערכת ייחוס, ימדוד מהירות אור קבועה: c; השני, שמירת כל חוקי הפיזיקה תחת כל מערכות הייחוס האינרציאליות. איינשטיין הראה כיצד אפשר לגזור את טרנספורמציית לורנץ הקושרת ביחד את המרחב והזמן (את הצגתו של מרחב-הזמן כמרחב וקטורי בעל 4-ממדים ביצע חברו של איינשטיין, המתמטיקאי היהודי הרמן מינקובסקי^[9]). תורת היחסות הפרטית הייתה מהפכנית משום ששינתה את כל התפיסות שהיו קיימות לגבי זמן ומרחב. דוגמאות: שני אירועים שקורים בו-זמנית (סימולטנית) במערכת אחת, אינם קורים בו-זמנית במערכת ייחוס אחרת; התארכות הזמן והתקצרות האורך של גוף נע, ועוד. הניגוד שבין תורת היחסות לבין האינטואיציה הביאה להצגה של מספר פרדוקסים, שרובם נפתרים כשמביאים בחשבון את אובדן הסימולטניות.
"האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?" (Ist die Trägheit eines Körpers von seinem Energiegehalt abhängig?) – במאמר זה ביסס איינשטיין את השקילות שבין מסה לאנרגיה כמסקנה של תורת היחסות הפרטית, וקבע בכך, למעשה, שחוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה הם שני צדדים של אותו מטבע. הסיכום הפופולרי והקצר ביותר של מאמר זה הוא המשוואה הנודעת E=mc² (אנרגיה שווה למכפלת המסה בריבוע-מהירות-האור). הניסוח המפורט והמדויק של משוואה זו שונה במקצת: $\!\,E=\gamma m_{0}c^{2}$ כאשר m₀ היא מסת המנוחה של החלקיק, ו"גמא" הוא פקטור לורנץ, התלוי במהירות החלקיק ושואף לאינסוף כשמהירות החלקיק שואפת למהירות האור, ושווה ל-1 כאשר החלקיק במנוחה. לנוסחה זו היו יישומים רבים, המרכזיים שבהם הם פצצת האטום, והפקת אנרגיה באמצעות תהליכים תרמו-גרעיניים. הביטוי "E=mc²" הפך לאחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, והמזוהות ביותר עם עבודתו של איינשטיין ועם הפיזיקה בכלל.

ב-30 באפריל 1905 הציג איינשטיין באוניברסיטת ציריך את עבודת הדוקטורט שלו, "קביעה מחודשת של הממדים המולקולריים" (Eine neue Bestimmung der Moleküldimensionen), שנכתבה בהנחייתו של אלפרד קליינר. ב-15 בינואר 1906 הוענק לו תואר דוקטור לפיזיקה מטעם סנאט האוניברסיטה.

ב-1909 התמנה איינשטיין לפרופסור חבר לפיזיקה עיונית באוניברסיטת ציריך. ב-1911 התמנה לפרופסור גם באוניברסיטת קארל בפראג. ב-1912 שב לבית הספר הפוליטכני הגבוה של ציריך, הפעם כפרופסור מן המניין. ב-1914 מונה למנהל המכון לפיזיקה על שם הקיסר וילהלם באוניברסיטת הומבולדט בברלין. עם הצטרפותו לאוניברסיטה שב לגרמניה והתגורר בברלין. אז גם נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים וניתנה לו קצבה מספקת לפרנסתו, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו למחקר, מבלי שתוטל עליו חובת ההוראה. בשנים אלה איינשטיין נעשה אזרח גרמני שוב.

פיתוח תורת היחסות הכללית

ערך מורחב – תורת היחסות הכללית

איינשטיין סבר שתורת היחסות הפרטית אינה שלמה. תורת היחסות הפרטית הייתה מוגבלת רק למערכות ייחוס אינרציאליות (כלומר: נעות במהירות קבועה אחת ביחס לשנייה) ולא דיברה על מערכות מואצות.

בשנת 1915 פרסם את תורת היחסות הכללית, שמיסדה את השקילות בין תאוצה לכבידה ובין שדה כבידה לגאומטריה של המרחב (שנקבעת על פי העקמומיות שלו). איינשטיין גם הסיק וגזר שעקמומיות המרחב בנקודה מסוימת עומדת ביחס ישיר לצפיפות המסה והאנרגיה בנקודה זו. הוא כלל לא ניסה לאששה באמצעות ניסוי, בטענה כי "היא כה יפה עד שחייבת להיות גם נכונה". הוא עשה זאת בסיועם של חבריו, הרמן מינקובסקי ומרסל גרוסמן^[9], ושימוש בטנזור המטרי של רימן. הניסוח המתמטי של קביעה זו הוא מסובך ומצריך שימוש בגדלים שנשמרים תחת טרנספורמציות ליניאריות מסוימות ונקראים טנזורים:

G_{\mu \nu }+\Lambda g_{\mu \nu }={8\pi G \over c^{4}}T_{\mu \nu }

לתורת היחסות הכללית של איינשטיין היו מספר ניבויים שונים מאלה של המכניקה הקלאסית ותורת הכבידה של ניוטון. כמה מהם:

התפשטותו של שדה כבידה במרחב איננה מיידית, אלא מוגבלת למהירות האור.
מסה מעוותת ומעקמת את המרחב, כך שהגאודזה (המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות) בין כל שתי נקודות עקומה גם היא, והכבידה אינה אלא כוח מדומה הנגרם מהשאיפה של כל גוף לנוע כאילו הוא היה נע במרחב אוקלידי בעוד המרחב עצמו מעוקם. לפי תחזית זו גודל השדה הכבידתי בנקודה ניתן לחיזוי בהינתן עקמומיות המרחב – זמן בנקודה שבו.
מסקנה מהרעיון הקודם היא שמידת הסטייה של קרן אור ממסלול ישר בהשפעת מסה נתונה תהיה כפולה מהצפוי על פי חוקי ניוטון, תוך גרימת "עידוש כבידתי" (Gravitational Lensing באנגלית) חזק יותר.
תיקונים ביחס למסלולו הצפוי של כוכב חמה (מרקורי).
אפשרות תאורטית לקיומם של חורים שחורים ונקודות סינגולריות במרחב-זמן.
קוסמולוגיה: מודל להתפשטות היקום והוספת הקבוע הקוסמולוגי.

האימות של תורת היחסות הכללית

בשנת 1919 יצאה משלחת של החברה המלכותית של לונדון, בראשות הפיזיקאי הבריטי ארתור אדינגטון, כדי לאמת את ניבויו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, לפיו קרן אור החולפת ליד מאסה, תתעקם ותהא מוטה לעברה. המשלחת שהתה באי פרינסיפה שבמפרץ גינאה מול חופי אפריקה וצילמה ליקוי חמה שהתרחש ב-29 במאי 1919. המשלחת מדדה את הסטייה במיקום הנצפה של כוכבים כתוצאה מתחזיותיה של תורת היחסות הכללית ביחס לעידוש כבידתי והטיית קרני אור על ידי השמש. בניסוי זה אוששה לכאורה לראשונה תורת היחסות הכללית ואלברט איינשטיין הפך בן לילה למפורסם בעל שם עולמי. למעשה^[10], עקב שגיאות המדידה הגדולות, הניסוי לא נתן גושפנקא חד-משמעית לתורת היחסות הכללית: מתוך שלוש מדידות שעשה אדינגטון רק אחת מדדה סטייה של קרני האור אשר נחזתה על ידי תורת היחסות הכללית, מדידה שנייה הראתה סטייה קטנה יותר, והשלישית, שאותה פסל אדינגטון בתואנה שלא נעשתה כשורה, לא הראתה סטייה כלל. בנוסף, ציוד המדידה (טלסקופים) שבו השתמש אדינגטון היה רגיש מאוד לתנאי הסביבה, וניתן להסביר את התוצאות שנמדדו גם על ידי השפעת האקלים. אך זה לא שינה עבור ההמון, העיתונות הרחבה והקהילה המדעית שברובה כבר קיבלה את תורת היחסות הכללית^[11].

ניסויים מאוחרים יותר הניבו ברובם תוצאות מדויקות ועקביות יותר ואיששו על ידי כך את תחזיות התורה. אף על פי כן, היו שהמשיכו להתנגד לה, כמו הפיזיקאי האמריקאי דייטון מילר (1866–1944) שהמשיך לבצע שחזורים של ניסוי מייקלסון-מורלי באמצעים מדויקים יותר עד אמצע שנות השלושים, ואף פרסם ממצאים שמדדו, לטענתו, שינוי במהירות האור ביחס לאתר, ובכך הפריכו לכאורה את תורת היחסות. אולם, בשלב זה תורת היחסות הייתה מקובלת היטב והקהילה המדעית איבדה ברובה עניין בניסוייו.

תורת היחסות הכללית נחשבת לאחת מהתורות המוצלחות בתולדות הפיזיקה. מאות ניסיונות נעשו והתוצאות שהתקבלו התאימו ברובן לתחזיות התאורטיות. לתורת היחסות הכללית יש גם השלכות מעשיות. למשל, מתכנני לוויני GPS חייבים להתחשב בה כדי שהלוויינים ומערכת הניווט יעבדו כשורה.

מכניקת הקוונטים

על אף שהתנגד בחריפות לתוצאות ההסתברותיות שנבעו ממכניקת הקוונטים (פרשנות קופנהגן שלה), נמנה איינשטיין עם מייסדיה ומעצביה החשובים. את היסודות הניח עוד בשנת 1905 במאמרו על האפקט הפוטואלקטרי והקוונטיזציה של האור.

איינשטיין עודד את לואי דה ברויי וארווין שרדינגר, וסייע להם לפתח את מכניקת הגלים שממנה נבעה משוואת שרדינגר המרכזית במכניקת הקוונטים. ב-1906, בעקבות ניסויים שמדדו את הספקטרום של אטום מימן ומצאו ספקטרום בדיד של קווי בליעה ופליטה, הציע איינשטיין לקוונטט את המצבים שבהם יכול אטום מימן להימצא.

