Loading AI tools
ספר מאת ג'ון לוק מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שתי מסכתות על ממשל מדיני (באנגלית: Two Treatises of Government) הוא חיבור פילוסופי-פוליטי מאת ההוגה האנגלי ג'ון לוק, שפורסם בעילום שם ב-1689.[hebrew 1] החיבור מורכב משני חלקים (מסכתות). במסכת הראשונה לוק מבקש להפריך את הטיעון שהציג רוברט פילמר בספרו "פטריארכה". לוק מבקר במסכת זו את טיעוניו של פילמר לגבי הלגיטימיות של מלוכה אבסולוטית, את רעיון זכותם האלוהית של מלכים ואת הגישה שקיימת המשכיות בין שלטון האב במשפחה לבין שלטון מדיני העובר בירושה. במסכת השנייה מציג לוק את גישתו לגבי מקור הממשל המדיני, תכליתו של שלטון לגיטימי וגבולות סמכותו.
 | |
| הכריכה המקורית של שתי מסכתות על ממשל מדיני, 1690. | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
ג'ון לוק  |
| שפת המקור |
אנגלית |
| סוגה |
מסה |
| נושא |
מחשבה מדינית |
| הוצאה | |
| הוצאה |
אונשם צ'רצ'יל |
| תאריך הוצאה |
1690 |
  | |
לוק מביע בשתי המסכתות מספר רעיונות חשובים בהיסטוריה של המחשבה המדינית המערבית. בין השאר, הוא כותב על הזכויות והחירויות הטבעיות של הפרט, חשיבות הזכות לקניין פרטי, חשיבות ההסכמה הראשונית כבסיס לחברה מדינית, חשיבות האמון כבסיס לממשל, שלטון הרוב, הבחנה והפרדה בין רשויות ממשל, עליונותה של הרשות המחוקקת וזכות המרד כנגד שלטון רודני. שתי המסכתות נחשבות בעיני רבים לטקסט מכונן בהיסטוריה של המחשבה הליברלית.
ערך מורחב – ג'ון לוק
שתי המסכתות הודפסו באמסטרדם בדצמבר 1689, זמן קצר לאחר המהפכה המהוללת. תאריך ההדפסה ופתח הדבר, שבו לוק מביע תמיכה בשלטון של ויליאם השלישי ומרי השנייה, הביאו דורות של פרשנים למסקנה שהחיבור נכתב כהצדקה למהפכה. עם זאת, חוקרים כגון פיטר לאסלט, ג'ון דאן וריצ'רד אשקרפט הראו שלוק כתב את מרבית הטקסט כעשור לפני המהפכה, במהלך השנים 1679–1681.[1][2]
בראשית דרכו, בעת שלמד ועבד באוקספורד, החזיק לוק בעמדות שמרניות יותר מאלה שהביע בשתי המסכתות. כך למשל, ב"שני חיבורים על הממשל" (Two Tracts of Government) מ-1660, כתב לוק בזכותו של ממשל אבסולוטי ונגד סובלנות דתית. אחת הסיבות לשינוי בעמדותיו הייתה, ככל הנראה, הצטרפותו לבית של אנתוני אשלי קופר (שבעת הכרותו עם לוק כונה "לורד אשלי" ולאחר מכן "רוזן שפטסברי הראשון"), שהתנגד לממשל אבסולוטי ותמך בסובלונות כלפי זרמים נוצריים לא קונפורמיסטיים.[3][4][5] שפטסברי היה המנהיג הבולט ביותר של האופוזיציה הפרלמנטרית לשלטון של צ'ארלס השני, והוא התנגד ליורש העצר, ג'יימס, הדוכס מיורק. שפטסברי האמין שג'יימס ינסה להפוך את אנגליה לממלכה אבסולוטית ושקיים קשר בין כוונתו זו לבין דתו הקתולית. ההתנגדות של שפטסברי ליורש העצר הקתולי הדהדה התנגדות רחבה יותר באנגליה, שהתבטאה בין השאר בשמועות על המזימה האפיפיורית. במאי 1679 עמד שפטסברי מאחורי הצעת חוק לאסור על ג'יימס לרשת את הכתר.[6] צ'ארלס השני חשש שהחוק יזכה לתמיכה ופיזר את הפרלמנט. זו הייתה תחילתו משבר פוליטי חריף, שכונה "משבר ההחרגה" או "פולמוס השלילה" (The Exclusion Crisis) והיה הרקע המיידי לכתיבת שתי המסכתות.[7]
במהלך המשבר החלו להתהוות בפרלמנט האנגלי מחנות יריבים שסייעו להתפתחות המערכת המפלגתית במדינה. אלה שתמכו בחוק של שפטסברי היו היסוד להתפתחות המפלגה הוויגית, ומתנגדיהם, שכונו Abhorrers (מביעי שאט הנפש), היו היסוד למפלגה הטורית. על רקע זה התעורר העניין בספר פטריארכה של רוברט פילמר, שנכתב ב-1631 ויצא לאור מחדש ב-1680. השמרנים עשו שימוש נרחב בטיעונים של פילמר על מנת להצדיק מלוכה אבסולוטית ואת זכותו של ג'יימס לרשת את הכתר. תומכיו של שפטסברי ואישים אחרים באופוזיציה – בהם לוק והפילוסוף אלג'רנון סידני – פרסמו ביקורות נגד הטיעונים הללו. אם כן, המסכת הראשונה שבה, על פי הכותרת המשנית של שתי המסכתות, "העקרונות הכוזבים ויסודות מחשבתו של סר רוברט פילמר ותומכיו מזוהים ונשללים", מהווה נקיטת צד במאבק פוליטי שהתרחש באנגליה. המסכת השנייה ממשיכה את הביקורת על ממשל אבסולוטי ומצדיקה מרד בממשל רודני, כגון ממשל שבו הרשות המבצעת משתמשת בפררוגטיבה שלה כדי למנוע את התכנסות הפרלמנט.
הצעת החוק של שפטסברי לא צלחה בסופו של דבר את תהליך החקיקה. היא עוררה גל של התנגדות כלפי מחנהו, וייתכן שזו הסיבה שלוק נמנע מלהפיץ את הטקסט מייד לאחר שהשלים אותו. שפטסברי הואשם ב-1681 בבגידה, אך שוחרר על ידי חבר מושבעים גדול. ב-1682 השמרנים יכלו להפוך את חברי המושבעים למעוז שלהם. שפטסברי, שחשש שיואשם שוב, גלה להולנד, שם נפטר ב-1683. כישלון ניסיון ההתנקשות בצ'ארלס ובג'יימס במסגרת מזימת בית ריי ב-1683 הפך את המתנגדים לשלטונם למבודדים עוד יותר. אלג'רנון סידני הואשם בקשירת קשר נגד המלוכה והוצא להורג. על רקע זה לוק ברח להולנד, שם ערך והשלים את המסכתות. הוא חזר מהולנד בשנת 1689, לאחר המהפכה המהוללת. באותה שנה הודפסו שתי המסכתות.
