Loading AI tools
רומן מאת ש"י עגנון. כרך חמישי בסדרת כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון. יצא לאור ב-1945 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תמול שלשום הוא רומן מאת ש"י עגנון שפורסם בשנת 1945. הרומן עוסק בחיי גיבור הספר, יצחק קומר, החל מעלייתו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ועד למותו (השנים המדויקות אינן מצוינות ברומן, אך לפי תוכנו עלילתו מתרחשת בשנים 1908–1911). הרומן הוא מהנחשבים ביותר של עגנון, ויש אף מי שאומרים שהוא החשוב ביותר שנכתב בעברית.
ברומן מתאר עגנון שלל דמויות מאוכלוסיית ארץ ישראל: בני היישוב הישן, איכרים בני העלייה הראשונה, חלוצים בני העלייה השנייה, חרדים שעלו בזקנתם ועוד. מהם שמתוארים בקצרה ומהם שמתוארים בפירוט ניכר. מתיאורים אלה ניתן ללמוד רבות על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. לאורך הרומן נגלים קשייו של יצחק קומר, הגיבור, למצוא פרנסה, למצוא אהבה, ולמצוא מקום מגורים. לאורך הרומן נד יצחק קומר בין יפו לירושלים מספר פעמים, כאשר באחת הפעמים מוזכרת הקמתה של העיר תל אביב. נדודים אלו מסמלים את לבטיו של קומר בין העולם הישן לעולם החדש; בין דתיות לחילוניות; ובין חיים גלותיים לחיים ציוניים.
כמו רבות מיצירותיו האחרות של עגנון, כולל הרומן התייחסויות לתנ"ך, לספרות החכמים על רבדיה השונים, ולספרות החסידית והעממית היהודית לדורותיה.
יצחק קומר, צעיר עני המתגורר בשבוש[2] עולה לארץ ישראל במהלך העלייה השנייה. לאחר נסיעה של שלושה ימים ברכבת לטריאסט והפלגה של עשרה ימים הגיע ליפו. שפתו שונה משפת בני המקום, שהוא מדבר עברית בהגייה אשכנזית והם – בהגייה ספרדית. הוא מחפש עבודה במושבה, אך האיכרים מעדיפים פועלים ערבים על הפועלים היהודים. במושבה הוא מתיידד עם רבינוביץ, ולאחר שנואשו מלמצוא עבודה חזרו שניהם ליפו. יצחק מוצא פרנסה כצבע, ומעיר על כך המספר: "באמת לא עלה לארץ ישראל אלא לעבוד את אדמתה, אלא מאחר שהארץ לא רצתה תפס אומנות זו של צבע."[3] הוא התיידד עם "הרגל המתוקה"[4] (כינויו של יוחנן לייכטפוס[5]) ששיפר את כישורי הצביעה שלו. משמצא פרנסה, שכר לו חדר ביפו. בדומה לחבריו, יצחק פרק עול תורה ומצוות: "לא הלך לבית הכנסת ולא הניח תפילין ולא שמר את השבת ולא כיבד את המועדות. בתחילה עשה חילוק בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה. נזהר היה שלא לעבור על לא תעשה ומתרשל במצוות עשה. לבסוף לא הבחין בין עשין ללאווין, ואם נזדמן לו לעבור על אחת ממצוות לא תעשה לא היה חושש."[6]
לאחר שרבינוביץ, שמצא עבודה ביפו כמוכר בחנות, נוסע לאירופה, יצחק, שמימיו לא קיים קשר עם נשים, מתיידד עם חברתו של רבינוביץ, סוניה צוויירינג. "מהלכים להם יצחק קומר וסוניה צוויירינג, משום שהוא חברו של רבינוביץ והיא חברתו של רבינוביץ."[7] בהמשך התהדקו הקשרים בין יצחק וסוניה, והם הרבו לבלות יחדיו.