איינשטיין התקשה להשלים עם רעיונותיה המהפכניים של מכניקת הקוונטים, חרף תרומתו לפיתוחה בתחילת דרכה. התקפותיו החריפות על מכניקת הקוונטים והפירוש ההסתברותי של נילס בוהר (מאבות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל גם הוא) ואינספור ניסויי המחשבה שהציע תרמו רבות לעיצובה וניסוחה של מכניקת הקוונטים ולהבהרת הנקודות הבעייתיות בה.

איינשטיין לא אהב את הניסוח ההסתברותי של מכניקת הקוונטים וטען שזה מעיד על חוסר שלמות של התאוריה ולא על תכונה מהותית של הטבע (בניגוד לגישה של בוהר). על האקראיות, שבבסיסה של תורה זו, כתב כי "מכניקת הקוונטים בהחלט מרשימה. אך קול פנימי אומר לי שהיא עדיין איננה הדבר האמיתי. התאוריה אומרת הרבה, אך לא באמת מקרבת אותנו במאומה לסודו של 'הזקן' [אלוהים]. אני, איך שלא יהיה, משוכנע שהוא אינו מטיל קוביות." ודחה בהתנגדות עזה כל מחשבה בדבר כך^[12].

בניסיון החריף ביותר להתקיף את מכניקת הקוונטים, פיתח איינשטיין ביחד עם עוד שני פיזיקאים את הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן (EPR) ובו רצה להראות שמכניקת הקוונטים סותרת את עקרון המקומיות ומחייבת קיומה של השפעה כלשהי הנעה מהר יותר ממהירות האור. זאת הוא עשה באמצעות ניצול תופעת השזירה. הפרדוקס אינו קיים תחת גישה פילוסופית הנקראת אקטואליזם שטוענת ש"גודל פיזיקלי לא קיים עד אשר מודדים אותו" (איינשטיין דחה גישה זו כמגוחכת). ברם, ניסויים שבהם בוצע בפועל הניסוי המחשבתי שהציעו איינשטיין וחבריו, הראו שהטבע נוטה לצד התחזיות של מכניקת הקוונטים. לפיכך למעשה, מה שנקרא "הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן" אינו פרדוקס כלל.

למרות הכישלון הזה, מצב EPR, שבו השתמש איינשטיין בפרדוקס, התגלה כחיוני ליישומים מודרניים מתקדמים של מכניקת הקוונטים כגון חישוב קוונטי, הצפנה קוונטית, טלפורטציה קוונטית ותורת אינפורמציה קוונטית.

להגנתו של איינשטיין יש לומר כי כל העת טען שכאשר כמה מחוקי הטבע אינם ברורים למדענים, מנסים אלה בשגגה לטעון כי גם חוקים הסתברותיים שולטים בטבע. לדעתו של איינשטיין לא כך הוא, אלא שיש צורך להמתין עד שיתבררו גילויים חדשים שאינם ידועים עדיין. לטענתו, קיים בטבע סדר פנימי שאינו נובע כלל וכלל מאקראיות (ראו גם: דטרמיניזם – כל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע). ניסוחה של תורת הקוונטים לא היה כשורה בעיניו.

זכייתו בפרס נובל

בשנת 1920, לאחר ליקוי החמה שהתרחש ב-29 במאי 1919, שבו אוששה לראשונה תורת היחסות הכללית, איינשטיין זכה לתמיכה חיצונית רחבה לזכייה בפרס נובל מצד מדענים מובילים רבים בעולם, אך חברי ועדת פרס נובל החליטו לא להעניק לו את הפרס. החלטה זו נבעה בעיקרה מדו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה ארהניוס, שדחה את הראיות שנאספו להוכחת תורת היחסות הכללית. גם בשנת 1921 חברי הוועדה החליטו לא להעניק לו את הפרס, אף על פי שזכה לתמיכה רבה יותר מבשנה שעברה. הוודאות של תורת היחסות עדיין לא התקבלה על-ידם והם החליטו שבשנה זאת לא יחולק פרס נובל לפיזיקה והוא יידחה לשנה הבאה.

בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן, שכדי לזכות את איינשטיין בפרס נובל החליט שבאופן רשמי הפרס יוענק לו על גילוי האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות שנחשבה שנויה במחלוקת. כך, בשנת 1922 קיבל את פרס נובל (רטרואקטיבית לשנת 1921). בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי". אף על פי שעברו למעלה מ-15 שנים מאז גילויו זה.

המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בזמן שהיה בדרך ליפן, שם התכוון לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תוכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשוודיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השוודי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת נובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס נובל כהישג מרכזי^[13].

תרומות נוספות

במאמר משנת 1924 תיאר איינשטיין את עקרונות הפעולה של הלייזר, דבר שהיווה את הבסיס לייצור קרן לייזר במעבדה. הלייזר הוא אחת הטכנולוגיות השימושיות ביותר במדע ובתעשייה המודרניות.

ביחד עם הפיזיקאי סאטינדרה נאת בוז פיתח איינשטיין את ההתפלגות הסטטיסטית של חלקיקים הידועים כבוזונים. ההתפלגות, הידועה כסטטיסטיקת בוז-איינשטיין, מאפשרת הצטברות בלתי מוגבלת של בוזונים ברמת היסוד וידועה כעיבוי בוז איינשטיין. תופעה זו נצפתה בניסויים רק בעשור האחרון.

ב-1928 השתתף בקורסים האוניברסיטאיים בדאבוס.

ב-1930 רשם בארצות הברית פטנט על המצאת "המקרר של איינשטיין", פרויקט שעליו עבד עם לאו סילארד.

בארצות הברית

איינשטיין מגיע לארצות הברית בשנת 1933 מגרמניה הנאצית – וידאו

בשנת 1932 יצא לארצות הברית בשל עבודתו. בעת עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, היה איינשטיין במסע הרצאות בממלכה המאוחדת. שנה אחרי כן שדדו הנאצים את רכושו, נטלו ממנו את משרתו ושללו גם את אזרחותו. מדינות רבות הציעו לו מקלט, ואליהן הצטרף גם היישוב היהודי בארץ ישראל. איינשטיין החליט להגר לארצות הברית ולשם כך השתמש באזרחותו השווייצרית. הוא הצטרף לסגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם עסק במחקריו עד ימיו האחרונים. בשנת 1940 קיבל איינשטיין אזרחות אמריקנית, תוך שהוא שומר על האזרחות השווייצרית שלו. הוא לעולם לא שב עוד לגרמניה.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939 שוכנע על ידי עמיתו, לאו סילארד, לכתוב איגרת ("מכתב איינשטיין-סילארד") לנשיא רוזוולט בדבר אפשרויות המחקר האטומי ופיתוח הנשק הגרעיני^[14], וזאת אף על פי שהגדיר את עצמו כ"פציפיסט לוחם", אך "לא מובהק". איינשטיין חשש כי חוקרים אחרים שנותרו בגרמניה, כגון ורנר הייזנברג יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום, ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ופרויקט מנהטן קודם ותפס תאוצה. כשנראה היה שגרמניה כבר לא תנצח במלחמה, כתבו סילארד ואיינשטיין מכתב נוסף לרוזוולט, בו מבקשים השניים למנוע את השימוש בנשק גרעיני. המכתב כבר לא מצא את רוזוולט, שנפטר בטרם נגמרה המלחמה והוחלף על ידי הארי טרומן. לאחר הפצצת הירושימה ונגסאקי היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני. הוא הקים והיה ליושב ראש "ועדת החירום של מדעני האטום", והאיץ באו"ם לכונן ממשלה עולמית כדי לשמור על השלום. בעת שנשאל באיזה כלי נשק ישתמשו לדעתו במלחמת העולם השלישית, השיב: "זאת אינני יודע, אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מקלות ואבנים".

מותו

בשנת 1945 יצא איינשטיין לגמלאות מהפקולטה של המכון למדעים מתקדמים אך המשיך להחזיק במשרדו עד יום מותו. ב-18 במרץ 1950 הוא חתם על צוואתו האחרונה ומינה את אוטו נתן והלן דוקאס לנאמני העיזבון.

בשנת 1948 התגלתה אצל איינשטיין, תוך כדי ניתוח מסיבה אחרת, מפרצת בטנית באבי העורקים (abdominal aortic aneurysm). בטיפול שהיה מקובל אז הוקפה המפרצת בעטיפת-מגן מצלולוז, שהייתה אמורה למנוע את המשך התרחבותה; ב-1954 הוא פיתח אנמיה המוליטית. אלברט איינשטיין נפטר בבית חולים בפרינסטון ב-18 באפריל 1955^[15], כתוצאה מדימום פנימי בעקבות פקיעת המפרצת באבי העורקים. כשהובהל לבית החולים, לקח עמו טיוטת נאום שהיה אמור לשאת בטלוויזיה לכבוד יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, אך הוא מת בטרם הספיק לסיים את הטיוטה. לצידו נכחה האחות שטיפלה בו באחרית ימיו. היא העידה כי הוא מלמל מספר מילים בגרמנית, שלא הצליחה להבין, ואז נפטר. מאחר שלא רצה שאנשים יסגדו לעצמותיו, ביקש בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר אל נהר לא ידוע בניו ג'רזי.

ערך מורחב – המוח של אלברט איינשטיין

בניגוד לצוואתו, שימרו ד"ר הארווי וד"ר אברהמס את מוחו ועיניו של איינשטיין. הארווי הוקע על ידי הקולגות שלו על המעשה הלא מוסרי אך המשיך בשלו ושמר את מוחו של איינשטיין עד יום מותו. במהלך השנים, נעתר ד"ר הארווי לתחינות מדענים שונים ושלח להם בדואר פרוסות מהמוח לשם מחקר. חלק מהמחקרים הצביעו על מאפיינים ייחודיים במוחו של איינשטיין^[16]^[17]^[18], אולם לאחר מכן נקבע שמחקרים אלו אינם מבוססים דיים^[19].

