אופיר פינס-פז

אופיר פינס-פז
	אופיר פינס-פז, 2005
לידה	11 ביולי 1961 (בן 63); ראשון לציון, ישראל
מדינה	ישראל
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת תל אביב
מפלגה	מפלגת העבודה הישראלית
סיעה	ישראל אחת, העבודה-מימד, העבודה-מימד-עם אחד, העבודה
	10 בינואר 2005 – 23 בנובמבר 2005; (318 ימים)
תחת ראש הממשלה	אריאל שרון
	→ אברהם פורז אריאל שרון ←
	4 במאי 2006 – 1 בנובמבר 2006; (182 ימים)
תחת ראש הממשלה	אהוד אולמרט
	→ רוני בר-און יולי תמיר ←
	17 ביוני 1996 – 10 בינואר 2010; (13 שנים)
כנסות	14 - 18
	19 במרץ 2001 – 17 ביולי 2002; (שנה)
	→ אמנון רובינשטיין מיכאל איתן ←
	7 בפברואר 2007 – 24 בפברואר 2009; (שנתיים)
	→ ראלב מג'אדלה דוד אזולאי ←
	4 בפברואר 1998 – 15 באוגוסט 1998; (193 ימים)
	יצחק כהן ←
	יו"ר הקואליציה; מזכ"ל מפלגת העבודה; יו"ר הרשות לשיקום האסיר;
	יו"ר הקואליציה; מזכ"ל מפלגת העבודה; יו"ר הרשות לשיקום האסיר;

אופיר פינס-פז (נולד ב-11 ביולי 1961) הוא פוליטיקאי ישראלי שכיהן כחבר הכנסת, שר הפנים ושר המדע, התרבות והספורט מטעם מפלגת העבודה. לאחר פרישתו מן החיים הפוליטיים, ייסד את המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת תל אביב, ומאז הוא עומד בראשו^[1].

עובדות מהירות לידה, מדינה ...

סגירה

במהלך כהונתו כשר קיבל את אות אומ"ץ לשמירת המינהל התקין, הצדק החברתי ושלום הציבור. האות הוענק לו על ידי תנועת אומ"ץ על מלחמתו בשחיתות ועל פעולתו להגברת השקיפות השלטונית. ב-24 באפריל 2008 זכה ב"אות אביר איכות השלטון" מטעם התנועה לאיכות השלטון.

פינס-פז נולד בראשון לציון כבכור בין שלושת ילדיהם של יהודה פינס, אופטיקאי וטכנולוג במכון ויצמן למדע, יליד הולנד, ורות, ציירת. האב שרד את השואה כשהסתתר עם חלק ממשפחתו בעליית גג של משפחה נוצרית ואחר כך שהה במחיצת חברי המחתרת האנטי-נאצית בהולנד. הסב מצד האב, לאו פינס, שהיה מראשי הציונים בעיירה זוולה שבצפון הולנד, נרצח באושוויץ.

אופיר פינס למד בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. שירת בצה"ל בשנים 1979–1982. הוא בעל תואר ראשון ביחסים בינלאומיים מטעם האוניברסיטה העברית ותואר שני במדיניות ציבורית מטעם אוניברסיטת תל אביב.

בראשית שנות התשעים שימש כראש אגף הארגון של מפלגת העבודה. בין השנים 1993–1996 כיהן כיו"ר הרשות לשיקום האסיר ולאחר מכן, כסמנכ"ל מחלקת עלייה וקליטה בסוכנות היהודית.

בשנת 1996 נבחר לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה. וכיהן כיו"ר הוועדה למיסים והוועדה לבעיות העובדים הזרים. כמו כן, שימש יושב-ראש השדולות למען ירושלים ולמען הארכאולוגיה.

בשנת 1997 קיבל את אות אמיתי למנהל תקין וטוהר המידות. בשנת 1999 מונה על ידי ראש הממשלה אהוד ברק לתפקיד יו"ר סיעת העבודה והקואליציה. לאחר בחירות 2001 מונה גם ליו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט. היה סגן יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-16.

בשנת 2001 מונה למזכ"ל מפלגת העבודה לאחר התפטרות המזכ"ל רענן כהן. הוא פרש מתפקיד זה בשנת 2003, בניגוד להבטחתו עם היבחרו, שיכהן בתפקידו קדנציה מלאה.