לאחר שסוניה צמצמה את קשריה אתו, עזב יצחק את יפו ועבר לירושלים, ובה שכר חדר ב"בית המשומד",[8] וכעבור זמן מה עבר לחדר ששכר בשכונת זיכרון משה. בתחילה המשיך בקשר מכתבים עם סוניה, אך גם קשר זה דעך. יצחק התיידד עם הצייר שמשון בלויקוף, שלימד אותו לצייר שלטים לפרנסתו. מותו של בלויקוף ציער מאוד את יצחק, ולהפגת יגונו הלך אל הכותל המערבי.
בעת שיצחק צבע לוח הקדשה בשכונת הבוכרים הגיע אליו כלב חוצות, ויצחק צבע על עורו את המילים "כלב משוגע". מעשה זה גוזר על הכלב חיים של מגורש ונרדף כי בכל מקום אליו הוא מגיע בירושלים (חוץ משכונות הגויים שאינם קוראים עברית) רואים בו חולה כלבת. אדם שקרא את הכיתוב "כלב" משמאל לימין נתן לכלב את השם "בלק", וכך הוא נקרא ברומן.
יצחק התחבר לאנשי היישוב הישן וחזר לשמור מצוות באופן חלקי, לאחר שפגש בבתי אונגרין את משה עמרם ואשתו דישה, אותם הכיר באוניה בדרכו לארץ. בביתם הוא פוגש את נכדתם שפרה, "ריבה נאה וחסודה", שאביה הוא ר' פייש, מקנאי העדה החרדית, ומתאהב בה. "למה היה יצחק דומה באותה שעה, לאדם הראשון בשעה שנטל הקדוש ברוך הוא אחת מצלעותיו והעמיד לפניו את חוה."[9]
ר' פייש יצא לילה אחד לתלות כתבי חרמות. ראה אותו בלק ונבח לקראתו בשמחה. נבהל ר' פייש ובעט בכלב. צעק הכלב ונתחלחל ר' פייש ונפל, ואחר כך נמלט על נפשו. בעקבות מפגש זה חלה ר' פייש ושכב חסר יכולת דיבור בביתו. יצחק נהג לבקרו ולהביא מזון לאשתו של ר' פייש, שמחמת ההוצאות על רופאים לא הספיקו כספי החלוקה לפרנסתה.
יצחק חש שעליו לנסוע ליפו כדי לסיים את קשריו עם סוניה, ולאחר דחיות אחדות קם ונסע. הוא פגש את סוניה בחדרה, ומשם הלכו לאכול גלידה בקפה חרמון, שם פגשו אחדים מחבריהם, ובהם חמדת, שעלה אף הוא מגליציה. לאחר שנפרד מסוניה נשאר יצחק ביפו. יום אחד נפגשו יצחק וחמדת ויצאו לטייל בעיר, עד שהגיעו לאכסניה של יעקב מלכוב, שם פגשו את זרח ברנט ולאחר מכן את ברנר.[10][11] המשיך יצחק לשהות ביפו ולבלות עם חבריו, וכאשר חשב לחזור לירושלים נזדמנו לו מגורים חינם בצריפו של "הרגל המתוקה" שנסע לענייניו, ונשאר ביפו. רבינוביץ, שהתעשר בחו"ל ונשא אישה, חזר ליפו וחידש קשריו עם יצחק. כאשר חזר "הרגל המתוקה" לצריפו, חזר יצחק לירושלים.
בירושלים חזר יצחק לעבודתו כצבע, ושכר לו חדר בביתו של חרט, ושמח בקשריו עם בני משפחת החרט. הוא ביקר בביתו של ר' פייש ושוחח עם רבקה אשתו, אבל את ידה של שפרה לא ביקש, אף שרצה בכך, ואפילו כתב לאביו שהוא עומד לשאת אישה. יצחק חידש קשריו עם ר' אלטר והינדא פועה אשתו, שאותם הכיר בשבוש קודם שעלו לירושלים, ובהמלצת הינדא פועה התיידד עם חיים רפאל העיוור, שהיה בקי בתורה ובמשנה, אבל נזקק לעזרתו של יצחק בקריאת פירוש רש"י. משנודע לר' אלטר ולהינדא פועה שיצחק חפץ לשאת את שפרה, הלכו הינדא פועה וחיים רפאל לדבר עם רבקה בשבחו של יצחק. "היא סיפרה בשבח אבותיו של יצחק עד לר' יודיל חסיד, והוא סיפר בשבחו של יצחק, שכל שבת ושבת הם לומדים כאחד."[12] כעבור ימים אחדים העמידו חופה בביתה של שפרה, ויצחק נשא את שפרה לאישה.