הנחת המוצא של לוק היא שכל בני האדם הם יצירתו של אלוהים, ולכן הם כולם שייכים לאלוהים כקניינו וכמשרתיו. מתוך אמונה זו הוא ביקש לגזור את ערך החירות של בני האדם ואת השוויון בין אדם לאדם. מבחינה לוגית מסקנה זו היא בעייתית, אם ניתן להראות שאלוהים לא יצר את בני האדם כשווים, אלא העניק למעטים את הזכות לשלוט באחרים. טיעון נגדי מעין זה היה רווח במאה ה-17 והוא שימש בסיס להצדקה של שלטון אבסולוטי שבו המלך נתפס כבחירה של האל או כיורש חוקי של זכות לשלטון שהאל העניק לקודמיו. עבור לוק, הנציג המובהק של טיעון זה היה סר רוברט פילמר, מחבר הספר "פטריארכה". לפיכך, המסכת הראשונה מוקדשת כולה להפרכת התאולוגיה הפוליטית של פילמר ורעיון השלטון הפטריארכלי כזכות אלוהית.[8] המסכת כתובה בשפה עוקצנית ופולמוסית שאינה מותירה מקום לספק לגבי הבוז שלוק חש כלפי פילמר, שבעת כתיבת המסכת כבר לא היה בחיים.
פילמר השלים את כתיבת פטריארכה בשנת 1631, כחמישים שנה לפני שלוק החל לכתוב את המסכתות. אולם, הספר נאסר לפרסום והוא ראה אור זמן רב לאחר מותו ב-1680, בקונטקסט של משבר ההחרגה. בהקשר זה, הטיעונים של פילמר פורשו כטענה נגד זכותו של הפרלמנט לאסור על יורש העצר הקתולי ג'יימס לרשת את הכתר, ותומכי טענה זו עשו בהם שימוש נרחב. מנגד, המצדדים בזכות הפרלמנט למנוע מג'יימס את המלוכה פרסמו ביקורות נוקבות על פטריארכה, ביניהן המסכת הראשונה של לוק.[9]
ב"פטריארכה", פילמר, כפי שלוק הבין אותו, טען שהבסיס לקיומו של ממשל הוא שלטון האב במשפחה. אדם הראשון היה גם המלך הראשון, והוא קיבל את המלוכה מאלוהים, שנתן לו את הזכות האבסולוטית לרדות באחרים. הזכות למלוכה עברה מאב לבן, הגיעה לנוח, ומשם לבניו.[10] זהו המקור לכל ממשל, וכפי שמתואר במשפט המלך, זכותם של המלכים לעשות כל דבר על פי רצונם והם אינם כפופים לחוק. חובת הציות של הנתינים היא צו אלוהי המקביל לציווי כיבוד האב בעשרת הדברות. כל מלכי העמים כיום הם אבות של עמים, או שהם יורשיהם של אבות כאלו, או שהם גזלו בכוח את הזכות למלוכה מאבות כאלה.[11] בכל המקרים האלה המלוכה היא חוקית, ומכאן שיש שני בסיסים להצדקה של מלוכה – מלוכה מזכות ירושה ומלוכה מזכות התפיסה בכוח.
לוק מבקש לסתור את הטיעון הזה מכול וכול. כמו פילמר, הוא חשב שהמילים בספרי הקודש מבטאות אמת, שיכולה להוות בסיס לדיון פוליטי והיסטורי.[12] הוא דגל בפרשנות מילולית של התנ"ך והדגיש ש"הנחות מוקדמות, המבוססת על דעות חסרות בסיס, לא נותנות לנו את הסמכות להבין את כתבי הקודש באופן המנוגד למשמעות הישירה והפשוטה של המילים". עם זאת, לוק האמין גם שהמשמעות של הטקסט המקראי שעליו התבסס פילמר – בעיקר ספר בראשית – היא לכל הפחות מעורפלת בכל הקשור לשלטון מדיני, ושבמקומות שבהם המילים המקראיות כפשוטן לא מספיקות כדי לבסס את עקרונות הלגיטימציה של הממשל המדיני, יש להסתמך על התבונה.[13] מתוך גישה זו, לוק תוקף במסכת הראשונה את הטיעון של פילמר. הוא מספק פרשנות מנוגדת של הטקסט המקראי ומצביע על כשלים לוגיים בטיעון המלוכני-אבסולוטי. כך למשל, האדם הראשון לא קיבל זכות לשלטון אבסולוטי על בני אדם אחרים, אלא זכות לרדות בבעלי החיים בלבד. לא ניתנה זכות לשלטון אבסולוטי מתוקף אקט הבריאה,[14] לא מתוקף זכות שהוענקה על ידי האל,[15] לא מתוקף עונש השעבוד של חוה,[16] ולא מתוקף האבהות.[17] לגבי חוה, לוק טוען שאלוהים לא ציווה על אדם לשלוט בה, אלא רק צפה את העתיד כי חולשתן של הנשים תביא לשליטת הגברים בהן.[18] לוק מודה כי על פי עשרת הדיברות ילדים מצווים לכבד את אביהם, אך מציין כביקורת על פילמר שהילדים מחויבים לכבד את האם כפי שהם מחויבים לכבד את האב.[19] מכאן, על פי לוק, מצוות כיבוד אב ואם אינה יכולה להוות בסיס לשלטון אבסולוטי של האב. על פי לוק, זכות ההורים לשלוט בילדיהם ניתנת להם רק כל עוד הילדים צעירים מכדי לשלוט בעצמם. זו אינה זכות אבסולוטית, אלא זכות למשמורת. כחלק מטיעון זה לוק מבקש להפריך את האנלוגיה בין אבהות לבין בעלות על קניין.
הטענה בזכות השלטון האבסולוטי מופרכת לא רק כיוון שהצדקתה על בסיס כתבי הקודש כושלת, אלא גם מפני שהיא מובילה לאבסורד ואינה רציונלית. הנחת המוצא של לוק היא שהיחסים בין נתינים לשליט האבסולוטי הם כמו היחסים בין עבד חסר זכויות וחירות למעביד. הדרישה שבני אדם יקבלו את המוסד הזה כלגיטימי כמוה כדרישה שיתכחשו לנטיות הטבעיות שאלוהים נטע בהם. זוהי טענה כה קיצונית שמי שמגיע אליה חייב להתייחס אליה כאל אבסורד ולבחון מחדש את הנחות המוצא שלו.[20]
על פי לוק, גם אם היינו מקבלים את הטענה של פילמר כי האדם הראשון קיבל מאלוהים את הזכות למלוך באופן אבסולוטי, אין בסיס לטענתו שזכות זו עוברת בירושה.[21] עוד הוא טוען כי גם אם הייתה הזכות הזו עוברת בירושה, לא הייתה לגיטימציה לקחת אותה בכוח, ולכן על מנת לדרוש ציות צריכים המלכים כיום להראות כי הם קיבלו ירושה זו מהאדם הראשון, דבר שאינו אפשרי.[22]
לביקורת של לוק על פילמר במסכת הראשונה יש חשיבות בהיסטוריה של הרעיונות המדיניים כיוון שהיא מהווה ביקורת הן על הרעיון של זכותם האלוהית של מלכים והן על פטרנליזם מדיני.
