דיני חַדְלוּת פֵּרָעוֹן (באנגלית: Insolvency law או Bankruptcy) הם דינים במשפט הישראלי המסדירים מצב שבו חייב אינו יכול לפרוע את חובו (חֲדַל פירעון). כאשר במשאבי החייב אין כדי לשרת את מלוא סכום החוב כלפי כל אחד מהנושים, נדרש המשפט לקבוע כללים בדבר ייעוד הנכסים שנותרו בידי החייב, כמו גם גורלו של החייב עצמו. דיני חדלות הפירעון עוסקים בחייב שאינו יכול לשלם, בניגוד לחייב שאינו רוצה לשלם; את המצב השני מסדירים דיני אכיפת החיובים, בעיקר ההוצאה לפועל.[1]
| ערך זה מועמד לפיצול: ערך זה גדול מאוד או שהוא עוסק במספר נושאים. ייתכן שפיצול הערך לערכי משנה יקל על הקריאה ועל איתור מידע רלוונטי. | |
רקע
חדלות פירעון היא תופעה מצויה, שנגרמת משימוש שוטף באשראי. האשראי מהווה יסוד מרכזי בפעילות הכלכלית המודרנית. ללא קבלת הלוואות, קשה יהיה לעסקים וליחידים לשפר את מצבם ולהתקדם בייצור וטכנולוגיה.
כאשר מוקם עסק חדש, או כאשר אדם נוטל (למשל) משכנתא לרכישת דירה, תמיד יש בכך משום סיכון: הנחת הבסיס היא שהעסק הוא רעיון טוב, או שהפרט יעבוד ויהיה ביכולתו לממן את רכישת הנכס. היות שבסופו של דבר לא כל רעיון שנראה מוצלח מתברר ככזה, ייתכן מצב בו חייב לא יכול לפרוע את החובות שנצברו, מכיוון שהרעיון העסקי התברר בדיעבד ככזה שאינו טוב מספיק, או מאחר שלא עלה בידי הפרט לייצר הכנסה שדי בה לתשלום חובותיו. רק לעיתים רחוקות יש בכך אשם מוסרי כלשהו. לרוב מדובר בתחזית שהתבדתה.
בנוסף, חדלות פירעון יכולה להתרחש עקב ביש מזל אקראי (כמו אסון טבע או הפיכה פוליטית). אפשר לטעון שמלווים צריכים להעניק אשראי רק לחייבים שיחזירו אותו בוודאות. אולם, ראשית, לעולם אין ודאות של 100% להחזר האשראי, מאף חייב (אירועים של ברבור שחור יתרחשו תמיד); שנית, לא ניתן לדעת מראש אילו חייבים יקלעו לקשיים; שלישית, קיים אינטרס כללי במתן הלוואות גם לחייבים שקיימת סבירות גבוהה שיקלעו לקשיים, למשל לצורך פיתוח טכנולוגי מתקדם או הקמת עסק נועז וחדשני (שהוא, לפיכך, מסוכן). בארצות בהן דיני חדלות הפירעון "מתירניים" יותר – כלומר, ניתנת הזדמנות לחייב להיכשל ולהתחיל מחדש – קיימת רמה גבוהה יותר של חדשנות.[2]
עם זאת, ברור כי חדלות פירעון אינה מקלט מפני העיקרון לפיו חוזים יש לקיים. במסגרת דיני חדלות הפירעון, גם זכויות הנושים מוגנות, לעיתים אף בכבדות. חדלות פירעון אינה נוחה עבור החייב עצמו, עליו מוטלות סנקציות משמעותיות מרגע הכניסה להליך.[3] המשפט מנסה לאזן בין זכויות הנושים והחייבים. איזון כאמור הוא סבוך במיוחד בזמנים של משבר כלכלי, כאשר חייבים רבים הופכים חדלי פירעון ועשויים לגרור אחריהם את נושיהם (לדוגמה, בנקים). אחת הדרכים בהן המשפט מנסה לשפר את האיזון הוא מתן תגמול והזדמנות שנייה לחייבים שנכנסו למצב זה בתום לב, לעומת הטלת סנקציות כבדות על חייבים שגרמו למצב בכוונה או תוך הפרת חובה אישית. בכל מקרה, העיקרון הוא שיש לפרוע שיעור גבוה ככל האפשר מהחוב המקורי, תוך ירידה לנכסיו של החייב (דבר הנעשה בכל סוגי ההליכים). לא ניתן להשתמש בחדלות פירעון כדי להימנע מהחזר חובות, אלא רק בשיעור בו החייב באמת ובתמים אינו מסוגל להחזירם.
כאשר החייב הוא אדם טבעי, ברור שחייו יימשכו, ללא תלות בתוצאות הליך חדלות הפירעון. לעומת זאת, אם החייב הוא תאגיד, אפשר שהחייב ימשיך להתקיים לאחר ההליך ואפשר שהוא יפורק. מקובל כי חדלות פירעון משמעה סגירה או סיום חייו של העסק, אך ייתכן בהחלט, שחייב תאגידי, אשר הגיע לכדי חדלות פירעון, יעבור הבראה ("רה-ארגון") וימשיך לפעול. חדלות פירעון מספקת הזדמנות להתחלה חדשה ועשויה אף להוות אירוע חיובי עבור החייב. לעיתים אכן סוגר החייב את שעריו כתוצאה מחדלות פירעונו.
בישראל, דיני חדלות הפירעון מוסדרים במסגרת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, אשר נכנס לתוקף מיום ה־15 בספטמבר 2019.[4][5] בעבר, הם פוזרו בין מספר דברי חקיקה, התואמים זה את זה לפרקים, אך בנושאים אחדים מציגים כללים כמעט סותרים. פשיטת רגל הוסדרה בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980; פירוק הוסדר בסעיפים שנותרו בתוקף מפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983; הבראה הוסדרה בחוק החברות, תשנ"ט-1999. זאת, בניגוד למצב בארצות הברית, למשל, שם קיים דבר חקיקה (United States Bankruptcy Code) הדן במאוחד בכל ההיבטים של חדלות פירעון, בין אם תאגידית או של אישיות טבעית, בין אם מסתיימת בחיסול החייב או בהבראתו. ה-Bankruptcy Code מחולק לפרקים, בין החשובים שבהם Chapter 11 הדן בהבראה ו-Chapter 7 הדן בהליכים של מימוש נכסי החייב (כגון פירוק).
גם מדינות יכולות להגיע לחדלות פירעון. מצב זה נקרא חדלות פירעון ריבונית (sovereign insolvency). בשל טבעו של החייב בחדלות פירעון כזו, אין בית משפט השולט עליה. פתרונה דומה יותר להליך חוזי של הסדר חוב, או להשתמטות פשוטה מתשלום, שאין נגדה תרופה פרט לפגיעה במוניטין של החייב. ההסדרים הנדונים להלן אינם חלים על חייבים שהם מדינות.
ההבחנה בין חדלות פירעון ומושגים אחרים
קיימים מספר מושגים המשמשים בערבוביה בתפיסה הרווחת של דיני חדלות הפירעון.
- פשיטת רגל – היא שלב בתהליך חדלות פירעון. הוא הנוגע לחייבים שהם יחידים. נעשה שימוש פופולרי, אך שגוי, בביטוי "פשיטת רגל" לתיאור חדלות פירעון בכלל. המושג הנכון והרחב יותר, חדלות פירעון, התפתח זמן רב לאחר שהביטוי הראשון הפך מטבע לשון שגור ("פשיטת רגל" מקורה במסכת כתובות במשנה).