איינשטיין מינה בצוואתו, שאותה ערך ב-1950, את חברו הקרוב אוטו נתן ואת מזכירתו האישית הלן דוקאס למנהלי עזבונו הספרותי, שכלל את ארכיון כתביו ומכתבים שכתב, כתבי יד ורשימות. השניים עמלו במשך שנים לאסוף את כתביו מרחבי העולם. כתביו המקוריים, כולל זה של תורת היחסות, הועברו לרשות ארכיון אלברט איינשטיין בספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים. ומאז 1982 משמש המוסד כבעל זכויות היוצרים על עבודת המדען.

חייו האישיים ומשפחתו

איינשטיין היה נשוי פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים. את אשתו הראשונה מילבה מאריץ' שהייתה ממוצא סרבי, פגש בשנת 1900 בעת שלמדו יחד במכון הפוליטכני של שווייץ. בני הזוג שמרו על יחסיהם בחשאי היות שמשפחתו של איינשטיין התנגדה להם. לאחר סיום לימודיהם ב-1901 חזרה מאריץ' לסרביה ושם נודע לה כי היא בהיריון מאיינשטיין. בפברואר 1902 נולדה בסרביה בתם הבכורה ליזרל, אותה לא פגש איינשטיין מעולם. שמה נזכר בפעם האחרונה במכתב מספטמבר 1903 שם נאמר כי היא סובלת ממחלת השנית. נראה כי נפטרה מהמחלה או נמסרה לאימוץ. קיומה של ליזרל לא היה ידוע לביוגרפים עד 1986 עת התגלתה חליפת המכתבים בין איינשטיין למשפחתה של מאריץ' בסרביה.

ב-6 בינואר 1903 התחתנו איינשטיין ומאריץ'. ב-1904 נולד בנם הנס אלברט, לימים פרופסור ב-UCLA. מבנו זה יש לאיינשטיין נכדים ונינים^[20], חלקם מתגוררים בשווייץ, חלקם בארצות הברית וחלקם בישראל; ב-1910 נולד לאיינשטיין ומאריץ' בן נוסף, אדוארד (בפיהם כונה "טטה") שסבל מסכיזופרניה ונפטר ב-1965. מילבה והילדים נשארו בציריך בזמן שאיינשטיין שהה בברלין לצורך עבודתו. יחסיהם עלו על שרטון, ולאחר חמש שנות מגורים בנפרד התגרשו בני הזוג ב-14 בפברואר 1919. בהסכם הגירושים שלו עם מאריץ' כתב איינשטיין, לבקשתה, שאם אי פעם יזכה בפרס נובל לפיזיקה, יעבור סכום הפרס לקרן על שמה, לטובת בניהם^[21].

ב-2 ביוני 1919 לאחר מערכת יחסים שארכה מספר שנים בעת היה נשוי למאריץ', התחתן איינשטיין בשנית עם בת דודתו (משני הצדדים) אלזה לוונטל. שני ילדיו נותרו בחזקתה של מאריץ', אך הוא אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואין קודמים, מרגוט ואילזה. ב-1933 לאחר עליית הנאצים לשלטון, עברו מברלין להתגורר בפרינסטון, ניו ג'רזי. הם היו נשואים עד שאלזה נפטרה ממחלה קשה ב-20 בדצמבר 1936.

איינשטיין היה אדם צנוע בהליכותיו והסתפק במועט. את פרסומו הרב ניצל כדי לקדם מטרות ציבוריות כמו שלום בין עמים ואחווה בין הבריות. הוא ניחן בחוש הומור דק והיה חביב על שומעיו. למרות מורכבותה של תורתו, ידע להבהירה בדוגמאות שוות לכל נפש. התאוריות שהעלה ערערו לחלוטין את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאוד. הוא הביא למהפכה של ממש במחקר המדעי, ושינה מן היסוד את תפיסת העולם של האנושות כולה. עד יומו האחרון האמין בקיומה של תורה מקיפה אחת שתכיל בתוכה את כל חוקי היסוד השולטים בטבע, מן האלקטרון ועד היקום עצמו – התאוריה של הכול, אולם בסופו של דבר לא הצליח לגבש תאוריה זו. גם בשנותיו האחרונות לא הפסיק לעסוק במחקר פיזיקלי, ואת מאמרו האחרון פרסם עם עוזרת המחקר שלו ברוריה קאופמן, בינואר 1955.

פן נוסף לעניינו בשלום ניתן למצוא בהתכתבות שערך איינשטיין עם זיגמונד פרויד בשנים 1931–1932 תחת הכותרת "מדוע ישנן מלחמות". איינשטיין אומנם לא התמצא בפסיכואנליזה אך מצא בפרויד איש שיחה. ההתכתבות פורסמה בגרמניה בשנת 1933^[22].

לרגל 140 שנים להולדתו, הציגה האוניברסיטה העברית מסמכים שכתב איינשטיין בנושאים אישיים, פוליטיים ומקצועיים^[23].

צמחונות

איינשטיין הביע תמיכה בצמחונות ובשלהי חייו אף היה צמחוני בעצמו. במכתב מדצמבר 1930 כתב כי אף על פי שאינו מסוגל לשמור על תזונה צמחונית לגמרי מסיבות אישיות, הוא תומך במטרה ובעקרונות הצמחוניים. במכתב מאוגוסט 1953 כתב שהוא אוכל בשר במצפון כבד. מספר חודשים לאחר מכן, במכתב ממרץ 1954, כתב "אני חי ללא שומנים, ללא בשר וללא דגים, אבל מרגיש טוב מאוד בצורה זו. זה תמיד נראה לי שהאדם לא נועד להיות אוכל בשר"^[24].

השקפותיו על אלוהים ודת

הסוגיה של דטרמיניזם ומדע, שבמסגרתה איינשטיין אף התייחס לאלוהים, העלתה את השאלה לגבי עמדתו לגבי דטרמיניזם תאולוגי, והאם הוא מאמין באלוהים. תלמידו משה ימר חקר את עמדותיו של איינשטיין בנושא זה וריכזן בספר "איינשטיין והדת"^[25].

במכתב של איינשטיין לרב הרברט גולדשטיין ב-1929 אמר: ”אני מאמין באלוהי שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה ובחוקים של הטבע, ולא באלוהים המעסיק את עצמו בגורל ובמעשים של בני האדם”^[26]. כשנשאל האם הוא פנתאיסט, השיב: ”איני אתאיסט. איני יודע האם אני יכול להגדיר עצמי כפנתאיסט. הבעיה הכרוכה בכך עצומה מידי עבור מוחותינו המוגבלים. האם יורשה לי להשיב במשל? השכל האנושי, מאומן ככל שיהיה, אינו יכול לתפוס את היקום. אנו בעמדה של ילד קטן, הנכנס לספרייה ענקית שקירותיה מכוסים עד התקרה בספרים בשפות שונות רבות. הילד יודע שבהכרח מישהו כתב את הספרים הללו. הוא אינו יודע מי או כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן הם כתובים. הילד מבחין בתוכנית ברורה בסידור הספרים – סדר מיסתורי, שאת טבעו אינו יכול להבין, אלא בקושי לחשוד בו. זוהי, לפי הנראה לי, גישתו של השכל האנושי, ולו הדגול והמתורבת ביותר, כלפי אלוהים. אנו רואים יקום מסודר באופן נפלא, הפועל לפי חוקים מסוימים, אבל אנו בקושי מבינים אותם. מוחותינו המוגבלים אינם מסוגלים לתפוש את הכוח המיסתורי שמניע את צבירי הכוכבים. אני מוקסם מהפנתאיזם של שפינוזה. עוד יותר מכך אני מעריץ את תרומתו למחשבה המודרנית. שפינוזה הוא גדול הפילוסופים המודרניים, כיוון שהוא הפילוסוף הראשון שהתייחס לנפש ולגוף כישות אחת, לא כשני דברים נפרדים.”^[29] ב-1930 פרסם מאמר בניו יורק טיימס^[30] שכותרתו "דת ומדע" ובו דן בשלושה סגנונות דת. אצל האדם הפרימיטיבי, ”היה זה בעיקר הפחד שעורר רעיונות דתיים – פחד מרעב, מחיות טרף, מחולי וממוות”. מאחר שההבנה האנושית של הקשרים הסיבתיים הייתה עדיין בלתי מפותחת, ברא המוח ישויות על טבעיות שלהן סגדו על ידי הקרבת קורבנות ומתן מנחות. לשלב הראשון הזה בהתפתחות הדת קרא איינשטיין "הדת של הפחד". השלב הבא בהתפתחות הדת, לשיטתו של איינשטיין, הוא "התפיסה החברתית או המוסרית של אלוהים", שנובעת מן "הכמיהה להנחיה, לאהבה ולתמיכה". אלוהים הוא גורם שגומל ומעניש, מנחם בעת מצוקה ומשמר את נשמות המתים. התנ"ך והברית החדשה מספקים לאיינשטיין דוגמה ראויה להערצה של מעבר מדת הפחד לבכורתה ההדרגתית של דת המוסר, שעודנה צמודה לתפיסה אנתרופומורפית (מאנישה) של אלוהים. השלב השלישי של החוויה הדתית, שאיינשטיין קורא לו "הרגש הדתי הקוסמי", הוא ”מצב שקשה מאוד לתארו באופן בהיר... למי שחסר אותו לגמרי, בעיקר מפני שאין שום תפיסה אנתרופומורפית של אלוהים שמתאימה לו”. איינשטיין החשיב את עצמו לדתי במובן השלישי מביניהם, או במילותיו: ”הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה, לרוח עילאית הבלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת, שאנו מסוגלים לתפוש במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כוח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידיאל האל שלי”^[31].

איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה. לא למחנה האתאיסטי: ”יכולים לקרוא לי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור מכבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם”^[32], וכן תקף: ”...יש עדיין אנשים שאומרים שאין אלוהים, אך מה שבאמת מכעיס אותי הוא שאותם אנשים מצטטים אותי על מנת לתמוך בעמדתם”^[33], אך גם לא חסך את שבטו ממצדדי ההשגחה שניסו לשייכו למחנם: ”מה שקראת על אמונתי הדתית היה, כמובן, שקר – שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין באלוהות פרסונלית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי הערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו.”^[34]

ביום 3 בינואר 1954, כשנה לפני מותו, כתב לפילוסוף אריק גוטקינד:^[35] ”המילה אלוהים היא לגבי לא יותר מן הביטוי והתוצר של חולשת אנוש, כתבי הקודש אינם אלא אוסף של אגדות ראויות לכבוד, אם גם פרימיטיביות, שאף על פי כן הן ילדותיות למדי. שום פרשנות, דקת-הבחנה ותחבלנית ככל שתהיה, לא תוכל (מבחינתי) לשנות זאת. הפרשנויות המחוכמות הללו רבגוניות ומורכבות מעצם טבען ואין להן כמעט דבר וחצי דבר עם הטקסט המקורי. בעיני, הדת היהודית, ככל הדתות האחרות, היא התגלמות האמונות התפלות הילדותיות ביותר.” בשנת 2012 נמכר מכתב זה תמורת כשלושה מיליון דולר^[36]. ביום 24 במרץ 1954 כתב: ”הרעיון של אלוהות פרסונלית נראה לי כמו מושג אנתרופומורפי שאיני יכול להתייחס אליו ברצינות. כן איני יכול להעלות בדעתי רצון או יעד המצויים מחוץ למעגל הקיום האנושי. השקפותי קרובות לאלו של שפינוזה: התפעלות מן היופי ואמונה בפשטות הלוגית של סדר והרמוניה, שאנחנו יכולים לקלוט בצניעות הראויה ורק באופן בלתי מושלם”^[37].

תפיסותיו הפוליטיות

ערך מורחב – השקפותיו הפוליטיות של אלברט איינשטיין

איינשטיין היה מנעוריו פציפיסט, ואף הגדיר את עצמו כפציפיסט לוחם, המוכן להילחם ולמות למען השלום. את מקור הפציפיזם שלו נימק "בהרגשה אינסטינקטיבית כי רצח בני אדם הוא מעשה מתועב"^[38]. הוא הביע את שאט הנפש שלו משירות צבאי ומגיוס בכפייה למלחמה^[39].

הוא ראה בלאומיות מחלת ילדות, כינה אותה "החצבת של האנושות"^[40], ואף הגדירה כ"רציונליזציה אידיאליסטית למיליטריזם ותוקפנות" ואת הפטריוטיזם כינה "טמטום בזוי"^[41]. הוא סבר כי המדינה קיימת לשם האדם ולא להפך. על רקע התנגדותו למיליטריזם הגרמני ויתר בגיל 17 על אזרחותו הגרמנית, ונותר 5 שנים חסר אזרחות, עד שקיבל אזרחות שווייצרית בגיל 22. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חתם עם עוד כמה אישים בודדים על "המניפסט לאירופאים" כתגובת נגד ל"מניפסט 93", שעליו חתמו 93 מדענים ואישי ציבור גרמניים שתמכו במיליטריזם הגרמני. ב-1932 התכתב עם זגמונד פרויד במטרה להבין את הדחף האנושי להרס שנאה ולפתור את בעיית המלחמה^[42].

עם זאת החל מ-1933 עם עליית כוחו של המשטר הנאצי מיתן את תפיסותיו אלו, וחשב שיש כורח להגן מפניו אף בפעולות מלחמתיות. אחרי השואה הוא טען כי הוא "פציפיסט מסור" אבל לא מוחלט, כלומר, "שהוא יכול להזדהות עם השקפותיו של גנדי, אבל בסייג של הגנה בכוח מניסיון להרוג או לגזול ממנו או מבני עמו את האפשרויות הבסיסיות של הקיום"^[43]. בשל הפציפיזם שלו הורחק איינשטיין בידי אדגר הובר מפרויקט מנהטן לייצור פצצה גרעינית, ומונה ליועץ במחלקת חומרי נפץ ותחמושת באגף החימוש של הצי האמריקני.

כבר משנת 1914 דגל "בהקמת ממשלה עולמית (על-לאומית) שמבוססת על חוקה ברורה שתאושר בידי האומות, שתגן על הציוויליזציה וחירויות הפרט, ותפתור את הסכסוכים שבין האומות באמצעים משפטיים, ורק בידה תהיה השליטה על הנשק ההתקפי"^[44], ואף את סודה של הפצצה האטומית^[45]. אף שסבר כי גם בממשלה עולמית יכול להיות רוע ורודנות, הוא סבר שהיא עדיפה על פני הרוע של המלחמות. למבקריו אמר שאם הרעיון הזה איננו מציאותי התחזית המציאותית תהיה, רצח סיטונאי של אדם בידי אדם^[46]. איינשטיין ניסה לקדם רעיון זה באמצעות מכתב פתוח לאו"ם בשנת 1946.

ביחס לקומוניזם אמר שמעולם לא היה קומוניסט, אבל אם היה לא היה מתבייש בכך. הוא התנגד למקרתיזם באופן חריף, ראה בו סכנה לאופי הדמוקרטי של ארצות הברית, ודבר השם אותה ללעג, ותבע מאנשים לסרב להעיד בוועדות החקירה, אף במחיר של מאסר ובעיות כלכליות. ביחס לייצור הפצצה הגרעינית בידי ארצות הברית, הוא הביע חרטה על כך שדרבן את הנשיא רוזוולט, וראה במהלך זה את השגיאה היחידה בחייו^[47]. הצידוק היחיד שראה לבניית הפצצה, היה הסיכון כי הגרמנים יקדימו לעשות זאת, ואילולא חשש זה אמר כי לא היה נוקף אצבע למען הפצצה^[48]. יחסו לאדם היה פסימי, הוא טען "כי שחרור כוחו של האטום שינה הכל חוץ מאשר צורת החשיבה של האדם", ו"כי פשוט יותר לשנות את טבעו של הפלוטוניום מאשר את רוחו הרעה של האדם", "ולכן כל זמן שיהיה קיים האדם תמשכנה להיות מלחמות"^[49]. ב-11 באפריל 1955, שבוע לפני מותו, חתם על מכתב לברטרנד ראסל שבו הצטרף למנשר שלו להתפרקות העמים מהנשק הגרעיני.

מבחינה כלכלית תמך איינשטיין בסוציאליזם, ופרסם בשנת 1949 מאמר שנקרא Why Socialism?‎ עבור העיתון האמריקאי Monthly Review, המסביר מדוע הוא מאמין בשיטה זו.

איינשטיין, הציונות ומדינת ישראל

היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה... מחובתנו, אנו היהודים להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו – להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים

— נאום בכינוס יהודי בברלין, 1929

כל ימיו היה איינשטיין ער לבעיות העם היהודי, ותמך בשאיפה לחדש את חייו הלאומיים ובציונות. בתחילת שנות השלושים תמך בקידומה של תוכנית קימברלי, עד שזו ירדה מהפרק.

את הדברים הבאים אמר איינשטיין במסגרת הנאום "חובתנו לציונות"^[50] שהופנו במקור ל"National Labor Comittee of Palestine" בניו יורק (17 באפריל 1938):

אני אעדיף בהרבה לראות הסכם סביר עם הערבים על בסיס דו-קיום מאשר את היווצרותה של מדינה יהודית. מלבד השיקולים הפרקטיים, המודעות שלי לטבע המהותי של היהדות נוגד את הרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא, ומידה של כוח זמני, צנוע ככל שיהיה. אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תכיל – במיוחד מההתפתחות של לאומיות צרת-אופקים במסגרת עמנו אנו, כאשר עם לאומיות מסוג זה נאלצנו להילחם כשלא הייתה לנו מדינה יהודית.

איינשטיין שלל את דרכן של מחתרות הלח"י והאצ"ל, וראה בהן "פושעים"^[51]. כן חתם על מכתב לניו יורק טיימס (4 בדצמבר 1948) שבו כ-25 יהודים בולטים גינו את תנועת החרות וכתבו שהם מודאגים מכך שהתנועה תקבל תמיכה, כמו כן תיארו אותה כמאמצת "תערובת של לאומנות קיצונית, מיסטיקה דתית ועליונות של גזע".

האוניברסיטה העברית

בשנת 1921 ביקר לראשונה בארצות הברית יחד עם ד"ר חיים ויצמן כשמטרתו העיקרית הייתה כדי לגייס מימון להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים.

בראשית 1923 ביקר בארץ ישראל בפעם היחידה בחייו, במטרה לסייע לויצמן לקדם את הקמת האוניברסיטה. בבית היחיד שעמד לרשות האוניברסיטה על הר הצופים, השמיע איינשטיין הרצאה על תורת היחסות. מאחר שלא ידע אז אנגלית, השמיע אותה בצרפתית, לאחר שבפתח דבריו קרא כמה מילות נימוס בעברית שרשם לעצמו באותיות לטיניות^[52]. איינשטיין שימש לאחר הקמת האוניברסיטה ב-1925, כחבר חבר הנאמנים שלה ויושב ראש המועצה האקדמית שלה, מוביל את הקו שמדגיש מצוינות מחקרית גם על חשבון פתיחת השורות לסטודנטים רבים^[53]. חילוקי דעות עם נשיא האוניברסיטה יהודה לייב מאגנס, הובילו להתפטרותו של איינשטיין מכל תפקידיו באוניברסיטה ב-1928. עם זאת התחייבותו לאוניברסיטה העברית נשארה איתנה, והוא חידש את פעילותו הרשמית בענייניה ב-1935^[53]. הוא כיהן כיו"ר המועצה הלאומית של שוחרי האוניברסיטה ב-1947 וכנשיא הכבוד שלה ב-1951.

