Loading AI tools
נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בנכס לטובת נהנה או למטרה אחרת.[1] לדיני הנאמנות יש שני היבטים עיקריים: האחד הוא ההיבט הקנייני, של מהות הזיקה בין הנכס לנאמן ובין הנכס לנהנה; השני הוא ההיבט החיובי, של מערכת היחסים בין הנאמן לנהנה וביניהם לבין אחרים.
מקובל לחשוב שמוסד הנאמנות צמח באנגליה, אך יש לו יסודות עמוקים במשפט העברי, בחלק ה"דיני" שבו, ולא בחלק ה"יושרי".[2]
המשפט הפרטי מחולק, ככלל, לשני תחומים: דיני חיובים ודיני קניין. הזכות שבחיוב היא זכות אישית, in personam, בעוד הזכות הקניינית היא זכות כלפי כולי עלמא, in rem. עם זאת, קיימים במסגרת המשפט הפרטי מספר תחומי דין הכורכים בתוכם סוגיות של חיובים וקניין גם יחד. עם תחומים אלו נמנים דיני חדלות הפרעון, דיני הירושה ודיני האמונאות (fiduciary law). דיני הנאמנות קשורים באופן הדוק לדיני האמונאות, אם כי הם נפרדים: כל נאמן הוא גם אמונאי; לא כל אמונאי הוא נאמן. בנאמנות, תמיד קיים נכס כלשהו, המהווה את מושא הנאמנות. לעומת זאת, דיני האמונאות עוסקים גם בנושאים לא-כלכליים, כגון מערכות יחסים של עורך דין-לקוח, רופא-מטופל ואפוטרופוס-חסוי. דיני האמונאות, כמו דיני הנאמנות, הם חלק מדיני היושר (equity).
לעיתים, בפרט בבריטניה, נשמעת האמירה שדיני הנאמנות הם חלק מדיני הקניין. היסטורית, דיני הנאמנות אכן התפתחו סביב הסוגיה של טיב הזכויות הקנייניות כלפי נכס הנאמנות – זכות הבעלות של הנאמן לצד זכותו הקניינית שביושר של הנהנה. עם זאת, הגדרה של דיני הנאמנות כחלק מדיני הקניין בלבד מחמיצה את החיובים האישיים (האובליגטוריים) הקיימים בין הנאמן לשאר הצדדים ליחסי הנאמנות. דיני הנאמנות עוסקים בזכות אובליגטורית הכרוכה ומשולבת עם זכות קניינית. זו דוגמה לדואליות המאפיינת את דיני היושר בכללותם.
מספר רכיבים דרושים לקיומה של כל נאמנות:
- נכס – על פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הנאמנות, לא תיתכן נאמנות ללא נכס כלשהו המשמש מושא הנאמנות. אותו נכס עשוי להיות מיטלטלין, מקרקעין, זכויות או כל נכס אחר. לעיתים, הנכס עשוי להיות פשוט יחסית (למשל, תכשיט). פעמים אחרות, במיוחד כאשר נכס הנאמנות הוא זכויות ולא נכס מוחשי, עשויות להיות לו פנים מורכבות למדי. כך, לדוגמה, טרם תאגיד מנפיק לציבור סדרת איגרות חוב, הוא חייב למנות אדם שיהיה "נאמן" של אותה סדרה.[3] על הנאמן לפעול לטובת המחזיקים באיגרות החוב, שהם הנהנים. פעולותיו העיקרית של הנאמן הן פיקוח על התאגיד המנפיק, תיווך בהעברת התשלומים השוטפים ונקיטת פעולות משפטיות לטובת המחזיקים. בנאמנות כזו, נכס הנאמנות הוא הזכויות והסמכויות השונות שיש לנאמן, בעיקר כלפי התאגיד המנפיק.
- נאמן – לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות, לגבי כל נאמנות חייב להתקיים אדם המהווה נאמן.
- החזקה או פעולה – לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות, על הנאמן "להחזיק או לפעול" בנכס. הווה אומר, הנאמן עשוי להיות הבעלים של הנכס או להחזיק בו באופן אחר; לחלופין, הוא עשוי לפעול בנכס, השייך לבעלים אחרים. המצב השני מתקיים, לדוגמה, לגבי חברה המשמשת כ"מנהל קרן" של קרן נאמנות. נכסי הקרן שייכים ל"נאמן הקרן", שהוא חברה נפרדת ממנהל הקרן. אולם, מנהל הקרן הוא זה שפועל בהם ומבצע את פעולות הקניה והמכירה. הן נאמן הקרן והן מנהל הקרן הם נאמנים לטובת בעלי היחידות של קרן הנאמנות.[4]
- לטובת נהנה או למטרה אחרת – סעיף 1 לחוק הנאמנות קובע כי לגבי כל נאמנות חייב להתקיים אדם המהווה נהנה. לחלופין, חייבת להיות לנאמנות מטרה אחרת. מרבית הנאמנויות הן לטובת נהנים. נאמנות לטובת "מטרה אחרת" עשויה להיות, לדוגמה, נאמנות שהוקמה לטובת עזרה לחולים במחלה פלונית, או להנצחת שמו של אדם. במקרה כזה, אין אף נהנה (אדם מסוים, בר זיהוי), אלא קבוצה בלתי מוגדרת מראש של מוטבים אפשריים, הכל בכפיפות למטרה שהוגדרה. הנאמן נדרש לזהות את האופן הנכון להשגת המטרה ולפעול בהתאם לו. אף שלנאמנות לטובת "מטרה אחרת" אין נהנה, יכול כל אדם מעוניין לפנות לבית המשפט[5] כדי להגן על מטרת הנאמנות (למשל, אם הנאמן השתמש בנכסי הנאמנות למטרה שונה מזו שהוגדרה).
חיוב משפטי "רגיל" אינו חיוב שבנאמנות. בחיוב רגיל, צד אחד (החייב) חייב נכסים או ביצוע פעולה לצד שני (הנושה). לנושה יש זכות אובליגטורית, ללא רכיב קנייני, לכך שהחיוב יתקיים. אם החייב אינו מקיים את חיובו, הנושה יכול לתבוע אותו ולזכות בתוכן החיוב, ככל שתתקבל תביעתו. כאשר החייב אינו מסוגל לבצע את החיוב, עקב היותו חדל פרעון, הנושה יאלץ להיכפף למשטר חדלות הפרעון, הקובע בין היתר שנכסי החייב יחולקו בין הנושים בשיעור שווה. פירוש הדבר הוא שכל נושה רגיל, שאין לו זכות קניינית כלפי נכסי החייב, יזכה לקבל רק שיעור חלקי מחובו ולעיתים קרובות, מאום. החיוב הרגיל, שאינו בנאמנות, הוא ברירת המחדל המשפטית. הלוואה, חשבון בנק, איגרת חוב, המחאה (שיק), תגמולי ביטוח, דמי שכירות, תשלום עבור רכישת נכס, פיצוי בנזיקין – כל אלו הם חיובים רגילים.
לעומת זאת, הנאמנות היא מערכת מורכבת יותר של זיקות משפטיות. היחוד שבנאמנות הוא כפול: ראשית, במישור של דיני החיובים, in personam, המסדיר את הזיקות בין הנאמן לבין אנשים אחרים (כגון הנהנה ויוצר הנאמנות) ובינם לבין עצמם. בניגוד לדיני החיובים הרגילים, מערכת היחסים האמונאית מטילה על הנאמן מספר חובות מיוחדות וקפדניות, במרכזן חובת הנאמנות (duty of loyalty). זו אוסרת על קיומו של ניגוד עניינים בין האינטרס של הנהנה לאינטרס של הנאמן או של כל צד שלישי. לנאמן אסור לחלוטין להפיק טובת הנאה מהנאמנות,[6] אפילו אם לא נגרם לנהנה כל נזק מכך. אם הנאמן הפר חובה זו, מערך נרחב של סעדים זמין נגדו. סעדים אלו נשענים רובם על סעד החשבון (account of profits), המחייב את הנאמן לדווח על כל טובת הנאה שהופקה ולהחזירה לנאמנות. סעדים אלו קשורים גם לתחומי דין נוספים, כגון דיני עשיית עושר ולא במשפט.
שנית, לנהנה יש גם זכות מעין-קניינית כלפי נכס הנאמנות. אל הזכות האישית מתווספת ונקשרת זכות in rem. לנהנה אין זכות בעלות על הנכס; זו נמצאת לרוב בידי הנאמן. אולם, זכותו של הנהנה היא זכות קניינית שביושר (equitable proprietary claim). מחד גיסא, זכות זו אינה זכות קניין מלאה תחת דיני הקניין; מאידך גיסא, היא חזקה יותר מזכות לפי דיני החיובים גרידא. לזכות הקניינית שביושר יש מספר נפקויות רבות-עוצמה. כך, לדוגמה, אם הנאמן נקלע לחדלות פרעון, נכס הנאמנות לא נכלל במאסת הנכסים העומדים לחלוקה לנושיו.[7] הנהנה אינו מוכפף לדיני חדלות הפרעון, אלא זכאי לקבל לידיו את נכס הנאמנות. ההגנה הקניינית על זכויות הנהנה מחוזקת גם לפי קביעת חוק הנאמנות כי "אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות."[8] נכסי הנאמנות הם מאגר כלכלי עצמאי, החסין מפגיעה בו בשל חובות הנאמן (ובנסיבות מסוימות, גם בשל חובות הנהנה); רק חובות שנוצרו עקב קיומה של הנאמנות עצמה מאפשרים ירידה לנכסי הנאמנות לשם סיפוקם. נפקות נוספת של הזכות הקניינית שביושר מתבטאת במצב בו נכס הנאמנות יצא מידי הנאמן שלא כדין (למשל, ללא תמורה מספקת). במקרה זה, ייתכן ותקום לנהנה זכות עקיבה (tracing) אחר הנכס והוא יהיה זכאי להוציאו מידי הצד השלישי, שהפך בינתיים לבעליו לפי דין.
מבחינה מעשית, לא תמיד יש נפקות ניכרת להבחנה בין הסעדים האובליגטוריים והסעדים הקנייניים העומדים לנהנה. לדוגמה, אם הנאמן עשה רווח לעצמו מתוך נכסי הנאמנות, הנהנה זכאי לתבוע רווח זה מהנאמן. כאשר הנאמן אינו חדל פרעון, התוצאה לגבי הנהנה תהיה לרוב זהה בין אם יוחלט שיש לו זכות קניינית כלפי הרווח ובין אם יוחלט שהנאמן חייב להחזיר את הרווח מכוח דיני החיובים.
במסגרת יחסי נאמנות עשויות להימצא מספר דמויות:
- נאמן (trustee) – אדם המחזיק או הפועל בנכס הנאמנות. על הנאמן חלים חיובים משמעותיים, במרכזם החובה לפעול לטובת מטרת הנאמנות ללא התחשבות באינטרס העצמי של הנאמן או בכל אינטרס זר אחר. עם זאת, אין מניעה שהנאמן עצמו יהיה נהנה.[9]
- נהנה (beneficiary) – אדם שלטובתו מוחזק או מופעל נכס הנאמנות.
- יוצר הנאמנות (settlor) – אדם המקים נאמנות, לרוב בכך שהוא מעביר את נכס הנאמנות לשליטת הנאמן. יוצר הנאמנות יכול להיות גם נהנה. בנאמנות על פי חוזה, יוצר הנאמנות אינו יכול להיות גם הנאמן, שהרי לשם כריתת חוזה נדרשים שני צדדים לפחות.[10]
- מגן הנאמנות (protector) – אדם שבתנאי הנאמנות הוענקה לו סמכות פיקוח או הכרעה בענייני הנאמנות, אף שאינו הנאמן עצמו. ניתן לקבוע כי מגן הנאמנות יוכל לתת הוראות לנאמן בנושאים שונים, למנותו או לפטרו, לשנות את מטרות הנאמנות ולאחוז בסמכויות נוספות כיוצא באלו. לרוב הנאמנויות אין מגן והנאמן עצמו אוחז בהן בשיקול דעת מלא.
נאמנות נוצרת על פי חוזה, על פי כתב הקדש או על פי חוק.[11]
המסמך היוצר את הנאמנות עשוי להיות מכונה "כתב הנאמנות" או "שטר הנאמנות" (trust instrument או deed of trust).
כאשר נאמנות נוצרת על פי חוזה, על הנאמן עצמו להיות צד לחוזה. זאת, לאור העובדה שבמסגרת יחסי הנאמנות מוטלים על הנאמן חיובים כבדי-משקל, אשר נדרשת הסכמתו של הנאמן להיות כפוף להם. בנאמנות על פי חוזה מתאפשר לצדדים חופש נרחב לעצב את תנאי הנאמנות לפי רצונם. ניתן להתנות על הוראות חוק הנאמנות, פרט למספר הוראות קוגנטיות החלות על כל נאמנות.[12]
בנאמנות מכוח הדין, לעומת זאת, לא תמיד נדרשת הסכמת הנאמן. כך, למשל, נאמנות קונסטרוקטיבית מתקיימת כאשר הנאמנות לא נוצרה באופן מפורש, אלא נלמדת מנסיבות המקרה שלפיהן לצד אחד יש זכות קניינית מסוימת בנכס, על אף שצד אחר הוא הבעלים החוקי שלו. לדוגמה, אדם ששילם את מלוא התמורה עבור דירה, שטרם נרשמה על שמו במרשם המקרקעין, עשוי להיחשב לנהנה של נאמנות קונסטרוקטיבית, שהנאמן שלה הוא בעל הדירה הנוכחי. הסוגיה תתעורר, לדוגמה, אם בעל הדירה הנוכחי נכנס להליך חדלות פרעון אחרי שהתמורה שולמה לו ולפני שזהות הבעלים שונתה במרשם המקרקעין. בדרך כלל, נאמנות על פי חוק אינה נוצרת ישירות מכוח החקיקה עצמה. במקום זאת, החקיקה מסמיכה גוף מסוים (לרוב, בית המשפט) ליצור את הנאמנות ולמנות את הנאמן. עם הנאמנים מכוח הדין נמנים כונס הנכסים, מנהל העזבון וכל נאמן אחר שבית המשפט ממנה שלא מכוח חוזה או הקדש. בנסיבות מסוימות, גם מפרק של תאגיד, או בעל תפקיד בהבראת תאגיד, עשוי להיות נאמן, אם וככל שהוא מקבל לידיו, באופן אישי, נכס כלשהו במסגרת מילוי תפקידו (בניגוד למצב הנפוץ יותר, בו הנכס נמצא בבעלות התאגיד עצמו).
נאמנות יכולה להיווצר גם באמצעות כתב הקדש. בניגוד לכריתת חוזה, אפשר שעשיית כתב ההקדש תהיה פעולה חד-צדדית, כגון הוראה בצוואה או כתב חתום בידי יוצר ההקדש לפני נוטריון.[13] ייתכן שייווצר כתב הקדש אך לא יוגדר בו נאמן. בהתאם לכך, החוק מסמיך את בית המשפט למנות נאמן להקדש.[14] בדומה לנאמנות על פי חוזה, גם בנאמנות על פי כתב הקדש נדרשת הסכמת הנאמן לשמש בתפקידו.[15] בהתאם לכלל שלפיו לכל נאמנות יש נאמן, תחילת ההקדש (תחילת קיומה של הנאמנות) היא רק במועד בו מועברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן.[16] כאשר הקדש מסוים הוא "נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי", הוא מוגדר על פי חוק כהקדש ציבורי.[17] החוק קובע שורה של כללים מפורטים בקשר לאופן הניהול והפיקוח על הקדשות ציבוריים[18] – כללים שאינם חלים על הקדשות שאינם ציבוריים ועל נאמנויות אחרות. לשיטת הדין, הפיקוח המוגבר נדרש עקב העניין שיש לציבור הרחב באותם הקדשות.
בעולם המודרני, מרבית בני האדם קשורים ביחסי נאמנות כלשהם, לעיתים אף ללא ידיעתם. לדוגמה, כל עמית בקרן פנסיה הוא נהנה של נאמנות, בה נכס הנאמנות הוא ההשקעות המנוהלות עבור הקרן והנאמן הוא החברה המנהלת.[19] רבים אחרים מהווים נאמנים או יוצרי נאמנות. קיימים מגוון הסדרים חוזיים שאינם מכונים בשם "נאמנות", אך מהווים נאמנות לכל דבר ועניין. נאמנויות הן מיסודות הכלכלה המודרנית, כאשר חלק ניכר מפעולות החסכון וההשקעה נעשה במסגרתן וסכומי הכספים המנוהלים בהן במדינות המפותחות הם גבוהים ביותר ביחס לגודלה הכולל של הכלכלה. כך, למשל, במערכת החסכון ארוך הטווח בישראל, נכון לסוף 2019, נוהלו כ-1.9 טריליון ש"ח, "סכום השווה בקירוב למחצית מסך הנכסים הפיננסיים של הציבור".[20]
הבאים מהווים דוגמאות לנאמנויות או לנאמנים:
- נאמנות פרטית, כגון נאמנות הנוצרת לטובת בני משפחה. בהסדר כזה, תנאי הנאמנות עשויים לקבוע שנכסי הנאמנות יוענקו לנהנה רק לאחר שזה יעבור אירועים מוגדרים בחייו, כגון הגיעו לגיל מסוים או נישואיו. ניתן גם לקבוע שנכסי הנאמנות יוענקו לנהנה בתשלומים קבועים מתוך הקרן או מתוך פירות הקרן, כך שנמנע מהנהנה לבזבז את הכספים בבת אחת (spendthrift trust). לעיתים אף ניתן שיקול דעת מוחלט לנאמן באשר לאופן הענקת הנכסים לנהנה.
- קופת גמל, לרבות קרן פנסיה וקרן השתלמות. בהסדר כזה, החברה המנהלת היא הנאמן; העמית הוא הנהנה. במקרה של מות העמית, הנהנה הוא אדם אחר, המוטב, אשר נעשה זכאי לקבל מהחברה המנהלת את הכספים שבחשבון העמית. נכס הנאמנות הוא הנכסים שבבעלות החברה המנהלת והמשויכים לקופת גמל מסוימת. חברה מנהלת יכולה לנהל מספר קרנות נפרדות, שכל אחת מהן מכונה "קופת גמל" ומתקיימת על בסיס חוזה נאמנות המכונה "תקנון".
- קרן נאמנות. בהסדר כזה, קיימים שני נאמנים: נאמן הקרן ומנהל הקרן. נאמן הקרן הוא הבעלים של נכסי הנאמנות; מנהל הקרן מבצע את הפעולות המסחריות השוטפות לגבי אותם נכסים, כגון קניה ומכירה של ניירות ערך הנמנים עם נכסי הנאמנות. בעל היחידה הוא הנהנה. יחידה היא אגד של זכויות כלפי הנאמנים, לצד זכויות שביושר כלפי נכסי הנאמנות. נכס הנאמנות הוא הנכסים שבבעלות נאמן הקרן והמשויכים לקרן נאמנות מסוימת. כל קרן נאמנות מתקיימת על בסיס חוזה נאמנות המכונה "הסכם קרן", שכמו מרבית חוזי הנאמנות, הוא חוזה לטובת אדם שלישי. הסכם הקרן נכרת בין נאמן הקרן למנהל הקרן. כל נאמן קרן ומנהל קרן יכולים להיות צדדים להסכמי קרן רבים, המקימים קרנות נאמנות שונות.
- נאמנות לטובת בעלי יחידות השתתפות של שותפות מוגבלת. בהסדר כזה, הנאמן הוא השותף המוגבל של השותפות. הוא מכניס לקופת השותפות את הכספים שהתקבלו מהנפקת יחידות ההשתתפות לבעליהן; כמו כן, הוא מחויב לחלק לבעלי יחידות ההשתתפות את רווחי השותפות המגיעים לידיו.
- נאמנות עבור סדרת איגרות חוב. בהסדר כזה, חברת הנאמנות היא הנאמן ובעלי איגרות החוב הם הנהנים. נכס הנאמנות הוא הזכויות והסמכויות השונות העומדות לנאמן, כגון פיקוח, גביה ותביעה, בעיקר כלפי התאגיד שהנפיק את איגרות החוב.
- נאמנות על אופציות הניתנות לעובדים. בהסדר כזה, תאגיד (יוצר הנאמנות) מנפיק את נכס הנאמנות – כתבי אופציה, הנמסרים לבעלותה של חברת נאמנות, שהיא נאמן לטובת עובדי התאגיד המנפיק. העובדים זכאים לקבל לבעלותם את כתבי האופציה, או את תמורתם, לפי תנאי חוזה הנאמנות.
- נאמנויות מסחריות אחרות, לדוגמה, כחלק מהסדרי איגוח.
- נאמנים הממונים על ידי רשות שיפוטית:
- דיני היושר
- דיני אמונאות
- דיני קניין
- דיני חיובים
- שלמה כרם, חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, 2004).
- אלון קפלן, נאמנות בישראל: הלכה למעשה (2017).
חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 בספר החוקים הפתוח באתר ויקיטקסט- דיני נאמנות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ירון אונגר (פרופ' נחום רקובר עורך), נאמנות בנכסים (השוואת סעיפי 'חוק הנאמנות' הישראלי, למשפט העברי), בתוך סדרת חוק לישראל. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תש"ע-2010.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