בשנת 2005 זכה במקום הראשון בהצבעה שנערכה במרכז מפלגת העבודה לקביעת שרי המפלגה בקואליציה עם הליכוד והתמנה, לפי בקשתו, כשר הפנים בממשלת אריאל שרון השנייה. למנכ"ל משרדו הוא מינה את אוסקר אבו ראזק, ולטענת פינס-פז הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה מתמנה אזרח ערבי כמנכ"ל משרד ממשלתי.^[2] ביוני 2005 בתקופת כהונתו כשר הפנים יזם חוק המאפשר לעובדים זרים ולילדיהם (אשר עומדים בתנאים הקבועים בחוק) להסדיר מעמדם במדינת ישראל. הוא הצליח בייזום החוק החדש (שהיה למעשה שינוי במדיניות ההגירה הברורה של לא-יהודים למדינת ישראל) חרף ההתנגדות של חבריו לקואליציה מסיבות הקשורות בצביון המדינה כמדינה יהודית ומסיבות כלכליות, אך זכה לתמיכה מארגוני זכויות אדם. לאחר כשנה בתפקיד שר הפנים, פרש מהממשלה יחד עם חברי מפלגתו. בפריימריס לקביעת הרשימה לכנסת ה-17 (2006) זכה במקום השני והוצב במקום השלישי ברשימת "העבודה".

ב-4 במאי 2006 הושבע כשר המדע, התרבות והספורט בממשלה ה-31. ב-7 במאי 2006 החליטה הממשלה לצרף למשרדו את סמכויות התרבות והספורט, שהועברו אליו ממשרד החינוך. ב-30 באוקטובר 2006 התפטר מהממשלה לאחר שהביע את התנגדותו וכמחאה על הצטרפות סיעת ישראל ביתנו לקואליציה ומינויו של אביגדור ליברמן לשר.

בפברואר 2007 נבחר ליו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, במקומו של ראלב מג'אדלה, שמונה לשר. בנוסף, כיהן כחבר בוועדת חוקה חוק ומשפט. החל מיולי 2008 עמד בראש ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא ועידת התביעות.

פינס-פז התמודד על ראשות מפלגת העבודה בבחירות המקדימות, שנערכו ב-28 במאי 2007, אך זכה ל-8 אחוזי תמיכה. בסיבוב השני של המרוץ תמך באהוד ברק.

בפריימריז של "העבודה" בדצמבר 2008 הגיע למקום השני בין המתמודדים ברשימה הארצית. בהתאם לכך, מוקם במקום השלישי ברשימת המפלגה לכנסת ה-18. במרץ 2009, כאשר עלה הנושא לדיון, היה בין המתנגדים להצעתו של יושב-ראש המפלגה, אהוד ברק, בדבר הצטרפות לממשלתו השנייה של בנימין נתניהו. לאחר שנכשל בהתנגדותו, היה שותף יחד עם חברי הכנסת עמיר פרץ, יולי תמיר ואיתן כבל בקבוצת "מורדים" בסיעת העבודה, אשר מתנגדת למהלכיה של הממשלה, אף על פי שבאופן רשמי היא חלק מהקואליציה.

ב-7 בינואר 2010 הודיע על התפטרותו מהכנסת ופרישה מהחיים הפוליטיים באומרו: "מפלגת העבודה איבדה את דרכה ואין באפשרותי להמשיך ולהשפיע". עוד אמר, כי הוא חש שאין לו סיעה ואין לו מנהיג. בעקבות התפטרותו, מונתה ד"ר עינת וילף לחברת כנסת במקומו.

אופיר פינס-פז הוא היוזם הראשון של 31 הצעות חוק פרטיות שנכנסו לספר החוקים.^[3]

לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים

ביוני 2010 הצטרף לסגל המרכז הבינתחומי הרצליה, ומונה לראש החטיבה ללימודי השלטון המקומי^[4]. באפריל 2012 עבר לאוניברסיטת תל אביב, הקים את "המכון לשלטון מקומי"^[5], והוא עומד מאז בראשו.

באוגוסט 2011 מונה ליו"ר חברת השילוח "אוריין"^[6].

בינואר 2013 הודיע כי הוא חוזר לשורות מפלגת העבודה ותומך בה בבחירות לכנסת ה-19. בחודש שלאחר מכן, נבחר לתפקיד יושב ראש הוועד המנהל של בית לוחמי הגטאות^[7]. באמצע אותה שנה גם מונה ליו"ר איגוד ההתעמלות והוא שימש בתפקיד זה עד למינויו של רז פלד.

בעשור השלישי של המאה ה-21, משמש פינס-פז מנהל פורום רשויות החוף במרכז השלטון המקומי^[8].

פינס-פז נשוי לעורכת הדין אורלי פינס ואב לבן ובת. מתגורר ברעננה.

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...