לאחר הקמת המדינה

לאחר מותו של ויצמן, בשנת 1952, הציע דוד בן-גוריון לאיינשטיין לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אך הוא דחה את ההצעה משום שרצונו היה להקדיש את כל כוחותיו למדע^[54]. בן-גוריון סבר כי איינשטיין מתאים לעמוד בראש מדינת ישראל, משום שהוא "גדול הדורות וגדול האנושות". נשיאות מדינת ישראל היא "סמל של עם ישראל כולו" ומשום כך "צריך לחפש את האישיות (היהודית) הגדולה ביותר שיש למצוא על כדור הארץ... איש־הרוח הוא שצריך לסמל מדינתנו"^[55]. איינשטיין גם קיבל את אזרחות הכבוד הראשונה של העיר תל אביב שאותה כינה ביומנו "שיקגו של היהודים".

לקראת יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, התכונן איינשטיין לשאת נאום בזכות ישראל, אך הוא הלך לעולמו ימים אחדים לפני המועד^[56].

ב-24 ביולי 1918 בטקס הנחת אבן הפינה, בהר הצופים, לאוניברסיטה העברית, הצהיר הלורד ארתור ג'יימס בלפור בנאומו: "אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, ואנרי ברגסון הם שלושת היהודים אשר השפיעו ביותר על ההגות והתרבות המודרנית"^[57].
1919 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת רוסטוק^[58].
1921 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת פרינסטון^[58].
1923 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת מדריד^[58].
1930 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם המכון הטכנולוגי של ציריך^[58].
1931 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד^[58].
1934 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם ישיבה יוניברסיטי^[58].
1935 – תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת הרווארד^[58].
זמן קצר לאחר מותו נקרא יסוד מלאכותי חדש על שמו, האיינשטייניום.
בשנת 1956 הנפיק דאר ישראל לכבודו בול דאר, הנושא את דיוקנו ואת הנוסחה המזוהה עמו ביותר – נוסחת הקשר בין מסה לבין אנרגיה. ב-17 באפריל 1996, הנפיק דאר ישראל סדרה של 6 בולי דאר שנקראה "תרומת היהודים לתרבות העולם", שעליהם דיוקנאות של 6 יהודים שבלטו בהישגיהם ותרומתם לאנושות בתחומים שונים ושנולדו ופעלו במדינות בחוץ לארץ, אחד מהם אלברט איינשטיין. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית רות (בקמן) מלכא עיצבה את הבול שהוקדש לו^[59].
בנק ישראל הנפיק בשנות ה-60 המאוחרות שטר בערך חמש לירות ישראליות, הנושא את דיוקנו של איינשטיין^[60].
בשנת 1999, הכריז השבועון TIME כי איינשטיין נבחר כאיש המאה ה-20 על ידי קוראיו ועורכיו. בהחלטתם ציינו את מקוריותו וחדשנותו המדעית לצד אישיותו והיותו בן לעם היהודי, שסבל יותר מכל אומה אחרת במהלך המאה, ובכל זאת הצמיח ענקי מדע בדמותו של איינשטיין ואחרים.
שנת 2005 הוגדרה על ידי האיחוד הבינלאומי לפיזיקה תאורטית ויישומית (IUPAP) כ"שנת הפיזיקה העולמית", לציון 100 שנים מאז פרסום מאמריו פורצי-הדרך של איינשטיין, ששינו את האנושות כולה ("שנת הפלאות").
14 במרץ (שמוכר גם כיום פאי), תאריך הולדתו של איינשטיין, מצוין בישראל כיום המדע.
על שמו קרוי הפרס מדליית אלברט איינשטיין, שניתן על ידי קהילת אלברט איינשטיין בברן.
בשנת 1983 יסד ג'ין שארפ את מכון אלברט איינשטיין, מכון מחקר לא ממשלתי בארצות הברית, העוסק במחקר והפצת ידע בנושא התנגדות לא אלימה.
על שמו נקראה חללית המטען הכבדה עד אז, חללית המטען האוטומטית הרביעית של סוכנות החלל האירופית, ששוגרה ב־6 ביוני 2013 לעבר תחנת החלל הבינלאומית^[61].
בפברואר 2023 ניטע עץ בחצר הקמפוס של הטכניון בהדר בחיפה, לציון 100 שנים לנטיעת עץ דקל בחצר על ידי איינשטיין ורעייתו אלזה והקשר המיוחד של איינשטיין עם המוסד^[62]
רחוב אלברט איינשטיין בתל אביב-יפו
בשנת 2023 אושרה הקמתו של מוזיאון איינשטיין בירושלים בשיתוף פעולה של ממשלת ישראל עם משרדי מורשת וירושלים והתורם והאספן חוזה מוגרבי. המוזיאון עתיד להיפתח בשנת 2025^[63]. האדריכל דניאל ליבסקינד נבחר לעצב ולתכנן את המוזיאון^[64].

מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו

המכון למתמטיקה בגבעת-רם, באוניברסיטה העברית.
הפקולטה לפיזיקה בטכניון בחיפה.
כיכר מרכזית באוניברסיטת תל אביב, הממוקמת מול בית התפוצות.
הכיכר המרכזית באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
שטר בן חמש לירות ישראליות משנות ה-60 המאוחרות שעליו דיוקנו של איינשטיין
פסל של איינשטיין באוניברסיטה העברית בגבעת רם^[65].

מבני הנצחה נוספים

אנדרטת אלברט איינשטיין

עוד על שמו (מבחר חלקי)

מכון איינשטיין למחקר מתקדם, פרינסטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית
מכון אלברט איינשטיין, נקרא גם מכון מקס פלאנק לפיזיקה כבידתית (אנ'), גרמניה
מכון איינשטיין ל-Neurosciences, גרמניה
מכון רפואי איינשטיין, פלורידה, ארצות הברית
בית חולים איינשטיין ג'פרסון, פילדלפיה, ארצות הברית
רחובות בערים בישראל כולל תל אביב וחיפה
גשושית איינשטיין Einstein Probe, לוויין עם טלסקופ חלל לקרני X, שוגר בינואר 2024

בתרבות

לאחר אישור תורת היחסות הכללית שלו ב-1919, הפך איינשטיין ידוען. על אף שרוב הציבור הבין מעט מאוד ביצירתו, הוא זכה להכרה ולאהדה. עוד לפני מלחמת העולם השנייה כתב "הניו יורקר" כי איינשטיין היה כל כך מוכר באמריקה עד שייעצר ברחוב על ידי אנשים שרוצים שיסביר את "התיאוריה הזו", ובסופו של דבר הוא יתמודד עם שואלים לא רצויים על ידי התחזות למישהו אחר^[66].

איינשטיין היה נושא או השראה לרומנים, סרטים, מחזות ויצירות מוזיקה רבות. דמותו יצרה דגם מועדף לתיאורים של פרופסורים מפוזרים; פניו האקספרסיביות ותסרוקתו הייחודית הועתקו רבות והוגזמו. פרדריק גולדן כתב במגזין טיים שאיינשטיין היה "חלומו של קריקטוריסט שהתגשם"^[67].

בנוסף, מצוטט איינשטיין רבות בתרבות הפופולרית, וגם אמרות רבות שלא נאמרו על ידיו מיוחסות לו^[68].

אלברט איינשטיין, על תורת היחסות הפרטית והכללית, תרגום: מהמקור בגרמנית (1916) יעקב גרינברג, הוצאת דביר, תרפ"ט 1928; יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2015
דמות עולמי – העולם כפי שהוא מצטייר לי, תרגם מגרמנית ד"ר ש. אטינגר, הוצאת א. י. שטיבל, תרצ"ה (1934 או 1935).
התפתחות הפיזיקה החדשה – ממושגים ראשונים ועד יחסיות וקואנטים, במשותף עם לאופולד אינפלד, תרגם מאנגלית ש. פ. קלעי וערך ד"ר ברוך לשם, הוצאת ספרית פועלים, 1947, 1982.
רעיונות ודעות, תרגם מגרמנית דוד זינגר וערך מדעית יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2005.
למה סוציאליזם?, 1949, תרגם מאנגלית יפתח גולדמן, 2005^[69].

Albert Einstein, The Meaning of Relativity, Princton University Press, New Jersey, 1922
Albert Einstein, Relativity: the Special and General Relativity, Crown, New York, 1961 (מהדורה להפצה בארצות הברית בלבד, תרגם מהמקור (1916) בגרמנית רוברט לאוסון)
Albert Einstein, Out of my Later Years, Citadel Press, New Jersey (1956)

עיינו גם בפורטל:
	פורטל פיזיקה

אנטוניה ואלנטין, אלברט איינשטין: הדראמה של חייו, תרגם: שמשון קלינגר, עיינות הוצאת ספרים, תל אביב, תשט"ו (הספר בקטלוג ULI)
אליעזר שישא, אלברט אינשטין, הוצאת עם עובד ספריית "שחרות", 1947 (הספר בקטלוג ULI)
לואיס ס. פויר, איינשטיין ובני דורו, עורך אהוביה מלכין, תרגם גד לוי, הוצאת עם עובד – ספריית אופקים, 1979 (מקור 1974) (הספר בקטלוג ULI)
רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין סיפורו של גאון, כתר, 1986. בשיתוף פרופסור יוסף כץ בפרקים המדעיים.
נייג'ל קולדר, היקום על פי איינשטיין, תרגם ד"ר אדם דביר, הוצאת מסדה, 1990.
פיטר קולס, מפגשים פוסטמודרניים – איינשטיין וליקוי החמה המלא, הוצאת ספרית פועלים, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
וולטר ס. מי, אלברט איינשטיין – חייו ותורתו, הוצאת יבנה, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
דייוויד בודאניס, E=mc² – סיפורה של התגלית הגדולה בהיסטוריה, תרגם מאנגלית יניב פרקש, כתר הוצאה לאור, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
דניס אוברבי, איינשטיין מאוהב, הוצאת זמורה-ביתן, 2004 (הספר בקטלוג ULI)
עמוס אילון – רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004.
רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין – סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
מיצ'יו קאקו, היקום של איינשטיין: פריצת דרך בתפיסת הזמן והמרחב, הוצאת אריה ניר, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
משה (מקס) ימר, איינשטין והדת: פיזיקה ותאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן וידיעות ספרים, 2008 (הספר בקטלוג ULI)
ז'אן-קלוד קרייר, אינשטיין, בבקשה, תרגמה דינה ברכה, הוצאת כתר, 2009
אליס קלפרייס, כמו שאינשטיין אמר, תרגם איתן בן נתן, הוצאת הד ארצי, 1999 (הספר בקטלוג ULI)
וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, ידיעות ספרים, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
משה ימר, איינשטיין והדת, פיזיקה ותאולוגיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007 (הספר בקטלוג ULI)
ג'ורג' סילבסטר פיראק, פרויד מתעמת עם הספינקס; משמעות החיים על פי איינשטיין, הוצאת נהר ספרים, 2020^[70]
דייוויד בודאניס, הטעות הגדולה של איינשטיין, ספרי עליית הגג, 2022^[71]

ספרי ילדים ונוער:

תמי שם-טוב, אלברט איינשטיין: הגאון שפיצח (בכוח הדמיון) את סודות היקום, סדרת ממציאים ומגלים. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
ג'ס ברלייר, מי היה אלברט איינשטיין? הוצאת שוקן, 2014 (הספר בקטלוג ULI)

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...