נקודת הסיום של המסכת הראשונה היא נקודת הפתיחה של המסכת השנייה: היות שטענותיו של פילמר בדבר מקור הזכות של המלכים לשלוט ובדבר האופן בו מותר למלכים לשלוט הופרכו כולן, יש כעת להבין מחדש את מקור ומהות הכוח המדיני ואת המגבלות על השימוש בכוח זה.[23] בפרק הראשון של המסכת השנייה קובע לוק שהכוח המדיני הוא "הזכות לחוקק חוקים, תוך קביעת עונשי מוות, ולפיכך גם את כל העונשים הקלים יותר, על מנת להסדיר את הקניין ולשמרו, וכן הזכות להשתמש בכוח של העדה, לצורך ביצועם של חוקים כאלה ולשם הגנה על הקהילה מפני פגיעת ידם של זרים וכל זה לטובת הכלל בלבד."[24][25] הגדרה זו היא נקודת ההתחלה של המסכת השנייה, ובהמשכה לוק מרחיב לגביה ומבהיר את המושגים הכלולים בה, כגון זכות, חוק, קניין וטובת הכלל.
לוק קובע בפתחו של פרק ב' של המסכת השנייה, שהבנת הממשל המדיני לאשורו דורשת התייחסות למצב הטבעי של בני האדם:
כדי להבין שלטון מדיני לאשורו, ולברר כיצד נשתלשל ממקורו, עלינו להתבונן ולבדוק, מה המצב שכל בני האדם נתונים בו בדרך הטבע. והנה, זהו מצב שבו האדם חופשי לחלוטין לכלכל את מעשיו ולהשתמש ברכושו ובגופו כטוב בעיניו, בתוך הגבולות של החוק הטבעי, בלי לבקש רשות מזולתו ובלי להיות תלוי ברצונו של שום אדם אחר. זהו גם מצב של שוויון, ובו כל השליטה והסמכות הדדית היא, כי שום אדם אין לו ממנה מנה גדולה יותר מלחברו.
— על הממשל המדיני, המסכת השנייה, עמ' 4. תרגום: יוסף אור
התיאור של מצב הטבע משמש את לוק כדי להראות כיצד ממשל לגיטימי יכול להיווצר באופן טבעי ומתוך הסכמה, ולא כפי שפילמר טען כתוצאה מאי-שוויון ראשוני או זכות האב. חלק מהפרשנים של לוק מדגישים את הא-היסטוריות של מצב הטבע כמהותי לטיעון של לוק.[26] לוק עצמו התגונן מפני הטענה שזהו מצב היפותטי לחלוטין ומביא דוגמאות לבני אדם שנמצאים במצב הטבע, כגון שליטים בני זמנו שנמצאים במצב הטבע זה מול זה, והילידים באמריקה, שנמצאים במצב הטבע זה מול זה וביחס למתיישבים מאירופה.[27] על בסיס טיעון זה חלק מפרשניו של לוק טוענים כי מצב הטבע, עבור לוק, אינו תרגיל מחשבתי היפותטי אלא עובדה היסטורית.[28][29]
לוק מדגיש שמצב הטבע מאופיין בחירות מושלמת (perfect freedom), אך לא בהפקרות או פריקת כל עול (license).[30] גם בהיעדר שלטון מדיני בני האדם כפופים לחוק הטבע שמחייב את כולם ושניתן להכירו באמצעות התבונה. כל אדם שמשתמש בתבונה מבין שאף אחד לא מחויב לפגוע בחיים, בבריאות, בחירות או ברכוש של אדם אחר. האדם אומנם מחויב תמיד לפעול לשימורו העצמי, אך כאשר השימור העצמי אינו בקונפליקט עם שימורם של אחרים, הוא מחויב מוסרית לפעול גם לשימור שאר המין האנושי וחל עליו איסור לפגוע באדם אחר. אלה הן חובות שכל אדם חייב מתוקף חוק הטבע וכלפי אלוהים, שכל בני האדם והעולם כולו הם קניינו.
המקרים היחידים שבהם מותר לאדם לפגוע בחירותו, רכושו, או גופו של אדם אחר הם כאשר האחר מסכן את שימורו העצמי, או במצב שבו נדרשת עשיית צדק עם אחר שפעל בניגוד לחוק הטבע. כך, מהחובה לשימור עצמי והחובה לשימור המין האנושי לוק גוזר גם חובה להעניש את מי שעובר על חוק הטבע. חובה זו, שדרושה לשם הוצאתו לפועל של חוק הטבע, חלה על כל אחד, בין אם העבירה נעשתה נגדו או נגד כל אדם אחר. מחובות אלה נגזרות גם זכויות טבעיות לכל אדם לשמר את עצמו ואת המין האנושי ולשפוט, להעניש ולדרוש פיצויים ממי שפועל בניגוד לחוק הטבע. השוויון במצב הטבעי הוא שוויון בחובות ובזכויות אלה. זהו שוויון פוליטי שנובע מכך שלאף אדם אין זכות יתר שניתנה לו מאלוהים או מהטבע למשול על אחרים.[31] זהו לא שוויון במאפיינים פיזיים, שוויון בכישורים או יכולות או בקניין, אף שהזכות לקניין שהאדם זקוק לו למען שימורו העצמי ושימורם של אחרים, היא גם כן זכות טבעית.[32]
הזכות לשפוט, להעניש ולדרוש פיצויים במצב הטבע נתונה לכל אחד, אך היא לא זכות להעניש באופן שרירותי. לוק קובע שהעונש המתאים, לפי חוק הטבע, הוא מידתי ביחס לחומרת העבירה. היכולת לשפוט ולהעניש במצב הטבע קשורה להנחות היסוד של לוק, שבני האדם במצב הטבע הם רציונליים ושהם יכולים לראות את עצמם כחברים בקהילה של בני אנוש. בני האדם במצב הטבע מסוגלים לזהות את עצמם ואת האחרים כבעלי חובות וזכויות וכאחראים כלפי הקהילה האנושית, גם בהיעדר ממשל מדיני. כאשר תנאים אלה מתקיימים, מצב הטבע אינו מצב של מלחמת כול בכול, כפי שטענו תומאס הובס ופילוסופים מלוכנים אחרים, אלא מצב של שלום, רצון טוב, עזרה הדדית ושימור.[33]
אף על פי שמצב הטבע אינו רע בהכרח, הוא כולל אי-נוחויות שעשויות להוליד את מצב המלחמה, שהוא מצב של איבה, רוע, אלימות והרס הדדי.[33] אי הנוחות מתעוררת, ראשית, כיוון שגם בהינתן חוק הטבע אין ערובה לכך שכולם יפעלו על פיו. בני אדם עלולים לחטוא לחובתם כלפי אחרים, לגנוב, להשתמש באלימות, להרוג או לשעבד. בכל מקרה מעין זה האדם שעובר על חוק הטבע מכריז על מצב מלחמה ביחס לאחרים. שנית, במצב הטבע אין "כוח סמכות עלי אדמות, שאפשר לפנות אליו על מנת ישפוט משפט-צדק" ועל כן "רק אני לבדי יכול לשפוט על כך לפי מצפוני".[34] במצב הטבע אין ערובה לכך שבני אדם ששופטים במקרים הנוגעים לעצמם ישפטו באופן מידתי והוגן המקובל על אחרים. יוצא מכך שבנסיבות מסוימות מצב הטבע יכול להפוך למצב של מלחמה. אפשרות זו מובילה בני אדם רציונליים לרצות לכונן קהיליה וממשל מדיני.