כשהוא חולה "נכנס בלק למאה שערים כשהוא מהלך בצדי דרכים ופיו פתוח ורירו יורד ואזניו סרוחות וזנבו מונח בין ירכותיו ועיניו תוססות דם והוא נובח ואין קולו נשמע."[13] בלק הגיע לדרשתו של ר' גרונם יקום פורקן על עצירת הגשמים. כאשר אמר ר' גרונם "הוא שאני אומר, פני הדור כפני הכלב, ולא ככלב סתם, אלא ככלב משוגע", שם לב שבלק נמצא לידו "וצעק צעקה גדולה, הכלב המשוגע הכלב המשוגע. היה כל העם סבור שהוא צועק כן כדי להרעיש את הלב, כדרך שרגיל לעשות בדרשותיו, שנוטל מלה וחוזר עליה בקולי קולות." לבסוף הבין הציבור שאכן הכלב אתם ונמלטו כולם.
היה שם גם יצחק, שלא נבהל מהכלב, ואף ניסה להרגיע אנשים וסיפר שהוא עצמו כתב על גבו של הכלב ואין זה כלב שוטה. סר פחד הכלב מהציבור. "ואף הפחדנים לבשו עוז והטילו כל אותה אשמה על העיתונים, שהיו מייראים אותם בכלב." נשך בלק את יצחק דרך בגדו. הביאו את יצחק לביתו ובא רופא וטיפל בו. החמירה מחלתו של יצחק, ורבקה ושפרה טיפלו בו, "היו רצות מר' פייש ליצחק ומיצחק לר' פייש, עד שתשש כחן ולא היו יכולות לעמוד על רגליהן." הלכו ייסוריו של יצחק וגברו, עד שמת.
לאחר שיצחק הובא לקבורה נפסקה הבצורת הקשה, ובעקבות הגשמים "שמחה גדולה הייתה בעולם. לא נראתה שמחה כזו, כל הכפרים שביהודה ושבגליל ושבשפלה ושבהר העלו פרי תבואה וגל הארץ הייתה כגן אלקים."[14]
סופו הטראגי של יצחק קומר, והמשמעות מאחורי דמות הכלב "בלק", היוו מקור לדיונים ארוכים סביב הרומן. הביקורת נוטה לראות בבלק ביטוי לתשוקותיו החבויות של יצחק קומר, אך קשת הפרשנויות רחבה מאוד: מאמירה על אופייה של היצירתיות והאמנות (מיכל ארבל בספרה "כתוב על עורו של הכלב"), ועד לתובנות פסיכולוגיות המושתתות על השקפותיו של פרויד.
ישנם פרטים אוטוביוגרפים רבים בתמול שלשום, המקבילים לתחנות בחייו של עגנון עצמו[15]. הפרטים האוטוביוגרפיים מופיעים הן במישור הישיר, והן במטפורי. למשל העלייה של יצחק לארץ ישראל מתאימה לזו של עגנון, תיאור משפחתו של קומר מרמז על משפחת צ'צ'קס (משפחתו של הסופר) בגולה, שניהם הגיעו לארץ לראשונה בתקופת העלייה השנייה דרך נמל יפו, ועוד. את מוטיב הצביעה בספר אפשר לראות כאנלוגיה לכתיבה של עגנון, החל מהמלאכה עצמה, דרך הקשיים שבהם הוא נתקל והדרך שלו להתמודד אתם.
מסגרת העלילה ב"תמול שלשום" היא קורותיו של יצחק קומר בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה. בתוך מסגרת זו מוצגים, בנוסף לעלילה הבדיונית, גם פרטים רבים מאירועי התקופה שפורסמו בעיתוני התקופה ובמקורות אחרים בני התקופה.[16] כך, למשל, מתואר ברומן בילוי של יצחק וסוניה בבית קפה שגם מאיר דיזנגוף הזדמן אליו, ומסופר על דיזנגוף: "ולעניין אותו מאמר יופיטר כועס שפרסם הפועל הצעיר כנגדו, תשובה ניצחת כבר השיב להם בהצבי של בן יהודה, ואף מרדכי בן הלל הכהן השיב להם כמדתם."[17] מדובר במאמר ביקורת על דיזנגוף שפורסם בעיתון "הפועל הצעיר"[18] ותשובתו של דיזנגוף שהתפרסמה בעיתון "הצבי" של אליעזר בן-יהודה.[19] ומוזכרת גם ביקורתו של מרדכי בן הלל הכהן על ארגון "הפועל הצעיר", שפורסמה אף היא ב"הצבי".[20] דוגמאות נוספות:
דמויות היסטוריות נוספות מופיעות ברומן בשמן, ובהן יוסף חיים ברנר, אהרן דוד גורדון, ש' בן-ציון, ארתור רופין, משה מונטיפיורי, יעקב גולדמן, עקיבא יוסף שלזינגר ורבים אחרים. על שילובן של דמויות אלה ברומן כתבה לאה גולדברג: "וכאן מפליא העוז ומפליאה היכולת, כיצד מצליח עגנון, באופן הטבעי ביותר ובלי לפגוע בסיפור־המעשה, להכניס לתוך פסוקו שמות מפורטים כדיזנגוף, ויוסף אהרונוביץ, וסילמאן ואז"ר. ואין זה מקבל על ידי כך גוון לוקאלי צר, והספר אינו נהפך לפרובינציה ספרותית. מי שאיננו יורע, מי הוא דיזנגוף, יעבור על פני השם הזה, כעל שם בדוי, ולא ייכשל."[25] עד כמה הערתה של גולדברג רלוונטית ממחיש תיאור חדרה של סוניה שנמצאת בו "תמונתו של ברילי חברנו שנהרג בידי ערביים."[26] הקורא עלול להניח שברילי זה הוא דמות בדיונית, אך חוקר הספרות אברהם הולץ מגלה שמדובר בדב ברל שוייגר, ממייסדי הארגונים "בר גיורא" ו"השומר", שנהרג באפריל 1909 מירי של שודדים ערבים.[27]
בנוסף לאלה, יש בסיפור דמויות בדיוניות, המבוססות על אנשים בני התקופה. דוגמה לכך היא מפחלץ החיות ארזף, המתואר בפרוטרוט ברומן.[28] הזואולוג ישראל אהרוני טען שעגנון ביסס את דמותו של ארזף עליו, ואף ציין שהשם ארזף הוא ראשי תיבות של "אהרוני - ראש זואולוגֵי פלשתינה". עגנון לא הכחיש במפורש את הטענה על ההשראה לדמות, אך כן הכחיש את טענת ראשי התיבות במילים: "ואתה חושד אותי שקראתי לארץ ישראל פלשתינה?".[29] את דמותו של הדרשן גרונם יקום פורקן מזהים הפרשנים עם הדרשן הירושלמי בן ציון ידלר. אברהם הולץ וטובה ברגר הולץ זיהו את ד"ר פיקחין עם ד"ר מנחם שטיין, ואת ד"ר שימלמן עם ד"ר בן-ציון מוסינזון, וציינו: "מחקרינו הוכיחו, ששיחותיהן ואמירותיהן של כל הדמויות לסוגיהן הם לרוב ציטוטים מתוך יומנים, זכרונות, נאומים ומקורות היסטוריים ראשוניים אחרים, שמפאת המסגרת הבדיונית, אינם מוזכרים במפורש. הוא הדין לגבי המידע ההיסטורי, המוצע בידי המחבר והמספר כדי לעצב את הרקע הדרוש לו לקורא: אף הוא שאוב בעיקר מתוך תעודות מהימנות, בנות־הזמן המסופר, כגון כתבי־עת, עיתונים, חוברות ועלונים מסוגים שונים."[30] לפעמים זיהוי האדם שעליו מבוססת דמות בדיונית אינו ודאי, וכך הוצע שדמותו של מנחם העומד[31] מבוססת על דמותו של הרב מרדכי גימפל יפה או על דמותו של הרב ישעיהו שפירא.[32] את הצייר בלויקוף מזהים הפרשנים עם הצייר שמואל הירשנברג.[33]
שפע הפרטים ההיסטוריים ברומן הוביל את חוקר הספרות אברהם הולץ להגדירו כ"רומן היסטורי־דוקומנטרי",[34] או כ"רומן תיעודי".[30]
בנוסף לאזכור ההיסטורי של עיתוני התקופה, כאמור לעיל, ניתנת גם הצגה סאטירית בדיונית של מאפייניהם בתיאור יחסם לכלב בלק:
לאורך הרומן נד יצחק קומר בין שכונת נווה צדק ביפו לירושלים. עם עלייתו הוא מתגורר ביפו, ממנה הוא עובר לירושלים, חוזר ליפו וחוזר לירושלים, שבה מסתיימים חייו. השינוי אינו רק במקום המגורים אלא גם באופי הקשרים החברתיים, כפי שציינה מיכל ארבל: "מחברת גברים ונשים צעירים, רווקים חילונים וציונים ביפו עובר יצחק להסתופף בחיקן של משפחות יראות שמים בירושלים."[36]
נדודיו של יצחק מתבטאים גם במבנה הרומן: לאחר פרולוג בשם "ראשית הדברים", המתאר את חייו של יצחק בגליציה ומסעו משם ליפו, מחולק הרומן לארבעה ספרים:
בביקורת מוזכרת יפו כעיר המסמלת את החומר, ואילו ירושלים את הרוח.[37]
אורי סלע ציין ש"סיפורו של יצחק קומר הוא סיפורה של היקלעות בין שני עולמות – עולמה של הציונות, ההשכלה והחילוניות, שמוקדו ביפו; ועולמה של החרדיות, שמוקדו בירושלים.[38]
לפי פרופ' דן מירון, ניסיונו של יצחק לגשר בין שני עולמות אלה "חייב להסתיים בכישלון טרגי; שהרי הפיצול הטרגי של העולמות, שרק חיבורם היה מאפשר את 'הגאולה השלמה', הוא עובדת היסוד, נקודת המוצא, שממנה יוצא הרומן להערכת התקופה ומשמעותה בחיי ישראל."[39]
פרופ' בעז ערפלי דן בניגודים שבין יפו וירושלים כהצגתן ברומן:
יצחק קומר חש שהוא "בן חנווני עני, בן עיר קטנה".[41] הוא הגשים את חלומו הציוני לעלות לארץ ישראל, אך הוא מאוכזב שלא הצליח להפוך לעובד אדמה, ומספר: "עליתי לארץ ישראל לעבדה ולשמרה, ולבסוף מה אני, צבע, לכלכן."[42] עמוס עוז עמד על אופיו הציוני של יצחק:
"כל זמן שהיה יצחק דר בעירו לא שח עם אשה חוץ מאמו ואחיותיו, כדרך בני טובים שאין מכירים בנשים קודם לאירוסיהם."[44] מאפיין זה של יצחק מעיב על יחסיו עם סוניה, עד שהיא מואסת בו. ההבדל בין יפו לירושלים, המוזכר לעיל, ניכר גם בנשים שאתן מתחבר יצחק בערים אלה – סוניה המשוחררת, שיצחק נבוך פעמים אחדות מהתנהגותה, לעומת שפרה הצנועה והחסודה, שהתנהגותו של יצחק מביכה אותה.[45]
המספר מציג את מאפייני השינויים בגישתו של יצחק לקיום המצוות:
הכלב בלק הוא דמות מרכזית ברומן, שנייה רק ליצחק קומר בחשיבותה. ברומן מוזכרים עוד כלבים אחדים, בהם כאלה החיים עם בעליהם:
ואחרים שהם כלבי חוצות:
תיאוריהם של כלבים אלה קצרים למדי. התנהגות הכלבים הללו שגרתית, ואין בה דבר החורג מהתנהגותם של כלבים. אף בלק, שהוא "כלב חוצות, שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דלול ומראה שערו ספק לבן ספק חום ספק צהוב, מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ",[53] מוצג תחילה ככלב שהתנהגותו שגרתית: "בלק כלב פשוט היה ולא נתעסק במה שמחוץ לשכל. ... כל התנהגותו של בלק מצוות כלבים מלומדה היתה."[54] הרומן מתאר בהרחבה את מחשבותיו והחלטותיו של בלק, ואלה רחוקות מלהיות פשוטות, וחורגות במידה רבה מעומק המחשבה המיוחס לכלב. דוגמה: כאשר החנוונים שומעים שבלק הוא כלב משוגע, הם סוקלים אותו במשקלות ובאבנים, ובלק "הבין מדעתו ששלח בית דין צדק לבדוק את המשקלות. התחיל צועק הב הב, כלום יכולני לבלוע כל המשקלות הפסולים ולהעלימם מעיניהם של שליחי בית דין."[55] אברהם הולץ ציין כי בלק "מוצג לאורך הרומן ההיסטורי־דוקומנטרי כיצור בעל דעה, בעל דמיון ובעל רגשות."[34] בעז ערפלי מציין שבפרקי בלק "מדובר במעבר דרסטי מן הריאליסטי לפנטסטי או לסוריאליסטי, שהוא בה בעת גם גרוטסקי וסימבולי. בדמותו של הכלב בלק, גיבורו של הסיפור הפנטסטי הזה, נשתלבו מאפיינים כלביים נטורליסטיים ממש, עם מאפיינים אנושיים, תת-אנושיים ואולי גם על-אנושיים."[56]
לדמותו של בלק ניתנו שלל פרשנויות מתוחכמות. על כך כתב עמוס עוז:
לבלק שתי פעולות מרכזיות בהנעת הרומן: נביחתו מבהילה את ר' פייש וגורמת לשיתוקו, ובכך מתאפשר הידוק הקשר בין יצחק לשפרה עד לנישואיהם, ונשיכתו את יצחק גורמת למותו. בשתי פעולות אלה בלק פועל כאחד הכלבים, אך מחשבותיו שהובילו לפעולות אלה עמוקות מאוד. כיוון ששם לב לשינוי ביחסם של האנשים אליו, יוצא בלק למסע לחקר האמת, בניסיון להבין מה גרם לשינוי. בעמל רב הוא מצליח במשימה זו. וכך מתוארים רגשותיו ומחשבותיו של בלק טרם הנשיכה הקטלנית: "נתעוררה בלבו של בלק שוב בקשת האמת. ומשנתעוררה בו בקשת האמת התחיל לבו מקיש בו. מה נספר ומה נאריך, מחמת געגועיו שהיו לו לבלק על האמת היה לבו מקיש כעלי במכתשת. והיה מתמה על עצמו, הרי צריך אני לשמוח ולבסוף איני שמח. ... חזר וכבש פיו בקרקע עד שלא ישיאהו יצרו להגביה קולו, שאם יגביה קולו יבעט בו הצבע, והרי אין בכוחו לקבל ייסורים חדשים. אבל בקשת האמת גברה על מוראו."[58]
המספר מגלה פרטים לא ידועים על עולמם של הכלבים:
כברבים מסיפוריו של עגנון, גם ברומן "תמול שלשום" ניכרת האינטרטקסטואליות. המחיש זאת עמוס עוז, בדבריו על פסקת הפתיחה לרומן:
ברומן זה, בדומה למנהגו של עגנון בסיפורים נוספים שלו,[62] מוזכרות דמויות מסיפורים אחרים שלו:
האינטרטקסטואליות מתקיימת גם בכיוון ההפוך: בסיפור "מזל דגים" מעיר המספר "והרי היה יכול לצייר על עורו של הדג, כשם שעשה יצחק קומר שכתב על עורו של בלק, אלא בלק כלב היה, שעורו קולט את העין, מה שאין כן בריה מפולמת מלאת ליחה, שהצבע מתפשט בתוך הליחה ואינו עושה צורה."[67]
דרך נוספת של אינטרטקסטואליות, המופיעה בסיפורים נוספים של עגנון, מוצגת על ידי אמונה ירון בתיאור יצירתו של הסיפור "כנגן המנגן", שנכלל בקובץ "פתחי דברים" שיצא לאור לאחר פטירתו של עגנון:
דמויות אלה כוללות את מירה רמישווילי כרצונעליון ומאשא יסינובסקי כרצונעליון, גרושותיו של ויטוריו כרצונעליון,[69] ודמויות נוספות.
בכתבי עגנון, ו"תמול שלשום" בכלל זה, נפוצה אינטרטקסטואליות לספרות התורנית לדורותיה, אך נדירה אינטרטקסטואליות לספרות העולם. בתיאורו של בלק נכללת אינטרטקסטואליות כזו (ובניגוד למנהגו, עגנון אף רומז לקיומה): "כיוון שנינער רואה היה את עצמו כאותו גרמני שפייט עליו פייטנם, הנה אנכי עומד אני שוטה עלוב, והרי אני חכם כמות שהייתי."[70] "אותו גרמני שפייט עליו פייטנם" הוא פאוסט, גיבור מחזהו של גתה, "פאוסט", והמשך התיאור הוא תחילת המונולוג של פאוסט בחלק "לילה" של המחזה.
בהמשך מתאר המספר: "ועדיין היה בלק רחוק מן האמת, מכל מקום חקירת האמת הייתה מנחמתו קצת בצרתו, כמליצת המשורר האלקי
"המשורר האלקי", שדבריו מצוטטים ברומן, הוא רמח"ל, והציטוט נלקח מתוך מחזהו "לישרים תהילה".[72] חוקר הספרות דן מירון נתן פרשנות נרחבת לשני קטעים אינטרטקסטואליים אלה.[73]
אינטרטקסטואליות נוספת, הפעם ללא רמז של המספר לקיומה, מופיעה בתיאור מחשבותיו העמוקות של בלק על קיומם של השדים.[74] חוקר הספרות אברהם הולץ חשף[34] שמחשבות אלה מתייחסות לדבריו של משה הגולה מקיוב בספר שושן סודות.[75]
הרומן "תמול שלשום" יצא לאור בהוצאת שוקן. תחילה פורסם בשני חלקים - הראשון יצא לאור בנובמבר 1945, והשני - בינואר 1946. מאוחר יותר יצא לאור בכרך אחד.
סיפורים ששולבו ברומן פורסמו שנים רבות קודם לכן, החל משנת 1909, כסיפורים קצרים עצמאיים[76]. סיפורים אלה כוללים את:
גיבורם של אחדים מסיפורים אלה הוא יצחק קומר, וגיבורם של סיפורים אחדים הוא הכלב בלק, המופיעים שניהם ביצירה המוגמרת. בנוסף לסיפורים אלה, התפרסמו גם פרקים מהרומן השלם קודם צאתו לאור.
במכתב לברוך קורצווייל כתב עגנון שהשקיע ברומן "תמול שלשום" למעלה מעשרים ואחת שנה.[81] אברהם הולץ העיר על כך:
בעזבונו של עגנון נמצא בכתב ידו אפילוג אידילי ל"תמול שלשום", שאותו החליט עגנון שלא לכלול ברומן.[83] באפילוג, שתחילתו במילים "כדי לסיים בנחמה" מסופר ששפרה ילדה בת ליצחק קומר, יהודית שמה. הבת הצטרפה לקבוצה של עובדי אדמה, שאליה הצטרף גם גדעון, בנם של סוניה וירקוני. "ראו זה את זה ונתחבבו זה על זה". פרופ' גרשון שקד, שהביא לדפוס אפילוג זה, הצדיק את החלטתו של עגנון שלא לכלול את האפילוג ברומן.[84]
ככל סיפוריו של ש"י עגנון, "תמול שלשום" ממשיך לצאת לאור בהוצאת שוקן. בנוסף נכלל הספר בשנת 2008 בסדרת הספרים "עם הספר" של הוצאת ידיעות אחרונות, בצירוף מבוא מאת ניצה בן-דב.[85]
בתחילת דצמבר 1949 פנה המשורר אברהם שלונסקי לעגנון, לאחר שקיבל הסכמה לכך מהוצאת שוקן, וביקש את רשותו לפרסם את 14 פרקי בלק מתוך "תמול שלשום" במסגרת סדרת "דורון" (סדרת מנויים של ספרי זוטא בהוצאת ספריית פועלים), שבה נדפסו יצירות מופת מספרות הארץ והעולם. עגנון נענה בחיוב, ותוך חודש נשלחו אליו דפי ההגהה. הספר, "כלב חוצות : פרשה קטנה של תמול שלשום", בן 144 עמודים בפורמט קטן (8X12 ס"מ), יצא לאור במהירות שיא – כבר בסוף מרץ 1950, ו"זכה למכירות טובות".[86] בשנת 1960 "כלב חוצות" יצא לאור מחדש בהוצאת "תרשיש" של משה שפיצר, בפורמט גדול (בגובה של 27.3 ס"מ וברוחב של 18.5 ס"מ) בלוויית איורים של אביגדור אריכא.[87]
הרומן זיכה את עגנון בפרס אוסישקין לשנת תש"ו[88] וזכה לשבחים מופלגים מפי חוקרי ספרות.
פרופ' ברוך קורצווייל כתב:
פרופ' לאה גולדברג כתבה:
פרופ' בעז ערפלי כתב:
בשנים 1975–1976 שודרה בגלי צה"ל סדרה בת 40 תסכיתים על פי "תמול שלשום", שעיבד לרדיו יצחק גורמזאנו גורן וביימה עדנה שביט.[92] בסדרה השתתפו אלכס פלג, גדעון שמר, יהודה אפרוני, דבורה קסטלנץ ואחרים.[93]
בשנת 1982 עלה בתיאטרון "הבימה" המחזה "תמול שלשום" בבימויו של יוסי יזרעאלי,[94] שלא זכה להצלחה. המבקר אמנון נבות הציג את שורש הכישלון: "הפיכת רומאן הענקים האפי של עגנון להתרחשות ששטח הבמה הוא מגבלתה העיקרית נועדה מראש לכישלון. האשם שיש לתלות ביוסי יזרעאלי הוא באי־הערכה נכונה של עומק והיקף המהפך הדראמטי הכרוך בהעלאת יצירה כ"תמול שלשום" עלי במה."[95]
בשנת 2009 עיבד המחזאי והבמאי אודי בן סעדיה את 12 הפרקים שעוסקים בכלב בלק, להצגה בשם "כלב חוצות" בתיאטרון תמונע בתל אביב. בהצגה השתתפו השחקן ערן שראל והרקדנית מיה שטרן.[96]
בשנת 2011 עובד הרומן למחזה ובוים על ידי פנינה גרי, בתיאטרון הערבי-עברי ביפו.[97]
עבודות גמר ודוקטור
יואל רפל, "מרבה הייתי לשוטט בחוצות ירושלים", בעיתון מקור ראשון, 18 בפברואר 2020Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