סגירה

אלברט אינשטין (1879-1955), דף שער בספרייה הלאומית

אלברט איינשטיין, ברשת החברתית פייסבוק
אלברט איינשטיין, ברשת החברתית Goodreads
אלברט איינשטיין, באתר פרס נובל (באנגלית)
אלברט איינשטיין, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
אלברט איינשטיין, באתר MacTutor (באנגלית)
אלברט איינשטיין, באתר גוגל סקולר
אלברט איינשטיין, באתר Semantic Scholar
כתבי אלברט איינשטיין בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
הערך "אלברט אינשטיין", באתר אסטרופדיה
אלברט איינשטיין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

מאמרים כלליים וביוגרפיות:

ביוגרפיה של איינשטיין באתר אוניברסיטת פרינסטון (באנגלית)
עמית הגר, היחסות הפרטית, ועוד כמה מהפכות, באתר הארץ, 28 במרץ 2005
עמית הגר, הקפיצה הקוונטית הגדולה, באתר הארץ, 29 במרץ 2005
עמית הגר, בסוף אישרו לו את הדוקטורט, באתר הארץ, 30 במרץ 2005
עמית הגר, "לראות" אטומים (עם סרגל ושעון), באתר הארץ, 31 במרץ 2005
עמית הגר, ‏מה טען איינשטיין בתורת היחסות הפרטית, באתר "הידען"
אבשלום אליצור, הדיאלוג הפילוסופי בין איינשטיין להרברט סמואל – באתר אימגו
אבני דרך, עשר התגליות הגדולות בפיזיקה ובאסטרונומיה, באתר ifeel
אשכול מאמרים על אלברט איינשטיין, באתר "הידען"
יששכר אונא, כוח המשיכה שלי בוודאי יועיל בדולריה, באתר הארץ, 20 ביוני 2007
אבשלום אליצור, איינשטיין גוזר והקדוש ברוך-הוא מקיים, מעריב
סיינטיפיק אמריקן ישראל, ‏מדוע איינשטיין חשוב, באתר "הידען", 29 במרץ 2016
אלברט איינשטיין - מנגינה פיזיקלית מופלאה, על המוזיקה בחייו של איינשטיין, מגזין סגולה
יובל מלחי, פרק 234: איינשטיין – האיש שרכב על קרני אור – לילדים ולמבוגרים, באתר "קטעים בהיסטוריה", 30 בנובמבר 2017
תומר פרסיקו, איינשטיין על דת ומדע, תרגום המאמר של איינשטיין, ופרשנות.
גלי וינשטיין, אלוהים לא משחק בקוביות: תפישתו הדתית של אינשטיין, מעריב nrg, 2009.
גלי וינשטיין, מי גנב את מוחו של אלברט איינשטיין?, באתר ynet, 2 ביוני 2010
דניאל ללוש, אני, רק שאלה; "איינשטיין, בבקשה", באתר הארץ, 2 בספטמבר 2009
יששכר אונא, לשמר את איינשטיין, על פרויקט שימור כתביו של איינשטיין
ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על אלברט איינשטיין, באתר iCast‏, 1 ביוני 2010
וולטר איזקסון, שנת הפלאות של איינשטיין, באתר ynet, 8 בספטמבר 2011
צח יוקד, ניו-יורק, גאון פיננסי: תעשיית הכסף של אלברט איינשטיין, באתר nrg‏, 18 במאי 2012
שרי שביט, שינה את העולם: כתביו של אלברט איינשטיין, באתר ynet, 5 בדצמבר 2013
איתי נבו, ‏האיש ששינה את היקום: 60 שנה למותו של אלברט איינשטיין, באתר "הידען", 18 באפריל 2015
וולטר אייזקסון, כיצד המציא איינשטיין מחדש את המציאות, באתר סיינטיפיק אמריקן
שש עובדות מפתיעות על אלברט איינשטיין, באתר בית התפוצות, מרץ 2017
אלברט איינשטיין, אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר בית התפוצות.
האם אשתו הראשונה של איינשטיין חיברה יחד עמו בחשאיות את מאמר היחסות מ-1905?, באתר הידען, 20 באפריל 2012
"פרץ את גבולות המעבדה והצית את הדמיון": פודקאסט "גיבור תרבות" להאזנה המוקדש כולו לאלברט איינשטיין, בהגשת ד"ר דן ערב, ד"ר דוד גורביץ' ויונתן גת
תומאס הארווי (אנ') - האיש שגנב את המוח של איינשטיין, בלוג באתר בית התפוצות
הניו יורק טיימס, 100 שנים לתגלית שחשפה איך פועל היקום, באתר הארץ, 29 במאי 2019
חנוך גוטפרוינד, ‏עניין של אינטואיציה ושנים של חיפוש, אודיסאה 28, יולי 2015

מאמרים על הגותו:

למה סוציאליזם? מאת אלברט איינשטיין. מאמר בו הוא מתאר את השקפתו החברתית. מתוך אתר תנועת מאבק סוציאליסטי
אלברט איינשטיין – האדם, היהודי והמאמין, סדרת כתבות של אורי פז באתר "אש התורה"
איש המאה של המגזין "טיים" (באנגלית)
אליה ליבוביץ, כה אמר סגנו של אלוהים, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2007
דף לתרבות יהודית – אלברט איינשטיין ויהדותו גיליון 270, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית

ארכיונים ומצגות:

אתר הארכיונים של אלברט איינשטיין
ארכיון איינשטיין (אורכב 11.08.2011 ב WebCite), בספרייה הלאומית ובו כתב היד של רוב כתביו של איינשטיין
איינשטיין – תערוכה וירטואלית על אודות איינשטיין באתר מוזיאון המדע ירושלים
הרצאות וידאו על איינשטיין
מאמרי שנת הפלא של אלברט איינשטיין בתרגום לעברית
סרט דוקומנטרי על דרך מחשבתו של איינשטיין ופריצות הדרך שלו, יוצר על ידי 'ערוץ ההיסטוריה', והותר לפרסום ביוטיוב Einstein
תערוכה דיגיטלית של חלק מכתביו, באנגלית ובגרמנית
אינשטיין בארכיון הסרטונים של AP ‏| AP Archive אינשטיין בראיון, 1930 | AP Archive אינשטיין מעניק מדליה לתומאס מאן, 10 בפברואר 1939 | AP Archive אינשטיין באוניברסיטת פרינסטון עם דווייט אייזנהאואר, הרברט הובר והארי טרומן, 1947 (התחלה: 1:51) | AP Archive אוסף תמונות |
הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתו ה-124 של אינשטיין, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית), 13 במרץ 2003
"המקרר של איינשטיין" - פרק על המצאת המקרר של איינשטיין בפודקאסט "מינהר הזמן", תאגיד השידור הישראלי, "כאן"