על בסיס הטיעון על מצב המלחמה, חלק מהפרשנים של לוק – הבולט שבהם הוא לאו שטראוס – הגיעו למסקנה שלוק אומנם מתחיל מתיאור מצב הטבע כמצב אופטימי, אך מסיים בתפיסה של מצב הטבע כמצב של מלחמת כול בכול, בדומה להובס.[35][36][37] פרשנים אחרים הדגישו את החשיבות הפוליטית של ההבחנה שלוק עורך במפורש בין מצב הטבע למצב המלחמה. ראשית, אין הכרח שמצב הטבע יהיה מצב מלחמה. טיעון זה חשוב ללוק כיוון שאם המצב הטבעי לא מוביל בהכרח למצב של מלחמה, בני אדם רציונליים עשויים תחת תנאים מסוימים לרצות למרוד בממשל המדיני גם במחיר של חזרה למצב הטבע. שנית, מצב המלחמה, לפי לוק, מתקיים בכל מקום שבו אדם מנסה, או אומר שינסה, להשתמש בכוח נגד אדם אחר ללא זכות או סמכות. נובע מכך שגם שלטון (לדוגמה שלטון עריץ שמשעבד את עמו) יכול להיחשב כמצוי במצב מלחמה עם נתיניו או עם הפרלמנט.[hebrew 2][39][40]
לוק פותח את הפרק הרביעי במסכת השנייה, על העבדות, בהבחנה בין החופש של אדם במצב הטבע לבין החופש של אדם בחברה. במצב הטבע חופש מושלם הוא החופש לעשות כל דבר שמותר על פי חוק הטבע. זהו גם חופש מהמרוּת של כל סמכות ארצית. במצב המדיני להיות בן חורין משמעו לא להיות כפוף לכוחו של מחוקק כלשהו מלבד זה שכונן בהסכמה ולא להיות כפוף למרות כלשהי מלבד זו שהמחוקק התקין. בשני המקרים, בניגוד לעמדתו של פילמר כפי שלוק מבין אותה, חופש אינו הפקרות או היות אדם חופשי מכוחו של כל חוק חיצוני לו, אלא חופש במסגרת החוק הלגיטימי.[41]
עבדות, על פי לוק, היא מצב שבו אדם נתון לכוח שרירותי. לוק מדגיש שעבדות היא לעולם לא לגיטימית. העבד מאבד את היכולת לפעול למען שימורו העצמי, שהיא זכות וחובה שמוקנית לו על פי חוק הטבע. אדם גם לא יכול להסכים לשעבד את עצמו, גם לא באמצעות חוזה. כפי שבהיותו הקניין של אלוהים אדם לא יכול למסור את חייו, כך הוא אינו יכול לשעבד את עצמו, פעולה ששקולה למסירת החיים לאדם אחר. אם אדם משעבד אדם אחר, פעולתו אינה לגיטימית והוא שם עצמו במצב מלחמה עם האדם המשועבד.[41] הטיעון נגד עבדות סותר את הטענה של אריסטו שיש בני אדם שהם עבדים מטבעם, וכן את הטענה של מספר הוגים פוריטנים ושל תומאס הובס, שאדם יכול לשעבד את עצמו באמצעות חוזה.[42]
להוגים המסתמכים על כתבי הקודש כדי להצדיק עבדות, לוק משיב ש"אמנם בקרב בני ישראל, וגם בקרב אומות אחרות, מוצאים אנו שבני אדם מכרו את עצמם; אולם ברור שבני-אדם מכרו עצמם לעבודת פרך בלבד, לא לעבדות".[43] מענה זה מעלה את האפשרות שלוק שלל עבדות, ככל שההגדרה של עבדות כוללת את הזכות לקחת את החיים של העבד, להטיל בו מום, או מרות שאינה מוגבלת בזמן; אך לא שלל צורות מתונות יותר של עבדות, כגון מכירת אדם לעבודת פרך.[44][45]
לוק מותיר פתח לעבדות לגיטימית במקרה אחד: שעבודם של אנשים שהובסו במסגרת מלחמה צודקת (אנ').[46] לאדם או קבוצה שהותקפו באופן לא צודק על ידי צד אחר מותר לשעבד את תוקפיהם, כיוון שהתוקפים העמידו עצמם במצב מלחמה עם המותקפים ואיבדו את זכותם לחיים. שעבוד במקרה זה כמוהו כדחייה של הוצאת התוקפים להורג. ההיתר לשעבד קיים רק עבור המותקפים ורק בהתייחס לאלה שלקחו חלק פעיל בתקיפתם. גם במקרה זה לא ניתן לשעבד את מי שלא לקח חלק פעיל במלחמה לא צודקת, כגון נשים וילדים, העבדות לא יכולה לעבור בירושה ואסור גם לנכס רכוש או קרקע שיכולים לעבור לחפים מפשע בירושה.[42]
בניגוד לעמדה הנחרצת שלוק מביע במסכת השנייה נגד עבדות, הוא סייע לנסח סעיפים בחוקה היסודית הראשונה של פרובינציית קרוליינה, שבהם ניתנת לגיטימציה לעבדות של שחורים באמריקה. סעיף 110 לחוקה קובע כי "לכל אדם חופשי בקרוליינה יהיו כוח וסמכות אבסולוטיים על עבדיו השחורים, תהיה דעתו או דתו אשר תהיה".[47]
פרק 5 במסכת השנייה, על הקניין, נחשב לאחד הטקסטים הפוליטיים החשובים והמשפיעים בעת המודרנית. ברקע לטיעון של לוק היה ויכוח בין שתי תאוריות מקובלות. לפי התאוריה הראשונה, שבה תמך פילמר, מקורו של הרכוש הפרטי הוא בזכות אלוהית שניתנה לאדם הראשון על העולם וזכותם של מלכים ואבות, שניתנה להם מכוח הירושה. לוק דחה את התאוריה הזו, אך הוא דחה גם את התאוריה הנגדית שאותה פילמר ביקר. לפי התאוריה הנגדית, שפיתחו הוגים כגון סמואל פון פופנדורף (אנ') והוגו גרוטיוס, אלוהים העניק את העולם כולו כרכוש משותף של כל בני האדם, ומקור הקניין הפרטי הוא בהסכמה ראשונית לגבי אופן חלוקתו. כנגד פילמר, לוק אימץ את ההנחה שאלוהים נתן את העולם במצבו הטבעי לכל האנשים במשותף; כנגד פופנדורף הוא טען שקניין פרטי יכול להתקיים במצב הטבע ושהוא קודם להסכמה בין בני אדם ולא מצריך בהכרח הסכמה כזו.[48][49][50] התוצאה היא תאוריה שלפיה מקור הזכויות על קניין פרטי הוא במצב הטבע וקודם הן לזכותם של שליטים והן לזכויות שמוקנות מכורח הסכמה. תאוריה זו איפשרה ללוק לטעון ששלטון לגיטימי חייב להכיר בזכויות הקניין וכן להצדיק ניכוס של קניין פרטי בעולם החדש, שחלקים ממנו לוק ראה כמצויים עדיין במצב הטבע.