- כינוס נכסים – אינו הליך חדלות פירעון, אלא קבוצה של הליכים משפטיים שונים. במסגרתם, נושה יחיד מבקש למנות כונס כדי שיתפוס נכסים של חייב ויממש אותם, לטובת אותו נושה. קיים אמנם קשר כלכלי, אך לא משפטי, בין כינוס נכסים וחדלות פירעון – סביר להניח שחייבים שלא יכולים להחזיר את החוב לאותו נושה, שביקש את כינוס הנכסים, לא יוכלו לפרוע את החובות גם לנושיהם האחרים.
- הוצאה לפועל – גם היא אינה חלק מדיני חדלות הפירעון. חייב, שניתן נגדו פסק דין (לרבות שטר) והוא אינו משלם את החוב הפסוק, עשוי למצוא עצמו נתון להליכי האכיפה של ההוצאה לפועל, שכל מטרתם היא לגבות את החוב בגין אותם פסקי דין שהוגשו לביצוע. בחלק מהמקרים, החייב מסוגל לפרוע את החוב, אך בוחר שלא לעשות כן. במקרים האחרים, כאשר החייב נתון בקשיים כספיים בגינם נבצר ממנו לשלם את החוב, באפשרותו לפנות לדיני חדלות הפירעון. במסגרת עיכוב ההליכים, שהוא חלק מדינים אלו, יופסקו גם הליכי ההוצאה לפועל נגדו.
- הסדר נושים – הוא אירוע משפטי המשנה את תנאי החוב של חייב כלפי נושיו, כאשר השינוי הוא לטובת החייב. האירוע עשוי להתרחש בהסכמת כל הנושים הנוגעים בדבר (אז מדובר בחוזה רגיל) או להיות חלק מהליך חדלות פירעון (ואז השינוי מחייב גם את הנושים שלא הסכימו להסדר).
בחלופה הראשונה, החוזית, הנושים מנהלים משא ומתן עם החייב ומגיעים איתו להסכמה על קיצוץ בסכומי החוב ושיפור תנאיו (הסדר חוב). הנושים אינם עושים זאת ללא תמורה, אלא מכיוון שיש להם סיכוי לקבל שיעור גבוה יותר מהחוב, אם יאפשרו לחייב לצאת מהקשיים הזמניים שהוא נתון בהם, להשתקם ולשוב לייצר רווחים. הסדר החוב הוא וולנטרי, ואינו בהתערבות בית המשפט.
בחלופה השנייה, אישור הסדר הנושים הוא קו הסיום של הליך חדלות פירעון מסוג הבראה. גם כאן הרציונל דומה – שינוי בתנאי החוב, תוך שיקום החייב, יניב תוצאות טובות יותר מאשר מימוש נכסי החייב בהווה. בהסדר נושים כזה ניתן צו של בית המשפט, המחיל את תנאי ההסדר גם על נושים שלא הסכימו לו (דבר המאפיין את דיני חדלות הפירעון).
הכניסה למצב חדלות פירעון
חדלות פירעון כלכלית (אנ') היא המצב המוביל לחדלות פירעון משפטית (החלת דיני חדלות הפירעון). חדלות פירעון כלכלית עשויה להתקיים ללא תגובה משפטית. אולם, תגובה כזו היא רצויה מאוד, לטובת כל הצדדים המושפעים מחדלות הפירעון. באופן מעשי, המעבר לחדלות פירעון משפטית מתרחש כמעט תמיד, סמוך לאחר (או אף לפני) שהחייב או נושיו מבינים שמתקיימת חדלות פירעון כלכלית.
שני מבחנים משמשים בהגדרת חדלות פירעון כלכלית:
- המבחן המאזני (balance sheet insolvency) – מצב בו לחייב יש יותר התחייבויות מנכסים (ההון העצמי שלילי).
- המבחן התזרימי (cash flow insolvency) – מצב בו החייב אינו יכול לשרת את התחייבויותיו בטווח הקצר (ההון החוזר שלילי, או שאין די מזומנים בקופה לשם פירעון החלויות הקרובות).
שני המבחנים עשויים לחול בו זמנית, או שרק אחד מהם יתקיים. לדוגמה, יכול שהחייב יהיה בעל הון עצמי חיובי אך הון חוזר שלילי. במצב זה, לנושים אין תועלת מכך שסך נכסי החייב עולה על סך התחייבויותיו: הם מושפעים מהעובדה שהחייב אינו יכול לשלם להם במזומן, כעת, את חובותיו שמועד פירעונם הגיע. מנגד, יכול שהחייב יהיה בעל הון חוזר חיובי אך הון עצמי שלילי. גם מצב זה עשוי לייצג חדלות פירעון: על אף שהחייב פורע בטווח הקצר את התחייבויותיו, ברור שעליו להשיג עוד נכסים (או להפחית חבויות) כדי שיוכל לפרוע את כל חובותיו לכשיגיע מועד פירעונם. ההגדרה של חייב מסוים כחדל פירעון נתונה לשיקול דעת בית המשפט, אשר בוחן את מכלול הנסיבות ובודק האם מתקיים אחד או יותר מהמבחנים האמורים. גם כך, אפשר שאירוע חיצוני בטווח הזמן הקרוב ישנה את המצב לטובה, כגון הזרמה של הון עצמי נוסף מבעלי המניות בחברה (דבר המתרחש, לעיתים, כתוצאה מעצם האיום בפתיחת הליך חדלות פירעון נגד החברה).
דיני חדלות הפירעון הם תחום דין מהותי, שבכוחו לשנות זכויות שנוצרו במשפט האזרחי הכללי (למשל, תחת דיני החוזים). בכל סוגי הליכי חדלות הפירעון, קיים קו מפריד ברור, החוצץ בין המשטר המשפטי הרגיל לבין החלתו של משטר חדלות הפירעון. אותו שינוי בזכויות, שמטיל דין חדלות הפירעון, מתחיל להתקיים בנקודת זמן מסוימת. נקודה זו היא מועד ההחלטה על תחילת ההליך בידי בית המשפט.[6] החלת דיני חדלות הפירעון היא משמעותית הן עבור החייב והן עבור הנושים. החייב או נכסיו יוצאים משליטת הבעלים הקודמים ועוברים לניהולו של הנאמן או המפרק. הנושים מושפעים מעיכוב ההליכים, אשר מונע מהם לתבוע את החייב בבית המשפט הרגיל או לפעול נגדו בהוצאה לפועל. שינויים אלו הכרחיים לשם ניהולו של הליך חדלות הפירעון. מינוי בעל התפקיד על נכסי החייב נחוץ כדי לברר את שווי הנכסים, למנוע שימוש לרעה בהם ולהיטיב את ערכם עד שתמורתם תחולק לנושים. עיכוב ההליכים נחוץ כדי שלא יתרחש מרוץ תביעות ותימנע התוצאה השרירותית של "כל הקודם זוכה". נקודת המוצא היא שאין בנכסי החייב כדי לספק את כל נושיו. לפחות חלקם יאלצו לספוג קיצוץ, בין אם לשיעורין או מוחלט, בגובה החוב שיוחזר להם. כללי החלוקה המיוחדים של חדלות הפירעון מיועדים להסדיר את השאלה מי יספוג את הפגיעה הזו. לא ניתן ליישם את הכללים אלא אם חל עיכוב הליכים, כך שמאסת הנכסים של החייב נשמרת ומוגנת עד שניתן לחלקה בהתאם לדין.
הסוגיות המהותיות בדיני חדלות הפירעון
מסת נכסי החייב
השאלה המהותית הראשונה בדיני חדלות הפירעון היא: מה כוללים נכסי החייב? קרי, מבין הנכסים הקיימים בעולם, מה שייך לחייב ומה לא. לכאורה, ניתן לענות על שאלה זו בפשטות ולקבוע כי הנכסים שהיו בידי החייב בעת הכניסה להליך חדלות הפירעון (לצד ההכנסות שהגיעו לידיו תוך כדי ההליך) הם נכסי החייב. אלא שאפשרות זו היא פשטנית מדי: ייתכן והחייב הבריח נכסיו לידי אנשים אחרים; ייתכן גם שהחייב כבול בחוזים לא-רווחיים, המקטינים את נכסיו ככל שהזמן עובר, ללא הצדקה עסקית מספקת; לבסוף, ייתכן שהחייב פרע (בתום לב) את חובותיו לחלק מהנושים ולא לנושים אחרים, בניגוד לכללי החלוקה שבחדלות הפירעון. בכל המקרים הללו, יש להחזיר אותם נכסים, שיצאו שלא כדין, אל תוך מאסת נכסי החייב.
הנושא של מאסת נכסי החייב נחלק לשלוש סוגיות:[7]
- העברת רכוש ללא תמורה שוות ערך – מצבים בהם הועברו נכסים מהחייב לצד שלישי, מבלי שהחייב קיבל נגדם, לתוך מאסת הנכסים שלו, תמורה שקולה. מדובר, למשל, בהענקת "מתנה" מהחייב לקרוב משפחה שלו. במקרים מסוימים, הדבר עולה כדי "הברחת נכסים", אך הוא יכול גם להיעשות בתום לב. לאחר שנכנסים למשטר חדלות הפירעון, החייב ממילא אינו יכול להעביר מנכסיו אלא באישור בעל התפקיד או בית המשפט (אם עשה זאת, ההעברה בטלה). לכן, עילה זו מתייחסת בעיקר לתקופה ש"לפני" הכניסה לחדלות הפירעון המשפטית – האם החייב העניק נכסים בפרק זמן נתון שקדם להכרזתו כחדל פירעון? בישראל, פרק זמן זה עומד על עשר שנים לפני חדלות הפירעון המשפטית.[8] בתקופה של שנתיים לפני חדלות הפירעון, כל ההעברות בטלות, אפילו אם ניתן להוכיח שהחייב היה כשיר-פירעון במועד ההעברה.[9] לגבי שמונה השנים הנותרות, אפשר שההעברה תתבטל ואפשר שהיא תישאר על כנה, כאשר הנטל על הנעבר להוכיח שהחייב היה כשיר-פירעון בעת ההעברה. אם העברה מוכרזת כבטלה, הרי מי שקיבל את הנכס חייב להחזירו לידי בעל התפקיד (הנאמן). כל עוד לא עשה זאת, יש לנאמן זכות תביעה אישית כלפיו.
- העדפת נושים – מצבים בהם הועבר רכוש מהחייב לידי נושה, בסמוך לחדלות הפירעון המשפטית. כאן, לכאורה, ניתנת תמורה שקולה כנגד נכסי החייב. התמורה היא הפחתת סכום החוב כלפי אותו נושה. לפיכך, העדפת נושים היא אכן עילה פחות חמורה מאשר העברת רכוש ללא תמורה שוות ערך. אולם, עדיין מוצדק להשיב למאסת הנכסים את הרכוש שהועבר, שכן אם היה נפתח הליך חדלות פירעון טרם ההעברה, לא היה הנושה זכאי לקבלת מלוא חובו, אלא רק שיעור חלקי ממנו, בהתאם לכללי החלוקה. התקופה בה אסור לבצע העדפת נושים היא 3 חודשים לפני הגשת הבקשה לפתיחת ההליך. בנוסף, כדי שתחול העילה, על החייב להימצא בחדלות פירעון כלכלית בעת ההעברה. לבסוף, נדרש יסוד נפשי של כוונה "לתת עדיפות" לנושה, או קיום "אילוץ או שידול" מצד הנושה.[10] העדפת נושים יכולה להתבטא, לדוגמה, ברכישה עצמית של אג"ח (debt buyback). כל עוד החברה כשירת-פירעון, היא יכולה לפרוע את החוב לבעלי האג"ח שלה בכל סדר ובכל כמות שתחפוץ, ללא תלות בעדיפות היחסית שבין סדרות האג"ח. אך אם החברה נמצאת בחדלות פירעון כלכלית, בגינה תוגש בקשה לפתיחת הליך עד 3 חודשים לאחר הרכישה העצמית, הרי ייתכן כי יתברר בדיעבד שהייתה זו העדפת נושים. ככלל, התוצאה של העדפת נושים היא בטלות ההעברה וחיוב הנושה להשיב את הכסף לידי בעל התפקיד.
- חוזים נמשכים – פעמים רבות, חייב הנכנס להליך חדלות פירעון קשור במגוון חוזים נמשכים או חוזי ביצוע (executory contracts), כמו הסכמי שכירות. סוגיה זו נחלקת לשני מצבים: 1. חדל הפירעון עצמו רוצה להשתחרר מהחוזה; 2. הצד השני לחוזה רוצה להשתחרר ממנו. במצב הראשון, המניע של החייב הוא העובדה שהחוזים אינם תורמים לרווחיותו ומדלדלים את קופת ההליך ככל שחולף הזמן. במצב השני, המניע של בעל החוזה הוא העובדה שהחייב אינו משלם לו (שהרי הוא חדל פירעון וחל עיכוב הליכים), בעוד הצד השני נאלץ להמשיך ולקיים את החוזה.
במצב הראשון, בו החייב מבקש להשתחרר מהחוזה, הוא או בעל התפקיד נדרש לבקש את אישורו של בית המשפט כדי לעשות כן. המבחן, לפיו בית המשפט יאשר בקשה זו, הוא שמדובר ב"נכס מכביד", כגון חוזה שאין בו רווח.[11]
המצב השני, בו הצד האחר מבקש להשתחרר מהחוזה, מתעורר מאחר שככלל, ניתן לקבוע בחוזה שכניסת אחד הצדדים להליך חדלות פירעון תביא לפקיעתו וביטולו של החוזה. בנוסף, עצם חדלות הפירעון כרוכה לרוב בהפרת חוזים, דבר המוליד זכות לביטול החוזה לפי דיני התרופות.[12] אולם, בשל הרגישות המיוחדת של דיני חדלות הפירעון – הרצון לאפשר לחייב לחזור לעסקים ולהשתקם מבחינה כלכלית – אין זה רצוי כי חוזי ביצוע יתבטלו. לדוגמה, חייב עסקי עלול לאבד את החנויות בהן הוא פועל, אם יבוטל חוזה השכירות שלו. דבר זה יכשיל את הליך ההבראה. לכן, ניתן לבקש מבית המשפט להורות לצד השני להמשיך ולקיים את החוזה, על אף רצונו לבטלו. בהליכי הבראה, מצב זה נחלק למספר אפשרויות: ראשית, "ספק תשתיות" (כגון חשמל ומים) חייב להמשיך ולספק לחייב את השירות, בתנאי שהחייב או בעל התפקיד משלם עבור השירות החל ממועד הכניסה להליך חדלות הפירעון ואילך.[13] שנית, בית המשפט רשאי לצוות על "ספק חיוני" – מי שמספק שירות או מצרך הדרוש להמשך הפעלתה של החברה – להמשיך ולספק את השירות או המצרך גם לאחר תחילת ההליך, אם סירובו של הספק לעשות כן אינו נובע מטעם סביר.[14] שלישית, מרבית החוזים הקיימים האחרים מכוסים על ידי הקביעה כי בעל התפקיד רשאי לאמץ חוזה קיים או לוותר עליו (כאשר אימוץ חוזה שיש לצד השני זכות לבטלו או שכבר בוטל סמוך לפני הכניסה להליך, כמו גם ויתור על חוזה, יעשו רק ברשות בית המשפט).[15] החוק שולל באופן מפורש את תוקפן של תניות בחוזה המאפשרות את ביטולו על ידי הצד השני (זה שאינו החייב) רק בשל עצם חדלות הפירעון של החייב.[16]
נוסף על סוגיות אלו, הליכים מסוימים של תביעה נגד נושאי משרה או בעלי שליטה בחייב[17] יכולים להיחשב גם הם כחלק מהפעולות של הרחבת מאסת הנכסים. עם זאת, עילת התביעה, גם אם היא מופעלת רק בהקשרי חדלות פירעון, נטועה במשפט האזרחי הכללי (הנזק שגרם הנתבע לחברה או לנושים).
חלוקת הנכסים לנושים
השאלת המהותית השנייה בדיני חדלות הפירעון היא: כיצד יש לחלק את נכסי החייב בין נושיו? זו השאלה המרכזית והקשה ביותר. מראש ידוע, כי נכסי החייב אינם מספיקים כדי לשלם לכל נושה את סכום החוב המקורי שלו. לכן, כל הנושים או שיעור ניכר מתוכם יאלצו לאבד חלק כלשהו מהחוב, אותו ציפו לקבל מהחייב לפני שהפך חדל פירעון. כל נושה היה שמח לגבות את מלוא חובו, אך הדבר אינו אפשרי. נדרש לקבוע כיצד הנכסים, המעטים מדי, יחולקו בין נושים רבים. זו היא בעיית המאגר המשותף (common pool problem), הקיימת בתחומים רבים מלבד חדלות פירעון. הקביעה, האם נושה מסוים יזכה להחזר חובו או חלק ממנו או יאבד את כולו, תלויה בעיקר בסדרי החלוקה לאותו נושה בדין חדלות הפירעון. שני עקרונות מושלים בחלוקת הנכסים: עקרון העדיפות ועקרון השוויון.
עקרון העדיפות קובע כי קיימות דרגות שונות של נושים, כאשר כל דרגה חייבת להיפרע את מלוא סכום החוב כלפיה לפני שהדרגה מתחתיה תקבל סכום כלשהו. עיקרון זה מכונה גם כלל העדיפות המוחלטת (absolute priority rule).
סדר העדיפות הקבוע כיום בדין הישראלי מושפע מחד מהעיקרון של עדיפות הנושים המובטחים (בעלי זכות "קניינית" בנכסי החייב) ומאידך מהרצון להעניק חלק כלשהו ממאסת הנכסים לנושים הבלתי-מובטחים, ה"חלשים", לרבות עובדים וספקים. איזון בין שני אינטרסים אלו הוא קשה ביותר, מאחר שבחלק גדול מהמקרים כל נכסי החייב מספיקים רק כדי לשלם לנושים המובטחים. הפתרון שמצא הדין הוא להעניק עדיפות מוחלטת לנושים המובטחים בעלי שעבוד קבוע, לצד עדיפות חלקית בלבד לנושים המובטחים בשעבוד צף. גם כך, אי אפשר לפרוע ולו מעט לנושים הבלתי-מובטחים כאשר חדלות פירעונו של החייב היא עמוקה.
סדר העדיפות הוא:[18]
- בעלי זכות קניינית קבועה:
- "שעבוד ראשון" על נכס – שעבוד הנקבע בחוק וגובר על כל שעבוד אחר הרובץ על אותו נכס.
- חובות מובטחים בשעבוד קבוע – נושים, אשר בנוסף לזכות החוזית שיצרו מול החייב להחזר חובם, גם רכשו זכות קניינית מסוג שעבוד בנכס של החייב. משהחייב לא החזיר להם את חובם ובהתאם לקבוע בהסכם היוצר את השעבוד (כאשר הסכם זה יכול להיות איגרת חוב, הלוואה בנקאית הכוללת משכון, הסכם משכנתא וכדומה), הם רשאים להיפרע מן הנכס המשועבד – לרבות מינוי כונס נכסים לתפיסת הנכס ומכירתו. כתוצאה מכך, יוצא הנכס ממצבת הנכסים של החייב הניתנים לחלוקה בהליך חדלות הפירעון. שעבוד קבוע דורש רישום במרשם ציבורי (כגון אצל רשם המשכונות, רשם המקרקעין או רשם החברות); אם השעבוד לא נרשם, הרי שאין לו תוקף כלפי בעל התפקיד ושאר הנושים של החייב. במקרה כזה, מי שדימה להיות בעל שעבוד הופך לנושה לא-מובטח, הנותר עם זכות חוזית רגילה מול החייב.
- שעבודים מיוחדים – סוגים מסוימים של זיקות לנכס, המקנים לנושה זכות קניינית או מעין-קניינית. אלו כוללים את הערת האזהרה, את העכבון ואת השעבוד על מטלטלין מכוח חוק. גם כאן, ההצדקה לקדימות היא "קנייניות" הזכות שהוקנתה לנושה, כך שיש לו יכולת ישירה להיפרע מנכס מסוים ולהוציא אותו ממצבת הנכסים של החייב.
- הוצאות ההליך – ההוצאות הכרוכות בעצם קיומם של הליכי חדלות הפירעון. אלו כוללות את עלות מימושם של נכסי החייב, הוצאות לטובת כונס הנכסים הרשמי, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין שייצג את החייב בבית המשפט.[19]
- חובות בדין קדימה. הרכבם המדויק של חובות אלו משתנה בהתאם לסוג ההליך. הרכיב החשוב בהם הוא שכר עובדים.
- חובות מובטחים בשעבוד צף (רלוונטי רק לחייב שהוא תאגיד) – שעבוד צף נובע מתניה בחוזה שבין חייב ונושה. תניה כזו נפוצה מאוד באיגרות חוב. הצדדים מגדירים את הנכסים שעליהם חל השעבוד הצף (לרוב, כלל נכסי החייב). אם השעבוד הצף "מתגבש", הוא הופך לשעבוד קבוע והנושה יכול להיפרע מנכסי החייב כבעל זכות קניינית. במקרים של חדלות פירעון, השעבוד הצף מתגבש במועד הגשת הבקשה לפתיחת ההליך. אם החוזה שיצר את השעבוד הצף אסר על יצירת שעבודים (קבועים) מאוחרים יותר והחייב יצר שעבודים כאלו, השעבוד הצף יגבור על השעבוד הקבוע (פרט לשסל"נ – שעבוד ספציפי לרכישת נכס). אולם אם לא נכלל תנאי כזה, בעלי השעבוד הצף נמצאים בסדר העדיפות אחרי השעבודים הקבועים וכן, כאמור, אחרי הוצאות ההליך והחובות בדין קדימה. בעלי השעבוד הקבוע והשעבוד הצף מהווים יחדיו את קבוצת הנושים המובטחים.
- חובות רגילים – כל החובות שאינם מובטחים או מועדפים.
- בעלי הזכות להון העצמי (equity) של התאגיד / החייב עצמו – זכאי לחלוקת יתרת הנכסים שלאחר סילוק כל החובות לנושים, אם נותרה.
על סדר העדיפות ניתן להתנות בהליך מסוג הבראה.[20] עם זאת, לנושים העדיפים תהיה נטייה שלא להצביע בעד תוכנית המקנה להם פחות מכפי שהיו מקבלים בהליך של מימוש נכסים. בשני סוגי ההליכים האחרים סדר העדיפות הוא קוגנטי כמעט לחלוטין.
עקרון השוויון קובע שבין הנושים באותה דרגה, הרכוש יחולק בשיעור שווה (pari passu). לדוגמה, אם נותרו בקופת ההליך 2 מיליון ש"ח כשמגיעים לדרגת הנושים בעלי שעבוד צף, כאשר סך החוב המקורי לנושים אלו הוא 8 מיליון ש"ח, אזי כל נושה בדרגה זו יזכה להיפרע 25% מהחוב המקורי שלו.
כללי החלוקה חלים רק על חובות שנוצרו עד הכניסה להליך חדלות הפירעון. אם החייב נוטל על עצמו חובות חדשים, בזמן ההליך (דבר שניתן לעשותו רק באישור בית המשפט ולשם קידום ההליך), הם נהנים מעדיפות גמורה על כל חוב שהיה קיים ערב ההליך.
סוגי ההליכים בחדלות פירעון
פשיטת רגל
פשיטת רגל היא הליך חדלות הפירעון החל על יחידים (בניגוד לתאגידים). ככלל, להליכי חדלות פירעון יש יעד עיקרי אחד – השאת הערך לנושים תוך פתרון בעיית המאגר המשותף; אולם, בפשיטת רגל של יחידים, קיימת תכלית נוספת: מתן אפשרות להתחלה חדשה של החייב (fresh start).[21] אין זה רצוי כי אדם, אשר נקלע לחובות בתום לב ואינו יכול לפרוע אותם, יהיה משועבד להם עד סוף ימיו. אפשרות כזו תפגע אנושות בכבוד האדם של החייב. עקב ההכרה בכך שבני אדם עשויים לטעות וכי ראוי לאפשר להם לפתוח דף חדש בחייהם הכלכליים, סופו של הליך פשיטת רגל הוא בצו הפטר (discharge), המוחק את חובותיו של החייב. ההליך עדיין כולל את איסוף נכסי החייב, מימושם וחלוקת תמורת הנכסים לנושים, לפי סדר העדיפות שבדין. בעת ההכרה באדם כחדל פירעון, כל נכסיו מוקנים לנאמן בפשיטת רגל. עם זאת, קיימים נכסים הפטורים מהקניה זו ואותם הנאמן אינו יכול לממש, בהם נכסים הדרושים לחייב למחייתו ולעבודתו.
ישנם כמה סוגים של צווי הפטר.
- הפטר חלוט – מדובר אפוא בצו הפטר אשר מעניק לחייב פטור מוחלט ומלא מכל חובותיו. ניתן להגיש בקשה לשם קבלת צו הפטר חלוט על ידי החייב בסמוך לאחר קיומה של אספת הנושים וההכרזה על האחרון כפושט רגל. לא ניתן להגיש בקשה לקבלת צו הפטר חלוט בטרם חלפו שישה חודשים מעת מתן צו כינוס הנכסים. עם הגשת הבקשה למתן צו הפטר חלוט, בית המשפט המחוזי בוחן את תום ליבו והתנהלותו של החייב ומבקש לבדוק האם המבקש באמת מעוניין לפתוח בחייו בתקופה חדשה. בית המשפט רשאי, לקבל או לדחות את הבקשה.
- הפטר מותנה – הפטר מותנה מהווה למעשה מצב ביניים אשר במסגרתו בית המשפט קובע כי החייב יקבל הפטר חלוט רק לאחר קיומו של הליך נוסף. לדוגמה, הפטר יכול להיות מותנה בתשלום של כלל החובות על בסיס מסוגלותו הפיננסית של החייב. על פי רוב, הפטר מותנה קובע כי החייב יקבל הפטר חלוט רק אם הוא יעמוד בצו תשלומים לנושים אשר יוטל עליו במסגרת הסכם אשר נחתם עם האחרונים באספת הנושים. עמידה בנטל האמור תזכה את החייב בהפטר חלוט.
- הפטר חלקי – מדובר בצו אשר ניתן לחייב כאשר נקבע שהאחרון התנהל בתום לב רק בנוגע לחלק מחובותיו (ורק אל מול נושים מסוימים). הפטר זה איננו נפוץ וזאת משום שעל פי רוב, די בהתנהלות בחוסר תום לב כלפי נושים מסוימים כדי לדחות את בקשתו של החייב להפטר. אם בית המשפט החליט כי יש לתת לחייב הפטר חלקי, האחרון יזכה לפטור מחלק חובותיו ואילו בנוגע לחובות האחרים ימשכו הליכי פשיטת הרגל באופן נפרד.[22] בית המשפט רשאי להימנע מנתינת צו הפטר או להתנות את קבלת צו ההפטר אם אדם עבר עבירה הנוגעת לפשיטת הרגל שלו, התנהג בחוסר תום לב ביחס להליכי פשיטת הרגל או פושט הרגל קיבל עליו חבויות חדשות או התחיל בעסקים חדשים בעת שידע שהוא חדל פירעון ומבלי שהיה לו יסוד סביר להניח שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו.[23]
הפטר צדדים שלישיים בתוכניות הבראה – יש מקום לשקול אם יש הצדקה לפטור מחובות כספיים צדדים שלישיים החבים עם החייב חדל הפירעון. השאלה מתעוררת כאשר הצד השלישי חב כלפי החברה, או כאשר הוא חב כלפי קבוצת נושים שלמה. שאלה זו לא נידונה עד כה בהרחבה בבית המשפט העליון. בית המשפט המחוזי ציין שניתן לפטור צדדים שלישיים מחבות, כאשר הצדדים השלישיים אכן עתידים להוסיף ולנהל את החברה וניהול זה חיוני להמשך עסקיה של החברה. שאלה זו עלתה בפרשת שבירו[24]בפרשה זו הוחלט כי בעלי מניות השליטה ומנהלי החברה, אחים שבירו, יופטרו מערבויותיהם האישיות כלפי אחדים מן הנושים.[25]
גם בהליכי פשיטת רגל, בדומה להבראת חברות, ייתכן הסדר בין החייב לבין נושיו. במקרה של הסדר נושים, אין הנאמן נדרש לממש את נכסי החייב ולחלק את תמורתם. במקום זאת, הנושים מקבלים זכויות חדשות כלפי החייב, כגון החזר חוב שנדחה לתקופה מסוימת וסכומו הופחת. החייב זוכה לשמור על נכסיו. במקום שהנכסים הנוכחיים ישמשו להחזר החובות, החייב מכפיף חלק מהכנסותיו העתידיות למטרה זו. הסדר נושים במסגרת הליך פשיטת רגל טעון אישור בית המשפט; משאושר, הוא מחייב את כלל הנושים או את הנושים שנקבעו בהסדר.[26] צו לאישור הסדר נושים אינו צו הפטר, אך יש לו תוצאות דומות: שחרור החייב מחובות העבר, החלת מערך חדש של חיובים משפטיים וסיום הליך חדלות הפירעון.
הבראה
הבראה היא הליך חדלות הפירעון החל על תאגידים שבסופו התאגיד ממשיך להתקיים. במקום לחלק לנושים את תמורת הנכסים עצמם, כפי שנעשה בפירוק, הנושים מקבלים זכויות (claims) חדשות כלפי התאגיד, חלף הזכויות שהיו להם ערב ההליך. לצד שינוי משפטי זה, מקובל שהתאגיד גם יעבור תהליך של הבראה כלכלית, שעיקרה חיסול פעילויות בלתי-רווחיות והתמקדות בתחומי פעילות (קיימים או חדשים) שיאפשרו לתאגיד לחזור ולהרוויח בעתיד.
בישראל, דגם הבראת החברות, שנקבע תחילה בסעיף 233 לפקודת החברות ועבר לסעיף 350 לחוק החברות, מושפע רבות מהדגם האמריקני של Chapter 11. פרקטיקות כמו מתן צו הקפאת הליכים במעמד צד אחד וניהול החברה, בתקופת ההקפאה, ללא נאמן (תוך שההנהלה הקיימת נותרת בתפקידה) הן שגרתיות בארצות הברית. הן מנוגדות למה שהיה מקובל בישראל טרם הופעת גישת ההבראה (לדוגמה, בחברה בפירוק לעד יהיה מפרק). הרעיון המרכזי הוא שיש לתת לחברה הזדמנות להשתקם, לשמור על מפעלה, עובדיה ורכושה ולארגן את החזר החובות לנושים בדרך של הסדר במקום מימוש נכסים. חברות רבות יניבו תשואה רבה יותר לכל הצדדים המעוניינים (בראש ובראשונה לנושים) אם ימשיכו לפעול, או ימכרו או ימוזגו לתוך חברה אחרת, כ"עסק חי". מכירת נכסי החברה בנפרד (כפי שנעשה בפירוק) נוטה לאבד את הערך המוסף שיוצרת החברה כמכלול. מובן כי לעיתים לחברה אין סיכוי להבריא והדרך הנכונה עבורה היא פירוק. חלופה זו תמיד קיימת (גם בארצות הברית, שם היא מוסדרת ב-Chapter 7), אך יש לבחון את האפשרות של הבראה בטרם החלטה על פירוק. כיום, חברות גדולות שנקלעות לחדלות פירעון מנותבות כמעט תמיד להבראה.
הליך הבראה רגיל נפתח בהגשת בקשה להקפאת הליכים. פירושה של הקפאת הליכים הוא ש"לא יהיה ניתן להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע"; כדי שבית המשפט יקבל את הבקשה, עליו להיות משוכנע "כי יהיה בכך כדי לסייע להבראת החברה".[27] כלומר, הקפאת הליכים היא יריית הפתיחה להליך הבראה. צו ההקפאה יכול להינתן במעמד צד אחד[28] (לרוב, החברה החייבת עצמה), אך אם ניתן בדרך זו, על בית המשפט לקיים דיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מ-14 ימים מיום מתן הצו.[29] הקפאת הליכים היא סעד חזק יותר מעיכוב הליכים (הקיים בשני הסוגים האחרים של הליכי חדלות פירעון). בהקפאה, גם הנושים המובטחים (בעלי שעבוד) אינם יכולים לממש את בטוחתם. הדין מטה את כפות המאזניים לעבר שיקום החברה ומצמצם את זכויות הנושים. עם זאת, הנושים המובטחים, אם נפגעו מהקפאת ההליכים, יכולים לבקש הגנה הולמת (adequate protection) לבטוחתם.[30] בישראל, הביטוי "הקפאת הליכים" הפך כמעט שם נרדף להבראת חברות, אך אין לבלבל בין השניים. הקפאת ההליכים היא מרכיב אחד בתהליך ההבראה.
בית המשפט רשאי למנות בעל תפקיד (נאמן) שיהיו לו הסמכויות שיקבע בית המשפט, לרבות "ניהול החברה או פיקוח על ניהולה".[31] הנאמן מקביל למפרק או לנאמן בפשיטת רגל. מחובתו לפעול לפי הוראות בית המשפט. אם לא מונה נאמן, החברה עצמה הופכת לבעלת אותן סמכויות וחובות כשל נאמן.[32] במצב זה, החברה היא חייב מחזיק (debtor in possession).
לבו של הליך ההבראה הוא תוכנית ההבראה. הבעיה העיקרית בגיבוש תוכנית הבראה היא הערכת שווי החברה (valuation): ידוע מה היקף חובות החברה אך לא ידוע השווי האמיתי של נכסיה, כשהוא מהוון לתרחיש עתידי של הבראה מוצלחת. משווי נכסי החברה, הנקבע בפעולת ההערכה, נגזרות זכויות הנושים בהליך ההבראה.[33] לדוגמה, אם לחברה חובות של 300 בסך הכל, המתחלקים כך: 100 לנושים מובטחים, 100 לנושים בדין קדימה ו-100 לנושים הלא-מובטחים, בעוד שפעולת ההערכה מעמידה את שווי נכסי החברה על 200, הרי הנושים הלא-מובטחים אינם צריכים לקבל דבר. הם נותרים מחוץ לתוכנית ההבראה. אולם, אם שווי נכסי החברה מוערך ב-300, הרי כל שלוש קבוצות הנושים זכאיות להשתתף בהליך, לקבל זכויות בתוכנית ההבראה ולהצביע עליה. יתרה מזאת, אם שווי נכסי החברה לפי פעולת ההערכה הוא 400, הרי למעשה יש לה הון עצמי חיובי, כך שגם בעלי המניות זכאים לקבל זכויות כלפי החברה שלאחר ההבראה. במקרה כזה, בעלי המניות ישתתפו בהצבעה על אישור תוכנית ההבראה.
ככלל, יש להגיש את התוכנית יחד עם הבקשה להקפאת הליכים;[34] אך, אם ניתנה ארכה מבית המשפט, ניתן להגישה עד 120 יום לפני המועד שנקבע לסיום הקפאת ההליכים.[35] לתוכנית ההבראה שני חלקים: האחד הוא חלק כלכלי-עסקי, המפרט את האופן בו החברה מתכוונת לארגן מחדש את פעילויותיה כך שתשתקם בהצלחה.[36] האחר הוא החלק המשפטי, בו מפורטים השינויים בזכויות הנושים (כמו גם בעלי המניות) כלפי החברה.[37] החלק המשפטי של תוכנית ההבראה יכול לקבוע, לדוגמה, כי כל נושה המחזיק 1 ש"ח של אג"ח, שמועד פירעונו בעוד 3 שנים, יקבל אג"ח בסך 0.8 ש"ח עם פירעון בעוד 7 שנים. חלופה נפוצה במיוחד היא מתן מניות לנושים, במקום החוב. הסדר כזה נקרא debt-for-equity swap. לדוגמה, כל נושה יקבל מניה אחת עבור כל 3 ש"ח של חוב. בכך, הנושים הופכים לבעלי חלק מהחברה. ככל שהחברה נמצאת בחדלות פירעון עמוקה יותר (הונה העצמי שלילי יותר), הנושים יקבלו אחוז גדול יותר מהון המניות של החברה.[38] בדרך כלל, תוכנית ההבראה מגובשת על ידי הנאמן, בהיוועצות עם הנושים (שהרי לבסוף היא תיבחן בהצבעתם).
לאחר שתוכנית ההבראה פורסמה לנושים, יש לכנס אסיפות של נושים כדי שיחליטו אם ברצונם לקבל את התוכנית. ההחלטה באספת הנושים חייבת להתקבל ברוב של 75% מערך התביעות המיוצג בהצבעה (לדוגמה, אם נערכת אספה לסדרת אג"ח של 20 מיליון ש"ח ובהצבעה השתתפו נושים המחזיקים ב-10 מיליון, ההצעה תעבור רק אם הצביעו בעדה נושים המחזיקים לפחות ב-7.5 מיליון).[39] כל אסיפות הנושים חייבות לאשר את התוכנית.[40] עם זאת, גם אם התוכנית לא התקבלה באספה של קבוצה מסוימת, בית המשפט יכול לאשר את התוכנית תוך כפייתה על אותה קבוצה (the cramdown provision). זאת, אם מתקיימים מספר תנאים מצטברים: רוב הערך המיוצג בכל האסיפות יחד הצביע בעד התוכנית; התוכנית הוגנת וצודקת ביחס לאותה קבוצת נושים מתנגדת; אותה קבוצה לא הייתה מקבלת תמורה גבוהה יותר בחלופה של פירוק החברה; אם הקבוצה היא של נושים מובטחים, נקבע בתוכנית כי ישולם להם באופן מידי ערך החוב המובטח או תשלומים דחויים בשווי ערך החוב המובטח; כל הנושים מהקבוצות המתנגדות יהיו זכאים לקבל את מלוא נשייתם, כאשר אם תנאי זה לא מתקיים, נדרש כי בעלי המניות בחברה לא יקבלו מאום.[41] זאת ועוד, בית המשפט נדרש שלא לאשר כלל תוכנית הבראה, אם אפילו נושה מתנגד אחד ויחיד יקבל במסגרת התוכנית פחות משהיה מקבל בחלופה של פירוק החברה.[42] חלוקת הנושים לאסיפות השונות נעשית לפי קיומו של אינטרס כלכלי זהה או דומה מאוד בין כל הנושים בקבוצה.[43] בדרך כלל, פירוש הדבר הוא כינוס אספה של נושים מובטחים ואספה נפרדת של נושים בלתי-מובטחים, כאשר תיתכן גם אספת בעלי מניות.
לאחר שתוכנית ההבראה התקבלה באסיפות הנושים, יכול בית המשפט לאשר או לדחות את התוכנית. בית המשפט קובע זאת לפי מידת הצדק והישימות (feasibility) של התוכנית. בית המשפט יגלה נטייה חזקה לאשר תוכנית שזכתה לאישור אסיפות הנושים. אם התוכנית מאושרת, הרי החלק המשפטי שלה מחייב מעתה ואילך את כלל נושי החברה (או את אותם נושים שנקבעו בתוכנית). אין עוד באפשרותו של נושה לדרוש 1 ש"ח עבור האג"ח שבידו, שכן הזכות הישנה חלפה מן העולם והומרה בזכות חדשה כלפי החברה, הנקובה בתוכנית ההבראה. אישור תוכנית ההבראה הוא קו הסיום של הליך חדלות הפירעון. לאחריו, החברה חוזרת לפעול במסגרת הדין האזרחי הכללי. זאת לצד הפעולות הנדרשות לפי תוכנית ההבראה, אלא שהתוכנית ניתנת לביצוע תחת הדינים הרגילים של אכיפת פסקי דין נגד אדם כשיר-פירעון.
הבראה יכולה להתנהל במתכונת של הבראה פנימית (הנדונה לעיל) או הבראה חיצונית. בהבראה חיצונית, מועברים נכסי החברה או מניות החברה לידי צד שלישי, שלא היה קשור בחברה לפני כן. צד זה (הרוכש) משלם תמורת המניות או הנכסים; התשלום מועבר לקופת ההליך ומחולק לנושים. בתמורה, החובות המקוריים נמחקים והרוכש זוכה בחברה נקייה מחובות. לחלופין, הרוכש עצמו הופך לצד ארוך-טווח לתוכנית ההבראה, כך שנוצרת מערכת יחסים בינו לבין הנושים המקוריים. ניתן, לדוגמה, להתחייב לשלם לנושים אחוז מסוים מהרווח העתידי של החברה או להקצות להם ניירות ערך של הרוכש (אם הוא תאגיד). הבראה חיצונית קשורה לתחום של מיזוגים ורכישות.
לעיתים, הליך ההבראה מתרחש מחוץ לבית המשפט (out-of-court workout). החייב והנושים מכינים הסדר, הקובע את הזכויות החדשות שיהיו לנושים כלפי החייב. אין כל מניעה שאדם יוותר, בהסכמתו, על חלק מהחוב כלפיו. אם 100% מהנושים הסכימו לשינוי תנאי החוב כלפיהם, אין צורך לעבור בבית המשפט, שכן התרחש תהליך חוזי טהור.[44] הסכמה כזו נקראת הסדר חוב. מבחינה עיונית, היא אינה שייכת לדיני חדלות הפירעון.
עם זאת, לפעמים לא מושגת הסכמה של 100% מהנושים. במקרה כזה, לאחר שמוכן הסדר הנושים, ההליך עובר דרך בית המשפט, בנקודה אחת: הבאת התוכנית לאישורו של בית המשפט, כך שתחייב 100% מכלל הנושים, גם אלו שלא הסכימו או לא הגיבו להצעת ההסדר. כמו בהליך הבראה רגיל, על ההסדר להיות מאושר באסיפות נושים לפי סעיף 350(ט) לחוק החברות.[45] מובן שבית המשפט נדרש לבחון את מידת הצדק והישימות בהסדר המוצע.[46] בהסדרים כאלו, אין צורך לקיים הקפאת הליכים ולרוב לא ימונה בעל תפקיד מטעם בית המשפט. מבין השלבים הקלאסיים של הליך חדלות הפירעון, מתקיים רק שלב חלוקת הנכסים, קרי, החלת הזכויות החדשות כלפי החייב. בארצות הברית, תוכנית הבראה כזו, בהסכמת רוב הנושים וללא הקפאת הליכים, מכונה prepackaged plan או prepack.[47]
פירוק
ערך מורחב – פירוק חברות
פירוק הוא הליך חדלות הפירעון החל על תאגידים שבסופו התאגיד מתחסל. נכסי החייב מחולקים לנושים ולאחר מכן לא נותרת עוד האישיות המשפטית של החייב. מבחינה כלכלית, יש לבחור בחלופת הפירוק (בניגוד להבראה) כאשר נכסי החייב יופעלו באופן טוב יותר בידי הנושים ולא בידי החייב (אפילו במידה התאורטית בה יעלה בידו להיטיב את דרכיו העסקיות). כאשר אין תקווה לשיפור מצבו הכלכלי של החייב אם ימשיך לפעול, יש לקרוא ל"סיום המשחק" של החייב בנכסים האמורים להגיע לנושיו.
פירוק, כשלעצמו, שייך לתחום דיני תאגידים ולא לדיני חדלות פירעון. פירוק יכול להתבצע גם שלא עקב קשיים כלכליים. הליכים של פירוק מרצון נעשים לרוב דווקא בחברות כשירות-פירעון. במקרה כזה, לאחר שכל החובות לנושים נפרעים, בעלי המניות מקבלים את עודף הנכסים הנותר. אולם, רוב ההליכים מתרכז בפירוק על ידי בית המשפט מחמת חדלות פירעון.
עיקרו של ההליך הוא באיסוף נכסי החברה, תוך שזו מפסיקה לפעול כעסק חי, מימוש אותם נכסים וחלוקת תמורת המימוש (מזומן) לנושים, לפי סדר העדיפות שבדין המקנה יתרון לנושים מובטחים, לרשויות המס ולעובדי החברה.[48]
מבחינה פרוצדורלית, תחילת הליך הפירוק היא בהגשת בקשת פירוק לבית המשפט. מרבית הבקשות מוגשות על ידי נושים או החברה עצמה. בישראל החלו הליכי פירוק כנגד 10,000 חברות שונות.[49] במועד שבין הגשת הבקשה לבין קבלתה (או דחייתה), בית המשפט רשאי למנות מפרק זמני, שהוא בעל תפקיד השומר על נכסי החברה כך שלא יפגע ערכם. אם בית המשפט מקבל את בקשת הפירוק, ניתן צו פירוק והחברה נכנסת למשטר חדלות הפירעון. חל עיכוב הליכים (כל הנושים, פרט לנושים מובטחים, אינם רשאים לפתוח או להמשיך בהליך משפטי נגד החברה), מתמנה מפרק קבוע ופעילויות החברה מופחתות לרמה הדרושה לפירוק יעיל. המפרק אוסף את נכסי החברה מצד אחד ומחלקם לנושים מצד שני. סוף ההליך הוא בצו חיסול. צו זה מביא למחיקת החברה ממרשם החברות ולסיום הליך חדלות הפירעון. מובן שלא ניתן לתבוע את החברה או בשם החברה לאחר שחוסלה, אלא אם החיסול בוטל (דבר שניתן לעשותו עד שנתיים מיום החיסול).
לעיתים, הליך פירוק מומר בפועל להליך הבראה, גם אם אין שינוי בכותרת ההליך. זה המצב כאשר מניות הישות התאגידית (בניגוד לנכסיה) נמכרות למשקיע חיצוני. המשקיע מקבל מניות של חברה נקיה מחובות, בתמורה לסכום שהזרים לקופת הפירוק, אשר מועבר לנושים לפי כללי החלוקה. כך קרה בפרשת אגרקסקו.[50]
השוואה בין ההליכים
| פשיטת רגל | פירוק | הבראה | |
|---|---|---|---|
| הבקשה לפתיחת ההליך | הגשת בקשה לפשיטת רגל | הגשת בקשת פירוק | הגשת בקשה למתן צו הקפאת הליכים |
| תחילת ההליך | מתן צו כינוס | מתן צו פירוק | מתן צו הקפאת הליכים |
| עיכוב הליכים | עיכוב הליכים (ממועד צו הכינוס) | עיכוב הליכים (ממועד צו הפירוק) | הקפאת הליכים |
| שלב איסוף הנכסים | איסוף נכסי החייב על ידי הנאמן בפשיטת רגל ומימושם (לחלופין, ניהול נכסי החייב תוך הכנת הסדר נושים) | איסוף נכסי החייב על ידי המפרק ומימושם | ניהול החייב תוך הכנת תוכנית הבראה |
| שלב חלוקת הנכסים | חלוקת תמורת הנכסים לנושים (לחלופין, חלוקת הזכויות החדשות כלפי החייב, הנקובות בהסדר הנושים) | חלוקת תמורת הנכסים לנושים | חלוקת הזכויות החדשות כלפי החייב, הנקובות בתוכנית ההבראה |
| סיום ההליך | צו הפטר (לחלופין, צו אישור הסדר נושים) | צו חיסול | צו אישור תוכנית הבראה |
דוגמאות
תיקי חדלות פירעון בולטים בישראל:
- אי די בי חברה לאחזקות בע"מ – הליך מסוג הבראה. ב-2012 החל משא ומתן חוזי בין החברה לבין מספר נושים מרכזיים שלה, על ביצוע הסדר חוב מחוץ לבית המשפט (שכלל אינו מהווה הליך חדלות פירעון). עקב חוסר הסכמה על הסדר חוזי ולאחר הגשת בקשה מתאימה מצד נושים, נפתח הליך הבראה בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם ניתן (בדצמבר 2013) צו אישור תוכנית הבראה חיצונית (מכירת נכסי החברה למשקיעים שלא היו נושים שלה, תוך שהם מזרימים כסף לקופת ההליך לשם פירעון החובות לנושים). לא התבקש צו הקפאת הליכים. במקרה זה, התנהל במקביל גם תיק הבראה של חברה בת, אי די בי חברה לפתוח בע"מ, אשר מניותיה היו למעשה הנכס היחיד של החברה האם. בפועל, הדגש השיפוטי הושם על המשך פעילותה והבראתה של החברה הבת, כך שהחברה האם נותרה ללא פעילות או נכסים (עם העברת מניות החברה הבת למשקיעים החיצוניים). הליך ההבראה של אי די בי חברה לאחזקות בע"מ היה הליך חדלות הפירעון הגדול ביותר אי פעם בישראל, כפי שנמדד לפי סך נכסי החייב.
- קלאבמרקט רשתות שווק בע"מ – הליך מסוג הבראה. החברה, שעסקה בקמעונאות, נקלעה לקשיים כספיים והגישה בעצמה בקשה למתן צו הקפאת הליכים בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הצו ניתן ומונו בעלי תפקיד (נאמנים) לניהול החברה ולהכנת תוכנית הבראה. ההליך נחשב לסבוך במיוחד עקב ריבוי מספרם של הספקים, הלקוחות ושאר הצדדים המעוניינים, עמם נוהלו משא ומתן ארוך והתדיינויות בבית המשפט על תנאי תוכנית ההבראה. אישור תוכנית ההבראה לא נעשה בצו שיפוטי יחיד, אלא בהחלטות נפרדות. שלב איסוף הנכסים, אשר הסתיים תוך זמן קצר יחסית, התבסס על מכירת כל מניות החברה לרוכשת חיצונית, שופרסל בע"מ, שהזרימה תמורתן כסף לקופת ההליך. מאוחר יותר, חוסלה החברה עם מיזוגה לתוך שופרסל בע"מ. שלב חלוקת הנכסים המשיך להתנהל, בין הנאמנים לנושים, זמן רב אחרי חיסולה של החייבת.
- עיריית טייבה – הליך מסוג הבראה. תיק חדלות הפירעון של עיריית טייבה, המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מהווה דוגמה לתחולתם הרחבה של דיני ההבראה. בניגוד לדיני הפירוק, ניתן להחילם לא רק על חייבים שהם חברות (או ישויות מסחריות בכלל), אלא גם על כאלו שהם ישויות ציבוריות ואף ממשלתיות – במקרה זה, רשות מקומית.
- קבוצת חפציבה – הליך מסוג פירוק. מספר חברות קשורות, שעסקו ביזמות בנייה, נקלעו לקשיים כספיים, בין היתר עקב עבירות שבוצעו בידי נושאי משרה בחברות. ההליך, המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, התחיל כתיק הבראה, במסגרתו ניתן תחילה צו הקפאת הליכים, אולם מאוחר יותר הומר ההליך לפירוק זמני ולאחר מכן ניתן צו פירוק קבוע לכל אחת מהחברות. הליך חדלות הפירעון היה מורכב מהרגיל, עקב פעולות שנדרשו לבצע המפרק והמנהל המיוחד, בעיקרן השלמת עסקאות במקרקעין שהתמורה עבורם שולמה בידי לקוחות החברות וטיפול בהשלמת בנייתן של דירות.
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע״ח–2018, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט- פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש״ם–1980, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- עומר קמחי, דיני חדלות-פירעון – מגישה חברתית לגישה כלכלית, עיוני משפט לו, תשע"ג
- עידו באום, אהוד (אודי) גינדס, דלית גפני, שיקום או פירוק? המאפיינים של הליכי חדלות פירעון תאגידיים בישראל, משפטים נ"א, תשפ"ב
- דיני חדלות פירעון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