[1]
Albert Einstein – Biography
[2]
רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין – סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005, עמ' 27–28. מובא כאן , עמ' 9
[3]
אלברט איינשטיין ויהדותו, עמ' 32, מתוך גיליון 270 של דף לתרבות יהודית, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית
[4]
פרופסור משה ימר, מתוך הרצאה ב-13 באפריל 2005, בסימפוזיון על איינשטיין באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. מובא בדף "אלברט איינשטיין ויהדותו" עמ' 43–44, מתוך גיליון 270 של דף לתרבות יהודית, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית
[5]
קיימות שמועות שאיינשטיין היה תלמיד בינוני ולא ממושמע או דיסלקט. לשמועות אלו אין שחר.
[6]
"כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 21
[7]
איינשטיין ובני דורו, עמ' 28
[8]
Holton, Gerald. 1969. Einstein and the "Crucial" Experiment. American Journal of Physics 37: 968-: לפרשנות שונה ראו Stachel, J. 1982. Einstein and Michelson: The Context of Discovery and the Context of Justification. Astronomische Nachrichten 303: 57-63.
[9]
John Gribbin, Pay attention, Albert Einstein!, New Scientist, 2 January 1993
[10]
ראו פרק 2 בספר The Golem: What You Should Know about Science מאת קולינס ופינץ'.
[11]
הליקוי שהדליק את האור, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, ‏2019-05-29
[12]
יששכר אונא, ואז זרח עלי אור גדול, באתר הארץ, 15 באפריל 2018
[13]
Einstein and the Nobel Committee:Authority vs. Expertise
[14]
תוכן המכתב
[15]
אלברט אינשטיין איננו, דבר, 19 באפריל 1955
[16]
גלי וינשטיין, ממצאים חדשים על מוחו של איינשטיין 54 שנה אחרי שהוצא בנתיחה מגופו
[17]
גלי ויינשטיין, ‏ממצאים חדשים על מוחו של איינשטיין, באתר "הידען", 19 בנובמבר 2012.
[18]
הארץ, דברים שמגלים מקלוז-אפ על המוח של איינשטיין, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2012
[19]
Virginia Hughes, The tragic story of how Einstein’s brain was stolen and wasn’t even special, National Geographic, ‏21 באפריל 2014
[20]
עדי פוליטנסקי, נפטרה נכדתו של אלברט איינשטיין שניהלה מאבק נגד האונ' העברית, באתר nrg‏, 30 במאי 2011
[21]
טל עזר, כך מירר אלברט איינשטיין את חייה של אשתו - כדי לגרום לה ללכת, באתר Xnet‏, 22 באפריל 2018
[22]
ההתכתבות ודברי רקע באתר Zionism Israel Center
[23]
יואב איתיאל‏, 140 שנה להולדתו: כתבי אלברט איינשטיין שטרם נחשפו הגיעו לי-ם, באתר וואלה, 6 במרץ 2019
[24]
Einstein, Albert. The ultimate quotable Einstein. Princeton University Press, 2011. pp 453-454.
[25]
משה ימר, איינשטיין והדת, הוצאת ידיעות אחרונות ואוניברסיטת בר-אילן, 2008
[26]
Brian, Dennis (1996), Einstein: A Life, New York: John Wiley & Sons, p. 127, ISBN 0-471-11459-6
[27]
"Glimpses of the Great".
[28]
ציטוט
[29]
הריאיון פורסם באנגלית בשנת 1930 בספרו של ג'ורג' סילבסטר וירק(אנ')^[27] לפי^[28] באתר Pantheism.com.
[30]
Religion and Science.
[31]
כפי שאיינשטיין אמר, עמ' 142, "ניו יורק טיימס", 19 אפריל 1955
[32]
Albert Einstein in a letter to M. Berkowitz, 25 October 1950; Einstein Archive 59-215; from Alice Calaprice, ed., The Expanded Quotable Einstein, Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2000, p. 216.
[33]
"Albert Einstein (1879-1955)". נבדק ב-2007-05-21.
[34]
מתוך "אלברט איינשטיין, הצד האנושי"
[35]
המקור (בגרמנית)
תרגום חלק ממכתבו של איינשטיין ל-Eric Gutkind, (באנגלית)
[36]
"Einstein ‘God Letter’ Sold On eBay For Just Over $3 Million", huffingtonpost.com, 10/24/2012
[37]
מתוך "איינשטיין והדת", עמ' 92.
[38]
יולי 1929, נתן ונורדן, איינשטיין על השלום, עמ' 98
[39]
הצהרה לעיתון הדני "פוליטיקן", 5 באוגוסט 1930
[40]
הצהרה לג. ס. וירק 1921, "כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 125
[41]
אמונתי, 1930 עמ' 193
[42]
מכתב האטום:אלברט אינשטיין, באתר על החתום, ‏6.8.2023
[43]
מכתב אל א. מוריסט, 21 במרץ 1951, "כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 111
[44]
ניו יורק טיימס, 30 במאי 1946, איינשטיין חי כאן עמ' 232, וראו גם ניו יורק טיימס, 15 בספטמבר 1945
[45]
מלחמה אטומית או שלום, נובמבר 1945
[46]
ארכיון איינשטיין 28-817
[47]
מכתב אל לינוס פאולינג
[48]
ולנטין, הדרמה אלברט איינשטיין, עמ' 278
[49]
ניו יורק טיימס, 23 ביוני 1946
[50]
Einstein on Politics: His Private Thoughts and Public Stands on Nationalism, Zionism, War, Peace, and the Bomb, Princeton University Press
[51]
letter by Einstein
[52]
תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 168-167.
[53]
חנוך גוטפרוינד, איינשטיין בירושלים, באתר ynet, 8 בפברואר 2009
[54]
התכתבות ושיחות עם אלברט איינשטיין בנוגע להצעה לכהן כנשיא המדינה, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
[55]
מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק טו, עמ' 939.
[56]
nrg מעריב, יום העצמאות השביעי לישראל: נאום איינשטיין שמעולם לא שודר, באתר nrg‏, 14 באפריל 2013
[57]
פרופ' דוד ברגל (בית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית), ד"ר עופר אשכנזי, (ראש מרכז קבנר-מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית), "הארץ – מוסף ספרות", מאמר: "יחסות והתייחסות, איינשטיין ופרויד", יום ששי, כ"ח בניסן תשע"ו, 6 במאי 2016, עמוד 1
[58]
HONOURS, PRIZES AND AWARDS, Albert Einstein
[59]
אתר התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל
[60]
שטר 5 לירות "אלברט אינשטיין" 1968, החברה הישראלית למדליות ולמטבעות
[61]
אבי בליזובסקי, ‏אירופה שיגרה את חללית המטען הכבדה ביותר עד כה לתחנת החלל, קרויה על שמו של אלברט איינשטיין, באתר "הידען", 8 ביוני 2013
[62]
100 שנים אחרי ביקור איינשטיין: עץ ניטע לכבודו בקמפוס הטכניון ההיסטורי, באתר ynet, 12 בפברואר 2023
[63]
איתמר אייכנר, הממשלה צפויה לאשר להקים את מוזיאון אלברט איינשטיין בירושלים, באתר ynet, 20 באוקטובר 2022
[64]
עדי רובינשטיין, מאה שנה אחרי ביקורו בישראל: הצצה ל"בית של איינשטיין", באתר ישראל היום, 19 במרץ 2023
[65]
אסף גולן, פסל של אלברט איינשטיין הוצב באוניברסיטה העברית, באתר nrg‏, 3 ביוני 2015
[66]
Libman, E.; Maloney, Russell (1939-01-06). "Disguise". The New Yorker (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2024-09-07.
[67]
TIME 100: Person of the Century - Albert Einstein, web.archive.org, ‏2006-02-21
[68]
Gizmodo International, 9 Albert Einstein Quotes That Are Completely Fake, Gizmodo Australia, ‏2015-05-15 (ב־Australian English)
[69]
למה סוציאליזם?
[70]
עופר אשכנזי, מה אפשר ללמוד מראיונות בני כמעט מאה שנים עם פרויד ואיינשטיין, באתר הארץ, 10 בפברואר 2021
[71]
דיוויד בודאניס, פרק מהספר הטעות הגדולה של איינשטיין, באתר הארץ, 14 ביולי 2022

ערך מומלץ

[1] [1]
Albert Einstein – Biography

[2] [2]
רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין – סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005, עמ' 27–28. מובא כאן , עמ' 9

[3] [3]
אלברט איינשטיין ויהדותו, עמ' 32, מתוך גיליון 270 של דף לתרבות יהודית, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית

[4] [4]
פרופסור משה ימר, מתוך הרצאה ב-13 באפריל 2005, בסימפוזיון על איינשטיין באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. מובא בדף "אלברט איינשטיין ויהדותו" עמ' 43–44, מתוך גיליון 270 של דף לתרבות יהודית, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית

[5] [5]
קיימות שמועות שאיינשטיין היה תלמיד בינוני ולא ממושמע או דיסלקט. לשמועות אלו אין שחר.

[6] [6]
"כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 21

[7] [7]
איינשטיין ובני דורו, עמ' 28

[LTR-ref1-8] [8]
Holton, Gerald. 1969. Einstein and the "Crucial" Experiment. American Journal of Physics 37: 968-: לפרשנות שונה ראו Stachel, J. 1982. Einstein and Michelson: The Context of Discovery and the Context of Justification. Astronomische Nachrichten 303: 57-63.

[גריבין-9] [9]
John Gribbin, Pay attention, Albert Einstein!, New Scientist, 2 January 1993

[10] [10]
ראו פרק 2 בספר The Golem: What You Should Know about Science מאת קולינס ופינץ'.

[11] [11]
הליקוי שהדליק את האור, באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי, ‏2019-05-29

[12] [12]
יששכר אונא, ואז זרח עלי אור גדול, באתר הארץ, 15 באפריל 2018

[LTR-ref10-13] [13]
Einstein and the Nobel Committee:Authority vs. Expertise

[14] [14]
תוכן המכתב

[15] [15]
אלברט אינשטיין איננו, דבר, 19 באפריל 1955

[16] [16]
גלי וינשטיין, ממצאים חדשים על מוחו של איינשטיין 54 שנה אחרי שהוצא בנתיחה מגופו

[17] [17]
גלי ויינשטיין, ‏ממצאים חדשים על מוחו של איינשטיין, באתר "הידען", 19 בנובמבר 2012.

[18] [18]
הארץ, דברים שמגלים מקלוז-אפ על המוח של איינשטיין, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2012

[LTR-ref2-19] [19]
Virginia Hughes, The tragic story of how Einstein’s brain was stolen and wasn’t even special, National Geographic, ‏21 באפריל 2014

[אוולין-20] [20]
עדי פוליטנסקי, נפטרה נכדתו של אלברט איינשטיין שניהלה מאבק נגד האונ' העברית, באתר nrg‏, 30 במאי 2011

[21] [21]
טל עזר, כך מירר אלברט איינשטיין את חייה של אשתו - כדי לגרום לה ללכת, באתר Xnet‏, 22 באפריל 2018

[22] [22]
ההתכתבות ודברי רקע באתר Zionism Israel Center

[23] [23]
יואב איתיאל‏, 140 שנה להולדתו: כתבי אלברט איינשטיין שטרם נחשפו הגיעו לי-ם, באתר וואלה, 6 במרץ 2019

[24] [24]
Einstein, Albert. The ultimate quotable Einstein. Princeton University Press, 2011. pp 453-454.

[25] [25]
משה ימר, איינשטיין והדת, הוצאת ידיעות אחרונות ואוניברסיטת בר-אילן, 2008

[LTR-ref3-26] [26]
Brian, Dennis (1996), Einstein: A Life, New York: John Wiley & Sons, p. 127, ISBN 0-471-11459-6

[27] [27]
"Glimpses of the Great".