נקודת המוצא של לוק היא בשתי הנחות יסוד לגבי המצב הטבעי. ההנחה הראשונה, כאמור, היא שאלוהים נתן את העולם לכל בני האדם במשותף וזאת כדי שישתמשו בו לנוחיותם ולצורך שימור עצמם בעזרת תבונתם:
האל אשר נתן לבני האדם את העולם במשותף, נתן להם גם שכל למען ישתמשו בו למיטב תועלת חייהם ולנוחיותם. הארץ וכל אשר בה ניתנו לבני-אדם כדי שימצאו מחיה לנפשם וימצאו בה חיי רווחה. ואף על פי שכל הפירות שמצמיחה הארץ בדרך הטבע, וכל החיה והבהמה שעליה, קנויים למין האדם במשותף... ואף על פי שבראשונה לא הייתה לשום אדם שליטה פרטית, שליטה המוציאה את שאר בני האדם... הנה מאחר שניתנה לשימושם של בני אדם, מן ההכרח שיהא קיים איזה אמצעי להפכם לקנין בדרך זו או זו בטרם יוכל היחיד להשתמש בהם או להפיק מהם ברכה.
— על הממשל המדיני, המסכת השנייה, עמ' 21–22. תרגום: יוסף אור
ההנחה השנייה היא שקיים מושג קניין ראשוני, והוא הקניין של אדם ביחס לעצמו (his person).[hebrew 3] מושג קניין רחב זה, המכונה לעיתים שייכות-עצמית או קניין-עצמי (self-ownership), כולל את הבעלות של האדם על גופו, חירותו, וחייו וכן את קניין האדם ביחס לעבודה שהוא עושה באמצעות גופו.[52] מתוך נקודת מוצא זו, לוק מסיק שכאשר אדם משקיע את עבודתו במשאב שנמצא במצב טבעי, כלומר בחזקת כולם, הוא מערב בו את עבודתו שהיא קניינו הפרטי. באופן זה הוא מפקיע את המשאב מהחזקה המשותפת והופך אותו לקניינו הפרטי, וזאת ללא צורך בהסכמה של שאר בני האדם:
כל אדם הוא בעל קניין ביחס לגופו שלו; ורק הוא בלבד יש לו זכות לגופו. עבודת גופו ועמל כפיו - על אלה אפשר לומר על פי הדיוק שאמנם לו הם. כל דבר איפוא שהאדם מפקיעו מן המצב שהתקין לו הטבע, הריהו מערב בו את עבודתו ומוסיף עליו משהו משלו, ובאורח זה הופכו לקניינו.
— על הממשל המדיני, המסכת השנייה, עמ' 22. תרגום: יוסף אור
לוק קובע מספר תנאים ללגיטימיות של ניכוס דברים מרשות הכלל והפיכתם לקניין פרטי, אך המשמעות של התנאים שהוא קובע לא מוסכמת על כלל פרשניו. התנאי הראשון שלוק מציג הוא שהזכות להפקיע קניין פרטי באופן אקסקלוסיבי קיימת "על כל פנים כאשר כמות מספקת, באיכות לא פחות טובה, נותרה במשותף בשביל אחרים".[53] לפי סי.בי. מקפירסון (אנ') המוטיבציה המרכזית של לוק היא להצדיק קניין פרטי ברוח "האינדיבידואל הרכושני", ולכן הוא מבקש להתגבר על התנאי הזה ועל כל מגבלה אחרת לקניין פרטי. קרל מרקס הביע טענה דומה כשכתב שהתאוריה של לוק היא "הביטוי הקלאסי לרעיונות של החברה הבורגנית לגבי זכותם כנגד החברה הפאודלית" ושהפילוסופיה שלו "שימשה אחריו כבסיס לכל הרעיונות האנגלים לגבי כלכלה פוליטית".[54] לוק, לפי מקפירסון, מתגבר על התנאי שהציב באמצעות הטיעון שניכוס קרקעות מגדיל את הפריון וכך מיטיב עם כולם.[55] לפי ג'יימס טולי הפרשנות של מקפירסון אינה נכונה, ולוק משתמש בטיעון של הגדלת הפיריון כדי להראות שקניין פרטי על קרקעות יביא לכך שבני אדם יזדקקו לפחות קרקעות כדי לענות על צורכיהם. מקפירסון טוען גם שלוק מצדיק רכישת קרקעות כהון. לפי טולי, טיעון זה עומד בסתירה לדברים שלוק כתב במפורש. ברגע שהתנאי שלכולם יישאר כמות מספקת ובאיכות לא פחות טובה אינו עומד, אין יותר הצדקה להפקעת קרקעות כקניין פרטי.[56] ג'רמי וולדרון מציע עמדה שלישית. הוא מתמקד בביטוי "על כל פנים כאשר" (at least where) וטוען שלוק כלל לא התכוון להציג את היכולת להשאיר לאחרים כמות מספקת ובאיכות טובה כתנאי הכרחי, אלא כתנאי מספיק בלבד. הוא טוען גם שעבור לוק תנאי מעין זה הוא מיותר, כיוון שחוק הטבע, שמחייב כל אדם לדאוג לשימור אחרים כשהוא יכול לדאוג לשימור עצמו, מהווה מגבלה חמורה יותר על הקניין הפרטי.[57]
התנאי השני של לוק מציב גבול לכמות הקניין הפרטי שאדם יכול לנכס. הזכות לקניין פרטי היא ל"כל כמות שיכול היחיד להשתמש בה לתועלת חייו בטרם יתקלקל הדבר".[58] לפי מקפירסון לוק מבקש להתגבר גם על תנאי זה, והוא עושה זאת באמצעות טיעון לגבי תפקידו של המטבע וההסכמה להשתמש בו כאמצעי לסחר חליפין. היות שמטבעות מתכת לא מתקלקלים, הם מאפשרים לבני אדם לצבור קניין מבלי שיתקלקל.[59] לפי טולי, לוק אכן מודה שהמצאת המטבע מאפשרת לבני אדם לאגור קניין מעבר ליכולתם, אך הוא לא מתאר התפתחות זו כחיובית, אלא מבקר אותה כגישה חמדנית שלא עולה בקנה אחד עם חוק הטבע.[60]
מקפירסון הציע תנאי שלישי, שלדבריו עשוי להשתמע מתאוריית הקניין של לוק, אך לוק עצמו סותר ולא טורח להפריך. תנאי זה הוא שניתן לנכס כקניין פרטי רק מה שהאדם עצמו שינה באמצעות "עבודת גופו ועמל כפיו", ולא מה ששונה באמצעות עבודה של אדם אחר, כגון משרתו. לוק כותב בפירוש שהדברים שנוצרו באמצעות משרתים שייכים לבעליהם. לפי מקפירסון, לוק מקבל למעשה את הטענה שעבודת הכפיים והגוף יכולה להיות מנוכרת מבעליה, והוא מייחס למצב הטבע את התנאים שקיימים בחברה שיש בה עבודה בשכר.[61] לפי טולי היחס שלוק מניח בין אדון למשרת הוא יחס בין שני אנשים חופשיים (בניגוד לעבדות), שפועלים מכוח הרצון שלהם ולא מצורך נואש או בעקבות הפעלת כוח, ומסכימים על חוזה שבמסגרתו המוצר או השירות, ולא העבודה, נמכרים.[62]
פרק 6 במסכת השנייה מוקדש ליחסים בין הורים לילדים. לוק חוזר על טענתו נגד פילמר, שאין זכות טבעית של האב על ילדיו. הוא מודה שהשוויון בין כל בני האדם לא תקף לגבי ילדים, כיוון שהם לא נולדים עם היכולת להשתמש בתבונתם ולהבין את חוק הטבע או את חוקי המדינה, אך המשמורת של ההורים על הילדים היא זמנית ופגה כאשר הילדים מגיעים לגיל שבו הם יכולים להשתמש בתבונתם. רק במהלך המשמורת הזו הורים – גם האב וגם האם – יכולים לדרוש מהילדים לציית. רק במקרים מסוימים, כגון זה של "משוגעים ורפי שכל" (Lunaticks and Ideots), שלטון ההורים יכול להימשך לכל החיים.[63][64]
היחסים בין ההורים לילדים לא מבוססים על זכויות וחובות טבעיות, אלא על צרכים של הילד ועל הרגש הטבעי של ההורים כלפי הילדים. מתוך רגש זה נולדת מחויבות (duty) של ההורים, שכוללת לא רק את הדאגה לצרכים הפיזיים של הילדים אלא גם את המחויבות לספק להם חינוך ומשמעת. הילדים מצידם חייבים לכבד את הוריהם, כפי שכתוב בתורה. החובה של הילדים לא נעלמת כאשר הילד מגיע לבגרות, אך אין משמעותה חובת ציות. עם זאת, לוק קובע שההורים לא מחויבים להוריש את רכושם לילדים והם (בדרך כלל האב) יכולים להוריש על פי רצונם ומתוך התחשבות במידה שבה הם זכו לכבוד ולציות מהילדים. הזכות להוריש יכולה להוביל בדרך זו לדרישה אפקטיבית לציות, אך הילד לא מחויב לציית.[65][64]
לוק אומר שהחברה הראשונה שהתקיימה בין בני אדם היא זו שבין איש ואישה ושמתוכה צמחה החברה שנקראת משפחה. החברה שבני זוג מקימים (conjugal society) מבוססת על הסכמה רצונית. התכלית הראשונית של חברה זו היא רבייה, שהאמצעי לה הוא הזכות על הגוף של השותף לחוזה הנישואים. זכות כזו, שניתנת בהסכמה, היא התנאי לקיום יחסי מין. תכלית ראשונית זו מובילה לתכליות נוספות, כגון תמיכה הדדית, שותפות אינטרסים, חיבה ודאגה לילדים. תכלית נוספת היא ההמשכיות של המין האנושי. לרוב, שותפות בין זכר לנקבה אצל בני אדם נמשכת זמן רב יותר מאצל חיות אחרות, אך לוק קובע שהיות שהברית בין בני הזוג מבוססת על הסכמה, אין סיבה לחייב שהיא תימשך לכל החיים.[66][67]
באשר לשאלת הסמכות שמתעוררת במשפחה כאשר יש רצונות חלוקים בין גבר לאישה, לוק טוען ש"באופן טבעי" השלטון (rule) הוא מנת חלקו של הגבר, כיוון שהוא חזק וכשיר יותר מהאישה.[68] הכוח של הגבר נוגע לענייני קניין ואינטרסים ולא על חייה או גופה של האישה. טענה זו הביאה לביקורת של הוגות פמיניסטיות בנוגע למושג ההסכמה ולאופן שבו יחסי כוחות יכולים להיות חלק מהסכמה חוזית. הידועה שבביקורות אלה היא זו של קרול פייטמן בספרה "האמנה המינית" (The Sexual Contract).[69][70]
לוק קובע שמקור הממשל המדיני הוא בהסכמה ראשונית בין בני אדם שהיו נתונים במצב הטבע וביקשו לפתור את אי-הנוחות הקיימת במצב זה על ידי הסכם לכינון גוף מדיני. אי הנוחות במצב הטבע נובעת, כאמור, מכך שלא כולם מכבדים את חוקי ההגינות והצדק, ולכולם יש את הסמכות להוציא לפועל את חוק הטבע ולשפוט אחרים. התכלית הראשונה במעלה של הממשל המדיני היא, אם כן, להבטיח את הקניין של בני האדם במובנו הרחב – חיים, חירות ורכוש – באמצעות חוק, משפט וכוח אכיפה מוסכמים, על מנת שיוכלו לחיות יחד בבטחה, בשלום ובנוחות.[71] ההסכמה הרצונית שעומדת בבסיסו של הממשל המדיני, והתכלית שלשמה היא נעשית, מבחינות את החברה האזרחית (civil society) או הפוליטית (political society) משאר החברות המוכרות לבני אדם, כגון המשפחה והשבט.[72] הטענה שהסכמה כזו היא הבסיס לכינון המדינה היא הטענה שהופכת את התאוריה של לוק לחלק ממסורת האמנה החברתית בפילוסופיה הפוליטית המערבית.
הנרטיב שלוק מציג לגבי אופן ייסודו של הממשל המדיני כולל שני שלבים: בשלב הראשון בני אדם חופשיים שמעוניינים לצאת ממצב הטבע מסכימים לכונן עדה (באנגלית: community). במסגרת הסכמה זו, הצדדים מוותרים לחלוטין על זכותם להעניש זה את זה ומוסרים אותה לעדה. לוק אומר שהצדדים מוותרים גם באופן חלקי על הכוח לעשות כל שעולה בדעתם למען שימורם העצמי ושימור המין האנושי. הם מוותרים על כוח זה ומוסרים אותו לעדה אך רק במידה הנדרשת על מנת שהעדה תוכל להוציא לפועל את חוק הטבע.[73] בשלב השני מסכימה העדה, על פי החלטת הרוב, על האופן בו יכוננו המסגרת החוקתית והרשויות שנדרשות לצורך חקיקה, אכיפה וביצוע של החוקים, וקידום טובת הכלל.[74] מושג מפתח בשלב השני הוא מושג ה"אמון". הממשל של הקהיליה, שנוצר על ידי העדה, לא דומה לחוזה מכירה, אלא לנאמנות. הממשלה פועלת מכוח האמון שהעדה נתנה בה, והיא עשויה לאבד את סמכותה אם היא מועלת באמון שניתן בה.[75]
לוק מסביר שהחלטה על פי רוב קולות בשלב השני היא הכרחית מבחינה פרגמטית, שכן בהינתן עדה עם פרטים בעלי אינטרסים, דעות וצרכים שונים, אם תידרש החלטה בתמימות דעים העדה לא תוכל לקבל החלטה כלשהי, התכלית שלשמה הוקם הגוף הפוליטי לא תתממש, והוא לא יהיה בר קיימא.[76] פרשנים של לוק דנו בשאלה האם העיקרון שדרושה הסכמה סותר את הרעיון שהחלטה ברוב קולות מחייבת את כולם. לשיטת לוק, לא קיימת סתירה, שכן בשלב הראשון, כאשר מתגבשת העדה, כולם נותנים את הסכמתם לקבל את החלטות הרוב.[77] ביקורות מאוחרות יותר התמקדו בשאלת אפשרותה של עריצות הרוב כמכשול בפני החירות של פרטים וקבוצות.
לוק מבהיר שהתמיכה בשלטון הרוב בשלב זה של כינון הממשל המדיני, אין משמעותה תמיכה במשטר דמוקרטי. דמוקרטיה, לשיטתו, היא קהילה מדינית שבה הכוח לחוקק חוקים נתון בידי הרוב; אך האספה הראשונית, שמכוננת את הגוף הפוליטי, יכולה באופן לגיטימי גם להפקיד את הכוח הזה בידיהם של מספר אנשים מצומצם (אוליגרכיה) או בידיו של אדם אדם אחד (מלוכה). הסייג לאפשרות השלישית הוא שמשטר לגיטימי לעולם לא יכול להיות משטר מלוכני אבסולוטי, שבו המונרך ניצב מעל החוק.[78] המידה שבה לוק עצמו תמך במשטר דמוקרטי היא נושא שנתון למחלוקת בין הפרשנים של לוק.[79]
לוק מבחין בין הסכמה מפורשת לבין הסכמה שבשתיקה. ההסכמה הראשונית היא תמיד מפורשת, אך לוק מכיר בכך שקיים קושי מעשי בדרישה שכל נתין, בכל דור, יביע הסכמה מפורשת. תשובתו לקושי היא ש"כל מי שברשותו נמצא... חלק כלשהו מנחלותיו של איזה ממשל, נותן בזה את הסכמתו שבשתיקה, וכל זמן שיהנה מהשימוש זה, חייב הוא במשמעת לחוקיו של אותו ממשל".[80] מי שהסכמתו ניתנה כהסכמה שבשתיקה יכול למשוך את הסכמתו ולהקים חברה פוליטית חדשה במקום אחר, בתנאי שיסכים לוותר על ההטבות וההגנה שהחברה הקיימת מספקת לו; מי שהסכים במפורש לא יכול לפרוש ממנה ומחויב לה תמיד. עם זאת, הסכמה במפורש של אדם לא מחייבת את צאצאיו, אלא רק הסכמתם המפורשת או הסכמתם שבשתיקה. הטיעון של לוק על תקפותה של הסכמה שבשתיקה היה יעד לביקורת של פרשנים רבים, ביניהם דייוויד יום.[81][82]
לוק משתמש במונח האנגלי commonwealth ("קהיליה" בתרגום יוסף אור, או "מדינה" בתרגום אהרן אמיר ללווייתן של הובס) כדי לתאר את הגוף הפוליטי שנוצר כתוצאה מההסכמה הראשונית. הוא מציין שכוונתו היא לאותה צורת התארגנות שבלטינית מכונה Civitas, ושהמילה מתייחסת רק להתארגנות פוליטית עצמאית, ולא להתארגנויות שכפופות להתארגנות אחרת כגון עיר או גילדה. העצמאות היא, אם כן, בהגדרה מאפיין של ההתארגנות המדינית. המשטר של הקהיליה יכול ללבוש צורות שונות, בהתאם להחלטת הרוב בשלב השני של כינון הקהיליה, כגון מלוכה שאינה אבסולוטית, אוליגרכיה, דמוקרטיה, או משטר מעורב.
היות שהחוקה של הקהיליה מעוצבת על פי החלטת הרוב, לוק לא מפרט רבות על ההסדרים החוקתיים בקהיליה לגיטימית. עם זאת, רעיון חשוב שהוא מפתח הוא עיקרון הפרדת הרשויות. שלוש הרשויות בקהיליה הן:
חלוקה זו נחשבת לאחד המקורות לרעיון המודרני של הפרדת הרשויות במדינה, שפותח מאוחר יותר על ידי מונטסקייה, עמנואל קאנט, ובחוקת ארצות הברית. עם זאת, הרעיון של הפרדת רשויות החל להתפתח לפני כתביו של לוק,[90] וקיימים הבדלים בין הגישה של לוק לרשויות במדינה לבין הגישה המאוחרת יותר. בניגוד למונטסקייה, לוק לא מתאר בפרק י"ב של המסכת השנייה את הרשות השופטת כרשות עצמאית, אלא כחלק מהרשות המבצעת. חלק מפרשניו של לוק סבורים שהרעיון של הפרדת הרשות השופטת מהרשות המבצעת קיים באופן מעשי בפרק ט' של המסכת השנייה, שם לוק כותב שמשפט על פי החוק צריך להיעשות על ידי שופטים ישרים וחסרי פניות.[90] בנוסף, ההפרדה בין הרשויות עבור לוק לא נובעת בראש ובראשונה מהצורך המעשי באיזונים ובלמים (אם כי אחד השיקולים לטובת הפרדה בין רשות מחוקקת לרשות מבצעת היא הגבלת היכולת להפעיל כוח שרירותי), אלא מהבחנה מהותית בין רשויות שכוחן והחוק שהן כפופות לו נובעים ממקורות שונים. לכן, הרשות הפדרטיבית שפועלת על פי חוק הטבע נפרדת מהרשות המבצעת שפועלת על פי חוק המדינה, אף על פי שראוי שאותם אנשים יחזיקו בשתי הרשויות.[91][92]
כפי שמשפט הטבע במצב הקדם-מדיני מאפשר לאדם להעניש את מי שפעל בניגוד לחוק הטבע, כך לקהיליה, שנמצאת במצב הטבע ביחס לקהילות אחרות, מותר להעניש בני קהילה אחרת שפעלו בניגוד לחוק הטבע: ”אם נניח שאין החוק הטבעי מקנה לכל אדם את הסמכות לענוש עבירות על חוק זה כפי שיקול דעתו המיושב, איני רואה כיצד אפשר לקצינים בעדה מן העדות לענוש בן ארץ אחרת; כי ביחס להלה אין להם יתר כוח סמכות מכפי שיש לכל אדם בדרך הטבע ביחס לחברו”.[93] חוק הטבע מגדיר את ההבחנה בין מלחמה צודקת כנגד עם זר ומלחמה לא צודקת; ולמי שלוחם במלחמה לא צודקת אין כל זכות לגיטימית להעניש או לדרוש ציות מקורבנותיו. עם שנכבש במלחמה לא צודקת יכול תמיד להתנגד לשלטון שנכפה עליו.[94]
השאלה המורכבת יותר עבור לוק היא לגבי הזכויות של כובשים שניצחו במלחמה צודקת. תומאס הובס והוגים אחרים טענו שממשל שהוקם בדרך של כיבוש הוא ממשל לגיטימי, והסכמה שניתנה לממשל מתוך פחד, או כתוצאה מאיום בשימוש בכוח, תקפה ככל הסכמה אחרת. לוק, מנגד, פוסל את הטיעון שכיבוש מוליד הסכמה מדינית. הזכות של הכובשים להעניש היא מצומצמת ומוגבלת אך ורק לענישה של אלו שלקחו חלק פעיל במלחמה נגדם. ענישה זו, כגון לקיחת החיילים מהצד הלא-צודק בשבי או הפיכתם לעבדים, אינה ביטוי להסכמה, אלא לעריצות לגיטימית שאינה אלא המשך מצב המלחמה בדרכים אחרות. נשים, ילדים וגברים שלא לחמו אינם נושאים באחריות על המלחמה ואין זכות לגיטימית להענישם. בנוסף, לכובש אין זכות לגיטימית על רכוש ועל אדמות של הנכבש. גם ניכוס אדמות של אלו שלקחו חלק פעיל במלחמה אינו לגיטימי, שכן אין זכות להעניש את יורשיהם שלא נלחמו. לוק פוסל גם את האפשרות של סיפוח תמידי של אדמות כפיצוי על נזק שנגרם לצד הצודק.[94][95][96]
כפי שכיבוש לא מוליד הסכמה ומותיר בידי הנכבשים את הזכות להתנגד, כך הפיכה, או תפיסת השלטון בכוח (usurpation), לא מולידה הסכמה, וזאת גם אם היא מותירה את צורת המשטר על כנה. ההגדרה של תפיסת שלטון בכוח היא כל לקיחה של כוח פוליטי בניגוד לחוקים של הקהיליה. לוק כותב שתפיסת שלטון בכוח כמוה ככיבוש מבפנים, ובניגוד למלחמה שיכולה להיות צודקת, כיבוש מבפנים לעולם אינו צודק. למי שתפס את השלטון בכוח אין זכות לדרוש ציות, ולעדה מותרת הזכות להתנגד לו, כפי שמותרת הזכות להתנגד לשודד, כל עוד לא הושגה הסכמה רצונית.[97][98][95]
את המקרים הפרטיים שבהם ניתן להתנגד למשטר כובש או ממשל שנתפס בכוח, לוק מרחיב להגדרה רחבה יותר של משטרים רודניים שיש לעם זכות להתקומם כנגדם. חלק מהפרשנים של לוק מחשיבים את הטיעון הזה, שמופיע בפרקים האחרונים של המסכת, לטיעון המרכזי של המסכת כולה.[99][100] הטיעון שתכלית עיקרית של המדינה היא לכונן מערכת חוק ומשפט על מנת להחליף את המצב שבו הזכות לשפוט ולהעניש נתונה לכל אחד – מניח את התשתית לטיעון שכאשר "אין שופט או בית דין עלי אדמות שישפוט בין המחוקק ובין העם", וכל שנותר לעם הוא לזעוק לשמיים, העם יכול להתקומם נגד הממשל שאינו ממלא את תכליתו. הטיעון שיצירת הממשל בהסכמה היא דו-שלבית מניח את התשתית להתייחסות אל העדה כאל ישות שקודמת לצורת הממשל, שהזכות לכונן משטר חדש יכולה לחזור אליה בתנאים מסוימים. אף על פי שהטיעון לגבי הפרדת רשויות מגדיר את הרשות המחוקקת כעליונה ומותיר בידי הרשות המבצעת את הפררוגטיבה להשתמש בשיקול דעת מחוץ לחוק, לוק מדגיש בפרק י"ג שהכוח העליון לשנות או לבטל את הרשויות האלה נותר בידי העם. הדגש של לוק הוא שהכוח הפוליטי ניתן לרשויות כהבעת אמון ביכולתן לממש את התכליות שלשמן הוקמה הקהיליה.[101] חלק מהפרשנים של לוק רואים ברעיון זה גרסה מוקדמת של מושג ריבונות העם (אנ')[102] כהצדקה להתנגדות עממית לשלטון שסרח.
לוק מספק הגדרה תמציתית לרודנות: "במקום שבו החוק מסתיים, מתחילה הרודנות".[103] שתי הגדרות נוספות מבארות את כוונתו. לפי הראשונה, רודנות היא מצב שבו הכלל שמנחה את השליט אינו החוק, אלא הרצון הפרטי שלו; והצווים והפעולות שלו לא מוכוונים לשימור הקניין של העם (במובן הרחב של המילה קניין), אלא לסיפוק האמביציה, החמדנות והתאוות הפרטיות שלו. לפי ההגדרה השנייה רודנות היא שימוש בכוח פוליטי ללא זכות, או השימוש בכוח ללא סמכות.[104] יחד, ההגדרות מתייחסות לשני תחומים שמגבילים ומגדירים את הסמכות הלגיטימית של השלטון – תכלית הממשל המדיני על פי חוק הטבע והחוקים הפוזיטיביים שהקהיליה התקינה באמצעות הרשות המחוקקת. בהתאם, הוא מפרט לגבי ארבעה מקרים שבהם מופיעה הרודנות: (א) כאשר הממשל מסרב או לא מצליח לפעול לפי חוק הטבע; (ב) כאשר הממשלה לא פועלת למען טובת הכלל או הטוב הציבורי; (ג) כאשר הממשלה מאבדת את האמון שניתן בה. לדוגמה, אם היא מוסרת את סמכותה לכוח זר או אם מתבצעת הפיכה; (ד) כאשר הממשלה לא פועלת על פי החוק שקבעה הרשות המחוקקת.[105][106] בכל אחד מהמקרים האלה קיימת הזכות למרד, אף שליתר דיוק הממשלה היא זו שצריכה להיחשב למורדת.
הדוגמאות הספציפיות שלוק מספק למקרים שבהם שליט השחית את השלטון והכפיף אותו לרצונו הפרטי נועדו להזכיר לקורא את הפעולות של צ'ארלס השני וג'יימס השני. לדוגמה, הוא מזכיר את השעיית הפרלמנט, יצירת חוקים חדשים ושרירותיים ללא סמכות המחוקקים, שחיתות ומתן שוחד למחוקקים.[107][108]
לוק מבחין בין מצב שבו יחידים סבורים שהשליט מתנהג כלפיהם ברודנות לבין מצב שבו העם כולו, או חלק גדול ממנו, סבור שהשלטון הוא רודני. במקרה של יחידים, לא סביר שהרודן יענש, אף שליחיד קיימת הזכות להגנה עצמית. המצב המסוכן ביותר לשלטון הוא במקרה השני, שבו סביר יותר שהעם או חלק גדול ממנו יפזרו את השלטון.[109]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