[28] [28]
ציטוט

[29] [29]
הריאיון פורסם באנגלית בשנת 1930 בספרו של ג'ורג' סילבסטר וירק(אנ')^[27] לפי^[28] באתר Pantheism.com.

[LTR-ref6-30] [30]
Religion and Science.

[31] [31]
כפי שאיינשטיין אמר, עמ' 142, "ניו יורק טיימס", 19 אפריל 1955

[LTR-ref5-32] [32]
Albert Einstein in a letter to M. Berkowitz, 25 October 1950; Einstein Archive 59-215; from Alice Calaprice, ed., The Expanded Quotable Einstein, Princeton, New Jersey: Princeton University Press, 2000, p. 216.

[LTR-eigod-33] [33]
"Albert Einstein (1879-1955)". נבדק ב-2007-05-21.

[34] [34]
מתוך "אלברט איינשטיין, הצד האנושי"

[35] [35]
המקור (בגרמנית)
תרגום חלק ממכתבו של איינשטיין ל-Eric Gutkind, (באנגלית)

[36] [36]
"Einstein ‘God Letter’ Sold On eBay For Just Over $3 Million", huffingtonpost.com, 10/24/2012

[37] [37]
מתוך "איינשטיין והדת", עמ' 92.

[38] [38]
יולי 1929, נתן ונורדן, איינשטיין על השלום, עמ' 98

[39] [39]
הצהרה לעיתון הדני "פוליטיקן", 5 באוגוסט 1930

[40] [40]
הצהרה לג. ס. וירק 1921, "כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 125

[41] [41]
אמונתי, 1930 עמ' 193

[42] [42]
מכתב האטום:אלברט אינשטיין, באתר על החתום, ‏6.8.2023

[43] [43]
מכתב אל א. מוריסט, 21 במרץ 1951, "כמו שאיינשטיין אמר", עמ' 111

[44] [44]
ניו יורק טיימס, 30 במאי 1946, איינשטיין חי כאן עמ' 232, וראו גם ניו יורק טיימס, 15 בספטמבר 1945

[45] [45]
מלחמה אטומית או שלום, נובמבר 1945

[46] [46]
ארכיון איינשטיין 28-817

[47] [47]
מכתב אל לינוס פאולינג

[48] [48]
ולנטין, הדרמה אלברט איינשטיין, עמ' 278

[49] [49]
ניו יורק טיימס, 23 ביוני 1946

[LTR-ref9-50] [50]
Einstein on Politics: His Private Thoughts and Public Stands on Nationalism, Zionism, War, Peace, and the Bomb, Princeton University Press

[LTR-ref7-51] [51]
letter by Einstein

[52] [52]
תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 168-167.

[ירושלים-53] [53]
חנוך גוטפרוינד, איינשטיין בירושלים, באתר ynet, 8 בפברואר 2009

[54] [54]
התכתבות ושיחות עם אלברט איינשטיין בנוגע להצעה לכהן כנשיא המדינה, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

[55] [55]
מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק טו, עמ' 939.

[56] [56]
nrg מעריב, יום העצמאות השביעי לישראל: נאום איינשטיין שמעולם לא שודר, באתר nrg‏, 14 באפריל 2013

[57] [57]
פרופ' דוד ברגל (בית הספר לעבודה סוציאלית, האוניברסיטה העברית), ד"ר עופר אשכנזי, (ראש מרכז קבנר-מינרבה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית), "הארץ – מוסף ספרות", מאמר: "יחסות והתייחסות, איינשטיין ופרויד", יום ששי, כ"ח בניסן תשע"ו, 6 במאי 2016, עמוד 1

[תואר-58] [58]
HONOURS, PRIZES AND AWARDS, Albert Einstein

[59] [59]
אתר התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל

[60] [60]
שטר 5 לירות "אלברט אינשטיין" 1968, החברה הישראלית למדליות ולמטבעות

[61] [61]
אבי בליזובסקי, ‏אירופה שיגרה את חללית המטען הכבדה ביותר עד כה לתחנת החלל, קרויה על שמו של אלברט איינשטיין, באתר "הידען", 8 ביוני 2013

[62] [62]
100 שנים אחרי ביקור איינשטיין: עץ ניטע לכבודו בקמפוס הטכניון ההיסטורי, באתר ynet, 12 בפברואר 2023

[63] [63]
איתמר אייכנר, הממשלה צפויה לאשר להקים את מוזיאון אלברט איינשטיין בירושלים, באתר ynet, 20 באוקטובר 2022

[64] [64]
עדי רובינשטיין, מאה שנה אחרי ביקורו בישראל: הצצה ל"בית של איינשטיין", באתר ישראל היום, 19 במרץ 2023

[65] [65]
אסף גולן, פסל של אלברט איינשטיין הוצב באוניברסיטה העברית, באתר nrg‏, 3 ביוני 2015

[66] [66]
Libman, E.; Maloney, Russell (1939-01-06). "Disguise". The New Yorker (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2024-09-07.

[67] [67]
TIME 100: Person of the Century - Albert Einstein, web.archive.org, ‏2006-02-21

[68] [68]
Gizmodo International, 9 Albert Einstein Quotes That Are Completely Fake, Gizmodo Australia, ‏2015-05-15 (ב־Australian English)

[69] [69]
למה סוציאליזם?

[70] [70]
עופר אשכנזי, מה אפשר ללמוד מראיונות בני כמעט מאה שנים עם פרויד ואיינשטיין, באתר הארץ, 10 בפברואר 2021

[71] [71]
דיוויד בודאניס, פרק מהספר הטעות הגדולה של איינשטיין, באתר הארץ, 14 ביולי 2022

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[27]

[28]

תרומות עיקריות

איינשטיין בעת הרצאה בווינה, 1921
לידה	14 במרץ 1879 הקיסרות הגרמנית אולם, וירטמברג, גרמניה
פטירה	18 באפריל 1955 (בגיל 76) ארצות הברית פרינסטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית
ענף מדעי	פיזיקה
מקום מגורים	גרמניה, איטליה, שווייץ, ארצות הברית
מקום לימודים	גימנסיית לואיטפולד (1894) בית הספר הקנטוני הישן באאראו (ספטמבר 1896) המכון הטכנולוגי של ציריך (1900) אוניברסיטת ציריך (30 באפריל 1905)
מנחה לדוקטורט	אלפרד קליינר, היינריך בורקהארט, היינריך פרידריך ובר
מוסדות	משרד הפטנטים הממשלתי בשווייץ (16 ביוני 1902–1909) אוניברסיטת פרינסטון (1933–1955) אוניברסיטת ברן (1908–1909) החברה הפיזיקלית הגרמנית (1916–1918) אוניברסיטת הומבולדט של ברלין (1914–1933) חברת הקייזר וילהלם (1917–1933) אוניברסיטה הגרמנית בפראג (ינואר 1911–אוקטובר 1912) אוניברסיטת ליידן (21 בספטמבר 1920–13 ביולי 1946) המכון הטכנולוגי של ציריך (אוקטובר 1912–1914) אוניברסיטת ציריך (1909–1911) האקדמיה הפרוסית המלכותית למדעים (1914–1933) המכון למחקר מתקדם אוניברסיטת ליידן אוניברסיטת קארל בפראג ברן אוניברסיטת קליפורניה בברקלי
תלמידי דוקטורט	לאו סילארד
פרסים והוקרה	Honorary Fellow of the Royal Society Te Apārangi פרס המהגרים הגדול (2009) חבר האקדמיה הלאומית למדעים (1942) מדליית פרנקלין (1935) פרס ג'וסיה וילארד גיבס (1934) פרס פייר ז'נסן (1931) מדליית מקס פלאנק (1929) פור לה מריט מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה (1926) מדליית קופלי (1925) חבר זר של החברה המלכותית (5 במאי 1921) מדליית מאטאוצ'י (1921) פרס נובל לפיזיקה (1921) אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה מדליית ברנרד על שירות ראוי לשבח למדע (1920)
בן או בת זוג	מילבה מאריץ' (16 בינואר 1903–14 בפברואר 1919) אלזה איינשטיין (1919–20 בדצמבר 1936)
צאצאים	האנס אלברט איינשטיין, אדוארד איינשטיין, Lieserl (Einstein)
תורת היחסות הפרטית, תורת היחסות הכללית, האפקט הפוטואלקטרי, מכניקת הקוונטים, חקר התנועה הבראונית ותופעות רבות במכניקה סטטיסטית
חתימה

"שנת הפלאות"

פיתוח תורת היחסות הכללית

האימות של תורת היחסות הכללית

מכניקת הקוונטים

זכייתו בפרס נובל

תרומות נוספות

בארצות הברית

מלחמת העולם השנייה

מותו

חייו האישיים ומשפחתו

צמחונות

השקפותיו על אלוהים ודת

תפיסותיו הפוליטיות

איינשטיין, הציונות ומדינת ישראל

האוניברסיטה העברית

לאחר הקמת המדינה

מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו

מבני הנצחה נוספים

עוד על שמו (מבחר חלקי)

בתרבות

"שנת הפלאות"

פיתוח תורת היחסות הכללית

האימות של תורת היחסות הכללית

מכניקת הקוונטים

זכייתו בפרס נובל

תרומות נוספות

בארצות הברית

מלחמת העולם השנייה

מותו

חייו האישיים ומשפחתו

צמחונות

השקפותיו על אלוהים ודת

תפיסותיו הפוליטיות

איינשטיין, הציונות ומדינת ישראל

האוניברסיטה העברית

לאחר הקמת המדינה

מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו

מבני הנצחה נוספים

עוד על שמו (מבחר חלקי)

בתרבות

ביוגרפיה

אישיותו ואמונותיו האישיות

מחוות והוקרות

מספריו שתורגמו לעברית

עוד מספריו

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים